חיים

עדים לפרשיות החיים האלה יסכימו אולי שראשיתן בכיסא — כיסא ילדים שהושלך בכיתה.

נפתח, אם כן, בכיסא.

בית ספר יסודי, כיתה גימ"ל, שעת הלימודים השנייה. התלמידים רוכנים על תרגילים בחשבון. בקצה השורה שליד החלון משעין אחד מהם את גבו למסעד, ומטיל את משקל גופו לאחור. רגליו הקדמיות של הכיסא נישאות באוויר, בהונותיו של הילד שעוּנות על הרצפה. הילד מתנדנד.

לא אחת הוזהרו התלמידים של אותה הכיתה שלא להתנדנד. "נדנדה היא נדנדה. הכיסאות הם רכוש בית ספרי." הילד, יואש, איננו מהמרדנים, ובמעשהו ודאי איננו מבקש להתריס נגד סמכות כלשהי. אלא שבעודו מרוכז בתרגילים שלפניו, הוא מנדנד את עצמו בהיסח דעת. מוצץ את עפרונו ומתנדנד. ומתוך שהוא מרוכז בתרגילים, אין הוא מבחין במחנכת הכיתה שמתקדמת לעברו בין השורות.

המחנכת נהגה להתהלך בחדר, ושום מבטים לא עקבו אחריה. אבל כעת, לשמע צעקת בהלה חטופה, מופנים לעברה שלושים ושבעה פרצופים. כשהיא אוחזת במסעד כיסאו של יואש, מטה אותו המורה עוד, כך שראשו של הילד נשמט לאחור ורגליו מזדקרות באוויר.

"מי שמתנדנד ייפול וישבור את עמוד השדרה," היא אומרת. "ומי שאוכל עפרונות, שלא יתפלא אם עיפרון יעקור לו עין."

כשהיא מחזירה את הכיסא להתייצב על ארבעותיו — בזהירות היא מציבה אותו, אפשר לומר "בעדינות" — יואש מזנק ממנו. רגע הוא עומד על מקומו, ואז מרים את הרהיט ומשליך אותו.

מאוחר יותר צִייְנו שלא השליך את הכיסא לא על המורה, בכוונה לחבול בה, ולא על החלון, בכוונה לנפצו. הוא השליך אותו לפנים. יד הגורל, או שמא ידו של המזל הרע, היא שכיוונה את הכיסא אל פניה של קסניה.

קסניה צרחה וכיסתה את פניה. דם שתת מעבר לאמות ידיה וזלג אל חולצת התכלת שלה. אפה של הילדה נשבר, וניב אחד עליון, שן חלב, נעקר.

פרטים על הפציעה נודעו לנו רק יומיים אחר כך, כשקסניה חזרה אלינו. את השבר לא תיקנו. אמרו שיניחו לעצם להתאחות כפי שהיא. באגדים מידבקים הצמידו תחבושת לבנה אל האף, ושפכי דם כהים הלכו והתפשטו סביב התחבושת.

ביום האירוע עצמו ידענו רק שהמנהלת ואחות בית הספר, לקחו אותה לתחנת מגן דויד אדום — עד הצהריים לא הצליחו ליצור קשר עם אמה — ושיואש הורחק לשארית היום לחדרה של סגנית המנהלת, לאחר שגם את הוריו לא השיגו בטלפון.

על השולחן בכיתה נשאר כתם דם. על הרצפה היו טיפות דם. ילדים סירבו לשוב למקומותיהם ולשבת, עד שבא השרת וניקה הכול.

רק הילדה שחלקה את השולחן עם קסניה המשיכה לעמוד עוד ולייבב. "מגעיל, מגעיל, מגעיל," היא התעקשה, עד שהמחנכת, בפרץ של רוך, שלחה אותה לשבת בכיסא הפנוי של יואש.