חיים משלך

mendelebooks 1.

חושך, קריר, אנחנו בדרך לקצה המטע על טרקטור מקרטע. אני עדיין רדום למחצה ואיתן ערני לחלוטין, מדבר בקול רם שלא תואם את מצבי ומצב הסביבה, פרט לקולו של הטרקטור. שמתי לב שהשכמתי קום לפני התרנגולות, זאת המחשבה שהטרידה אותי כשהתארגנתי בבוקר, אפילו לא הספקתי לשתות קפה, אך לאיתן היה תרמוס ישן מלא בקפה שחור עם הל. תמיד שנאתי את הטעם של ההל, אבל עכשיו הייתי כל כך זקוק לזה כדי שהמוח יתחיל לתת פקודות לגוף. איתן הסביר לי מה לעשות כאילו שאני סתום, אבל הייתי זקוק לכל דקה של התאוששות.

השמיים התחילו להאדים מעט וריח נפלא עלה בנחיריי. שורות של עצים גדושים בתפוחים ניצבו מולנו במלוא הדרם הירקרק - אדמדם. איתן הניח מזמרה בידי. בהתחלה הייתי איטי למדי, אך עם עלייתה המטאורית של השמש לעולם, גם אני התחלתי להתעורר. הרגשתי שגופי מתניע, זרועותיי חוזרות לפעולה, נעות מענף לענף, גוזמות, אוחזות בפרי הבשל, כתפוח של חוה בגן עדן. אספתי את התפוחים אל תוך הסל התלוי על כתפי, עליתי וירדתי בסולמות. אני זריז תנועה ויש לי ידיים ארוכות. כל התכונות האלו, מסתבר, יעילות לקטיף במטעים. הרגשתי בסוג של מחול סיזיפי, אני והעץ, העלוות והפרי, רחש העלים, משחק קרני השמש עם ענפי העץ והפירות המבקשים להיקטף. ראיתי את איתן מביט עליי, משתאה. עוד שני נערים השתתפו איתנו במלאכה ואיתן דאג להעביר את הארגזים ולחלק הוראות.

"תטעם אחד, תראה מה זה תפוח," אמר לי. הכנסתי לפי את התפוח הבא שקטפתי מהעץ והרגשתי את מיצו ממלא את פי.

"וואו, אחלה תפוח," אמרתי לו וראיתי אותו קורן מגאווה.

בשעות הצהריים המוקדמות, כשהשמש החלה לקפוח על ראשנו, איתן עצר אותנו ושילח את הנערים הביתה. נסענו עם העגלה המחוברת לטרקטור, עמוסה בארגזי תפוחים למבנה בית הקירור.

"קדימה, לך להתקלח ותבוא לאכול," פקד עליי. אהבתי את הדיבור חסר הגינונים של איתן, ישר ולעניין בלי הסברים מיותרים, ההיפך הגמור מאימי.

ישבנו זה לצד זה ואכלנו מבלי לדבר. מרים הגישה לנו בשתיקה צלחות גדושות עוף ואורז וחזרה למטבח, כאילו היא חיה ביקום מקביל. כנרת ישבה בסלון והתעסקה עם הנייד שלה, מגניבה לעברי מבטים. איתן לא היה צריך לומר שהוא מרוצה ממני, חשתי בזה, וגם בגופי שהחיות נמסכה בו מחדש.

"בחמש נלך ללול, אראה לך איך אוספים ביצים," אמר לי תוך כדי ניגוב שפתיו במגבת המטבח.

"ואפשר עם כפכפים?" שאלתי

איתן התחיל לצחוק. "בחיי, אתם האשכנזים..." סינן לעצמו.

הימים קלחו במהירות. השכם בבוקר קטיף, ארוחת צהריים, אחר הצהריים איסוף ביצים, לפני ארוחת הערב שלהן. מסתבר שאסור להפריע לתרנגולות, שאוכלות לא פחות משלוש ארוחות ביום, בעת ארוחת התערובת שלהן. בערב בחצר של איתן, עם שכן או שניים, בירה ופיצוחים, והרבה צחוק, מצאתי את איתן משבח אותי כמו אב גאה.

"זה, יש לו ידיים ארוכות והוא זריז כמו קוף."

