חיי לואי הקדוש

לואי ה־IX, מלך צרפת (1270-1226), סמל המלך הנוצרי האידיאלי שהוכרז לקדוש, אך שנוא נפשם לדורות של תושבי דרום צרפת שלאזורם התיר את הכנסת האינקוויזיציה, לא היה המלך היחיד בתקופתו שזכה לביוגרפיה ובוודאי לא הקדוש היחיד. אולם הוא זכה לביוגרפיה ייחודית החורגת מכללי הסוגה, הן זו של תולדות המלכים והן זו של תולדות הקדושים (הַגיוגרפיה). ביוגרפיה ייחודית זו נכתבה על־ידי ז'אן אדון ז'וּאַנוויל (Jean sire de Joinville, 1225-1317).

משפחת ז'ואנוויל הייתה אחת המשפחות הוותיקות ברוזנות שאמפאן. בראשית דרכה נמנתה עם האצולה הנמוכה, אולם בהדרגה, בעיקר על־ידי קשרי נישואים מוצלחים, הרחיבה את נכסיה הקרקעיים ועלתה במעמדה. רוברט ברטלט ראה בה דוגמא למשפחת אצילים הרפתקנים החותרים להגדלת נכסיהם ועלייה במעמדם המשתלבת במובהק בתנועת ההתפשטות הגדולה של אירופה המערבית במאות ה־11-12. היציאה למסעי הצלב מטירתם שבז'ואנוויל על גדות נהר המַרְן הייתה למסורת במשפחתם. היו להם נציגים במסע הצלב הראשון ובמסע הצלב השני. בן משפחתם ז'ופרואה היה בין המעטים שסירבו לפנות לקונסטנטינופול במסע הצלב של הוונציאנים; המשיך בדרכו לארץ ישראל ומת בקראק דה שֶבַליֶה שבסוריה ב־1203.1 דוד רבא של ז'ואנוויל הצטרף למסדר הטמפלארי. בני משפחת ז'ואנוויל שיצאו למרחקים לא היו ברובם רווקים חסרי נחלה שפנו למסעות השונים בתקווה לרכישת נחלה. זאת מאחר שברוזנות שאמפאן לא שלט נוהג ירושת הבכור (primogenitura), אלא הנכס התחלק בין כל הצאצאים כולל הבנות, אם לא קיבלו כבר את חלקן בירושה כנדוניה.2 בין היוצאים היו בעלי נחלה ואבות לצאצאים. ז'אן ז'ואנוויל, מחבר הביוגרפיה, יצא אף הוא למסע כשהיה כבר נשוי ואב לבנים. הם יצאו למסעותיהם לא בשל צורך בסיסי להשיג נחלה על־ידי כיבושים או נישואים, כי אם מתוך שאיפה לעוד, הרפתקנות, ומניעים דתיים. אם בראשית דרכם של בני המשפחה, כשניהלו עוד מלחמות פרטיות, לא רק תרמו לכנסיות כי אם יש ואף שדדו אותן, הרי עם התבססותם וגדילת כוחם של העומדים בראש הסניוריות הפיאודליות הגדולות וריסון יחסי של וסליהם היו למעניקים נדיבים, מייסדי כנסיות, ובוני ערים. לצד האבירים היו מבני המשפחה שנכנסו לשירות הכנסייה ואף הגיעו לדרגת הגמונים.

