חיים אחרים

1925 אָלוּאֵטֶה

"רואה?" אמר. "הנה - עפרוני. עפרוני השדה." הוא הרים את מבטו אליה וראה שהיא מסתכלת למקום הלא-נכון. "לא, שם," אמר והצביע. ממש חסרת תקנה.

"אה," אמרה לבסוף. "שם! כן, אני רואה אותו! נורא מוזר - מה הוא עושה?"

"מרחף במקום, ובסוף הוא יעוף שוב למעלה כנראה." העפרוני המריא על חוט שירו הנשגב. מעופה הרוטט של הציפור ויפי שירתה עוררו בו רגש עמוק ובלתי-צפוי. "שומעת?"

דודתו קיערה את כף ידה אל אוזנה בתנועה תיאטרלית. היא היתה זרה לגמרי כאן, כמו טווס. לראשה חבשה כובע מוזר, אדום כמו תיבת דואר, ששתי נוצות פסיון גדולות הזדקרו ממנו והיטלטלו עם כל תנועת ראש קלה. הוא לא יופתע אם מישהו יירה בה. הלוואי, חשב טדי בלבו. היה מותר לו - הוא הרשה לעצמו - לחשוב מחשבות לא מנומסות, כל עוד לא ביטא אותן בקול. ("נימוסים," לימדה אותו אמו, "הם שריון שיש לעטות מחדש בכל בוקר.")

"מה אני אמורה לשמוע?" אמרה דודתו לבסוף.

"את השיר," אמר במלוא הסבלנות שהצליח לאזור. "את השיר של העפרוני. הוא נפסק עכשיו," הוסיף כשהמשיכה להפגין הקשבה יתרה.

"אולי הוא יתחיל שוב."

"לא, הוא לא יתחיל. בלתי-אפשרי, כי הוא נעלם. עף." הוא נופף בזרועותיו כדי להדגים. למרות הנוצות בכובעה, היה ברור שדודתו לא יודעת דבר וחצי דבר על ציפורים. או על כל בעל חיים אחר. אפילו חתול לא היה לה. והיא התייחסה באדישות אל טריקסי, כלבת הלֶרצֶ'ר שלהם, שכרגע רחרחה בהתלהבות לאורך התעלה היבשה בצד הדרך. טריקסי היתה שותפתו הנאמנה ביותר וחייתה לצדו עוד כשהיתה גורה קטנטונת עד כדי כך שיכלה להידחק לבית הבובות של אחיותיו דרך דלת הכניסה שבו.

מה, זה התפקיד שלו? תהה. ללמד את דודתו? בשביל זה באו לכאן? "העפרוני ידוע בשירתו," הרצה באוזניה. "בשירתו היפהפייה." אי-אפשר ללמד יופי, כמובן. היופי פשוט קיים. השאלה אם הוא נוגע ללבך או לא. היופי נגע ללב אחיותיו, פמלה ואורסולה. אבל לא ללבו של אחיו הבכור, מוריס. אחיו ג'ימי היה צעיר מדי לעניינים כאלה, ואביו היה זקן מדי, כנראה. לאביו יוּ היה תקליט של "העפרוני נוסק" מאת רֵייף ווֹן ויליאמס, שלפעמים הקשיבו לו בימי ראשון, בשעות אחר צהריים גשומות. מוזיקה מקסימה, אבל לא כמו העפרוני עצמו. "מטרת האמנות," אמרה - או הרצתה - אמו סילבי, "היא לחשוף את האמת, לא להיות האמת עצמה." אביה, סבו של טדי, היה צייר מפורסם, שמת מזמן, והייחוס הזה הפך את אמו לבת-סמכא בענייני אמנות. וגם בענייני יופי, הניח טדי. כל הדברים האלה - האמנות, האמת, היופי - זכו בהֵא הידיעה כשאמו דיברה עליהם.

"כשהעפרוני עף גבוה," המשיך ואמר לאיזי, אם כי לא תלה בכך תקוות רבות, "זאת אומרת שמזג האוויר נאה."

"טוב, לא צריך ציפור בשביל לדעת אם מזג האוויר נאה, אפשר פשוט להסתכל מסביב," אמרה איזי. "ומזג האוויר ממש נפלא היום. אני כל כך אוהבת שמש," הוסיפה, עצמה את עיניה והרימה את פניה המצובעים אל השמים.

מי לא אוהב שמש? חשב טדי. אולי סבתא שלו, שמנהלת חיים קודרים למדי בסלון שלה בהמפסטד, שחלונותיו מכוסים ברשתות כותנה כבדות כדי שהאור לא יחדור אל הבית. או כדי שהחשיכה לא תימלט מתוכו.

"חוקֵי האבירות", שאותם שינן מתוך "צוֹפיוּת לבני הנעורים" - ספר שנועץ בו לא פעם בתקופות של אי-ודאות, ואפילו עכשיו, לאחר שהגלה את עצמו מן התנועה - קבעו כי "יש להכשיר את הצעיר לבצע ברוח טובה ובמאור פנים גם את המלאכות המייגעות והמעיקות ביותר". טדי שיער שזה כולל גם את המטלה הזאת, לשעשע את איזי. מלאכה מייגעת, בלי כל ספק.

הוא סוכך על עיניו מפני השמש, סקר את השמים וחיפש את העפרוני. הציפור לא הופיעה שוב והוא נאלץ להסתפק בתמרוני התעופה של הסנוניות. הוא חשב על איקרוס ותהה איך היה נראה מהקרקע. די גדול, כך שיער. אבל איקרוס הוא מיתוס, לא? טדי יתחיל ללמוד בפנימייה אחרי חופשת הקיץ, והוא באמת חייב להתחיל לארגן את המידע שברשותו. "תצטרך ללמוד להבליג, בחורצ'יק," יעץ אביו. "לעמוד בניסיון. למעשה, זאת מטרת העניין, אני מניח. עדיף לא לבלוט בשטח," הוסיף. "לא לטבוע ולא לצוף, רק לשכשך באמצע."

"כל הגברים במשפחה למדו בבית הספר הזה," אמרה סבתו מהמפסטד (שהיתה סבתו היחידה, כי אמה של סילבי מתה מזמן), כאילו זה חוק מימים-ימימה. טדי שיער שגם הבן שלו יצטרך ללמוד שם, אם כי הבן הזה התקיים רק בְּעתיד שטדי לא היה מסוגל להתחיל לדמיין אותו. וגם לא היה צריך לדמיין אותו, כמובן, כי בעתיד הזה לא יהיו לו בנים, רק בת, ויולה, עובדה שתצער אותו, אם כי לעולם לא ידבר על כך, בטח לא עם ויולה, שהיתה נעלבת עמוקות אילו היתה שומעת זאת.

טדי נדהם כשאיזי התחילה פתאום לשיר, ולמרבה הבהלה, אף הוסיפה לכך ריקוד קטן. "אָלוּאֵטֶה, זַ'נְטי אלואטה." עפרוני, עפרוני חביב. הוא עדיין לא ידע מילה בצרפתית וחשב שהיא שרה "ג'וֹנטי" - קליל - מילה שדי מצאה חן בעיניו. "אתה מכיר את השיר הזה?" שאלה אותו.

"לא."

"מהמלחמה. החיילים הצרפתים שרו אותו." צל חלף על פניה - עצב אולי - אבל מיד, באותה פתאומיות, אמרה בשמחה, "מילים איומות ממש - איך יתלשו לעפרוני המסכן את כל האיברים. את העיניים, את הנוצות, את הרגליים וכולי."

במלחמה המופרכת אך הבלתי-נמנעת שהתרחשה בהמשך - מלחמתו של טדי - אלואטה היה שמה של טייסת 425, של הקנדים-הצרפתים. בפברואר 1944, זמן לא רב לפני הטיסה האחרונה שלו, ביצע טדי נחיתת חירום בבסיס שלהם בתוֹלתוֹרפּ, במטוס ששני מנועיו עלו באש לאחר שנורה כאשר חצו את תעלת למאנש. הקוויבקים נתנו לאנשי הצוות שלו כוסיות ברנדי - חומר מזעזע שבכל זאת היו אסירי תודה עליו. על תגי הטייסת שלהם התנוסס עפרוני מעל המוטו Je te plumerai - אתלוש לך את הנוצות - וטדי נזכר ביום ההוא עם איזי. כמו זיכרון ששייך למישהו אחר.