בלילה שיחה ארוכה עם טל ושיחה מרוחקת עם אימי, בתחושה ששנינו מנסים לקצר, איש איש וסודו. אחרי כל שיחה כזאת חשתי אכזבה ואפילו כעס, אך העייפות הכריעה אותי מהר מאוד – תרופה הטובה ביותר נגד מחשבות.

פקחתי את עיני בבהלה. בכל רגע איתן היה עשוי לדפוק לי על הדלת כדי להעיר אותי. רציתי להתעורר כמו שאני אוהב ולכן הקדמתי את השעון המעורר בחצי שעה. כיביתי אותו והמשכתי לשכב במיטה. המחשבות מהן ניסיתי לברוח כל היום תקפו אותי בחסות השקט הנוקב של המושב, תמונות עכורות מהתקופה האחרונה.

הייתי רקדן כבן שלושים וארבע המתגורר בבית אימו ולא ראיתי בזה שום דבר יוצא דופן עד שנאלצתי לחפש דירה משלי. מצאתי דירת חדר אפלולית עם מיני מרפסת, אך בדיוק אז פרצה הקורונה. לא שאהבתי את הרעיון, ממש לא. זה נראה לי מיותר לגמרי לשלם חצי משכורת על שכירות של קובייה, אך לא הייתה לי ברירה. היא החליטה על כך באופן חד צדדי ובלתי משתמע לשתי פנים ולא משנה עד כמה הבעתי את עלבוני העמוק וחוסר הבנתי את הרעיון המגוחך, בעת שיש לי בחינם חדר גדול וחסר שימוש בבית.

מאז שאמי התגברה על המחלה, כאילו יצא שד מתוך בקבוק, שלא ידעתי עליו קודם. אני מוכן להישבע שהרעיון לשכור דירה לא עבר לי בראש אפילו לרגע. הגעתי למסקנה שככל הנראה זה באשמת הטיפולים שעברה, ולא באמת קשור אליי.

התגוררנו בדירת גן, בקומה האחרונה של בית לא חדש במיוחד, זה שרכשה מכספי מכירת הדירה של סבתא פניה. ארבעת החדרים בבית כללו את הקליניקה הפרטית שלה. החדרים הפרטיים שלנו גבלו במסדרון ארוך, שתרם לפרטיות מרבית ולשקט. בשבתות אהבתי להתאמן במרפסת הצופה ממרחק על הים. התרגלתי אפילו לתלונות הרגילות על הבלגן בחדר, על כלים שהשארתי אחריי, אבל לרוב רבצה על הבית עננה של שלווה.

אחרי חזרות או שיעורי בלט שהעברתי לקטנטנות בסטודיו או בחזרה מבילוי קטן עם חברים, תמיד מצאתי את אימי מול הטלוויזיה. "מה נשמע תומר? הכול בסדר?" חייכה אליי, ישובה בתנוחה הקבועה שלה על הכורסה, כאילו מאז ועולם ישבה שם וחיכתה שאשוב. "השארתי לך סלט במקרר. מתי הופעת הבכורה שלכם? אני רוצה לפנות את אחר הצהרים ממטופלים כדי שאוכל ללכת למספרה."

כשמתרגלים לשקט נדמה שהוא יימשך לנצח. אז הגיע הסרטן. אימי הפגינה איפוק ועוצמה. היא לקחה חלק באיזו קבוצת תמיכה, וכחסידה של פסיכולוגיה חיובית, החליטה שלא לתת למחלה להביס אותה. לי זה היה נראה שהיא לא באמת הפנימה את העובדה שהיא חולה. קשה לעכל כשמשהו עוצר פתאום את החיים ומעמיד הכול בסימן שאלה. הסרטן מביא איתו ספק, חרדה קיומית, חוסר השליטה על הגוף והסתגרות בבית. בשלב מסוים התחילו להופיע סדקים של התפרקות, אך אימי לא הסכימה לשתף אותי בחיי המחלה שלה.

