חיי אישה

מזה שנים אני מהלכת עם התחושה שעליי לספֵר את קורותיי ומחשבותיי במהלך שנות החיים העמוסות שבהן הייתי ועודני אֵם, אישה ורופאה. את כולן עשיתי במשרה מלאה, כשמעל לכל אלה הנני בת לעם ישראל בארץ ישראל ההולכת ונבנית.

רציתי לספר סיפורי נשים שפגשתי במרפאתי, סיפורים המלאים תובנות חיים, לתאר את עובדות החיים הפיזיות והנפשיות המגוונות שלמדתי מקרוב ולהגביר את המודעות אליהן; רציתי גם להציף את הפעילות הציבורית שנטלתי בה חלק ולחלוק עם קוראיי את נקודת מבטי והשקפת עולמי.

נקודת המבט שלי משתקפת בסיפור שיסופר אמנם בלשון עבר, אך פונה אל העתיד.

כאישה צעירה בחרתי בלימודי רפואה ואחר-כך בהתמחות ברפואת נשים, ובד בבד בהקמתה של משפחה ברוכת ילדים שבה עיקר עיסוקו של הבעל לימוד תורה. לא יכולתי אז לדמיין בעיני רוחי את המורכבות שבמסלול שעמד לפניי, ואולי טוב שכך. בספרי אתאר את האתגר שבבחירה זו, את הקשיים וההתמודדויות, את המחירים ששולמו ואת המתנות שקיבלתי לכל אורך הדרך.

רציתי לשתף את קהל הקוראים, מתוך כתיבה אישית וכנה, בחוויות שחוויתי ולהעניק מתוך ‘ארגז הכלים‘ שלי ‘כלי עבודה‘ אחדים לאִמהוּת שמחה וחיונית, לעולם נשי חווייתי ולחיי משפחה ערכיים ופשוטים.

הספר מקיף את מעגל חייה של האישה ומחולק לשערים - החל משער החתונה, עבור דרך שערי ההיריון, הפריון, הלידה, הילודה וגיל המעבר, ועד לשער העוסק בסבתאות.

כל שער עוסק בתקופת החיים הנידונה בו משלושה היבטים מרכזיים המשולבים זה בזה: חוויות וזיכרונות בתוספת ‘טיפים‘ מתקופת חיים זו, סיפורי נשים שפגשתי במסגרת עבודתי כרופאה ותובנות מנקודת מבט מקצועית.

אני מניחה שחלק מן הקוראים יקראו את הספר בנחת בישיבה על הספה בסלון ואולי אף ישובו וידפדפו בו מדי פעם בפעם, ואילו אחרים רק יציצו בספר בחשאי... כך או כך, אני מזמינה את כולם, נשים וגברים כאחד, ללמוד על עולם הנשים, להכיר את חוויות החיים ולחיות את הזוגיות והמשפחה על כל תקופותיהן בצורה מודעת יותר.

משפחות בראשית דרכן יקראו את הספר וימצאו שהוא מתאר בפניהן את מציאות חייהן העכשווית. קהל קוראים אשר בשבילו חוויות גידול המשפחה האינטנסיבי וימי ההיריונות והלידות הם בגדר נוסטלגיה - ייהנה לחזור אל חוויות העבר.

המדרש הידוע המובא בגמרא במסכת סוכה (דף נב עמוד א) מתאר את העתיד כך: “דרש רבי יהודה: לעתיד לבוא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה“. להבדיל, לחלק מהקוראים ייראה המתואר בספר כהר גבוה שהם באמצע הטיפוס עליו, לאחרים יידמה לגבעה קטנה שהם מביטים עליה באהבה, או להר גדול שאל פסגתו טיפסו בהצלחה.

בזמן כתיבת הספר גיליתי שאני נהנית הנאה עצומה מהכתיבה. אני מרגישה שזו תרפיה אֲמִתִּית. אני מספרת לעצמי את הסיפורים שקרו לי, משחזרת את החוויות ואת המחשבות ומוצאת את עצמי חיה את הדברים מחדש. זו ‘חוויה מתקנת‘ מופלאה ומעצימה.