איזי חגה סביב עצמה. "קלילים כמו עפרונים!" אמרה וצחקה. האם לכך התכוון אביו כשאמר שאיזי "מעורערת להחריד"? שאל את עצמו.

"סליחה?"

"קלילים כעפרונים," חזרה איזי ואמרה. "מתוך 'תקוות גדולות' של דיקנס. לא קראת את הספר?" לרגע מפתיע נשמעה כמו אמו. "אבל סתם התלוצצתי, כמובן. כי הוא כבר איננו. העפרוני, אני מתכוונת. פרח ונעלם!" זימרה במבטא קוקני מטופש. "פעם, מזמן, אכלתי עפרוני," הוסיפה כבדרך אגב. "באיטליה. שם זה נחשב למעדן. מובן שאין הרבה מה לאכול בעפרוני. נגיסה קטנה וזהו."

טדי הצטמרר, נחרד מעצם המחשבה שהציפור הקטנה והנשגבת הזאת תיתלש מהשמים, ושירה העדין ייקטע באמצע המעוף. שנים רבות מאוד לאחר מכן, בתחילת שנות השבעים, גילתה בתו ויולה את אמילי דיקנסון בקורס לספרות אמריקאית, שהיה חלק מלימודי התואר שלה. בכתב ידה המרושל וחסר הרסן העתיקה את הבית הראשון של השיר, מתוך הנחה שימצא חן בעיני אביה (היא התעצלה להעתיק את כל השיר הקצר). "עפרוני לוּ בָּצַעת - והנה הוא הלחן, פקעת אחר פקעת בשרשרת כסופה". טדי הופתע לגלות שבתו חשבה עליו. לעתים נדירות חשבה עליו. הוא הניח שהספרות היא אחד הדברים המעטים שמקשרים ביניהם, אף שדנו בה לעתים נדירות, אם בכלל. הוא שקל לשלוח לוויולה משהו בתמורה - שיר, אפילו כמה שורות נבחרות - כדי לתקשר איתה. "נפש מתרוננת! לא בת כנף הנך", של פרסי שלי, או, "לאהבה ירונו ציפורים, לה יקשרו כתרים", מתוך "אפיתלמיון" של אדמונד ספנסר, או, "פייטן שמימי! צליין שחקים נועז! האם מיֶגע אדמה תרחק?" כפי שכתב וורדסוורת לעפרוני (יש משורר שלא כתב על עפרונים?), אבל חשש שבתו תראה בכך התנשאות מצדו. בשום אופן לא רצתה ללמוד משהו ממנו, או מכל אחד אחר כנראה, ולכן, בסופו של דבר, פשוט כתב לה, "תודה רבה, יפה מאוד מצדך".

עכשיו, לפני שהספיק לעצור את עצמו - כי שריון הנימוסים נשר מעליו - אמר לדודתו, "זה מגעיל לאכול עפרונים, דודה איזי."

"למה מגעיל? הרי אתה אוכל תרנגולות ועופות אחרים, לא? אז מה ההבדל?" איזי היתה נהגת אמבולנס במלחמה הגדולה. עופות מתים לא יכלו לזעזע אותה במיוחד.

הבדל עצום, חשב טדי, אם כי בעל כורחו תהה איזה טעם יש לעפרוני. למרבה המזל הוסחה דעתו מהמחשבה הזאת כשטריקסי נבחה על משהו בהפגנתיות מוגזמת. הוא התכופף לבדוק. "אוי, תראה, קַמטָן," אמר לעצמו בהתפעלות, והעפרוני נשכח זמנית. הוא הרים אותו בעדינות בשתי ידיו והציג אותו לאיזי.

"נחש?" אמרה ועיוותה את פניה. נחשים לא הקסימו אותה כנראה.

"לא נחש," אמר טדי. "זה קמטן. מין לטאה כזאת." קשקשיה הבורקים בזהב-ארד נצצו בשמש. גם זה יופי. האם יש משהו בטבע שאינו יופי? אפילו חשופיות ראויות לדברי שבח מסוימים, גם אם אין סיכוי שאמו תאמר אותם.

"איזה ילד קטן ומצחיק אתה," אמרה איזי.

טדי לא חשב שהוא ילד "קטן". הוא הניח שדודתו - אחותו הצעירה של אביו - מבינה בילדים עוד פחות מאשר בחיות. לא היה לו מושג למה חטפה אותו עכשיו. הוא שוטט בגן אחרי ארוחת הצהריים של שבת והכין מטוסי נייר עם ג'ימי, כשלפתע הסתערה עליו איזי ושידלה אותו לצאת איתה ל"טיול בטבע", אם כי התברר שהתכוונה לשביל שמוביל מ"קרן השועל" אל תחנת הרכבת - לא בדיוק טבע פראי עם סלעים ונהרות. "נצא להרפתקה קטנה ונפטפט קצת. נשמע נחמד, נכון?" עכשיו מצא את עצמו לכוד בגחמותיה, כשפסעה לאורך השביל ושאלה אותו שאלות משונות - "אכלת פעם תולעת? אתה משחק בשוטרים וגנבים? מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" (לא. כן. נהג קטר.)

בזהירות החזיר את הקמטן אל העשב, וכדי לפצות על כישלונה בעניין העפרוני, הציע לאיזי את הפעמוניות. "נצטרך לחצות את השדה כדי להגיע לחורשה," אמר והביט בספקנות בנעליה. הן היו עשויות מעור תמסח וצבועות בירוק מזעזע למדי, ששום תמסח בעל כבוד עצמי לא היה מסכים לעטות. הן היו חדשות לגמרי, ואין ספק שלא היו מיועדות לצעידה בשדות. אחר הצהריים הלך והתארך, ועדר החולבות, שנהגו לרעות בשדה הזה, נעדר ממנו למרבה המזל. אין ספק שהחיות הענקיות והרפויות, שעיניהן רכות וחקרניות, לא היו יודעות איך להתייחס אל איזי.

היא קרעה שרוול כשהשתחלה במעבר שבגדר והצליחה להטביע רגל עטוית תמסח בתוך גללי פרה שכל אדם אחר היה מבחין בהם בקלות. היא כיפרה על כך קצת בעיניו כשהתייחסה לשתי התקריות בקלילות מופלאה. ("אני מניחה," אמרה אמו לאחר מכן, "שהיא פשוט תזרוק לפח את הפריטים הסוררים.")

אך הפעמוניות, למרבה האכזבה, לא הרשימו אותה כלל. הופעתם השנתית של הפרחים הללו התקבלה ב"קרן השועל" באותה יראת כבוד שאחרים חולקים לאמנים מפורסמים. אורחים נלקחו בגאווה אל החורשה כדי להתפעל מן הכתם הכחול האינסופי. "לוורדסוורת היו נרקיסים," אמרה סילבי, "ולנו יש פעמוניות." הפעמוניות לא היו שלהם, ממש לא, אבל אמו נטתה לנכס לעצמה כל מיני דברים.

כשפסעו בחזרה לאורך השביל, חש טדי רטט פתאומי בחזהו, התרוממות רוח משונה. זיכרון שירו של העפרוני וריח הירוק העז של זר הפעמוניות הגדול שקטף לאמו התאחדו ויצרו רגע טהור של שיכרון חושים, שמחה עילאית שבישרה כביכול את פתרונן הקרוב של כל התעלומות. ("יש עולם של אור," אמרה אחותו אורסולה. "אבל בגלל החושך אנחנו לא יכולים לראות אותו." "המניכאית הקטנה שלנו," אמר יו בחיבה.)