כל זה התרחש דווקא בתקופה שבה נכנס פלג ללהקה ושמתי לב שהמלהקת פזלה לכיוונו. בדרך כלל אין תחושת תחרות בקרב הרקדנים, כמו אצל הרקדניות, אך אני חששתי על הדואט שלי עם יעל. אני קצת נמוך לצידה ופלג עובר אותי כמעט בראש. צריך להיות ממש עיוור בשביל לא להבחין בהתאמה הפיזית ביניהם. באותם ימים הקפדתי להגיע בזמן ולהתאמן במרץ, כמעט כמו בתקופה שהייתי טירון בלהקה, כך שהייתי יותר מדי עסוק בעצמי וברחמים עצמיים, כי גם יעל, שהייתה פסגת חלומותיי, התחילה לחייך ולשלוח מבטים לכיוונו של פלג. כך שבשעה שאימי גילתה את המחלה, הייתי עסוק במלחמה על מקומי ליד יעל ושיתפתי פעולה עם חוסר שיתוף הפעולה מצד אימי. הנחתי את הפחדים בצד. הייתי משוכנע בתוך עצמי וגם מהביטחון שאימי שידרה, שהיא תצא מזה ותחזור לעצמה. אני חושש שתקופה ארוכה חייתי בהכחשה מוחלטת.

הניתוח להסרת הגידול עבר בקלות יחסית, אבל הטיפולים הכימותרפיים גמרו אותה. אימי כבר לא חיכתה לי בסלון, אלא בילתה שעות במיטה. יומיים אחרי טיפול לא הצליחה להכניס לפה שום דבר. המראה הקשה ביותר עבורי היו זוג עיניה הכבויות בתוך מסגרת ראשה הקירח. כששערה נשר היא התאימה לעצמה פאה, אולם בשעות הערב הסירה אותה והסתובבה בבית כמו צל חיוור עם הראש המגולח. באותם רגעים הכתה בי בעוז ההכרה שהיא עלולה למות, מחשבה שהייתה לי קשה להכלה. השתדלתי לעזור, לכבס לעצמי ולהכין ארוחות קלות, להביא לה תרופות שביקשה מבית המרקחת, וכל הזמן ריחפה מעליי מעין מועקת צל מאיים שהעיב אל תוכי עד כאב. הניתוח הצליח וסדרת הטיפולים הסתיימה, אך עקבות המחלה המשיכו לרדוף אותנו. הסרטן הוא סוג של אורח לא רצוי שמשאיר אחריו נזקים וצלקות לטווח הרחוק. אימי שלאחר הסרטן עברה שינוי משמעותי שייתכן וגרם בצורה עקיפה לכל ההתרחשויות שהגיעו לאחר מכן.

"איפה אבא שלי, אני רוצה לראות אותו."

"תומריקו, כבר דיברנו על זה," אמרה לי ברוך וליטפה את ראשי.

"אבל  מיטל אמרה שאין לי אבא, כי זה לא יכול להיות." קולי רעד מעט.

"מה לא יכול להיות, חמוד שלי, תסביר לאימא." היא שיחקה בתלתל סורר שגלש על מצחי.

"מיטל אומרת למה הוא לא בא אף פעם לגן."

"תומריקו, יש לך אבא ביולוגי, אבל כבר דיברנו שיש כל מיני סוגים של משפחות, נכון? יער גר עם אבא ואבא, תמר גרה עם שתי אימהות ונוגה כמוך עם אימא."       

"אבל איפה הוא? מתי הוא יבוא?"

"אני לא יודעת, תומר, אנחנו לא באמת היינו ביחד, הוא רק נתן לי את המתנה שיש לו בגוף, כדי שאוכל ללדת ילד חמוד כמוך."

"זה לא שווה," סיכמתי באכזבה. משהו בסיפור הזה לא הסתדר לי.

מיום שנולדתי יש לנו רק אחד את השני וכמובן סבא אלכס וסבתא פניה, שחיינו בביתם בשנים הראשונות. לא הכרתי מציאות אחרת. מתישהו אימא הודתה בפניי שיש לי אבא שלא יודע על קיומי, תוצאה של מפגש חד פעמי, שהשתדלה מאוד לא לקרוא לו - מיותר. זרם השאלות שלי אשר חזר ונשנה כל פעם מחדש: "למה אין לי אבא?" "איפה אבא שלי?" "למה לכל הילדים יש אבא ורק לי לא?" פסק בשלב מסוים. קיבלתי כמובן מאליו את המערכת המשפחתית שלנו ולא רציתי שאף אחד יערער אותה. בהמשך דאגתי לגרש כל גבר שניסה להיכנס לעולמה באמצעות סצנות דרמטיות ויחס מעליב. היו גברים שההתנהגות שלי הרתיעה אותם. אימא הייתה שלי ורק שלי, אך באיזה מקום חבוי בתוכי שמרתי אמונים לאבא האלמוני שלי, ושנים רבות המשכתי לקוות שיום אחד הוא יבוא.

