חיי חוק (יאיר אלדן)

החלטתי לכתוב כי אני רוצה להיות מובנת. פעם רציתי שרק נשים יבינו אותי. עכשיו אני רוצה להיות מובנת גם לגברים. אחרי הכול חייתי גם בעולם שלהם, ומותי יתרחש בעולם שלהם. תמיד יש אי־הבנות, אבל אני מתכוונת לרצון להימנע מאי־הבנה גדולה, מאסון פרשני. הזמן שלי מתקצר, אבל באופן מפתיע אני רגועה. לפחות לעת עתה. בתא הקטן הזה יש זמן. זמן להתבונן בקווים השקועים שבסיד, זמן לחשוב. בעוד ארבעה־עשר יום אהיה נתונה לחסדי אסירות אלימות. ובכל זאת נחה עלי שלווה עכשיו. קולות הרעם של המשפט נדמו, וכל שאני מרגישה הוא אדוות קטנות. לעתים, בלילה, מתגנבים אלי מראות מן המשפט. אני רועדת לרגע קצר אבל אז מתייצבת. די היה לי בעימותים היומיומיים, בוויכוחים האינסופיים על עניינים של מה בכך. די היה לי בביקורת, די לי בשיפוטיות. הקרבתי את חיי למען המדינה והיא הפנתה לי עורף. אני מניחה שההיסטוריה תשפוט אותי פחות בחומרה, השוליים העכורים של דמותי יתנקו, והתרומה שלי למדינה תקבל את הפרופורציות המגיעות לה. לביקורת התרגלתי. יעל שולטת בי. אני קמצנית. אני נצלנית. אני מניחה שמתמכרים לזה באיזשהו שלב, מתרגלים לתשומת הלב הדקדקנית הזו. אני מחייכת כי אני שומעת את הקול של אדווה בראש שלי, "תגידי מתמכרות תחשבי מתמכרות, תגידי מתרגלות תחשבי מתרגלות." משהו בתחושה המתמשכת של קונפליקט כנראה הרגיע אותי אז, אשרר לי את תפישת המציאות שלי, את הווייתי. שכחתי שהימים יכולים להיות אחרים, נמסים לתוכי, שכחתי שאני יכולה להתבונן ולהיות חלק מן העולם. שכחתי מזמן. פעם, עם יעל, כמה שניות אחרי שהיינו שוכבות, הייתי נרגעת, מסתכלת על הקירות, על הבית שלנו, שלי ושלה, הבית שלא הצלחתי להחזיק בחיים. הבית שמת לי בידיים. יעל היתה נותנת לי כמה שניות ואז מקלילה, "היפים היתושים בעינייך?" ואני לא הייתי עונה, כל כך ספוגה במלאות הייתי, כל כך ארוגה בה, ובחדר. הייתי בוהה, מניחה למתיקות קולה להינסך בי. יכולתי להראות לה חולשה בלי מילים, פגיעוּת בלי דיבורים. זה התאים לי, ועכשיו אני תוהה אם זה התאים גם לה. אני יכולה, למשל, לאסוף את ברכות יום ההולדת וימי השנה שלנו ולצטט "באהבה רבה, אני", או "באהבה אין־קץ, י'". המשפט אילץ אותי לפרש מחדש את כל הדיבורים בינינו. את כל הרגשות. אבל איזה אדם (לא, אדווה, אין לי כוח עכשיו ל"איזו חוה", תרדי ממני, תצאי לי מהראש כבר) מתהפך עלייך כמו יעל. בבוקר היא נפרדה ממני בנשיקה, אמנם רפה, אבל נשיקה, ובלילה תחבלה עם המשטרה להוביל למעצרי. זה לא שלא הרגשתי שהיא מתרחקת. זה לא שלא הרגשתי שהיא משחקת איתי. מה קרה לה? מה קרה לי? גם עכשיו, אם היתה נמצאת בקרבתי, היתה מרגישה ישר את האמביוולנטיות שלי, את חוסר הבהירות שלי, ואומרת, "יאללה נ׳, תחליטי כבר, את ראשת ממשלה, לא איזה ילדה בחנות גלידה." מצחיק מה אני זוכרת. כמו למשל את הפעם הראשונה שיעל הרגישה נוח להיות תיאטרלית כמו שהיתה עם החבר'ה שלה בילדות. פתאום השתחררה. התחילה לחקות את ראובן