מצאתי גם שכרופאה במרפאה יש בעבודתי בדידות רבה. אני מגיעה למרפאה ונמצאת לבד עם הנשים ועם סיפוריהן, עם סיפורי הזוגות ועם המצוקות, עם הקושי, העקרות והציפייה. ומן הצד השני - בשורות טובות, היריונות שהושגו בעזרת ה‘ אחרי זמן רב ומאמץ ניכר, זוגיות טובה אחרי תקופה קשה ונישואין אחרי עיכוב ממושך. אני עומדת אל מול הזוגות והסיפורים: מרגיעה, תומכת, לעתים גם נשברת, ואין את מי לשתף. ישנה הבדידות הפיזית, וישנה הבדידות הרגשית - הרי הסודיות הרפואית מחייבת.

והנה במהלך הכתיבה הרגשתי שקוראי הספר הופכים להיות שותפיי, הם רוצים להכיר את עבודתי, את עולמי, הם כאן.

במהלך הכתיבה השכלתי לראות את התמונה בכללותה, והיא אשר נותנת בי כוחות להמשיך מתוך חדווה את גידול המשפחה ואת עבודתי כרופאה. בעיני רוחי אני רואה את עם ישראל גדל, את המשפחות מתרחבות, את היחס למעקב ההיריון משתנה, את השיח ההלכתי-רפואי מתעצם ואת מקומן של בודקות הטהרה מתרחב. בכל התחומים האלו ובתחומים נוספים השתדלתי לפעול, ובחלקם זכיתי לראות התקדמות ותנופה ניכרות.

מתוך הכתיבה והחזרה אל הזיכרונות ואל הסיפורים שאלתי את עצמי לא פעם: למה עשיתי זאת? למה בחרתי בדרך מאתגרת ומורכבת של גידול משפחה גדולה לצד לימודים ועבודה תובעניים כל-כך? למען האמת, אני מעריכה שמשהו בפנים לא היה נותן לי לבחור אחרת. הספר עצמו הוא הסיפור שלי. העיסוק בכתיבה הגדיר והעצים בתוכי אותו מניע פנימי הפועם בי שאולי קשה לבטאו במילים, אך הוא בא לידי ביטוי במעשיי ובאורח החיים שבחרתי.

אני מודה לקב“ה שאני זוכה להיות חלק מבנייתו של עם גדול ובריא ההולך בדרכי ה‘ ומתפללת על העתיד. ברכות לעורך ‘בשבע‘ ר‘ עמנואל שילה, שהציע לי להביע את מחשבותיי בעיתונו. לא מעט מן הכתוב בספר עלה במחשבה בזמן כתיבת הפינה שלי ‘עזרת נשים‘.

בהגעה לקו הגמר סייעו לי רבות גברת אילת וידל, בהנחיית העורכת הראשית של ספריית בית-אל הגברת מרים הופמן-גילת.

להן, ולמנכ"ל ההוצאה מר שמעון אבוטבול, תודתי נתונה מקרב לב.

אזכיר כאן בגעגועים את אבי מורי הפרופ‘ מרדכי אליהו צבי רייסקין ז“ל ואת חותני הד“ר משה קטן ז“ל, ואברך בבריאות ובאריכות ימים את אמי מורתי בבא רייסקין שתח‘ ואת חמותי שולמית קטן שתח‘. אני מודה לבעלי היקר הרב יואל קטן על כל הבנייה המשותפת ובעיקר על סיועו בהכנת הספר, ולבני ביתי, בניי ובנותיי, חתניי וכלותיי, נכדיי ונכדותיי, על כל הטוב אשר גמלוני, יבורכו כולם מן השמים. ובעיקר אודה לריבונו של עולם שהרבה טובות אליי והגדיל חסדו עליי...

חנה קטן