בשנים הראשונות כשילדים היו שואלים אותי - למה אין לי אבא? הייתי ממציא להם כל מיני סיפורים: "אבא שלי עובד בארצות הברית" או "אבא שלי אסטרונאוט בחלל", עד שהתחילו לצחוק עליי ולכנות אותי "תומר בלופר". אימהות "רחמניות" דאגו לספר להם שאבא של תומר לא אסטרונאוט, אלא שלתומר המסכן כנראה אין אבא ולא עזר לי כשהתווכחתי איתם והתעקשתי שזה לא נכון. כמה הייתי עצוב באותו יום, כשהתחלתי להבין.

דמיינתי שהוא גר רחוק, אולי מעבר לים, אך יום אחד הוא יחפש אותי, הייתי משוכנע בכך. דמיינתי אותו כטייס או שוטר, גבוה וחזק, שיום אחד ידפוק בדלת וירים אותי גבוה. הייתי מתבונן בתמונות בספרים ומנסה להרכיב לי את קלסתר פניו. התבוננתי על גברים ברחוב וחיפשתי אותו, חשבתי שברגע שאראה אותו, אזהה אותו מייד.

בסופו של דבר לא הייתה לאמי שום זוגיות יציבה. היא פיתחה קשרים קרובים עם כמה חברות טובות וידידים, איתם הלכה מדי פעם להצגות תיאטרון, קונצרטים וסרטים. בשנים הראשונות אימי הייתה עסוקה בתואר השני שלה ולאחר מכן בהתמחות, כך שגם מבחינתה לא השקיעה בנושא הזה יותר מדי אנרגיה.       

"סמדינקה, תפסיקי קצת עם הלימודים, את צריכה לבנות לך משפחה," אמרה לה סבתא מדי פעם.        

"איך את רוצה שאני אפרנס את תומר?" הייתה עונה לה והמתח על הנושא תמיד עמד באוויר. כששמעתי משפטים מהסוג הזה הרגשתי חשוב מאוד עבור אימי, אך גם התפתחה בי תחושת אחריות כלפיה. כאילו שכל יום שחלף ואבא לא הגיע, היה לי תפקיד חשוב לשמור עליה. במידה רבה הייתי ילד בוגר לגילי שחי בתוך עולם של אנשים מבוגרים.

אחרי שעות הלימודים, ישבתי שעות בסלון הבית הקטן של סבא וסבתא, כשברקע מתנגנים שיעורי הפסנתר של סבתי, בכל מיני רמות, מרמת קרטוע ועד נגינה זורמת שהקסימה אותי. צלילי הפסנתר הפליאו אותי ונשמעו לי כמו כישוף. חשתי תחושת כבוד כלפי הפסנתר של סבתא, כאילו היה חפץ מקודש. כשלחצתי באופן סתמי על הקלידים לא נשמעה שום מנגינה, אלא סתם אוסף צלילים אקראיים, אך כשהתלמידים המתקדמים התיישבו ליד הפסנתר, שלא לדבר על סבתי בכבודה ובעצמה, הקסם היה מתחולל. כך למדתי שמות של מלחינים ויצירות רבות מגיל מאוד צעיר. בטהובן, באך, שופן, הנדל. אהבתי את היצירה "מולדבה" מתוך "מולדתי" של בדז'יך סמטנה.        

"בבושקה, תנגני לי את השיר של המים נופלים," הייתי מבקש ממנה והיא הייתה מתיישבת ליד הפסנתר בצורה מעט תיאטרלית בגו זקוף, מבטה מצועף, ידיה מרקדות וגופה נע עם צלילי הפסנתר השוצפים.

הרבה תלמידים עברו תחת ידה. אני זוכר את הסבריה הסבלניים ואת קולו של המטרונום שהיה מונח על הפסנתר, נע מצד אל צד. תמיד הפליא אותי איך ניתן לכוון את הקצב שלו. לעיתים סבתא מחאה כפיים וספרה את המקצב ביחד איתו: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע," במבטא הרוסי שלה, שכל כך אהבתי, המבטא שהיה עבורי חמימות ובית. מדי פעם הלכה למטבח והכינה לנו שתי כוסות תה מהבילות והגישה לי ביחד עם עוגיות שיבולת שועל או אורשקי מעשה ידיה, ולאחר שהניחה את התקרובת על השולחן והזהירה אותי מחום התה, ליטפה רכות את ראשי.