ההומו מהשוק שנראה תמיד כאילו הוא על סף עילפון, וגמרה את כולנו מצחוק. לדבר לא הייתי צריכה. רק אחר כך חשבתי לעצמי כמה שנים נדרשו לה כדי שתשתחרר, וכמה מסיכות עטתה על עצמה לאורך השנים. יעל ידעה מה אני מרגישה אפילו מבלי להסתכל עלי. אולי באמת שלטה בי במובן מסוים. אני, אלופת המשאים ומתנים, שברגע האחרון ממציאה עוד איזו אפשרות שתוביל את כולם לחתום, הייתי חסרת אונים מולה, נהפכתי למשהו אחר ("אז אם לא קפה, נצא לקנות את החולצה? הבטחת לי שתבואי איתי. לא? אז לפחות קפה!"). בימים הראשונים שאחרי המעצר הייתי עסוקה רק בזה, עד כדי כך. ועוד היו נחלי העניינים הפוליטיים, המדיניים, החברתיים שזרמו בי, אבל ישותי, תודעתי העמוקה היתה נתונה רק לזה, מה יעל עשתה, למה עשתה, מי היא האישה הזאת שקשרתי איתה את גורלי, ומי הייתי אני איתה. התחושות הללו שככו עם הזמן אבל התהייה נשארה. בימים הראשונים שאחרי המעצר נהגתי לשחזר כל משפט שאמרה לי, "גברת, אם את רוצה לשכב הערב אז תנוחי איזו שעה ושתלך הוועדה לביקורת המדינה לעזאזל." ומחייכת, "אני אוהבת אותך," "יפה שלי, אהובה שלי, אני מתה עלייך, את יודעת שאני אעשה הכול בשבילך, נכון?" "תלבשי את החצאית הפרחונית עם הנעליים השחורות, ואם הן לא נוחות לך, את תמיד יכולה ללכת עם נעלי הספורט שקנינו בברצלונה." מה היה כל זה, טוויית חוטים ללכידתי?! ואם כן, איך לא שמתי לב למלכודת הדבש הזו, איך לא התעוררתי לפעמוני האזהרה, מתיימרת להיות מנהיגה עם חושים חדים אבל לא מצליחה לאתר אותם אפילו אצל בת זוגי. והיו פעמוני אזהרה. הערות נבזיות שלא היו בעבר, כמו למשל "את חייבת לעשות ספורט, התרחבת קצת במותניים," "תדרשי מהם שיכניסו ללו"ז שלך," או "רק אני יודעת כמה את חסרת ביטחון באמת," או "בזמן האחרון את נראית לא טוב. את חייבת לנוח." כבר הפסקתי לחשוב עליה, אבל בשבועות האחרונים המחשבות חזרו, וביתר שאת, הרי בעוד זמן קצר יאכלו אותי חיה, לא משנה מה אגיד להגנתי. אני מתבוננת בתאי בניסיון להסיט את מחשבותַי. אם הייתי מגיעה לביקור רשמי בתא, לפני כמה חודשים בלבד, הייתי מן הסתם מעירה על העיצוב הגברי, מסבירה למשלחת הכבודה שאיתי מה הבעיה המרכזית, ואיך תא בכלא צריך להיראות תחת הנהגתי. נירה ודנית היו מנסחות לי משפט כלשהו לתקשורת, כמו "הפינות של תאי הכלא הן כמו הפינות של הנפש שלנו, הלכלוך והדיכוי מצטברים שם, שם עליכן לחפש אותם." אבל לא הייתי מסתכלת באמת. לא הייתי שמה את עצמי במקומה של מי שאמורה לחיות בתא כזה. ובכלל, מה אני עושה עכשיו, מה זאת הכתיבה הזאת? האם זאת אני? נעמי של לפני שנה היתה מסבה את תשומת לבי לכך שכתיבה וידויית נחשבת בעולם גברי לסוגה נשית. נעמי של אז היתה מבקרת את הדחף שלי לנסות לשלוט בדרך שבה יזכרו אותי, ומגנה אותו כדחף גברי, ואפילו מוסיפה, כדי להגחיך, ש"אם לנעמי האסירה היו ילדים, אולי היא היתה פחות עסוקה בעניינים גבריים ותדמיתיים כאלה." משהו בשקט שאופף אותי בתא מזכיר לי את הילדות. את הפליאה