הפנימייה לא היתה זרה לו, כמובן. מוריס, אחיו של טדי, למד עכשיו באחד הקולג'ים באוקספורד, אך כשלמד בפנימייה, התלווה טדי אל אמו ("בן הלוויה הקטן שלי") לטקס חלוקת פרסים, ל"יום המייסד" או לאירוע שנקרא "הביקור" - יום אחד בכל סמסטר, שבו הרשו להורים (אם כי לא עודדו אותם במיוחד) לבקר את ילדיהם. "מתקן עונשין יותר מאשר בית ספר," אמרה אמו בבוז. יתרונות ההשכלה לא עוררו בסילבי את ההתלהבות המתבקשת.

בהתחשב בנאמנותו לבית הספר הישן שלו, הפגין אביו הסתייגות תמוהה מכל סוג של ביקור במקום הזה. היעדרותו של יו הוסברה לסירוגין בהתחייבויות קודמות בבנק, בפגישות חשובות או בבעלי מניות נרגזים. "וכן הלאה וכן הלאה," מלמלה סילבי. "ככה זה בדרך כלל, חזרה אחורה מכאיבה יותר מהליכה קדימה," הוסיפה כשהעוגב בכנסיית בית הספר ייבב את דרכו אל ההקדמה למזמור "אל רם, אבי כל האנושות".

זה היה בביקור לפני שנתיים, בטקס חלוקת הפרסים בסמסטר האחרון של מוריס. מוריס היה סגן ראש מועצת התלמידים, והמילה "סגן" בתוארו עוררה בו זעם. "אני השני בשרשרת הפיקוד," רתח כשהתמנה לתפקיד בתחילת השנה האחרונה. "אני רואה את עצמי כמפקד, ולא כסגן." מוריס האמין שהוא קרוץ מן החומר שממנו עשויים גיבורים, אדם שצריך להוביל את רעיו לקרב, אם כי בפועל חמק מן המלחמה הבאה בישיבה מאחורי שולחן רב-חשיבות בבניין ממשלתי בווייטהול, שם היו המתים רק טבלאות טורדניות מלאות במספרים, מבחינתו. באותו יום חם ביולי 1923, איש מבאי הכנסייה לא היה מאמין שמלחמה נוספת יכולה להתחולל במהירות כזאת לאחר המלחמה האחרונה. ציפוי הזהב עדיין היה טרי באותיות שמותיהם של התלמידים לשעבר ("לכבודם של הנופלים"), שהתנוססו על לוחות האלון שעל קירות הכנסייה. "הכבוד יועיל להם מאוד כשהם מתים," לחשה סילבי בכעס באוזנו של טדי. המלחמה הגדולה הפכה את סילבי לפציפיסטית לוחמנית במיוחד.

האוויר בכנסיית בית הספר היה מחניק, ונמנום ירד על הספסלים כמו דוק אבק כשקולו של המנהל זמזם עוד ועוד. השמש שהסתננה מבעד לחלונות הצבעוניים נהפכה ללכסניות ססגוניות כאבני חן, תחבולה שבכל זאת לא היתה תחליף לדבר האמיתי שבחוץ. ובקרוב גם הוא יישלח אל המקום הזה. תחזית קודרת של כוח סבל.

אם כי בסופו של דבר התברר שהחיים בפנימייה אינם גרועים כפי שחשש. הוא רכש חברים והצטיין בספורט, עובדה שתמיד עוררה אהדה מסוימת. הוא היה חביב אבל לא נרתע מבריונים, עובדה שהעצימה את האהדה כלפיו. ובכל זאת, עד שיצא משם והלך ללמוד באוקספורד, כבר הגיע למסקנה שהפנימייה היא מקום אכזרי ולא מתורבת, והחליט שבבוא היום לא ישמר את המסורת הקשוחה הזאת עם בניו שלו. הוא ציפה שיהיו לו בנים רבים, עליזים, נאמנים וחזקים, ובמקומם קיבל תקווה מזוקקת (או מקוצצת) בדמותה של ויולה.

"תספר לי עוד קצת על עצמך," אמרה עכשיו איזי, תלשה גבעול סייגית מגדר חיה והרסה את הרגע.

"מה לספר על עצמי?" התפלא. התרוממות הרוח נעלמה, והתעלומות שוב נסתרו מן העין. אחר כך, בפנימייה, ילמד את שירו של רוּפֶּרט בּרוּק, "הקול" - "הכֶּשֶף נגוז, הפתרון חמק" - תיאור מתאים לרגע הזה, אלא שעד אז כבר ישכח אותו, מאחר שתחושות כאלה הן בנות-חלוף מטבען.

"מה שלא יהיה," אמרה איזי.

"טוב, אני בן אחת-עשרה."

"את זה אני יודעת, טיפשון." (משום-מה פקפק בכך.) "אבל מה הם הדברים שבגללם אתה אתה? מה אתה אוהב לעשות? מי החברים שלך? גם לך יש חפץ כזה...? איך קוראים לו..." אמרה ופשפשה באוצר המילים הזר לה, "כמו דוד וגוליית - הדבר הזה עם הגומי?"

"קֶלַע?"

"כן! בשביל לפגוע באנשים, להרוג חיות וכל זה."

"להרוג? לא! אני בשום אופן לא אעשה דבר כזה." (אבל אחיו מוריס יעשה.) "אני אפילו לא יודע איפה הקלע שלי עכשיו. פעם השתמשתי בו כדי להוריד ערמונים מהעץ."

איזי נראתה מאוכזבת מהפציפיזם שלו, אבל לא הניחה לכך להסיט אותה ממסלול השאלות והתשובות. "ומה עם תסבוכות? אתה בטח מסתבך בצרות לפעמים, כל הבנים מסתבכים, נכון? תסבוכות ותהפוכות."

"תסבוכות?" באימה מסוימת נזכר בתקרית עם הצבע הירוק.

"אתה חניך בצופים?" שאלה, עברה בהלצה לדום מתוח והצדיעה בתנועה מהירה. "אתה בטח בצופים. 'היֵה נכון' וכל זה."

"פעם הייתי," מלמל. "בשכבת העופרים." הוא לא רצה לדון איתה בנושא הזה, אבל בשום אופן לא היה מסוגל לשקר, כאילו הוטל עליו כישוף בלידתו. שתי אחיותיו - ואפילו ננסי - שיקרו נהדר במקרה הצורך, וההיכרות בין מוריס לַאמת היתה קלושה בלבד. אבל טדי היה ישר להחריד.

"זרקו אותך מהצופים?" שאלה איזי בלהיטות. "סילקו אותך? היתה איזו שערורייה נוראה?"

"ברור שלא."

"בבקשה, תספר לי. מה קרה?"

תנועת קיבּוֹ קיפְט, זה מה שקרה, חשב טדי. בוודאי יידרשו לו שעות כדי להסביר את זה לאיזי אם רק יזכיר את המילים.

"קיבו קיפט?" אמרה. "נשמע כמו שם של ליצן."

"מה עם ממתקים? אתה ממש אוהב ממתקים? ואם כן, איזה סוג?" בשלב זה צץ פנקס קטן, שהבהיל את טדי. "אה, תתעלם מזה," אמרה. "כולם רושמים כיום. אז... ממתקים?"

"ממתקים?"

"ממתקים," אישרה, ואז נאנחה ואמרה, "אתה יודע, טדי היקר, אני פשוט לא מכירה שום ילדים חוץ ממך. לא פעם חשבתי לעצמי, ממה בנים עשויים, חוץ מהדברים האלה בשיר הילדים הידוע - חשופיות, חלזונות וזנבות כלבלבים. והרי כל ילד," המשיכה ואמרה, "הוא גבר בהתהוות. הילד שבגבר, הגבר שבילד וכן הלאה." המשפט האחרון נאמר בהיסח דעת מסוים, תוך כדי עיון בסייגית. "מעניין אם תהיה כמו אבא שלך כשתגדל, לדוגמה."

"אני מקווה שכן."