פעמיים בשבוע לקחה אותי לשיעור בלט בסטודיו שבקצה השכונה כבר מגיל שמונה. סבתא הבחינה בגמישות הטבעית שלי והחלומות שייבאה מרוסיה לגבי עצמה גרמו לה לדחוף אותי לכיוון המחול. כל שאר המשתתפות היו בנות, וכשהתלוננתי על כך בפניה, היא הייתה מעודדת אותי.    

"שטויות, אתה עוד תהיה רקדן מפורסם," נהגה לומר לי והמורה מהצד השני לא הפסיקה לשבח אותי בפני התלמידות ולתת לי תפקידים מרכזיים בכל הופעה קטנה, כדי לתת לי הרגשת חשיבות של בן יחיד בקבוצה של ילדות. התביישתי לספר לחברים שאני לומד בלט. סיפרתי להם שאני הולך לחוג ספורט. פעם אחת אחד מחבריי לכיתה ראה אותי יוצא מהסטודיו עם כל הבנות. גמגמתי לו שבאתי לראות את בת הדודה שלי והחבר בלע את השקר, כי בזמנו זה היה כמעט מופרך שבן ישתתף בשיעור בלט. אני זוכר כמה מבועת הייתי רק מהמחשבה שיספר על כך בכיתה. המורה לבלט, מרינה, הייתה בקשר טוב עם סבתי, יחד "קשרו קשר" מאחורי גבי והקימו מעין פורום תמיכה שכזה ביחד עם אימי, כדי שלא אפרוש מהבלט והן הצליחו בזה. שרדתי והמשכתי הלאה מסטודיו לסטודיו מקצועי יותר ולסגנונות נוספים, שיותר משכו אותי. בצבא כבר נקלטתי בקבוצת אנסמבל כרקדן מצטיין, כלומר מעט צבא והרבה חזרות. 

עד שהייתי כמעט בן חמש, אני ואימי היינו ישנים באותו חדר. נהגתי להתגנב למיטה שלה בלילה, התכרבלתי בתוך גופה החמים וריחה המיוחד. אהבתי להתבונן עליה כשישנה, עם הפה הפעור קמעה ובית החזה שלה שעלה וירד ברוגע. לעיתים פחדתי שתפסיק לנשום. אינני יודע מהיכן נכנסה לי לראש המחשבה הזאת, אך היו לילות שלא הצלחתי להירדם בגלל זה למשך זמן ארוך. שכבתי לצידה האזנתי לנשימותיה ושמרתי עליה. לאחר ששכרנו דירה קטנה לא רחוק מביתם של סבא וסבתא היה לי חדר משלי. אימא הודיעה לי כי אני כבר ילד גדול וצריך לישון במיטה לבד. היא עיצבה לי חדר בגוונים של תכלת ולבן, שלימים עם התבגרותי נצבע בשחור ושיתפה אותי בבחירת הריהוט, כך שאהבתי להירדם במיטה החדשה שלי ורק לעיתים רחוקות התעוררתי והתגנבתי לחדרה עד שהמנהג פסק לחלוטין. אך גם לאחר שהייתה לנו דירה משלנו, אהבתי ללכת לבית סבי וסבתי, לאכול איתם ארוחת צהריים לאחר הלימודים, לשבת ולנגן עם סבתא בשתי ידיים על הפסנתר הגדול, שכיום עומד במרכז הסלון שלנו. זה היה ביתי הראשון. סבתא אהבה לספר לי על מיכאל ברישניקוב והרקדנים הגדולים של רוסיה: "אם תשקיע, גם אתה תצליח," אמרה לי בעיניים נוצצות. אומנם אני רקדן עכשווי ולא רקדן בלט קלאסי, אך במידה רבה מגשים את חלומה של סבתי.           