שבה הייתי מסתכלת על העולם. אני רואה איך מכניסים אלי את הארוחה הדלה, אני מתבוננת בעוביין של אצבעות הידיים האוחזות במגש האוכל, מבחינה איך קו השמש נכנס בדיוק לחריץ שבקיר, מריחה את ריח טל הבוקר הנצמד לסורגי התא, את ריח הגרדניה היסמינית הגדלה בחוץ, את הירוקים הגדלים שם, וברגעים מסוימים אינני צריכה יותר מכך, האיחוד הזה עם העולם הוא די והותר. מכאן נראים כל העניינים המגדריים מכבידים מדי. אולי כמו שנראו לאנשים בתחילת הדרך. היו מסתכלים עלי ועל יעל כאילו אנחנו מטורפות, מתרחקים, כאילו עצם הקישור בין עיצוב החלל לבין גבריות או בין צורת כתיבה לבין נשיות מבטא איזה פונדמנטליזם שיש להיזהר ממנו. אחרי שעלינו לשלטון השיח הזה נהפך במידה רבה לנחלת הכלל, ועכשיו, עכשיו אני לא יודעת מה יהיה איתו. גם לי הוא נראה פתאום עקר, חסר משמעות. אולי יום המעבר למאסר בכלא המרכזי והאימה המתלווה אליו הם שמאפילים על הכול, ואולי זהו סופי שלי; והדיבורים על גבריות התא או האסלה נראים לא רלוונטיים, לא נוגעים במשהו אמיתי. מה שנותר, המעט שנותר, נותר רק אצלי, ועד גזר הדין זה סיפק אותי, שכן ידעתי שאני מבינה את העולם טוב יותר. אמרתי לעצמי, לא עשינו די בזמן הקצר שיכולנו, אבל אחרי גזר הדין התובנות האלה איבדו קצת מתוקפן, לא בגלל שהקשר בין גברים לבין הדרך שבה התא הזה מעוצב אינו חשוב, לא, הוא שם, נוכח, אבל הסוגיות הדחופות יותר שמות אותו מאחור, ברקע. הסוגיות האלה קשורות לאופן שבו התא הזה מעוצב, בדיוק כמו שהקשר שלי עם אמא שלי קשור לאופן שבו מצאתי את עצמי בכלא, ולאופן שבו המשפט שלי התנהל, אבל זה לא קשר ישיר, ופירוט כל מסובבי הסיבות והתוצאות יגרום לי לאבד זמן יקר. פעם הייתי פורטת את כל שרשרת הקשרים העומדת מאחורי המשפטים האלה, נאבקת במלמולי "פמינאצית מטורפת" שהתלוו להסברים מהסוג הזה, כאילו התפישה שהכול קשור להכול באה עם איזו קיצוניות מוסרית ודתית, ועכשיו אני משחררת. כמו שכבר כתבתי כאן, הזמן שלי קצר. אני רגועה, אבל איך לא אתייחס לדחיפות הזו, דחיפות שהיא בעצמה גברית והיא בעצמה חלק ממני. הנה עשיתי זאת שוב. גברית, כי היא מניחה שהחיים הם מרוץ שצריך להשיג בו משהו, להשאיר חותם, במקום להתמקד ביופייה של נשימה או בקשר אנושי ובפוטנציאל שלו להעביר אותי לממד על־זמני. כמו שיעל היתה אומרת, "את מה־זה גברית." אפילו הכותרת שכתבתי לפני כמה דקות בפנקס המרופט הזה היא גברית. "14 יום לביצוע גזר הדין", תפישת הזמן כמשהו מתכלה ואובד, כמו זרע שנשפך על הקרקע. אם הייתי פטורה מהעולם הגברי הזה שחדר אלי הייתי יכולה לתאר זמן מעגלי, טבורי, רחמי, ומבלי שמתגנבת אליו ציניות, מערערת את הדימויים. "גברת יהב," אמרה לי השופטת, "תתמקדי בָּאישומים ופחות בהסברים. עייפנו מהנאומים שלך." ודווקא הנימה האותנטית שהתלוותה לטענה שלה כלפי החרידה אותי כל כך. עִייפתי את כולן, לא רק את הגברים. עייפתי את יעל, זה בטוח, אחרת אי־אפשר להסביר את הבגידה שלה. בת זונה. "י־על," מלחשות