פרק 1
ג’ים
שלט “להשכרה” אדום־לבן לכד את עיניי מבעד למגן הפנים של הקסדה שלי. האטתי את אופנוע ההארלי FX והרמתי את מגן הפנים.
מאחורי גדר רעועה היה בית קטן, לא יותר משמונים ושלושה מטרים מרובעים, ממוקם על פיסת דשא יבש. שביל גישה מבטון מבוקע. מדרגה עקומה מקדימה. צבע לבן מתקלף בצדדים.
קטן, פשוט וזול.
מושלם.
הורדתי את הקסדה, משכתי את הטלפון הסלולרי מכיס מעיל העור השחור והתקשרתי למספר הדהוי שעל השלט.
זאת רק שיחת טלפון מחורבנת, חשבתי ונשמתי עמוקות. קח את עצמך בידיים.
גבר ענה לטלפון. “כן.”
שאיפה. נשיפה.
“אני מתקשר בקשר לבית להשכרה בבונס מיל.”
לא היה גמגום. אפילו לא באות מם ב”מיל”. ניצחון קטן.
“אוקיי,” אמר האיש. “שש מאות וחמישים בחודש. כולל הכול מלבד מים. בלי בעלי חיים. רוצה לראות את הבית? אני יכול להגיע בעוד חמש דקות.”
“יש לי ראיון עבודה במוסד בלו רידג’. אם אתקבל, אני אחזור בעוד כמה שעות ואז אוכל לראות את הבית.”
האיש נאנח. “אז למה התקשרת עכשיו?”
“לא רציתי שמישהו אחר ייקח את הבית.”
הוא גיחך מעל צליל ברור של נשיפת סיגריה – חצי שיעול, חצי צחוק.
“ילד, אתה הראשון שהתקשר החודש. אני לא חושב שתהיה בעיה.” הוא שאף מהסיגריה שלו. “אתה הולך לעבוד בבלו רידג’? עם כל הפגועים והמשוגעים?”
אחיזתי בטלפון התהדקה. חתיכת מניאק. “פשוט אל תשכיר את הבית, בסדר?”
“בטח, בטח. אני אשמור אותו. במיוחד בשבילך.”
“תודה,” מלמלתי. ניתקתי וידי נשמטה על ירכי המכוסה במכנסי ג’ינס.
האיש צדק. אף אחד לא רצה את הבית הקטן והמחורבן שלו חוץ ממני. שיחת הטלפון הייתה חזרה גנרלית לראיון העבודה שלי במוסד. יצאתי מריצ’מונד בשש בבוקר, ולא רציתי שהמראיין יהיה האדם הראשון שאדבר איתו.
קולה המזלזל של אם האומנה לשעבר מילא את ראשי.
כאילו שזה משנה, חתיכת טיפש מגודל. אתה הולך לגמגם במשך כל ראיון העבודה ואתה יודע את זה.
“תסתמי, דוריס,” מלמלתי.
מאז היוולדי עברתי כמה בתי אומנה. דוריס טיפלה בי, אם אפשר לקרוא לזה ככה, מגיל עשר ועד גיל שמונה־עשרה. בגיל עשרים וארבע, קולה המקניט עדיין פאקינג הטריד אותי. כבר לא גמגמתי בכל משפט, אבל הגמגום עדיין ארב מתחת ללשוני ויצא לשחק כשהייתי עצבני. או לחוץ.
לחוץ לפני ראיון עבודה.
כשהייתי בן שתים־עשרה, רופאים תייגו את הגמגום כחוסר שטף פסיכולוגי: תגובה לאירוע טראומטי, ולאו דווקא לעניינים פיזיולוגיים במוח.
“תגובה?” דוריס אמרה בהעוויה של בוז במשרד הרופא. “אתה אומר שהוא לא מדבר כמו שצריך, אבל זה הכול בראש שלו? פףףף. הוא חתיכת טמבל, זה הכול. וזה פשוט מוכיח את זה.”
הרופא התקשח. “קרה לאחרונה אירוע טראומטי?”
“ברור שלא,” דוריס אמרה בכעס, בזמן שאני רציתי לצרוח, עם לשוני המסורבלת, שכן, קרה משהו. שבוע לפני כן סבא ג’ק מת.