כשעזבנו את בית סבא וסבתא הייתה לאימי כבר משרה מבוססת כפסיכולוגית בשירות הילד בחצי משרה, והיא גם פתחה קליניקה קטנה בחדר האורחים הנוסף שהיה בדירה, ולמרות שהייתה שקועה ועמוסה בקריירה המקצועית שלה, עדיין הייתי מרכז עולמה. שעות הטיפול בקליניקה היו נקבעות בהתאם ללוח הזמנים העמוס שלי כילד וכנער שפיתח קריירה מקצועית במחול. במידה רבה החיים שלנו סבבו סביבי וזה היה לי מובן מאליו בשעתו. היום אני יודע שלא הבנתי עד כמה אימי הקריבה עבורי.

החבר'ה בלהקה שלי בקושי סגרו את החודש ונאלצו להשלים הכנסה בכל מיני עבודות מזדמנות מהצד כדי שיוכלו להתקיים ולהחזיק דירה בתל אביב. המצב שלי היה שונה לגמרי. התרגלתי לנוחיות, אף פעם לא חשבתי להתרחק מאימי. לפעמים חשבתי שאם תהיה לי בת זוג, נוכל להתגורר בחדר שלי לפחות עד החתונה, כי הרי לא אשאיר את אימי לבד.

כשהטיפולים של אימי החלו, התחילו גם השיחות ההזויות. המחלה טלטלה את השלווה שעטפה את שגרת חיינו. פתאום כאילו הפכתי להיות לנטל עליה. זה בכל אופן מה שחשבתי. את יום ההולדת השלושים וארבע שלי חגגנו יומיים אחרי אחד הטיפולים שלה. היא ישבה מולי חיוורת. על השולחן הייתה מונחת העוגה שהזמינה עבורי, טורט היער השחור שאני אוהב, ומתנה עטופה. בגדי בלט חדשים תמיד כיף לקבל, למרות שרובנו בלהקה אוהבים לבוא בבגדים הכי מסמורטטים וישנים שלנו. דקה אחרי שפתחתי את האריזה המרשרשת התחילה השיחה הקשה שהיממה אותי והייתה כואבת יותר מסטירת לחי – העוגה נתקעה לי בגרון כאילו בלעתי גוש בוץ.

"המחלה הזאת גרמה לי להרבה תובנות חדשות," אמרה לי כשעיניה נראו לפתע גדולות יותר והירוק שבהן נראה עכור. "הגעתי למסקנה שאתה חייב להתחיל להיות עצמאי. הגיע הזמן שתתחיל את החיים שלך ותלמד להתמודד, וגם אני צריכה להתחיל לחיות את החיים שלי..."

מבטה היה נוקב כמו באותם רגעים של נזיפה שקטה. הכול עבר אצלה בשקט, גם המשפטים הכועסים ביותר. תמיד הייתה זקופה ורהוטה, שוקלת כל מילה בפלס. אימא פסיכולוגית זה לא תמיד קל.

"אבל אימא, יש לי חיים משלי. אני רוקד, מופיע בחו"ל, מלמד בסטודיו. אני לא מבין למה את מתכוונת, אני מפריע לך?"

"חיים משלך – הכוונה לחיות בדירה משלך, להיות עצמאי, לבשל לכבס, לנקות, לדעת שאם לא קנית אתמול חלב, אז לא יהיה לך חלב מחר לקפה בבוקר. אני לא אהיה כאן לנצח ואתה כבר ממש איש."

"אני לא מבין, את רוצה להישאר לבד? עכשיו כשאת רק מחלימה מהמחלה? מי יעזור לך?"       

"אני יכולה להסתדר ויש לי את החברות שלי, וכמובן שאתה תבוא לבקר כל הזמן ואני אבוא להופעות שלך. אני לא הולכת לשום מקום כרגע, אבל זה לא בריא לשנינו להמשיך ככה."

אני זוכר איך ברגע הזה ממש נעלמו לי המילים. האשמתי את הסרטן ששיבש את דעתה וגזל אותה ממני, אבל היא הייתה נחושה והנושא עלה בכל פעם מחדש בצורה אחרת עד שנשברתי. די מהר מצאתי את הדירה הקטנה והמטונפת והתחלתי לחפש רהיטים ביד 2. לראשונה בחיי ישבתי עם דף ועט ורשמתי הוצאות והכנסות. לפי החישוב שלי, רוב הכסף שאני מקבל מהלהקה והקצת שאני מרוויח, עשוי להספיק לשכירות, לתשלום חשבונות ולקניות בסיסיות, אבל לא הייתי בטוח שיישאר לי כסף לבילויים או לאימוני כושר. בטח לא לבגדים חדשים או ספרים שאני אוהב לקנות מדי פעם. התחלתי להפנים שאני לקראת חיים של דלפון, כמו רוב הרקדנים בלהקה שלנו, זרוק באיזו דירה, ועוד לפני שזה התחיל, הספקתי לשנוא את החיים האלה ולרחם על עצמי, ואז פרצה הקורונה.