"אסור לך להתפשר על בינוניות. אני אף פעם לא אתפשר עליה, זה ברור לי. אתה צריך להיות פורע חוק כשתגדל!" היא התחילה לפורר את הסייגית. "גברים טוענים תמיד שנשים הן יצורים מסתוריים, אבל לדעתי זאת תחבולה כדי להסיח את דעתנו מהעובדה שדווקא הם בלתי-מובנים לחלוטין." שלוש המילים האחרונות האלה נאמרו בקול די רם ובכעס גדול, כאילו היא מהרהרת באדם מסוים. ("תמיד יש לה עסק עם איזשהו גבר," שמע את אמו אומרת.) "ומה עם בנות?" שאלה איזי.

"מה איתן?" שאל בפליאה.

"יש לך איזו 'חברה מיוחדת' - אתה יודע, ילדה שאתה מחבב במיוחד?" היא העלתה על פניה חיוך מטופש ומדושן עונג, והוא הניח שזהו ניסיון (כושל בהחלט) לעטות הבעה רומנטית או איזו שטות דומה.

הוא הסמיק.

"ציפור קטנה לחשה לי," המשיכה איזי בלי כל רחמים, "שאתה מאוהב קצת באחת הבנות של השכנים."

איזו ציפור קטנה? תהה בלבו.

ננסי ושֶגֶר אחיותיה - ויני, גֵרטי, מילי ובִּי - גרו ליד "קרן השועל", בבית שנקרא "משכן הקָאָקים". הרבה קאקים קיננו בחורשה וגילו העדפה ברורה למדשאה של משפחת שוֹקרוֹס, שעליה, מדי בוקר, השליכה גברת שוקרוס פירורי טוסט שהתקרר.

טדי לא היה מוכן להסגיר את ננסי לידי איזי, בשום פנים ואופן לא, אפילו אם היו מענים אותו (ואין ספק שזה היה עינוי). הוא לא ינקוב בשמה כדי שיזדהם על שפתיה של איזי ויושם ללעג. ננסי היא חברה שלו, ידידת נפש; לא אהובה רגשנית ומטופשת כזאת, כמו שאיזי רומזת. כן, יום אחד הוא יתחתן עם ננסי ויאהב אותה, ברור, אבל זאת תהיה אהבה טהורה, כמו של אביר. לא שהיה בקיא בסוגי אהבה אחרים. הוא ראה מה השור עושה עם הפרות, ומוריס אמר שגם אנשים עושים את זה, כולל אמא ואבא שלהם, הוסיף וצחקק. טדי היה די בטוח שמוריס משקר. יו וסילבי היו מכובדים מדי לתרגילי לוליינות כאלה.

"אוי, בחיי! אתה מסמיק?" צהלה איזי. "נדמה לי שבאמת חילצתי ממך את הסוד!"

"סוכריות חמוצות," אמר טדי בניסיון נואש לשים קץ לחקירה הזאת.

"מה איתן?" שאלה איזי. (לא היה קשה להסיח את דעתה.) הסייגית המרוטה הושלכה ארצה. הטבע לא עניין את איזי. מרוב חוסר אכפתיות עוד היתה רומסת את הצמחים באחו, מעיפה בבעיטה את קִני הקיווית ומבעיתה את עכברי השדה. היא היתה שייכת לעיר, לעולם של מכונות.

"זה הממתק שאני הכי אוהב," אמר.

אחר כך פגשו את עדר החולבות, שנדחקו והתחבטו לאורך השביל בדרך חזרה מהחליבה. השעה כבר מאוחרת, חשב טדי. הוא קיווה שלא החמיץ את ארוחת הערב.

"אוי, פעמוניות, יפות כל כך," אמרה אמו כששניהם נכנסו הביתה. היא היתה לבושה בבגדי ערב ונראתה די יפה בעצמה. בפנימייה שבה יתחיל ללמוד היו לאמו לא מעט מעריצים, לדבריו של מוריס. טדי די התגאה במעמדה של אמו כיפהפייה. "מה עשיתם כל הזמן הזה?" שאלה סילבי - שאלה שהופנתה אל טדי אבל היתה מכוונת אל איזי.

סילבי עוטה פרווה, מתבוננת בבבואתה במראה שבחדר השינה. זוקרת צווארון של שכמיית ערב קלה, כך שהוא ממסגר את פניה. סקירה ביקורתית. פעם היתה המראה ידידותית כלפיה, אבל עכשיו משטח הזכוכית מביט בה באדישות, כך היא חשה.

היא מרימה יד אל שׂערה - "עטרת תפארתה", קן מסרקות ומכבנות. תסרוקת שכבר התיישנה ומאפיינת אישה נשואה שהזמן הותיר אותה מאחור. האם כדאי שתסתפר? יו יצטער כל כך. זיכרון עלה בה פתאום - דיוקן פחם שאביה צייר זמן לא רב לפני מותו. "סילבי כמלאך", קרא לציור. היא היתה אז בת שש-עשרה, בתולית בשמלה לבנה ארוכה - כתונת לילה, למעשה, דקיקה למדי - ועמדה בחצי תפנית אל אביה, כדי להציג לראווה את מפל שערה היפהפה. "תיראי עצובה," הורה אביה. "תחשבי על נפילת האדם." סילבי, שמכלול חיים מרהיבים ובלתי-ידועים עדיין ציפה לה, התקשתה לגלות אכפתיות רבה כלפי הנושא הזניח הזה, ובכל זאת הזדעפה בחינניות ובהתה בהיסח הדעת בקיר הרחוק בסטודיו העצום של אביה.

העמידה בתנוחה הזאת לא היתה נוחה, והיא זכרה שצלעותיה כאבו, שסבלה למען האמנות של אביה. לוּאֵלין ברספורד הדגול - צַייר דיוקנאות לעשירים ולמפורסמים, שבמותו הותיר אחריו חובות בלבד. סילבי עדיין חשה כאב, לא בגלל אובדן אביה אלא בגלל אובדן החיים שבנה למשפחתו על סמך מה שהתברר לרוע המזל כבדָיָה חסרת בסיס.

"מה שאדם זורע, את זאת גם יקצור," ציטטה אמה של סילבי ביללה שקטה את דברי שאול אל הגלטים, "אבל הפעם הוא זה שזרע, ואנחנו לא קצרנו כלום."

מכירה פומבית משפילה נערכה בעקבות פשיטת הרגל שהוכרזה לאחר מותו, ואמה של סילבי עמדה על כך ששתיהן ישתתפו בה, כאילו היא חייבת לחזות בכל פריט שאבד להן ולראות אותו עובר לנגד עיניהן. הן ישבו בשורה האחרונה, בעילום שם (כך קיוו), וצפו בכל נכסיהן עלי אדמות כשהוצגו בזה אחר זה לעיני כול. בשלב כלשהו, לקראת סוף העינוי הזה, הוצע למכירה הדיוקן של סילבי. "פריט 182: דיוקן פחם של בת האמן," כך הוכרז, אבל נראה שאופייה המלאכי של סילבי כבר נגוז ממנו. חבל שאביה לא העניק לה הילה וכנפיים כדי להבהיר את כוונתו, כי כרגע נראתה רק כמו ילדה יפה וזועפת בכתונת לילה.

גבר שמן, מרופט למראה, הרים את הסיגר שלו בכל סיבוב הצעות, וסילבי נמכרה לו לבסוף תמורת שלוש לירות שטרלינג, עשרה שילינג ושישה פני. "זול," מלמלה אמה. עכשיו בוודאי זול עוד יותר, חשבה סילבי. הציורים של אביה די יצאו מהאופנה אחרי המלחמה. איפה הציור הזה עכשיו? תהתה. הלוואי שיכלה לקבל אותו בחזרה. המחשבה הכעיסה אותה. קימוט מצח נשקף במראה. כשהמכירה הפומבית קרטעה לבסוף אל קִצהּ ("ארגז כלי בית ובו שתי תומכות פליז לאח, כלי חימום מכסף פגום, קנקן נחושת גדול"), מיהרו שתיהן לצאת מן החדר עם שאר הקהל, ובמקרה שמעו את הגבר המרופט אומר לרעהו, "איזה תענוג יהיה להסתכל על האפרסקית הצעירה והבשלה הזאת." אמה של סילבי צווחה - בחשאי, היא לא היתה מאלה שמחוללים מהומות - וגררה את המלאכית התמימה שלה אל מחוץ לטווח שמיעה.