מבחינה טכנית, אביה של דוריס לא היה סבי האמיתי, אבל הוא היה נחמד אליי יותר מכל אחד אחר במערכת האומנה של דרום קרוליינה. הוא לקח אותי לאגם מוריי לדוג. הוא קנה לי גלידה והגניב לי סוכריות אחרי ארוחת הערב.
“אל תספר לאימא שלך,” הוא תמיד אמר.
אימא. דוריס טיפלה בילדי אומנה בשביל הכסף, לא מתוך טוב ליבה. היא ממש לא הייתה אימא. אני לעולם לא אבין איך היה לגבר כמו ג’ק בת כמו דוריס. הוא היה טוב לב. הוא פרע את שערי במקום לצבוט אותי ומעולם לא קרא לי מטומטם. כשהוא מת, הוא לקח איתו את רסיס האושר היחיד שחוויתי בשתים־עשרה שנותיי האומללות.
כשעמדתי ליד דוריס בבית הלוויות ובהיתי בארון הקבורה שלו, התחלתי לבכות. דוריס גררה אותי לחדר צדדי, אצבעותיה ננעצות בעורי כמו טופרים. היא ניערה אותי בגסות.
“אתה לא בוכה עליו, שומע אותי? הוא לא היה המשפחה שלך.”
“הוא... הוא היה סבא ג’-ג’ק,” אמרתי והיבבות שלי שברו את המילים.
“הוא לא הסבא שלך.” עיניה הכהות של דוריס חדרו לעיניי, כאילו הטילה עליי איזה כישוף מחורבן. “בחיים אל תדבר עליו כאילו הוא היה שלך. הוא היה אבא שלי. המשפחה שלי. אתה לא המשפחה שלי. אתה לא כלום, חוץ מצ’ק בדואר בכל חודש, אז תפסיק לבכות.”
הפסקתי.
שאפתי אוויר והדחקתי הכול. כל מה שרציתי להגיד לסבא ג’ק נתקע איפשהו מאחורי שיניי. האבל מילא את מוחי והקשיח את לסתי והפך לגמגום שהבטיח שנים של התעללות מבריונים בבית הספר, והתעללות קשה עוד יותר מהאישה שהייתה אמורה לטפל בי.
דוריס מעולם לא לקחה אותי לקלינאית תקשורת או לכל סוג אחר של טיפול. התחלתי לקבל עזרה רק בכיתה ז’. המורה שלי, גברת מארן, ריחמה עליי והתחילה לחפש חומר על גמגום. היא לא הייתה מומחית, אבל היא מצאה טכניקות נשימה שעזרו לי לבטא משפט.
שאיפה של המחשבה, נשיפה של מילים. לאט־לאט, ג’יימס.
שאיפה. נשיפה.
תנסה לשיר. לפעמים המוזיקה עוזרת להוציא את המילים.
שאפתי את עצמי מהזיכרונות על דרום קרוליינה ונשפתי את עצמי לתוך ההווה, בבונס מיל, וירג’יניה. תליתי את כל תקוותיי בבית קטן ומסריח ובראיון עבודה.
חבשתי שוב את הקסדה, התנעתי את האופנוע ויצאתי לדרך. בתוך חמש־עשרה דקות הייתי בסאות’רן הילס, ממש מחוץ לראונוק. בכיוון דרום־מערב, הרי בלו רידג’ נמנמו תחת שמי קיץ צלולים וכחולים. נסעתי על שביל דו־כיווני פתלתל, מוקף שרכים ירוקים שופעים ועצים גבוהים. משמאלי הופיע שלט עתיק למראה מעץ ישן, עם קליגרפיה מסולסלת.
מוסד בלו רידג’, נוסד בשנת 1891.
שלט חדש יותר עם צבע טרי יותר היה תקוע תחתיו באדמה.
התמחות בטיפול ארוך טווח בפציעות מוח, דיור מוגן ושיקום.
“פגועים ומשוגעים,” אמר האיש שהשכיר את הבית. דמיינתי שאני זוקר לעברו אצבע משולשת. כולנו פגועים ומשוגעים במידה מסוימת. חלקנו פשוט ידעו טוב יותר איך להסתיר את זה. בשביל כל השאר, ההסתרה הייתה משימת חיינו.
