חיים שלמים

בבוקר אחד בחודש פברואר שנת 1933 הֵרים אנדריאס אֵגֶר את רועה העזים הגוסס יוהאנֶס קָלישְקָה, 'האנֶס־קרניים' בפי תושבי העמק, ממזרן הקש הלח שלו המדיף ריח חמוץ, ונשא אותו מטה אל הכפר, מרחק שלושה קילומטרים, בשביל הרים מכוסה בשכבת שלג עבה.תחושה מוזרה הניעה אותו ללכת אל בקתתו של האנֶס־קרניים ושם מצא אותו שוכב, מכווץ לתוך עצמו תחת הר של פרוות עזים ישנות מול תנור שכָּבה מזמן. שדוף וחיוור כרוח רפאים נעץ בו זה את עיניו באפלה ואֵגֶר ידע שהמוות כבר אורב מאחורי מצחו. הוא הרים אותו בזרועותיו כמו שמרימים ילד והניח אותו בזהירות על מתקן הנשיאה המרופד בטחב מיובש, שבו נהג האנס־קרניים כל חייו להוביל בגב כפוף על מדרונות ההרים עצים להסקה ועזים פצועות. הוא כרך חבל סביב גופו, קשר אותו אל המִתקן והידק את הקשרים בכוח עד שהעץ חרק. כששאל אותו אם הוא סובל מכאבים הניד האנֶס־קרניים את ראשו לשלילה וכיווץ את פיו לכדי חיוך, אבל אֵגֶר ידע שהוא משקר.השבועות הראשונים של השנה היו חמים מן הרגיל. השלג נמס בעמקים ובכפר נשמעו טפטוף ושכשוך בלתי פוסקים. אך בימים האחרונים שב והשתרר קור עז ושלג כה סמיך ירד משמים ללא הפוגה, עד שהוא בלע את הנוף בהשתלטות רכה וחנק תחתיו כל חיים ורחש. במאות המטרים הראשונים לא דיבר אֵגֶר אל האיש הרועד על גבו. הוא התרכז בשביל שהתפתל לפניו בעקלתון תלול במורד ההר, ובשלג המשתולל לא נותר לו אלא לשער את התוואי. מדי פעם הרגיש תזוזה על גבו. "שרק לא תמות לי כאן עכשיו," אמר לעצמו בקול רם בלי לצפות לתשובה. ובכל זאת, אחרי הליכה של כמעט חצי שעה, שֶבה נשמע שוב ושוב רק השיעול שלו עצמו, הגיעה אליו התשובה מאחור: "למות לא יהיה הגרוע מכול.""אבל לא על הגב שלי," אמר אֵגֶר ונעצר לסדר את רצועות העור שעל גבו. לרגע האזין לשלג הצונח בשקט. הדממה הייתה מוחלטת. הייתה זו שתיקת ההרים, שאותה הכיר היטב ואף־על־פי־כן היה בכוחה למלא את לבו פחד. "לא על הגב שלי," חזר ואמר והמשיך ללכת. אחרי כל עיקול בדרך נראה היה שהשלג סמיך יותר, כבד, רך ודומם. התזוזות של האנֶס־קרניים פחתו והלכו עד שחדלו לגמרי ואֵגֶר חשש לרע מכול."אתה מת עכשיו?" שאל."לא, שד צולע שכמותך!" הפתיעה אותו התשובה הצלולה."רציתי רק להגיד שאתה צריך להחזיק מעמד עד שנגיע לכפר. שם תעשה מה שאתה רוצה.""ואם אני לא רוצה להחזיק מעמד עד הכפר?""אתה חייב!" אמר אֵגֶר. הם דיברו די והותר לטעמו, ובמחצית השעה שלאחר מכן התקדמו בלי לומר דבר. כשלוש מאות מטרים בקו אווירי מעל הכפר, בגובה של ההר גָיֶירקאנטֶה, שם התכופפו העצים המחטניים הראשונים תחת השלג כמו גמדים גיבנים, סטה אֵגֶר מן הדרך, מעד, התיישב על ישבנו והחליק עשרים מטרים במורד עד שסלע בקומת אדם עצר אותו. בחסות הסלע לא נשבה רוח ונדמה שהשלג ירד לאט יותר, בשקט יותר. אֵגֶר ישב על ישבנו, גבו נשען קלות על מתקן הנשיאה. הוא חש בכאב דוקר אך נסבל בברכו השמאלית. הרגל לא נשברה. האנֶס־קרניים לא זע זמן מה, אחר־כך החל פתאום להשתעל ולבסוף לדבר בקול צרוד ושקט כל־כך עד שקשה היה להבינו: "איפה אתה רוצה לשכב, אנדריאס אֵגֶר?""מה?""איפה אתה רוצה שיקברו אותך?""לא יודע," אמר אֵגֶר. מעולם לא חשב על כך ומה בכלל הטעם לבזבז זמן ומחשבות בעניין הזה. "אדמה היא אדמה, לא משנה איפה קוברים אותך.""אולי זה לא משנה, כמו ששום דבר לא משנה בסוף," שמע את לחישתו של האנֶס־קרניים. "אבל ישרור שם קור. קור שמכרסם בעצמות. ובנשמה.""גם בנשמה?" שאל אֵגֶר וצמרמורת חלפה לפתע בגבו."בעיקר בנשמה!" השיב האנֶס־קרניים. הוא שילח את ראשו מעל שולי המתקן ובהה בקיר הערפל והשלג. "בנשמה, ובָּעצמות ובנפש, בכול, בְּכל מה שנתלים ונאחזים בו כל החיים. הקור הנצחי מכרסם בכל זה. ככה כתוב, כי ככה שמעתי. המוות מוליד חיים חדשים, אומרים האנשים. אבל האנשים יותר טיפשים מהעז הכי טיפשה. אני אומר: המוות לא מוליד כלום! המוות הוא האישה הקרה."