השפתיים שלי במלעיל. י־על הבוגדנית, י־על בעלת מיליון הפרצופים. י־על משתפת הפעולה. לשופטת הגבתי, הגבתי כמו שאני יודעת להגיב, עם נאום נוסף על שלטון החוק במובנו הגברי ועל סתימת פיות ועל כללי הצדק הטבעי, אבל כל אותו הזמן חשבתי על יעל. לא הראיתי את הסערה שהתחוללה בתוכי, את הערבוב בין התכווצות הלב השבור שלי ובין הגבות השחורות והעבות שלה. יעל. עם המשקפיים הגדולים והעיניים החקרניות. במהלך המשפט ניסיתי להבין את המניעים שלה. ניסיתי להיזכר בסימנים נוספים שיעידו על הבגידה המאוחרת הזו. אבל עכשיו, אחרי שהניחו לי לנפשי ואחרי שנפטרתי מהמחשבות המטרידות על הבניה גברית - המיטה והדרך שבה היתה צמודה לקיר הזכירו לי את החדר שלי, החדר של נעמי, להבדיל מהחדר של אהוד. ככה אמא שלי היתה אומרת: "להבדיל מהחדר של אהוד, נעמי אוהבת להרגיש מיוחדת." שנים אחר כך עוד שמעתי אותה בראשי, אותה נימה, אותה אינטונציה, המילים אחרות, אבל כל מה ששמעתי היה "נעמי אוהבת להרגיש מיוחדת," "נעמי חושבת שהיא מיוחדה." אמא הבונה ואמא המפרקת. יעל הבונה ויעל המפרקת. הנה עוד משהו שהחיים לימדו אותי. מי שיכול לבנות עולמות גם יכול להחריב אותם, ומי שיכול להחריב אותם גם יכול לבנות אותם. וככה גם יעל שיקמה את האמון, כמו שהיה נהוג לומר, כאילו האמון הוא אסיר משוחרר, כאילו הוא פצוע מלחמה. מי היה מאמין (ושוב קולה של אדווה מהדהד, מאמינה, יהב, מאמינה) שהאישה שהכי מכירה אותי, שהאישה שהכי יודעת מה קורה איתי, אמא שלי, בונה עולמות ומחריבתם, תלוש אותי לצורה ואז תטיח אותי בקיר, ואחר כך תבוא יעל ותשקם, ואחר כך תחריב. יעל בטח היתה אומרת, "נו נו נו, אל תגזימי, אף אחד לא יכול לפצח אותך, אף אחד לא יכול להגיע, אז אי־אפשר לשקם ואי־אפשר להחריב." עכשיו האמירה הזו נשמעת לי מניפולטיבית, מנסה לשחק בי כאילו אני בובה על חוט, אבל הדבר שעשתה, לא משנה איך אקרא לו, הוא גם מה שהוביל לזה שטראסט התרחשה, מה שאִפשר את הקמת המפלגה שלנו. אולי בגלל זה תמיד אמרו שיעל שולטת בי, שהיא זו שעמדה מאחורי ההחלטות החשובות. דלפו לרשת כמה הקלטות שבהן ראו אותה צועקת, משתגעת, לא מבינה למה כולם כפויי טובה אל מול ההקרבה הגדולה שהקרבנו. עכשיו אני יודעת להגיד שאהבתי אותה במיוחד ברגעים שהיתה משתגעת, כי אז הרגשתי שהיא אנושית, שהיא מתמסרת, שהיא לא מנסה לנתב או לנווט. החדר ריק. רק אני בחדר. "זה לא חדר, זה תא," אמרתי לעצמי בקול רם ומיד צחקתי. למה צחקתי? האם בשל העליבות? בשל המודעות לבדידותי? אולי משום שנזכרתי ב"חללית", הצינוק שהוכנסתי לתוכו עם הגעתי לפני כמה חודשים. את השיעור "איך להיות לבד" לא שכחתי, לפחות זה. אותו זמן צרוב בגיל ההתבגרות שבו הגעלתי את עצמי, שבו כל איבר בגוף התקומם כנגד הקיום שלי, והמבט הביקורתי של אמא שלי (תוך עיקום השפה) אושש את התחושות שלי והעצים אותן. הזמן הזה כבר עבר עלי, הותיר עלי את חותמו. ואיכשהו, אחרי הלילות ללא שינה, אחרי השוטטויות הליליות, העלייה