נסעתי במעלה השביל עד שהגעתי לחומת אבן גבוהה שהשתרעה לשני הצדדים ונעלמה בתוך היער. באמצע החומה הייתה גדר מתכת רחבה עם שומר בביתן קטן. נסעתי לשער.
“ג’ים וולן,” אמרתי. “יש לי ראיון עבודה.”
גבר במדים אפורים בהירים עם תגית אבטחה מגוהצת מקדימה בדק את לוח הכתיבה שלו.
“וולן... כן. אתה תפגוש את אלונזו ווטרס. קומת קרקע. ינחו אותך בדלפק הקבלה. חניית אורחים משמאל.”
“תודה.”
השער נפתח בצליל של ברזל מתחכך בברזל. נסעתי במעלה הכביש הסלול וכעבור כמאה מטרים הגעתי לבלו רידג’.
הבית הגבוה נראה כמו אחוזת מטעים, וסביר להניח שזה מה שזה היה עד שנת 1891. אחוזה בת שלוש קומות בנויה מלבנים אדומות, עם גימורים לבנים וארבעה עמודים לבנים מקדימה.
סטיתי לעבר חניית המבקרים הריקה והחניתי את האופנוע. הכול היה שקט, מלבד החרקים שזמזמו בלחות. אף אחד לא התהלך בשבילים או ישב על ספסלי האבן שתחמו אותם.
בדלת הכניסה הצבועה בשחור היה קבוע לוח אינטרקום שנראה לא במקום על העץ הישן. לחצתי על הכפתור האדום.
“אפשר לעזור לך?” נשמע קול של אישה.
“ג’ים וולן כאן, לפגוש את מר ווטרס.”
הדלת זמזמה ונשמע קול נקישה. סובבתי את הידית ונכנסתי לחלל הקריר של המוסד. רצפות עץ הובילו לאזור הקבלה. העץ הישן הפיץ ניחוח חומרי ניקיון. מזגן חלק את הקיר עם ציור בצבעי שמן של קערת פירות. נראה שהמקום היה שילוב של אחוזת מטעים ומוסד רפואי. אולי זאת הייתה הכוונה – לתת לחולים תחושה שהם בבית ולא בבית חולים.
אישה בגיל העמידה עם קוקו כהה נופפה אליי שאבוא. היא לבשה מדים כמו של השומר בביתן החיצוני. בתג השם שלה היה כתוב ג’ולס. עיניה סרקו אותי מכף רגל ועד ראש ללא התנצלות.
“שלום שלום, חתיך. את מי באת לפגוש?”
“אלונזו ווטרס.”
עיניה התרחבו. “אתה פה למשרת הסָנִיטָר?”
הנהנתי.
“הממ. מה אתה אומר. אתה לא נראה לי כמו סָנִיטָר. אולי רופא חתיך מאחת מתוכניות הטלוויזיה האלה.”
לא החזרתי לה חיוך. חיכיתי שתסיים להתנהג בצורה מעוררת סלידה, כשזרועותיי שלובות ורגליי נטועות ברצפה.
“מהטיפוסים השקטים והחזקים,” אמרה ג’ולס ופלטה צחוק קטן, עיניה עדיין משוטטות עליי. “טוב, אז אני באמת ובתמים מקווה שתקבל את העבודה. כיף לראות אותך. חוץ מזה, יש לנו מחסור בסניטרים מאז ששניים עזבו.”
טוב מאוד. אם חסר כוח אדם במוסד, הם ישמחו להעסיק אותי ואוכל להתחיל כמה שיותר מהר.
“לא אוהב לדבר?” ג’ולס פלטה נשיפה דרמטית. “אוקיי, אוקיי. אלונזו נמצא עכשיו בחדר האוכל, היישר דרך הדלתות הכפולות מאחור. אי־אפשר לפספס את זה.”
“תודה,” אמרתי וצעדתי לכיוון שאליו הצביעה.
“אה, הוא מדבר! בהצלחה, חתיך.”
הרגשתי את מבטה של ג’ולס עוקב אחריי וניערתי אותו מעליי.