זוהמה, הכול הזדהם, חשבה סילבי. עוד מבראשית, מהנפילה הגדולה. שוב סידרה את צווארון השכמייה. בגד חם מדי למזג האוויר הנוכחי, אבל לדעתה נראתה במיטבה בפרווה. השכמייה נתפרה מפרוות שועלי שלג, עובדה שדי העציבה את סילבי, כי אהבה את השועלים שביקרו בגן שלהם - הרי בגללם קראה לבית "קרן השועל". כמה שועלים צריך כדי להכין שכמייה? שאלה את עצמה. לפחות לא כל כך הרבה כמו למעיל. בארון שלה היה תלוי מעיל חורפן - יו קנה לה אותו במתנה ליום הנישואים העשירי. היא חייבת לשלוח אותו לפרוון; צריך לעצב אותו מחדש, למשהו מודרני יותר. "וגם אותי," אמרה למראה.

לאיזי היה מעיל חדש מפרוות צובל. איך יש לה פרוות אם אין לה כסף? "מתנה," אמרה איזי. מגבר, כמובן, ואף גבר לא ייתן לך מעיל פרווה בלי לקבל משהו בתמורה. חוץ מבעל, כמובן, שלא מצפה לשום דבר פרט לתודה צנועה.

סילבי כמעט התעלפה מכמויות הבושם ששפכה על עצמה ביד עצבנית, אם כי בדרך כלל לא היתה מועדת להתמוטטויות עצבים. היא עמדה לנסוע ללונדון למשך הערב. ברכבת יהיה חם ומחניק, ובעיר יהיה גרוע עוד יותר. היא תצטרך להקריב את הפרווה שלה. כמו שהשועלים הוקרבו למענה. בדיחה כלשהי הסתתרה כאן, מהסוג שטדי עשוי להשמיע, אבל לא סילבי. סילבי לא ניחנה בחוש הומור. פגם כזה באופי.

עיניה נתקלו בעל כורחן בתצלום שעל שולחן האיפור שלה, דיוקן סטודיו שצולם לאחר לידתו של ג'ימי: סילבי יושבת; התינוק בגלימת ההטבלה שלו (בגד עצום במיוחד, שכל בני משפחת טוד לבשו אותו בזמנם) כאילו עולה על גדותיו בין זרועותיה, ושאר אפרוחיה מסודרים סביבה במערך מחושב, כאילו הם שופעים התפעלות. סילבי העבירה אצבע על מסגרת הכסף - מחוות חיבה שתוצאתה היתה אבק. היא צריכה לדבר עם בּרידגֶ'ט. הבחורה נהייתה רשלנית. ("כל המשרתים פונים עורף לאדוניהם בסופו של דבר," חלקה איתה חמותה את תובנותיה אחרי שהתחתנה עם יו.)

ההמולה למטה יכלה להעיד אך ורק על שובה של איזי. באי-רצון פשטה סילבי את הפרווה ולבשה את עליונית הערב הקלילה, שלמענה הוקרבו רק זחלים חרוצים של טוואי המשי. היא הניחה את הכובע על ראשה. התסרוקת המיושנת שלה לא התאימה לכובעים ההדוקים ולברטים שהיו עכשיו באופנה, ולכן עדיין חבשה כובע קברט. בטעות דקרה את עצמה בסיכת ההידוק הכסופה והארוכה. (אפשר להרוג מישהו בסיכת כובע? או רק לפצוע?) במלמול גידפה את האֵלים, כך שפניהם התמימים והמקורצפים של ילדיה הביטו בה בנזיפה מהתצלום. ובצדק מוחלט, חשבה. בקרוב תהיה בת ארבעים, ולנוכח העובדה הזאת חשה שהיא לא מרוצה מעצמה. ("עוד יותר לא מרוצה," העלה יו את הסברה.) קוצר רוח בגבה ופזיזות לפניה.

היא סקרה את בבואתה עוד פעם אחת אחרונה. טוב מספיק, הניחה. אם כי בדרך כלל לא ששה להסתפק בפסק דין כזה. שנתיים חלפו מיום שראתה אותו. האם עדיין תהיה יפהפייה בעיניו? ככה קרא לה, יפהפייה. איזו אישה עלי אדמות תעמוד בפני כינוי כזה? אבל סילבי עמדה בפניו ודבקה בתומתה. "אני אישה נשואה," חזרה ואמרה בקפידה. "אם כך," אמר, "כדאי שתימנעי מהמשחק הזה, יקירה. תוצאותיו עלולות להיות הרות אסון מבחינתך - מבחינתנו." הוא צחק, כאילו הרעיון מוצא חן בעיניו. וכך אכן היה - היא השלתה אותו, ואז התברר לה שאין כל מוצא.

הוא נסע לחו"ל, למושבות, ביצע משימות חשובות למען האימפריה, אבל עכשיו חזר, וסילבי, שחייה חמקו כמו מים מבין אצבעותיה, כבר לא חשה דחף עז לשמור על צניעותה.

זר פעמוניות ענקי קידם את פניה. "אוי, פעמוניות, יפות כל כך," אמרה לטדי. הבן שלה. היו לה עוד שני בנים, אבל הם נראו כמעט זניחים לפעמים. בנותיה לא היו מושא חיבה בהכרח, אלא בעיה שצריכה פתרון. רק הילד האחד הזה אחז את לבה באגרופו, שהיה מלוכלך למדי עכשיו. "בבקשה תרחץ ידיים לפני האוכל, יקירי," אמרה לטדי. "מה עשיתם כל הזמן הזה?"

"ערכנו היכרות הדדית," אמרה איזי. "איזה ילד מתוק. ואת נראית נהדר, סילבי. גם ממאה מטר הייתי מריחה אותך. ממש פאם פאטאל. יש לך תוכניות, אני מבינה? ספרי, ספרי."

סילבי נעצה בה מבט נוקב, אבל בסופו של דבר לא הגיבה, כי באותו רגע הוסחה דעתה אל שני התמסחים הבוציים שניצבו על שטיח הווֹיסי במבואה שלה. "החוצה!" אמרה וגירשה את איזי אל דלת הכניסה. "החוצה!"

"כתם ארור," מלמל יו, שנכנס מהמַרטֵנָה1 בדיוק כשאיזי זינקה לדרכה לאורך השביל. הוא פנה אל סילבי ואמר, "את נראית נהדר, יקירתי."

הם שמעו את מנוע הסאנבּים של איזי מתעורר לחיים ואת הצליל המבהיל כשהאיצה ויצאה לדרך. הנהיגה שלה הזכירה את הקרפד מ"הרוח בערבי הנחל" - הרבה צפירות וכמעט שום עצירות. "יום אחד היא עוד תהרוג מישהו," אמר יו, שהיה נהג למופת. "וחשבתי שהיא מרוּששת. מה היא עשתה כדי להשיג מימון למכונית נוספת?"

"שום דבר מהוגן, זה בטוח," אמרה סילבי.

טדי נפטר סוף-סוף מהפטפוטים האיומים של איזי, ובכל זאת נאלץ לסבול את החקירה הקבועה שערכה אמו כדי לוודא שאף אחד מצאצאיה לא הושחת חלילה מן השהות במחיצתה. "תמיד יש לה מניע," אמרה בזעף. בסופו של דבר שוחרר טדי לארוחת הערב - צירוף אקראי למדי של סרדינים וטוסט, מאחר שזה היה הערב החופשי של גברת גלוֹבֶר.

"היא אכלה פעם עפרוני," סיפר טדי לאחיותיו בזמן הארוחה. "באיטליה. לא שזה משנה איפה היא אכלה אותו."