במשקל, ההתרחקות מכל חברה אנושית, אחרי זמן מה פתאום יכולתי לסגור את דלת החדר ולהרגיש הקלה, אני עם עצמי, וטוב לי. את השיעור הזה לא שכחתי. צוהר הדלת נפתח וארוחת הבוקר הושטה לי. אני אוכלת לבד. אמרו לי, it's for your own protection, אבל לי ברור שזה עוד אמצעי נידוי והדרה. אם כי עכשיו עם המעבר הצפוי לכלא המרכזי אני רק רוצה להיות עוד ועוד לבדי, חרדה מההיתקלויות, מהשנאה שתופנה כלפי. כמו פעם. מחשבה אחרת מתגנבת אלי: כמה זמן לוקח עד שהכול שב ונצבע בצבעים לא מגדריים? עגבנייה היא עגבנייה, ריח טחב הוא ריח טחב, כפית היא כפית. אם היו אומרים לי בימים המטורפים שלפני המהפך שהתיאבון יחזור אחרי שהכול יתמוטט, שאחזור לגוף שלי וארגיש אותו, הייתי מגחכת וממלמלת, "שוטות קדושות," כמו שהתחלתי לדבר אל עצמי כשהפגישות הלא נגמרות עם פעילות המפלגה התחילו להעיק עלי. אני חושבת שהטעמים החזקים והתיאבון התחילו לחזור אלי אחרי הפגישה הראשונה עם ב"ר. הרפורמה בבית המשפט לעניינים מנהליים היא שהפגישה בינינו. ראשת הרשות המבצעת באה לבקר את העושות במלאכה בבית המשפט המחוזי. באתי עם פמליה. היא היתה עם העוזרת המשפטית שלה והיתה לבושה בקפידה בחולצה מחויטת ולרגליה נעלי סירה תואמות. נמשכתי אליה מיד. שמתי לב לעיניים שלה שהיו טובות וחקרניות, לאצבעות הידיים הארוכות שלה. לגבי המשיכה שלה אלי לא הייתי בטוחה. אם אכן נמשכה אלי אי־אז בפגישתנו הראשונה, אזי ידעה להסתיר זאת היטב. ביקשתי ממנה שתספר לי על תיק שנדון בפניה בימים אלה, והיא, ללא היסוס, תיארה בפרוטרוט, בנחת, בביטחון ובהתרגשות מסוימת את פרטיו של המקרה. ילד בגיל הגן, בן להורים גרושים, ההורים מתקוטטים ביניהם מהי המסגרת המתאימה לילד, אם חינוך מיוחד (הוא סובל מעיכוב התפתחותי), או שמא שילוב בגן רגיל (הוא שמח ומשחק וטוב לו בגן אבל הצרכים שלו לא תמיד נענים ולעתים הקבוצה נפגעת), אז גם שמתי לב לרגליים שלה, לחזייה הסגולה שלה שניתן היה לראות בחרכים מסוימים של חולצתה. "עולות פה שאלות חשובות כמו טובת הילד ומשמעותה, היחס בין זכויות היחיד לבין טובת הכלל, השלכות של פרידת ההורים על התפתחות הילדים וטובתם, ועוד." שאלתי, "ומה הגננת אומרת?" והיא ענתה, "עוד לא התקיימה ישיבת הוכחות, אבל מתוך החומר עולה שהגננת סירבה להכניס את הילד לגן בגלל שהתקבלה החלטה להעביר אותו לחינוך מיוחד." אמרתי, "לפעמים אני מודה לאלוהים שאין לי ילדים." היא חייכה ואמרה, "לפעמים אני מודה לאלוהים שיש לי." ושתינו חייכנו. אני לא זוכרת עוד פרטים מן הפגישה הראשונה הזו, למעט הריח שלה, ריח של מרכך כביסה חזק. אני זוכרת שלחצנו ידיים, ואמרתי לה, "במובן מסוים הדילמות שאת מתמודדת איתן יום־יום דומות לשלי. רק שאצלי זה בגדול ואצלך בקטן, בלי לפגוע, כן?" היא צחקה והסיטה את המבט ואמרה, "הקטן הוא שקובע. הצירוף של הקטנים הוא זה שיוצר את הגדול. את יכולה להחליט מלמעלה מה שאת רוצה, ובטווח הקצר גם תשני את המציאות, אבל בסוף, הילד הזה והמטען שהוא