בחדר האוכל היו רצפות וקירות לבנים, עם חלונות גבוהים שדרכם חדרו קרני השמש של יוני. תריסר שולחנות מרובעים היו ערוכים לארבעה סועדים. גבר עם שקע בולט בראשו, בגודל תחתית של כוס, ישב עם אחות ליד שולחן סמוך לחלון ואכל באיטיות מרק. הוא נעץ בי מבט קשה וחד כשנכנסתי.
הישרתי אליו מבט והנהנתי בכבוד. גבותיו הזדקרו, ואז הוא הידק את שפתיו, השמיע גניחה קצרה, וחזר למרק שלו.
אישה שמנמנה לבושה במדי טבחים לבנים עמדה מאחורי ויטרינה קטנה עם מאפים וסלטים. קפה התבשל מאחוריה בקנקנים כסופים גבוהים. היא שוחחה עם גבר שחור מבוגר יותר, שנראה בשנות השישים שלו, עם שיער שהתחיל להאפיר. הוא לבש חולצה קצרה לבנה תחובה בתוך מכנסיים לבנים, חגורה שחורה ונעליים שחורות. טבעת ענקית שממנה השתלשלו מפתחות שקשקה ממותניו.
התקרבתי והאישה הטתה את סנטרה כלפיי. “אפשר לעזור לך?”
האיש הסתובב. “אתה בטח ג’ים וולן,” אמר.
הנהנתי והושטתי את ידי.
“אלונזו ווטרס,” הוא אמר ובחן אותי. “אז מה, אתה רוצה להיות סָנִיטָר?”
“כן, אדוני.”
“יש לך קורות חיים?”
משכתי שני דפים מקופלים לרבעים מכיס המעיל שלי. “כן, אדוני.”
“אדוני,” אמר אלונזו וגיחך. “שמעת, מרג’ורי?”
היא גלגלה עיניים. “שזה לא יעלה לך לראש.”
“בוא נשב ונדבר.” אלונזו הוביל אותי לשולחן ריק והתיישב מולי. “קפה?”
“לא, תודה.”
“אני גם מנסה לצמצם בכמויות.” אלונזו בחן את קורות החיים שלי. “בן עשרים וארבע. סיים לימודים בבית הספר התיכון ובסטר, דרום קרוליינה. התחיל מייד לעבוד במרפאה לשיקום בריצ’מונד במשך... שש שנים?”
“כן, אדוני.”
“למה התפטרת? או שפיטרו אותך?”
“המרפאה נסגרה.” כחכחתי בגרוני והצבעתי לעבר הניירות בידיו. “יש שם גם מכתב המלצה.”
“אה כן, הנה זה.” אלונזו נשען אחורה וקרא את המכתב מהמנהל הקודם שלי. “וואו. כתוב כאן שהיית ‘עובד מצטיין’ והלוואי שהיו לו עוד עשר כמוך.” הוא שילב את ידיו על בטנו והביט בי. “לא רע, לא רע. המרפאה בריצ’מונד טיפלה במכורים לסמים. איך הסתדרת שם?”
“בסדר גמור.”
“אכפת לך להרחיב?”
אל תפשל. פשוט תדבר.
“הגעתי לעבודה בזמן,” אמרתי. “לא פספסתי יום.”
שחררתי נשימה. לא היה גמגום במשפט שבו היו שלושת העיצורים השנואים עליי. האותיות ד, נ, מ, ו-פ היו האויבות שלי, אבל ד’ הייתה הגרועה מכולן. הגמגום שלי כשאמרתי את שמה של דוריס חרפן אותה, והיא הייתה מנחיתה עליי מכה בחלק האחורי של ראשי. “דבר כבר, חתיכת ד-ד-דביל.”
“מה לגבי מגע עם המטופלים?”
“לא הרבה,” אמרתי. “עשיתי את העבודה שלי.”
“התעסקת פעם במקרים של פגיעה מוחית?”
הנדתי בראשי.