"'כנף עפרוני שנפצעה'," אמרה אורסולה, וכשטדי הביט בה בתמיהה, הוסיפה, "ויליאם בלייק. 'אותות של תום'. 'כנף עפרוני שנפצעה, שירת מלאך שם נקטעה'."

"נקווה שיום אחד איזושהי חיה תאכל אותה," הוסיפה פמלה, המעשית יותר, בנימה עולצת.

פמלה התכוננה ללמוד מדעים באוניברסיטת לידס. היא ציפתה בקוצר רוח למפגש עם "הצפון המרנין", עם אנשים "אמיתיים". "אנחנו לא מספיק אמיתיים?" רטן טדי באוזני אורסולה, והיא צחקה ואמרה, "מה זה אמיתי?" השאלה נראתה טיפשית בעיניו של טדי, שעדיין לא הזדמן לו להטיל ספק בעולם התופעות. אמיתי זה מה שאפשר לראות, לטעום ולמשש. "החמצת לפחות שני חושים," ציינה אורסולה. אמיתי זה החורשה והפעמוניות, הינשוף והשועל, רכבת הורנבי המשקשקת על רצפת חדרו, ריח עוגה נאפית בתנור. עפרוני נוסק על חוט שירו.

אירועי הערב ב"קרן השועל": יו הסיע את סילבי לתחנה ואחר כך פרש שוב למרטנה שלו עם כוסית ויסקי קטנה ובדל סיגר מעושן חלקית. הוא היה אדם בעל הרגלים מתונים - נטייה טבעית יותר מאשר בחירה מודעת. נסיעתה של סילבי לעיר היתה עניין חריג. "הצגה וארוחה עם חברות," אמרה. "אני אשאר ללון שם." היא היתה חסרת מנוחה מטבעה, תכונה מצערת כשמדובר באשתך, אבל הוא היה חייב לסמוך עליה בכל דבר, אחרת כל בניין הנישואים יתמוטט ויתפורר.

פמלה ישבה בחדר המגורים, שקועה בספר כימיה. היא נכשלה בבחינת הכניסה לגירטון קולג' שבקיימברידג', ולא באמת רצתה לנסוע ל"צפון המרנין", אבל "כשאין ברירה אז אין ברירה", כפי שנהגה סילבי לומר, מרגיזה שכמותה. פמלה ציפתה תמיד (בסתר לבה) לפרסים נוצצים ולקריירה מזהירה, ועכשיו חששה שלא תזכה להיות האישה הנועזת, כפי שקיוותה תמיד.

אורסולה, שהיתה שרועה על השטיח לרגליה של פמלה, הטתה פעלים חריגים בלטינית. "איזה יופי," אמרה לפמלה. "זאת אומרת שהחיים יכולים רק להשתפר." ופמלה צחקה ואמרה, "אל תהיי בטוחה כל כך."

ג'ימי ישב בפיג'מה אל שולחן המטבח והתענג על חלב עם ביסקוויטים לפני השינה. גברת גלובר, המבשלת שלהם, לא היתה מוכנה לשאת שום אגדה או משל, אבל עכשיו, כשעינה הפקוחה לא היתה בשטח, ניצלה ברידג'ט את ההזדמנות, ובזמן שקרצפה את הסירים שעשעה את ג'ימי במעשייה על ה"פּוּקָה" - סיפור משובש ובכל זאת מקפיא דם במידה ניכרת. גברת גלובר עצמה נמנמה קלות על הכורסה שבביתה. רגליה היו מורמות על מגן האח, וכוס בירה קטנה ניצבה בהישג ידה.

איזי נהגה בינתיים באחד הכבישים הראשיים ושרה לעצמה את "אלואטה". המנגינה התקבעה עכשיו עמוק במוחה. Je te plumerai, שאגה באופן בלתי-מוזיקלי, זֶ'ה טֶה פּלוּמֵרֶה! המלחמה היתה איומה, חבל שנזכרה בה. היא שירתה ביסע"ר - יחידת הסיעוד והעזרה הראשונה (ראשי תיבות מטופשים למדי, לדעתה של איזי). היא הצטרפה לארגון כדי לנהוג באמבולנס, אם כי עד אז לא נהגה אפילו במכונית, אבל בסופו של דבר עסקה בכל מיני דברים איומים. היא זכרה איך ניקתה את האמבולנסים בסוף כל יום - את הדם, הנוזלים וההפרשות. זכרה גם את הקטיעות, השלדים החרוכים, הכפרים ההרוסים, האיברים שהזדקרו מן הבוץ והעפר. דליים של ספוגיות מזוהמות ותחבושות רוויות מוגלה מהפצעים המחרידים והשותתים של הבחורים המסכנים. לא פלא שאנשים השתוקקו לשכוח את כל זה. ליהנות קצת, לכל הרוחות. היא זכתה באות "צלב המלחמה". מעולם לא סיפרה על כך לאיש מבני משפחתה. הסתירה אותו במגירה כשחזרה הביתה. הוא היה חסר כל משמעות לעומת מה שעבר על הבחורים המסכנים האלה.

פעמיים התארסה במהלך המלחמה, ושני ארוסיה נהרגו כמה ימים אחרי שהציעו לה נישואים, עוד לפני שאיזי עצמה הספיקה לכתוב הביתה כדי לבשר את הבשורה המשמחת. עם אחד מהם - השני - שהתה בזמן מותו. במקרה מצאה אותו בבית חולים שדה שאליו הביאה באמבולנס את הפצועים. בהתחלה לא זיהתה אותו, עד כדי כך היה מרוסק מן הירי. בשל המחסור באחיות ובסניטרים, עודדה אותה האחות הראשית שתישאר איתו. "די, די," לחשה לו איזי, שישבה לצדו על ערש דווי באור העששית הצהוב והשמנוני. בסוף התהליך קרא לאמו, כמו כולם. איזי לא יכלה לדמיין את עצמה קוראת לאַדֵלֵייד על ערש דווי.

היא יישרה את מצעיו של ארוסה, נישקה את ידו, כי כמעט לא נשארו פָּנים שאפשר לנשק אותם, והודיעה לאחד הסניטרים שהוא מת. לא היה כאן מקום לביטויים מעודנים. ואז נכנסה בחזרה לאמבולנס ונסעה לחפש נפגעים נוספים.

היא התחמקה מכל העניין כשגבר שלישי - סרן ששמו טריסטָן, שהיה ביישן למדי - ביקש לקשור חוט סביב אצבעה כטבעת סמלית. ("מצטער, זה כל מה שיש לי. אבל כשכל זה ייגמר תקבלי יהלום נהדר. לא? את בטוחה? תעשי לי טובה גדולה מאוד אם תסכימי.") המזל הרע רודף אותה, ולכן תחסוך לו את זה, חשבה איזי בחוסר אנוכיות בלתי-אופייני, ומובן שהמחשבה היתה מגוחכת לחלוטין בהתחשב בעובדה שרוב החיילים הנפלאים האלה היו עתידים להיהרג עם או בלי עזרתה.

איזי לא פגשה שוב את טריסטן לאחר שדחתה את הצעתו והניחה שכבר מת (היא הניחה שכולם כבר מתו), אבל שנה לאחר תום המלחמה, כשעלעלה בעמודי הרכילות, נתקלה בתצלום שלו, שבו נראה יוצא מכנסיית סנט מרי אנדרקרופט שבארמון וסטמינסטר. הוא היה חבר פרלמנט עכשיו, והתברר שהוא עשיר כקורח בזכות הון משפחתי. הוא שילח חיוך רחב אל הכלה הצעירה עד גיחוך שנשענה על זרועו, ואשר על אצבעה התנוסס יהלום שאכן נראה נהדר (כפי שהיה אפשר לראות בקלות מבעד לזכוכית מגדלת). איזי הצילה אותו, כך שיערה, אך למרבה הצער לא הצילה את עצמה. היא היתה בת עשרים וארבע בתום המלחמה הגדולה, והיה ברור לה שכבר החמיצה את כל ההזדמנויות שלה.