בהתחלה חשבתי שזה זמני. שבוע ללא חזרות, וההופעה המתקרבת לחו"ל בוטלה. החוגים נפסקו ומצאתי את עצמי בבית, יום אחרי יום. בימים הראשונים היה משהו מבורך בשקט הזה, ללא העבודה הסיזיפית על הגוף והחזרות האין סופיות שבהם אני נדרש להמציא את עצמי בכל פעם מחדש באותן התנועות שחוזרות על עצמן. אווירת הסטודיו לוותה בסוג של רחש תמידי מסביב, המתח של הרקדניות, חדר ההלבשה המבולגן, נעלי בלט עזובות, חותלות זרוקות בפינת החדר, ריחות של זיעה מהולים בריחות של דאודורנטים, תיקים זרוקים על הרצפה, בליל גופים נמתחים על רצפת הפרקט, על הבר והמראה ויעל... הדבר היחיד שחסר לי בימי הריחוק מהסטודיו היה מבטה של יעל, עיניה הגדולות והמעט מלוכסנות, תווי פניה המפוסלים, השיער החלק בצבע דבש וגופה האלוהי. גוף ארוך עם כתפיים מעט רחבות, צוואר ברבורי והתנועות המיוחדות רק לה. כל מנהל חזרות או כוריאוגרף התאהב בה ממבט ראשון. בכל פעם היא כבשה את תפקידי הסולו, והבנות נאבקו בציפורניים כדי להגיע לקרסוליים שלה. הדואט שקיבלתי איתה היה מבחינתי פסגת המשאלות. לפעמים הרגשתי כמו חולה אהבה מסוחרר. כשרקדתי איתה, התחככתי בגופה, הרחתי את הריח המתוק-חריף של הזיעה שלה, העולם סביבי התפוגג. 

אולי הגיע הזמן להירפא ממנה.

אבל יום רדף יום והקורונה רק החריפה ואיתה ההרחקות וההגבלות, ופתאום מצאתי את עצמי מתבונן על חיי מהצד ומחשבות נוגות תקפו אותי. את כל חיי השקעתי במחול. מורה לבלט לילדות בנות שש עד שמונה, רקדן בלהקת מחול עכשווי. הרגשתי עייף פיזית ונפשית מהמלחמה היומיומית בתחזוקת הגוף והכושר, בריצוי הכוריאוגרפים הרואים בי כלי בלבד להעברת הרעיונות המופשטים שלהם, כחומר ביד היוצר, כלי שמבחינתם לעולם אינו אמור להתעייף. הגוף שלי הפך לסוג של רובוט מופעל חיצונית על ידי אחרים, גוף שאינו רואה ולא מרגיש כלום. היו רגעי התעלות ותהילה ששווים את הכול, כמו למשל בהופעות גדולות בארץ או בחו"ל, אך איכשהו הקסם שלהם פג עם השנים ולפעמים הגוף בוגד ומפשל או שפשוט ברגע מסוים או אפילו יום שלם פשוט אין כוח. הרבה פעמים עלה בדעתי לפרוש, אך שלוש נשים החזיקו אותי כל הזמן – אימי, סבתי ויעל. ראיתי נוכח עיניי את כל מה שאימי הקריבה בשבילי כדי שאהיה רקדן מקצועי.

כשסבתי הלכה לעולמה בבית גיל הזהב, בגיל שמונים ושלוש, נשברתי לרסיסים. היא הייתה עבורי כאם לכל דבר. קריירת המחול שלי הייתה סוג של צוואה שלה. לפרוש מהמחול היה כמו בגידה בה וגם באיזשהו מקום פחדתי משינוי. לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות, זה מה שידעתי וזה מה שעשיתי כל החיים.

התחממתי ומתחתי את איבריי על המרפסת. לרגע אחד חלף בי הבהוב מחשבה על האפשרות לקפוץ מעל המעקה. אולי אפשר פשוט לפרוש כנפיים ולעוף לעבר האופק.