“עבדתי בכל מיני מוסדות,” הוא אמר. “גם בשיקום מסמים. ואני יכול להגיד לך שפגיעות מוח זה משהו אחר לגמרי. לדוגמה, מכורים לסמים הם עדיין עצמם. אבל פה, זה לא תמיד המצב. יש לנו עשרים ושבעה חולים בבלו רידג’ וחלקם לא באמת כאן.” הוא נקש על מצחו. “אתה חייב ללמוד את התיק הרפואי שלהם. לדעת איך לדבר איתם נכון. שימוש קל ביותר במילים לא נכונות יכול לבלבל אותם או להרגיז אותם. אתה מסוגל להתמודד עם זה?”
“אני חושב שכן.”
במרפאת השיקום בריצ’מונד בקושי דיברתי. בגלל זה אהבתי את העבודה. אבל המחשבה שאהיה שותף בטיפול בחולים בבלו רידג’ ניסתה להעיר חלום רחוק שלי – לעזור לילדים כמוני, עם לקויות דיבור. ילדים שהרגישו מטומטמים ומתוסכלים בכל רגע מחורבן בחייהם. זה היה חלום שנולד מהגמגום שלי, אבל גם מת איתו.
מי רצה שמטפל מגמגם ייטפל בילד המגמגם שלו?
אף אחד, זה מי שרוצה, חתיכת טמבל מגודל, אמרה דוריס.
“בניגוד לשמועה המקומית,” אמר אלונזו. “זה לא בית חולים פסיכיאטרי. אף אחד מהדיירים – דיירים, לא חולים – לא נמצא כאן בגלל קושי רגשי. הם כאן בגלל פציעה. בעיקר תאונות. אבל כולם פה סובלים מנזק מוחי בלתי הפיך. העבודה שלנו היא לעזור להם להסתגל למציאות החדשה שלהם.”
“אוקיי.”
אלונזו נשען אחורה בכיסאו ושוב שילב את ידיו על בטנו. “למה אתה רוצה לעבוד כאן?”
אלף תשובות לכאורה מקצועיות עלו בפי והסתבכו שם.
שאפתי פנימה באיטיות ונשפתי החוצה את האמת.
“אני רוצה לעזור.”
אלונזו בחן אותי מבעד לעיניים מצומצמות ואז השפיל את מבטו לקורות החיים שלי. “התמקמת די טוב במרפאה לשיקום בריצ’מונד. הרגשת שם בבית, לא?”
הרגשתי בבית.
“למה לא הלכת ללמוד בקולג’? אתה רוצה לנקות אחרי אנשים חולים כל החיים שלך?”
משכתי בכתפיי.
הוא הידק את שפתיו. “אתה לא מדבר הרבה, אה?”
“לא הרבה.”
“למזלך, עובדים שעומדים ומקשקשים אחד עם השני זה אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי.” הוא הושיט את ידו. “אבל אם נשים בצד את הבדיחות, מכתב ההמלצה הזה מבהיר לי שאני אהיה אידיוט אם לא אקח אותך. ג’ים וולן, התקבלת לעבודה.”
נאנחתי בהקלה ולחצתי את ידו. “תודה, אדוני.”
“תקרא לי אדוני רק ליד מרג’ורי,” הוא אמר בקריצה. “פשוט תקרא לי אלונזו. אני ידידותי, אבל אני קשוח. במקום הזה יש חוקים על גבי חוקים שנועדו לשמור על ביטחון ונוחות הדיירים. הפרת החוקים היא דרך בטוחה לעוף מכאן. הבנת?”
“כן, אדוני.”
“טוב מאוד.” אלונזו קם ואני עשיתי כמותו. “בוא נלך לחתום על כמה טפסים ותוכל להתחיל ביום שני בבוקר. שעה שבע בדיוק. מסתדר לך?”
הנהנתי. “מצאתי בית בבונס מיל. אני אעבור אליו בסוף השבוע.”
“טוב מאוד,” הוא אמר. “אני אצטרך שתהיה פה בזמן ארוחת הבוקר, ארוחת הצהריים, ההתעמלות, ובפעילות הפנאי של אחר הצהריים. תעבור הכשרה תוך כדי עבודה. שני עובדים התפטרו בבת אחת, אז אני אצטרך שתחליט החלטות במהירות.”
“אני אעשה כמיטב יכולתי.”
חתמתי על הטפסים ואז נפרדנו לשלום.