אביו של ז'אן ז'ואנוויל, סימון, השתתף במסע הצלב כנגד האלבּיגֶנסים (1209) ויצא עם ז'אן דה בריין, שנשא את התואר "מלך ירושלים", למסע הצבאי לדמיאט שבמצרים (1219). אמו, בתו של רוזן בורגויין, הייתה אשתו השנייה של אביו. כבכור הבנים ירש ז'אן ז'ואנוויל את משׂרת הסנישאל3 שעברה בירושה במשפחה מאז המאה ה־12, וכמו כן את הטירה המשפחתית. (לואי ה־IX נהג לפנות אליו בתואר "סנישאל".) הוא נשא לאשה את אנייס גְרַנְפְּרֶה ונישואיהם התקיימו במשך עשרים ואחת שנים. הוא כותב שבצאתו לדרך למרסיי כדי לעלות שם לספינה לארץ הקודש לא החזיר מבט לז'ואנוויל "פן יימס לבבי בקרבּי בשל הטירה היפה ושני ילדי שעזבתי" (אין הוא מזכיר את אשתו). אשתו השנייה, אותה נשא בשובו מהמזרח, הייתה אליס ריינל, יורשת סניוריה שכנה, ונישואיו עמה, בדומה למות אמו ב־1260, שיפרו את מצבו הכספי. הוא ראה לראשונה את לואי, אז המלך הצעיר, ב־1241 כשהיה בן שבע־עשרה באסיפת־משתה שערך המלך בסומור לרגל הכנסת אחיו, אלפונס מפואטיה, בברית האבירות. הוא בא לשם כאחד מנושאי כליו של רוזן שאמפאן, שהיה אדונו הפיאודלי, ושירת ליד שולחנו. ב־1248, ערב היציאה למסע הצלב, הובא בברית האבירות ובתקופת שהותו במזרח היה לווסלו של לואי ה־IX ולמקורבו. הוא שהה לצדו של לואי במזרח במשך שש שנים (1248-1254). הוא קיים קשרים עם המלך גם לאחר שובם לצרפת, אולם סירב להצטרף אליו למסע הצלב לתוניס. לאחר מותו של לואי ה־IX נקרא להעיד על חייו וקדושתו בפני הוועדה שדנה בקנוניזציה שלו ונכח ב"העלאת" גופתו (כלומר העברתה בטקס למקום מנוחתה הסופי) ב־1298. אולם יורשיו של לואי ה־IX לא קירבוהו ולא היו לו עוד מהלכים בחצר המלכות. לאחר מותו של אדון שאמפאן, תיבו, היה לווסלו של יורשו, הרוזן אנרי. הוא פעל כסנישאל של שאמפאן וכמו כן דאג לארגונו של הפיאודום שלו. ב־1305 התבקש על־ידי ז'אן, רוזנת שאמפאן, מלכת נַוור ואלמנתו של המלך פיליפ ה־IV "היפה", לכתוב את תולדותיו של המלך הקדוש, לואי ה־IX. הוא מילא את בקשתה וב־1309 סיים את כתיבת ספרו. הוא מת ב־1317 בהיותו בן 92. (מי אמר שלא היו בימי־ הביניים אנשים שהגיעו לזקנה?)

ז'אן ז'ואנוויל לא היה סופר. פרט לספרו על לואי ה־IX חיבר רק טקסט אחד קצר ביותר בשם "אני מאמין" (Credo). זהו כתב פרשנות והדרכה לתפילת "אני מאמין" שחיברו ככל הנראה בשהותו בעכו לאחר שחרורו מהשבי, והוא מהווה ביטוי לדתיותו העמוקה.4 הוא היה אז בן עשרים ושש. את הביוגרפיה של לואי ה־IX סיים בהיותו למעלה מבן שמונים, אולם התבסס על זכרונות שהעלה על הכתב זמן מה אחרי שחזר ממסע הצלב. בתקופתו הלכו והתרבו הטקסטים שנכתבו בצרפתית ולא עוד בלאטינית: שירת עלילה, שירה חצרונית, כרוניקות, צווים מלכותיים, כתבי יוריסטים ואף חלק מתולדות חיי הקדושים, בעיקר אלה שנועדו לבני קהילתו של הקדוש. והביוגרפיה שחיבר ז'אנוויל נכתבה בלשון הצרפתית.5 סביר ביותר שז'ואנוויל אף אם ידע מעט לאטינית, לא שלט בה. בניגוד לסופרים המלומדים אין הוא מצטט לא מספרי ההדרכה השונים לשליטים, דוגמת "מראות הנסיכים"; לא מכתבי המחברים הנוצריים ולא מהספרות הקלאסית. (התייחסות יחידה בכל הטקסט לספרות הקלאסית היא אזכור בסעיף 722 של דברי סֶווטוניוּס על הקיסר טיטוס שהיה אומלל אם חלף יום מבלי שעשה מעשה טוב.) אף הציטוטים או האלוזיות לפסוקים מכתבי הקודש מעטים ביותר. הרווח מהיעדר זה הוא היעדר הסרבול המאפיין רבים מהכתבים המלומדים, והכתיבה בלשון הצרפתית מעניקה יתר אמינות לאמירות שהוא מייחס לדוברים השונים בגוף ראשון, מאשר מה שנאמר בצרפתית (או בלשון ורנקולרית אחרת), תורגם ונכתב בלאטינית.

בפתיחת ספרו כותב ז'ואנוויל שיספר על קדושת חייו ואמירותיו הקדושות של המלך לואי ולאחר־מכן על מעשיו. ובכתב־יד מוקדם של החיבור אמנם אין הוא נקרא בשם "תולדות לואי הקדוש", או "זיכרונות", כי אם "ספר אמירותיו הקדושות ומעשיו הטובים של מלכנו הקדוש לואי".6 אולם לא תמיד ניתן היה להפריד בין השניים, דבר שהביא ללא מעט חזרות.