לארוס הראשון שלה קראו ריצ'רד. מעבר לכך כמעט לא ידעה עליו כלום. למיטב זיכרונה, נהג לצאת לציד עם החבורה של דוכס בופורט. היא אמרה לו "כן" מתוך גחמה, כשלמעשה כבר היתה מאוהבת עד מעל לראש בארוס השני, שלאחר מכן היתה עדה למותו בבית חולים שדה. אותו אכן אהבה, ויתרה מזאת, הוא אהב אותה. ברגעים הקצרים שבילו יחד דמיינו לעצמם עתיד מקסים של שיט, רכיבה וריקודים. אוכל, צחוק ואור שמש. וכוסות שמפניה שישיקו לכבוד מזלם הטוב. בלי בוץ, בלי טבח נורא ואינסופי. קראו לו אוגוסטוס. גוּסי, כך כינו אותו חבריו. כמה שנים לאחר מכן יתברר לה שכתיבת בִּדיון יכולה להיות אמצעי להחייאת מתים ולשימורם גם יחד. "כשכל השאר נעלם, נותרת האמנות," תאמר לסילבי במלחמה הבאה. "'הרפתקאות אוגוסטוס' זאת אמנות?" תשאל סילבי ותרים גבה מתנשאת. שום הא הידיעה לא תצורף לאוגוסטוס. הגדרת האמנות לפי איזי תהיה רחבה יותר מזו של סילבי, כמובן. "אמנות היא כל דבר שאדם אחד יוצר ואדם אחר נהנה ממנו."

"אפילו אוגוסטוס?" תשאל סילבי ותצחק.

"אפילו אוגוסטוס," תענה איזי.

הבחורים המסכנים האלה, שנהרגו במלחמה הגדולה, לא היו מבוגרים בהרבה מטדי. היום, כשטיילה עם האחיין שלה, היה רגע שבו עוצמת חיבתה כלפיו כמעט הכריעה אותה. אילו רק יכלה להגן עליו מכל רע, מהכאב שהעולם יגרום לו (בהכרח). היה לה פעם ילד משלה, כמובן, שנולד כשהיתה בת שש-עשרה ונמסר במהירות לאימוץ - כריתה מהירה וחלקה עד כדי כך שלא חשבה עוד על הילד הזה. ולכן אולי גם יצא לטובה שבדיוק ברגע שחשה דחף להושיט יד וללטף את שערו, התכופף טדי פתאום ואמר, "אוי, תראה, קמטן," וידה של איזי נגעה רק באוויר ריק. "איזה ילדון מצחיק אתה," אמרה, ולרגע ראתה את פניו המנותצים של גוסי, כששכב גוסס על המיטה המתקפלת. ואחר כך את פניהם של כל הבחורים המתים האלה, טורים על גבי טורים, משתרעים הלאה-הלאה למרחקים. כל המתים כולם.

עכשיו האיצה את נסיעתה כדי להתרחק מהזיכרון במהירות רבה ככל האפשר, וברגע האחרון סטתה כדי לא לפגוע ברוכב אופניים, שבכל זאת התנדנד, נפל לשוליים והטיח קללות נמרצות לעבר הפגוש האחורי המתרחק של הסאנבים הפזיזה. Arduis invictus, זאת היתה הסיסמה של היסע"ר. "גם התלאות לא יביסונו". איזה שעמום. התלאות כבר נמאסו לגמרי על איזי, מספיק ודי.

המכונית טסה לאורך הכבישים. זרעו של אוגוסטוס נבט במוחה של איזי.

מוריס, שנעדר ממסדר המתים הזה, עיטר את עצמו עכשיו בעניבת פרפר לבנה והתהדר במקטורן כנפות לבן, כשהתכונן לארוחת ערב של מועדון בּוּלינגדוֹן באוקספורד. בתום הערב יחריבו את המסעדה, כמיטב המסורת של מועדון העשירים הזה. עמיתיו הסטודנטים היו מופתעים אילו ידעו שבתוך השריון המעומלן הזה ישנו יצור רך ומיוסר, מלא כאב וספקות, אך מוריס היה נחוש בדעתו שהיצור הזה לא יראה אור יום, ושבעתיד הלא-רחוק-מדי יותך אל השריון עצמו, חילזון שלעולם לא יימלט מקונכייתו.

"מפגש אהבים". צמד מילים שכולו חטא. הוא הזמין שני חדרים בסבוי. שם נפגשו גם לפני נסיעתו, אבל רק באופן תמים (יחסית), בחללים ציבוריים.

"חדרים צמודים," אמר. צוות המלון בוודאי יבין את משמעות המילה "צמודים", לא? כמה מביש. לבה של סילבי רעם בחזה כשלקחה מונית מהתחנה למלון. אישה על סף הנפילה.

הפיתוי של יו.

"'השמש שקרניה בורקות בזוהר ותפארת'," זימר יו בגן את שירה של יאם-יאם מן "המיקאדו". הוא הגיח מהמרטנה לטיול קטן אחרי ארוחת הערב (אם אפשר לקרוא לזה ארוחת ערב), ומעבר לגדר הצינית המפרידה בין "קרן השועל" ל"משכן הקאקים" שמע קול עונה לו בבית הבא של השיר - "'אהובתו, הלבנה, גבירת מלכות קורנת'." וכך, כנראה, מצא את עצמו בחממה של משפחת שוקרוס, כשזרועותיו כרוכות סביב רוברטה שוקרוס, לאחר שחמק דרך הפרצה בגדר שיצרו הילדים במשך שנים של שימוש. (הוא וגברת שוקרוס השתתפו לאחרונה בהפקת חובבים מקומית של "המיקאדו", שבה הפתיעו זה את זה, ואף את עצמם, כשגילמו בלהט מפתיע את קוֹ-קוֹ וקַטישָה.)

השמש והלבנה, חשב יו, היסוד הזכרי והיסוד הנקבי. מה היה חושב אילו ידע שביום מן הימים יהיו אלה שמותיהם של ניניו, סאן ומוּן? "גברת שוקרוס," אמר כשהגיע אל צדה השני של הגדר, שרוט למדי מהצינית. הילדים שמשתמשים בקיצור הדרך הזה קטנים ממנו במידה ניכרת, הבין עכשיו.

"הו, יו, אתה יכול לקרוא לי רוברטה." שמו נשמע אינטימי עד צמרמורת על שפתיה - שפתיים רכות ולחות שנוהגות לפזר דברי שבח ועידוד לכל עבר.

היא היתה חמימה למגע. ונטולת מחוך. היא נהגה להתלבש בסגנון בוהמי למדי, אבל היתה גם צמחונית ופציפיסטית, שלא לדבר על היותה סוּפְרַג'יסטית. האישה היתה אידיאליסטית מדהימה. לא היתה ברירה אלא להעריץ אותה. (במידה מסוימת, בכל מקרה.) היו לה אמונות ותשוקות שמחוץ לעצמה. התשוקות של סילבי היו סערות שהשתוללו בתוכה.

הוא הידק קצת את אחיזתו בגברת שוקרוס וחש בה תגובה מסוימת.

"הו," אמרה.

"כן..." אמר יו.

יתרונה של גברת שוקרוס - רוברטה - היה בקיאותה בענייני מלחמה. יו לא רצה לדבר על המלחמה - חס וחלילה! - ובכל זאת מצא נחמה בשהייה במחיצתה של מישהי שיודעת. או יודעת משהו, לפחות. למייג'ור שוקרוס היו בעיות כלשהן כשחזר מהחזית, ואשתו התייחסה לכך באהדה רבה. כל מי שהיה שם ראה דברים איומים, שבשום אופן אי-אפשר לדבר עליהם בבית, ולסילבי לא היתה שום כוונה לדון במלחמה, כמובן. המלחמה היתה קרע במארג חייהם, והיא הקפידה לתפור ולאחות אותו.

"אה, ניסוח מצוין," אמרה גברת שוקרוס (רוברטה). "אבל אתה יודע, יו, כדי שלא תישאר צלקת דרושה מיומנות רבה בתפירת תפר נסתר, נכון?"