“יום שני, שבע בבוקר,” אמר אלונזו. “שבע בדיוק.”
חזרתי לכיוון המבואה. ג’ולס עזבה את הדלפק הראשי, אבל החדר לא היה ריק.
אישה צעירה עם שיער בלונדיני גלי עמדה ליד הקיר ובחנה את ציור השמן שליד המזגן. היא הייתה נמוכה מהמטר שמונים ושתיים שלי בלפחות עשרה סנטימטרים טובים. דקה. לבושה במכנסי חאקי חסרי צורה, חולצת בז’ פשוטה ומוקסינים.
היא הסתובבה כשנקישות נעליי הדהדו במבואה. עיניים כחולות ענקיות בפנים בצורת לב התבוננו בי כשניגשתי. חיוך רחב האיר את תווי פניה העדינים והדופק המחורבן שלי האיץ.
“זה יפהפה, נכון?” היא שאלה והנהנה לעבר הציור. “הדרך שהאור נופל על קימור התפוח. האופן שהוא מעניק ברק לענבים.”
נעמדתי לידה. “זה נראה לי כמו פרי.”
היא צחקה. “זה פרי. זו המהות של הפרי. ביצוע יפהפה של משהו פשוט כל־כך. האור שחושף את החיים שבפנים.”
“נשמע שאת יודעת על מה את מדברת.”
“אני אוהבת לחשוב ככה. אני אומנית. ציירת.” עיני הבדולח הכחולות שלה, המוקפות ריסים כהים, התרוממו כדי לפגוש את עיניי. “אתה האדם הראשון שראיתי. איך קוראים לך?”
“ג’ים. ג’ים וולן.”
“ת’יאה יוז. נעים לפגוש אותך.” היא לפתה את כף ידי ולחצה אותה לחיצה אחת חזקה ונמרצת, כשהיא מנענעת אותה למטה ולמעלה. “יש לך עיניים טובות, ג’ים וולן.”
את פאקינג מהממת, ת’יאה יוז.
היא הצביעה לעבר הציור. “אתה לא אוהב אותו?”
משכתי בכתפיי.
“מה אתה אוהב, מבחינה אומנותית?”
“מוזיקה,” אמרתי. “אני אוהב... מוזיקה,” אמרתי.
אלוהים, נשמעתי כמו אידיוט. אוהב מוזיקה. אבל פניה המרהיבות של ת’יאה אורו עוד יותר.
“אוי, גם אני אוהבת מוזיקה!” היא צחקה. “ציור זה הקטע שלי, אבל מוזיקה זה החיים. אתה מנגן?”
“יש לי גיטרה,” אמרתי והשתתקתי. לא התכוונתי להגיד לה שלפעמים גם שרתי. פאק, לא.
“אני מתה על גיטרה,” אמרה ת’יאה. “איזו מוזיקה אתה הכי אוהב?”
שפשפתי את העורף ומשכתי בכתפיי. “לא יודע. בעיקר מוזיקת רוק. גאנס אנד רוזס. פו פייטרס. פרל ג’אם.”
ת’יאה הטתה את ראשה. “מוזר, אני לא מכירה אותם.”
“אף פעם לא שמעת על גאנס אנד רוזס?”
היא הקדירה את פניה. “האמת היא שאני לא יודעת. הייתי צריכה לשמוע עליהם?” ואז היא חבטה בזרועי בשובבות. “אל תעשה לי שיימינג מוזיקלי, ג’יימס. אני נערת טכנו ודאנס. תראה את תנועות צוואר התרנגולת המגניבות שלי."
היא נענעה את צווארה קדימה ואחורה וצחוק פרץ ממני. לא הייתי מופתע אם גם ענני אבק ופרפרי עש היו נפלטים ממני. קנאתי בה, בקלילות שהיא עטתה על עורה. בלי מבוכה.
היא מי שהיא.
“ג’ים?”
מצמצתי.
“אתה בוהה בי.”
איך אפשר שלא?
“אבל אני לא יכולה להאשים אותך,” היא אמרה ואז כיסתה את עיניה בידיה. “אוי, אלוהים. זה נשמע כל־כך אגו־מניאקי. אגו־מניאקי? זאת מילה?” היא צחקה. “כלומר, התכוונתי שאני עושה מעצמי צחוק. זה מה שאחותי תמיד אומרת.”