נושא איתו קובעים." ברגע ההוא החלטתי שאני חייבת להכיר אותה. אמרתי לנואית שארצה להמשיך לדבר איתה, ושתקבע לנו פגישה בעוד שבוע בערך. נואית שאלה, "איפה?" ועניתי, "נראה לי שמוטב מתחת לרדאר באיזה ערב בדירה בתל אביב." נואית מצדה ביקשה ממני להיזהר ולא לחצות גבולות בין רשויות השלטון, כדי שלא יתחילו רינונים על השפעות בלתי הוגנות על שופטות, ואני זוכרת שההערה הזו דווקא העלתה בי תחושה מינית חריפה, ובארוחת הערב עם יעל, שבמקרה היתה רק איתה באותו ערב, כבר התחזק אצלי חוש הטעם. ופה בתא טעמה של עגבניית ארוחת הבוקר הרקובה מעט התפזר לי על הלשון כאילו הייתי טועמת אוכל מדופלמת. שמעתי את יעל בראש, אומרת לי, "מה את מתפלאה. עד עכשיו הגוף שלך עוד עבד לפי ההנחות הישנות, ההנחה שתפקיד פוליטי דורש את דחיית הגוף, וכך חיינו, את ואני, בתוך הקיפאון הזה." ואני מלמלתי לעצמי, "עד שב"ר הגיעה, עד שהגיעו מים עד נפש." מגלומנית, אמרו עלי. אולי צדקו. עם ב"ר הרשיתי לעצמי, התעלמתי מהבעייתיות של הסטטוס, כי במובן מסוים היא אפשרה לי לעמוד במתחים הבלתי ייאמנו של התפקיד. ואולי מה שהרגיע אותי הוא בדיוק מה שנראה לאחרות בעייתי - שיתוף הפעולה הלא מדובר בין הרשות המבצעת לרשות השופטת. קפריזית חסרת תקנה, היו מתארים אותי אלה שביקרו אותי, כי הייתי מתפרצת בפומבי על "הנוטות" (כך קראנו בינינו לבין עצמנו לגרעין הקשה של חברות המפלגה, בבדיחה על חשבונה של תמי שהיתה מכורה למיתולוגיה יוונית ואהבה להשוות אותנו לאריניות) כשהיו מתחילות להתפרק, ומאיימת בהתפרקותי שלי. אבל זה עבד. המהפכה שלי. ברור שהיה לזה מחיר. יעל שנאה אותי ככה, כשאני מדברת גבוהה־גבוהה, מודעת לגודל השעה ולתפקיד ההיסטורי שלי. אולי הרגע הזה היה רגע ההתפצלות, הרגע שבו היא הבינה שאני והיא כבר לא רואות עין בעין. הרגע שבו היא התחילה לתכנן את הנפילה שלי. אולי זה אפילו היה הערב אחרי הפגישה הראשונה שלי עם ב"ר. אדים עלו מהפסטה ויעל נשקה לי, מריחה אותי, נינוחה. ואני, כעס גאה בי תוך שנייה, מפתיע במהירותו ובעוצמתו, מה את בכלל יודעת על היום שלי, אחרי הביקור בבית המשפט בקושי הספקתי לשתות קפה, דחפתי לפה איזה סנדוויץ' תוך כדי שיחה על ביטול חובת הפרישה לנשים ופתאום נגמר היום. הרגשתי שהמחשבות האלה הן עצמן בגידה, והייתי עייפה מלהתחיל דיון שיהרוס את הערב. יעל נרתעה ממני, מרגישה את הריחוק שלא דובר עד אז ופתאום קיבל צורה, ובחושיה המחודדים הרגישה שהצורה הזו פוערת תהום בינינו ושואבת את תשומת לבי, וכי קרוב לוודאי שמדובר באישה אחרת. אולי זה היה קו פרשת המים. אולי. ביני לבין עצמי תהיתי איך ייתכן שאני מרגישה הכי אנושית דווקא כשהתחלתי למדר אותה מכל רגש. ואולי התפנית התרחשה כשהיא היתה לבדה, צופה באחד השידורים, שעה שניסיתי להסביר מדוע יש לקבוע עונשי מאסר על תנאי בלבד לנשים שפגעו בגברים מיד אחרי המהפך. אולי אז כבר ראתה בי איזה רובספייר שיש להכחיד באיזה מהלך של דמוקרטיה מתגוננת, של בת זוג מתגוננת.