מבין הביוגרפים של המאות ה־20 וה־21 יש המקדישים מקום מצומצם בלבד לתקופת הילדות של מושא הביוגרפיה; אחרים, מאמצי המשנה הפסיכואנליטית במידה זו או אחרת, מרחיבים את הדיון בתקופת חיים זו. בקרב מחברי הגיוגרפיות של ימי־הביניים מקובלים היו טוֹפּוֹי (סיפורי קדושים) שנועדו ללמד על חסידותו הגדולה של הקדוש לעתיד כבר בילדותו הרכה: הוא מסרב לינוק בימי הצום; מתרחק ממשחקי הילדים ומשובותיהם ומעדיף לשבת בכנסייה ולהתבונן בתמונות ובפסלים של ישו ואמו ועוד. הוא "ילד זקן" (puer senex). ז'ואנוויל נמנע מטופוי דוגמת אלה. ככלל הדגיש שיכתוב רק על מה שראה בעיניו ושמע באוזניו, ואכן כך הדבר עד חלקו האחרון של הספר (עד סעיף 683 לערך). מכל מקום על ילדותו של לואי המבוגר ממנו בוודאי לא יכול היה לכתוב כעד ראייה. ומאחר שאף אחרים לא כתבו על ילדותו, לא יכול היה אף להביא דברים בשמם. על כן הוא מציין רק שאמו העניקה לו חינוך דתי ביותר (סעיף 71) ושבתאריך הולדתו הייתה משום נבואה על מסעי הצלב (סעיף 69). כמו כן הוא מספר על אירועים שחלו בתקופת קטינותו של המלך כשהמלכה, אמו, משלה לבדה בשמו, ונאלצה להתמודד עם מרידת הברונים.7

אחרי הקדמה קצרה הוא מספר על המקרים בהם סירב המלך לשמור על חייו בעוד אנשיו שרויים בסכנה. הסעיפים הבאים הם על התקופה שקדמה למסע הצלב. מסעיף 110 ואילך הוא דן בהכנות למסע, בתקופת השהייה בקפריסין, במלחמה במצרים תוך תיאור הקרבות שנוהלו שם כולל התנהגותם חמומת־המוח של חלק מהאבירים,8 תיאור התנהגות התואם את מה שייחס נורברט אליאס לאצולת ימי־הביניים: היעדר שליטה בדחפים והיעדר ריסון בהבעת רגשות, לא רק רגשות כעס כי אם אף רגשות צער וחרדה. כך, לצד התפרצויות זעם, אבירים מגודלים פורצים בבכי (סעיפים 427, 437, 468). הוא מספר על נפילתו בשבי (1250) ועל פדיונו; דן בשהייה בארץ הקודש; גם בקרבות שנועדו רק לשלול שלל; בביצור ערי החוף וביחסים עם האצולה המקומית והמסדרים הצבאיים. כאציל בן תקופתו הוא מקדיש מקום מועט בלבד לבני השכבות הנמוכות של החברה שלא נמנו עם הלוחמים, אולם חוזר ומדגיש שהמלך עמד על כך שיש לדאוג אף להם ולא להפקירם בידי האויב.

בחלק זה, המוקדש לתקופת השהייה במזרח, ושהנו החלק המרכזי של הספר, הוא משלב תיאור של אורח חייהם ואמונותיהם של הבדואים, הקומאנים, החשישיים, המונגולים והחוארזמים. התיאור אמנם מכיל אגדות ממקורות שונים, אולם הוא מבחין גם כאנתרופולוג בין תופעות, חוקים ומנהגים שנקבעו על־ידי האקלים והחומרים והכלים שעמדו לרשותם של המתוארים, לבין אמונותיהם והמבנה החברתי והפוליטי שלהם, דבר הבולט ביותר בתיאורו את הנילוס ומקומו בחיי תושביה של מצרים.

מסעיף 660 ואילך מספר ז'ואנוויל על פעולותיו ודרך חייו של לואי ה־IX לאחר שובם לצרפת, ומשלב את אחד הצווים החשובים ביותר שהוציא לואי ואת צוואתו לבנו. הוא מספר מאוד בקצרה על המסע של לואי ה־IX לתוניס, ודן בחומרה את אלה שיעצו לו לצאת למסע זה בו מצא את מותו. הוא מספר כיצד נקרא להעיד על־ידי חברי הוועדה שדנה בקנוניזציה, ומסיים בסיפור על חלום (חלום שאינו אמצעי ספרותי גרידא כפי שהדבר בטקסטים רבים), בו הופיע לפניו המלך ושבעקבותיו הקים לכבודו מזבח בקפלה שלו.