“את רוקדת כאילו אף אחד לא מסתכל גם כשאנשים מסתכלים.”
“אני מקווה שזאת לא ירידה סמויה על יכולות הריקוד המטורפות שלי.”
“אין סיכוי,” אמרתי. מעולם לא ניהלתי שיחה בכזאת קלילות. דיברתי באותה קלילות שבה היא רקדה. ללא היסוס.
“מה את מציירת?” שאלתי. “קערות פירות?”
היא שלחה אליי מבט ערמומי ושובב. “מה אתה חושב שאני מציירת?”
משכתי בכתפיי ותחבתי את ידיי לכיסים. “אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שדברים גדולים. אולי את הגרנד קניון. אני גם מנחש שאת משתמשת בהמון צבעים.”
“גדול וצבעוני, אה?” היא שילבה את אצבעותיה מאחורי גבה. “ומה גורם לך להגיד את זה?”
“אני לא יודע. יש בך משהו.”
זה נשמע כמו משפט עלוב, אבל האמת הייתה מוגזמת מדי: שבתוך דקות ספורות בחברתה הרגשתי את העוצמה שבה.
“טוב, כמעט הצלחת,” היא אמרה. “אני מציירת בעיקר סצנות של מצרים העתיקה. פירמידות, קליאופטרה, הנילוס. זה הקטע שלי.”
הנהנתי. “הייתה לי הרגשה.”
“באמת?” עינינו נפגשו וחיוכה הפך פרטי. מיועד רק לי. “גם לי יש הרגשה לגביך, ג’ים וולן.”
ליבי התהפך באיטיות בחזי. “כן?”
“כן. מבחוץ אתה בנוי כמו קיר לבנים עם פנים של שחקן קולנוע ומעיל עור שחור של קשוחים. מבפנים? עמוק כמו הגרנד קניון.” היא הרימה את גבותיה בסקרנות. “אני קרובה?”
משכתי בכתפיי. “אני... אני לא יודע...”
“אתה גם מושך הרבה בכתפיים,” היא אמרה. “אל תעשה את זה. המחשבות שלך אינן חסרות חשיבות.”
עינינו נפגשו שוב והרגשתי שקיר הלבנים שבניתי כדי לשמור על עצמי הוא חסר תועלת מולה. חסרות חשיבות. הייתי מוכרח לראות אותה שוב, גם אם זה אומר שהיא תשמע את הגמגום.
הייתה לי הרגשה שלא יהיה אכפת לת’יאה יוז אם היא תשמע אותו.
“אז את מבקרת פה מישהו?” שאלתי.
חיוכה של ת’יאה קפא. “פה?”
“כן. בדיוק עברתי לגור בבונס מיל ו–”
“אחותי. היא מגיעה לכאן.” גבותיה העדינות התכווצו ובלבול עִרפֵּל את הכחול הגבישי של עיניה. “וההורים שלי. גם הם אמורים להגיע בכל רגע.”
“אוקיי.” שאיפה. נשיפה. “תהיתי אם אולי תרצי ל–?”
“כמה זמן עבר?” ת’יאה חיבקה את עצמה והביטה סביב כאילו ראתה את סביבתה בפעם הראשונה. נשימתה התקצרה. “אני לא מכירה את המקום הזה.” מבטה ריצד לעברי. “כמה זמן עבר?”
“כמה זמן...?” מצמצתי. “אני לא יודע–”
“מי אתה?” עיניה של ת’יאה היו כעת פעורות, פאניקה במעמקיהן התכולים. “כמה זמן עבר?”
היא רצתה לדעת מה השעה? התכוונתי לבדוק מה השעה ואז הבנתי. כמו צונאמי של מים קרים שכיבה את הלהבה הזעירה שריצדה בינינו.
אוי, פאק, חתיכת אידיוט שכמוך. היא מטופלת פה. דיירת.
“כמה זמן עבר?” ת’יאה צרחה, קולה מהדהד במבואה.
“אני ל-ל-לא יודע...” גמגמתי לקצב הלמות ליבי.