הוא הצטער שהעלה את דימויי התפירה. החממה החמה מדי היתה גדושה ניחוח של פרחי גרניום - ריח מעיק למדי לדעתו של יו. גברת שוקרוס הניחה את כף ידה על לחיו, בעדינות, כאילו הוא שביר. הוא קירב את שפתיו אל שפתיה. הסכנה הולכת וקרבה, חשב. הוא נמצא בשטח בלתי-ממופה.

"הבעיה היא שנֵוִויל," החלה לומר בביישנות. (מי זה נוויל? תהה יו.) "נוויל כבר לא... יכול. מאז המלחמה, אתה מבין?"

"מייג'ור שוקרוס?"

"כן, נוויל. ולא נעים להיות..." היא הסמיקה.

"אה, אני מבין," אמר יו. פרחי הגרניום החלו לעורר בו בחילה קלה. הוא נזקק לאוויר צח. הוא נתקף בהלה. הוא התייחס ברצינות רבה לנדרי הנישואים שלו, להבדיל מגברים מסוימים שהכיר. הוא האמין בפשרות שנלוות לנישואים, הכיר במגבלות. וגברת שוקרוס - רוברטה - היא שכנה, אלוהים ישמור. לשניהם יחד יש עשרה ילדים - לא בסיס מוצלח במיוחד לרומן מחוץ לנישואים. לא, הוא חייב להיחלץ מהמצב הזה, חשב בלבו, ושפתיו התקרבו עוד יותר.

"אוי, לא!" קראה ונסוגה ממנו בפתאומיות. "זאת באמת השעה?"

הוא הביט סביבו וחיפש את השעון, אבל לא ראה שום דבר כזה.

"יש מפגש של קיבו קיפט הערב," אמרה.

"קיבו קיפט?" חזר יו על המילים, בתמיהה.

"כן, אני חייבת ללכת, הילדים מחכים."

"כן, כמובן," אמר. "הילדים." הוא החל לסגת. "טוב, אם תצטרכי פעם לדבר עם מישהו, את יודעת איפה אני. ממש בבית השכן," הוסיף שלא לצורך.

"כן, כמובן."

הוא נמלט, בחר בדרך עוקפת של שביל ודלת במקום בפרצת השטנים שבגדר.

בהחלט מעשה פסול, חשב כשהסתגר בבטחת הפרישוּת של המרטנה, ובכל זאת נמלא גאווה מסוימת. הוא החל לשרוק את "שלוש עלמות קטנות" מן "המיקאדו". הוא חש די ג'ונטי - קליל ועליז.

ומה עם טדי?

טדי עמד במעגל בשדה סמוך - שדה שליידי דונט, בעלת האחוזה, הרשתה להם להשתמש בו ברוב חסדה. העומדים במעגל, שרובם היו ילדים, נעו בכיוון השעון בכרכורים משונים, שהתבססו על השערותיה הדמיוניות של גברת שוקרוס בנוגע לצורות ריקוד סקסוניות. ("הסקסונים רקדו?" שאלה פמלה. "קשה לדמיין אותם רוקדים.") הם אחזו מקלות עץ - ענפים שמצאו בחורשה - ומדי פעם עצרו והלמו בקרקע במקלות האלה. טדי לבש את ה"מדים" - חולצה ומכנסיים קצרים וּוֶסט עם כובע מחובר - כך שנראה כמו הכלאה בין שדון לאחד מאנשיו הלא כל כך עליזים של רובין הוד. הכובע המחובר נראה די מעוות, כי הוא נאלץ לתפור אותו בעצמו. מלאכת יד היתה אחד הדברים שהועלו על נס בקיבו קיפט. גברת שוקרוס, אמה של ננסי, הכריחה אותם כל הזמן לרקום תגים, סרטי זרוע ודגלים. איזו השפלה. "גם ספנים תופרים," אמרה פמלה במאמץ לעודד אותו. "ודייגים אורגים," הוסיפה אורסולה. "תודה רבה," אמר טדי בזעף.

גברת שוקרוס עמדה באמצע המעגל והנחתה את הרקדנים הקטנים שלה. ("עכשיו קפיצות על רגל שמאל וקידה קלה אל העומד מימינכם.") גברת שוקרוס היא שהציעה שיצטרף לקיבו קיפט. בדיוק כשציפה בכיליון עיניים לסיים את שכבת העופרים בצופים ולעבור לצופים הבוגרים. היא השתמשה בננסי כדי לפתות אותו. ("בנים ובנות יחד?" שאלה סילבי בחשדנות.)

גברת שוקרוס היתה מעריצה גדולה של קיבו קיפט. התנועה הזאת, הסבירה גברת שוקרוס, היא חלופה פציפיסטית שוויונית לתנועת הצופים המיליטריסטית, שמנהיג קיבו קיפט יצא מבין שורותיה. ("תנועה של עריקים?" שאלה סילבי.) הברונית אֵמֵלין פֵּתיק-לורנס, עובדת סוציאלית, סופרג'יסטית ואחת הגיבורות הנערצות על גברת שוקרוס, היתה חברה בתנועה הזאת. גם גברת שוקרוס היתה סופרג'יסטית. ("ואמיצה מאוד," אמר מייג'ור שוקרוס בחיבה.) בתנועת קיבו קיפט לומדים מלאכת יד, הסבירה גברת שוקרוס, ויוצאים למחנות ולטיולים רגליים, אבל בבסיס הכול עומד הדגש על "התחדשותו הרוחנית של הנוער האנגלי". הרעיון הזה מצא חן בעיני סילבי, אם כי לא בעיני טדי. בדרך כלל התייחסה סילבי בעוינות לכל רעיון שמקורו בגברת שוקרוס, ובכל זאת החליטה הפעם שזה יועיל לטדי. "כל דבר שלא מעודד מלחמה," אמרה. טדי לא סבר שהצופים מעודדים מלחמה, אבל כל מחאותיו היו לשווא.

לא רק עניין התפירה נשמט מתיאורה של גברת שוקרוס אלא גם הריקודים, שירי העם, הכרכורים בחורשה והדיבורים האינסופיים. הם היו מחולקים לשבטים ולבתי אב, כי זאת היתה תערובת של מנהגים אינדיאניים (לכאורה) וטקסים סקסוניים (לכאורה), שיצרה בליל בלתי-סביר. "אולי גברת שוקרוס מצאה את אחד השבטים האבודים של בני ישראל," צחקה פמלה.

כולם בחרו לעצמם שמות אינדיאניים. טדי היה "שועל קטן" ("כמובן," אמרה אורסולה). ננסי היתה "זאב קטן" ("הוֹניאָהָאקה" בשפת שבט השָׁאיֵין, אמרה גברת שוקרוס. היה לה ספר שבו עיינה לשם כך). גברת שוקרוס עצמה היתה "נשר לבן גדול" ("אוף, באמת," אמרה סילבי, "ההיבריס בהתגלמותו").

הפעילות כללה גם כמה דברים טובים - השהות עם ננסי, לדוגמה. או העובדה שלמדו לקלוע למטרה בחץ וקשת אמיתיים, לא כאלה שנאלצו להכין בעצמם מענפים וכל מיני חומרים אחרים. טדי אהב לקלוע בחץ וקשת, כי חשב שזה עשוי להועיל לו ביום מן הימים - אם יהיה עבריין נמלט, לדוגמה. אבל האם הוא יהיה מסוגל לירות באייל? ארנבים, גיריות, שועלים ואפילו סנאים - לכל אלה היתה שמורה פינה חמה בלבו. אבל אם יהיה מדובר בהישרדות, חשב, והברירה היחידה תהיה למות מרעב... ובכל זאת ישים לעצמו גבול ברור: כלבים ועפרונים.

"כל זה נשמע די פגאני," אמר יו בספקנות לגברת שוקרוס. ("אנא, קרא לי רוברטה.") העניין עלה בשיחה מוקדמת יותר, לפני ה"תקרית" בחממה. לפני שראה בה אישה.