בכתיבתו פונה ז'ואנוויל אל הקורא או המאזין; מציין מדי פעם לפני תיאור אירוע זה או אחר: "שמעתי שמספרים... אולם לא ראיתי זאת"; מודיע במה הוא עומד לדון ומתרץ סטיות מהנושא בכך שהן נחוצות לצורך הבהרתו, הגם שלא אחת ברור שהסטייה נעשתה בשל אסוציאציה ואולי אף רגש געגועים. בהעלותו את תכונותיו של לואי ודרכו, דוגמת חסידותו הדתית, יושרו ואהבתו את האמת, אומץ ליבו או דאגתו לאנשיו הוא מביא לרוב סיפור מעשה קצר המוכיח את המיוחס. הוא ממעט לעומת זאת מלהביא exempla (סיפורים שנועדו ללמד מוסר ששולבו בדרשות) ידועים.

פרט לראייתו החדה, סקרנותו, זיכרון השמיעה שלו, זיכרונו החזותי וכישרון הסיפור שלו, היו שתי עובדות שתרמו לייחוּדה של הביוגרפיה שחיבר: העובדה שלא היה איש כנסייה כי אם אביר, וקרבתו היוצאת דופן למושא הביוגרפיה. כפי שציין כבר ז'אק לה גוף הייתה זו הפעם הראשונה שביוגרפיה של קדוש חוברה על־ידי אדם חילוני.9 הדבר אִפשר לו להכיר את לואי השליט, את יחסו לנתיניו מהשכבות החברתיות השונות ואת לואי האביר הלוחם, תחומים שלא כל אנשי הכנסייה היטיבו להכירם ולהבינם, או שנראו להם לא חשובים דיים כדי לכלול אותם בהגיוגרפיה. באשר לקרבה – זו הלכה וגדלה במהלך השנים. במשך שש השנים ששהו במזרח נראה שלא היה כמעט יום בו לא ראה את לואי; התבונן בהתנהגותו, שוחח עמו, שמע מפיו גם על אירועים שאירעו בטרם הכיר אותו, ראה אותו בכוחו ובחולשתו וכתב גם על זו. ספרו של ז'ואנוויל מהווה מקור חשוב ביותר למסע הצלב של לואי ה־IX ומהווה אף מקור חשוב לאתוס האביר הלוחם ולחיי היום יום של התקופה, אולם ייחודו באופיה של הביוגרפיה שחיבר.

התרגום נעשה על־פי ההוצאה הביקורתית של ז'אק מונפרין הדן גם בכתבי־היד השונים של החיבור לתקופותיהם.10 החלוקה לסעיפים היא על פי הוצאתו של מונפרין.

1. Robert Bartlett, The Making of Europe, Penguin Books 1993, pp. 24-28, 320.

2. Theodore Evergates, The Aristocracy of the County of Champagne, University of Pennsylvania Press, 2007.

3. הסנישאל היה נושא המשרה הנכבדה ביותר בשירותו של הרוזן.

. ראו על כך: La vie de Saint Louis, ed. trad. Jacques Monfrin, Paris 1995, pp. 28-29.

5. על הצרפתית של ז'ואנוויל: Joinville, Histoire de Saint Louis, ed. Natalis de Wailly, Paris 1858, pp. XI-XLI.

6. "Livre des saintes paroles et des bons faiz nostre saint roy Looÿs"

7. לואי ירש את הכתר במות אביו בשנת 1226 כשהיה בן 12. במקרה אחד ציטט מדבריו של סבו, פיליפ ה־II אוגוסט. הוא יכול היה לשומעם בהיותו לכל היותר בן 9, שכן פיליפ ה־II מת ב־1223.

8. Norbert Elias, Über den Prozess Zivilisation, 1939; ג'ורג' דובי מעלה את הסברה שייתכן שהיו גם גורמים פיזיים, דוגמת תזונה, שתרמו לאותן אי־יציבות ואי־שליטה בדחפים. G. Duby, ״Histoire de mentalité״, in L’histoire et ses méthodes, directeur Charles Samaran, Paris 1961, p. 957.

. Jacques Le Goff, Saint Louis, Paris 1996, p. 475.

10. J. Monfrin, pp. 91-115 (לעיל, הערה 4).