היא פסעה אחורה. “הם עובדים על המקרה שלי,” היא אמרה. “הרופאים. עברתי תאונה. כמה זמן עבר?”
העפתי מבט סביב המבואה הריקה וחיפשתי עזרה. “אני... אני ל-ל-לא...”
“מיס יוז, הנה את.”
הסתובבתי במהירות וראיתי אישה קטנה, כהת שיער ועיניים, לבושה במדי אחות בצבע כחול בהיר, פוסעת במהירות לאורך המסדרון. הקלה פילחה אותי. האחות שלחה לעברי מבט סקרן ואחזה בעדינות בזרועה של ת’יאה.
“איכשהו, מיס יוז תמיד מוצאת את הדרך לדלת הכניסה.”
ת’יאה הפנתה מבט פעור עיניים אל האחות, שהשם ריטה היה כתוב על התגית המוצמדת לחולצתה. “כמה זמן עבר?”
“שנתיים, מיס יוז,” אמרה ריטה. “הרופאים עובדים על המקרה שלך.”
“נכון,” אמרה ת’יאה, נשמה עמוקות ולפתה את זרועה של ריטה. “הם יבינו מה לא בסדר איתי.”
ריטה חייכה והחוותה בסנטרה לעבר ציור השמן. “התמונה הזאת מקסימה, את לא חושבת?”
ת’יאה נרגעה וחיוכה התחיל לחזור לפניה. “לחלוטין. תראי איך האור נופל על קימור התפוח.” היא פנתה אליי. “נכון שזה יפהפה?”
הנהנתי ולטשתי בה מבט. “כן. יפהפה.”
היא קרנה מאושר והושיטה לי את ידה. “היי. אני ת’יאה יוז.”
“ג’ים וולן,” המהמתי. ידי התרוממה מעצמה ולחצה את ידה. הרגשתי כאילו אני חווה חוויה חוץ־גופית.
מה לעזאזל קרה פה הרגע?
ת’יאה לחצה את ידי – לחיצה אחת חזקה. “נעים לפגוש אותך, ג’ים.”
ריטה כחכחה בגרונה. “אתה בטח הסָנִיטָר החדש שלנו?”
“אני מתחיל ביום שני.”
“אני ריטה סוטו.” חיוכה היה חמים. “ברוך הבא לבלו רידג’.” היא הנהנה לעבר הדלפק הראשי הריק במבט זועף. “אני רואה שג’ולס יצאה להפסקת סיגריה נוספת. תודה שאירחת למיס יוז לחֶברה.”
“בטח,” אמרתי. לא הייתי מסוגל להסתכל יותר על ת’יאה. עיניי כאבו. “כדאי שאלך.”
“ביי, ג’ים,” קראה ת’יאה. “נתראה מתישהו?”
נעצרתי. זאת הייתה בדיוק השאלה שהתכוונתי לשאול אותה.
קיבלת את התשובה שלך, טמבל מגודל. דוריס גיחכה בראשי. אתה תראה אותה כל יום.
כל. יום.
ספיר (בעלים מאומתים) –
חיים של חמש דקות
וואו וואו וואו!! אמה סקוט ברגישותה וכישרונה הרב יוצרת סיפור חד פעמי סוחף מהמילה הראשונה ועד סופו. אכן יש שילוב בין בדיון לאמת, אבל בעיניי זה לא פוגם בסיפור. התאהבתי מהרגע הראשון וממליצה על הספר הזה בחום רב!
שוש (בעלים מאומתים) –
חיים של חמש דקות
וואוו! וואוו! ועוד פעם וואוו!!!! איזה ספר! ואיזו סופרת, אמאל’ה… מהמילה הראשונה בספר ועד לאחרונה, הוא מרתק, והוא סוחף, והוא מביא אותנו לבכי, והוא מרגש, והוא מלא כאב וגם שמחה והרבה תקווה. פנו יום לקריאה, כי לא תרצו להפסיק לקרוא. חבל שנגמר…????????????
אורטל אסולין (בעלים מאומתים) –
פשוט וואווו!!! יצירת מופת סוחפת ומרגשת עד דמעות!! התאהבתי מהדף הראשון. אמה סקוט במיטבה עם ספר יוצא דופן!