אימי לא רוצה אותי בבית, הלהקה מושבתת, אהבת חיי לא רוצה אותי ואין לי בעצם כלום, אך עדיין נותרה בי טיפת שפיות וצל של אופטימיות שהכול עוד ישתנה, הקורונה תחלוף, ואולי אימי תשנה את דעתה.        

לעיתים קרובות עלו בי מחשבות על אבי הביולוגי. משהתבגרתי הבנתי שאבי אפילו לא יודע על קיומי ואין שום סיכוי שיבוא לחפש אותי אי פעם. חשבתי שזה לא הוגן בשביל שנינו שאנחנו לא מכירים. אני די דומה לאימי, אותו אף ישר, אותן עיניים ירוקות, אבל גוון העור שלי קצת כהה יותר משלה וגם השיער עבה יותר וחלק. אימי דקיקה ואילו אני מוצק ורחב, לא רק בגלל האימונים. לעיתים אני תוהה איך הוא נראה ומה הוא עושה, אבל אימי לא הסכימה לנדב שום מידע עליו שנים רבות. לפני כשנתיים נכנס לי ג'וק לראש והתחלתי ללחוץ עליה חזק.

"תארי לעצמך שאני אתחתן עם חצי אחות שלי," אמרתי לה, וכך יום אחרי יום. הבאתי לה כתבות על ילדי מבחנה שדורשים לדעת מי האבות שלהם כדי שזה לא יקרה להם. ראיתי שזה מטריד אותה עד שלבסוף היא שלפה תמונה קטנה בשחור לבן מאיזה מקום. היו שם מספר בחורים ובחורות צעירים. היא הצביעה על אחד מהם, גבר חסון ורחב עם שפם שחור וכובע טמבל על הראש.

"זה איתן כהן," אמרה לי. "אבא שלך." קולה רטט מעט ותהיתי מה היא מרגישה.

התבוננתי מקרוב. "את בטוחה?" שאלתי ועיניי בלעו את התמונה בלהט ובחנו כל פרט.

אימי התחילה לספר לי לראשונה בחיים.

"בחופשת סמסטר מצאתי עבודה במסגרת פסטיבל ערד, ופגשנו חבורה של בחורים מהמושבים. אחד מהם, איתן, התחיל לכרכר סביבי. עקץ אותי כל הזמן, כאילו הייתי איזו תיירת מאירופה. מתישהו מצאתי את עצמי רחוק מהחברות שלי, עם איתן, בחושך, וקרה מה שקרה. כנראה שתיתי יותר מדי." היא עצרה לרגע ונאנחה עמוקות, "לשנינו היה ברור שלא נוסיף להיפגש, שהעולמות שלנו רחוקים ואחרים. מבחינת ההורים שלי הוא היה "פושטק" והעדפתי פשוט לשכוח את הלילה הזה. הייתי סטודנטית בתחילת תואר שני בפסיכולוגיה. כל האירוע היה לא מכובד מבחינתי ואפילו לא סיפרתי לחברות שלי. זאת הייתה מעידה חד פעמית שמאוד התביישתי בה."

לרגע נשמטה לי הלסת. זה היה הסיפור הכי מוזר ששמעתי אי פעם עליה. משהו שם לא הסתדר לי. אימי בלילה לבד עם איזה בחור לא מוכר, שיכורה בחושך בזמן שהיא באיזה תפקיד שקיבלה על עצמה. נשמע מאוד לא אמין, ותחושתי הייתה שהיא יותר מסתירה ממספרת, כאילו ריחף מעל איזה פרט שהיא לא רוצה לספר, וגם ראיתי את המבט האטום הזה בעיניה, האופייני למצבים שבהם היא צריכה לשתף אותי במשהו קשה. הייתי נרגש ומסוחרר רק מעצם העובדה שהסכימה לספר לי משהו, לאחר שתיקה של שנים רבות, וגם התנחמתי בתמונה. הוא היה מאוד שונה מהטייס שדמיינתי בילדותי, ובכל זאת קרם עור וגידים ואפילו היה לו שם – איתן.

"הכול טוב, אימא, גם את היית צעירה פעם, זה יכול לקרות לכל אחד." משום מה הרגשתי צורך לעודד אותה, כאילו האירוע לא קרה לפני שלושים וארבע שנים ואני בכבודי ובעצמי התוצר שלו.