חכמים יותר, מהירים יותר, טובים יותר

1

מוטיבציה

לדמיין מחדש את מחנה הטירונות, מרידות בבית ההבראה, ומיקוד שליטה

הטיול היה אמור להיות חגיגה, סיור בן עשרים ותשעה ימים בדרום אמריקה שתוכנן להביא את רוברט, אשר זה עתה מלאו לו שישים, ואת אשתו ויולה תחילה לברזיל, אחר כך מעבר להרי האנדים, לבוליביה ולפרו. המסלול שלהם כלל סיורים באתרי האינקה, הפלגה על אגם טיטיקקה, ירידים של מלאכת יד מקומית וקצת תצפיות בציפורים.

כל כך הרבה מנוחה, זה נראה ממש מסוכן, התלוצץ רוברט עם חבריו לפני שיצאו לדרך. הוא צפה מראש את סכומי העתק שייאלץ להוציא על שיחות טלפון עם המזכירה שלו. במשך חמישים השנה שלפני כן, רוברט פיליפ הפך תחנת דלק קטנה לאימפריה של חלקי רכב בלואיזיאנה הכפרית, ובעבודה קשה ועם הרבה כריזמה, רעש וצלצולים הגיע למעמד של טייקון מקומי. נוסף לעסק החלפים, היו בבעלותו חברה לכימיקלים, חברה לאספקת נייר, כמה חלקות קרקע וסוכנות לתיווך נדל"ן.

והנה הוא כאן, בתחילת העשור השביעי לחייו, לאחר שאשתו שיכנעה אותו לבלות חודש בכמה ארצות שלדעתו יהיה קשה מאוד למצוא בהן מכשיר טלוויזיה שיציג את תחרות הפוטבול השנתית בין המכללות של לואיזיאינה ומיסיסיפי.

רוברט אהב לומר שאין דרך עפר או סמטה נידחת לאורך חופי מפרץ מקסיקו שלא הגיע אליהם ברכבו לפחות פעם אחת במסעות שערך לניכוס עסקים חדשים. ככל שתאגיד פיליפ גדל, התעצם פרסומו של רוברט כמי שמשך בעלי עסקים מהערים הגדולות, ניו אורלינס ואטלנטה, אל בארים מרופטים, ואסר עליהם לעזוב לפני שכל צלע צלויה כורסמה עד תום וכל בקבוק נותר יבש כחרס. למחרת בבוקר, בעודם מנסים להתאושש מחמרמורות כואבות, היה משכנע את אורחיו לחתום על עסקות בשווי מיליונים. המוזגים בבארים ידעו תמיד שהם אמורים למלא את הכוס שלו בסודה בעוד הם מוזגים קוקטיילים יקרים למכובדים מהעיר. רוברט לא נגע באלכוהול במשך שנים.

הוא היה חבר ב"מסדר האבירים של קולומבוס" ובלשכת המסחר, נשיא לשעבר של איגוד הסיטונאים של לואיזיאנה ושל נציבות הנמל של מטרופולין באטון רוז', יושב הראש של הבנק המקומי ותורם נאמן לכל מפלגה שהיתה מוכנה לתת אישור לרישיונות העסק שלו כאשר היה זקוק לכך. "מעולם לא פגשת אדם שאהב כל כך לעבוד," אמרה לי בתו רוקסן.

ויולה ורוברט ציפו ליהנות בטיול בדרום אמריקה. אבל כאשר יצאו מהמטוס בלה־פאז, באמצע המסע בן החודש, רוברט התנהג בצורה מוזרה. הוא כשל בדרכו בנמל התעופה ונאלץ לשבת באזור איסוף המטען כדי להסדיר את נשימתו. כאשר קבוצה של ילדים ניגשה אליו כדי לבקש מטבעות, רוברט השליך את המטבעות לרגליהם וצחק. באוטובוס אל המלון רוברט פצח במונולוג בקול רם וקשקש על הארצות שבהן ביקר ועל יופיין המגוון של הנשים שחיו שם. אולי האשם היה בגובה העיר מעל פני הים. בגובה 4,000 מטר, לה־פאז היא אחת הערים הגבוהות ביותר בעולם.

מיד לאחר שפרקו את המזוודות, ויולה דחקה ברוברט שישכב לנמנם. אבל לא התחשק לו. הוא רצה לצאת מהמלון. במשך שעה פסע ברחובות העיר, קנה כל מיני חפצי נוי זולים והתפוצץ מזעם בכל עת שהמקומיים לא הבינו את האנגלית שלו. בסופו של דבר הוא הסכים לחזור למלון ושכב לישון, אבל קם כמה פעמים במשך הלילה כדי להקיא. בבוקר המחרת אמר שהוא מרגיש חולשה אבל כעס כאשר ויולה הציעה לו לנוח. את היום השלישי בילה במיטה. ביום הרביעי ויולה החליטה שיש גבול לכל דבר, וקטעה את החופשה.

כשהיו בבית בלואיזיאנה נראה שמצבו משתפר. הבלבול שלו דעך, והוא הפסיק לומר דברים מוזרים. אשתו וילדיו עדיין היו מודאגים. רוברט נעשה איטי וכבד תנועה, ולא הסכים לצאת מהבית אלא אם דחקו בו. ויולה ציפתה שהוא ידהר למשרד מיד עם שובם, אבל כעבור ארבעה ימים הוא אפילו לא יצר קשר עם המזכירה שלו. כאשר ויולה הזכירה לו שעונת ציד הצבאים מתקרבת, והוא יצטרך להוציא רישיון ציד, רוברט אמר שנראה לו שהוא יוותר השנה על הציד. ויולה טלפנה לרופא וכעבור זמן קצר הם היו בדרכם למרפאת אושנר בניו אורלינס.

ראש המחלקה הנוירולוגית, דוקטור ריצ'רד סטראב, ערך לרוברט סדרת בדיקות. הסימנים החיוניים היו תקינים. מערכת הובלת הדם לא הראתה שום דבר חריג. לא היה שום סימן לזיהום, סוכרת, התקף לב או שבץ מוחי. רוברט הבין את הנאמר בעיתון היומי ונזכר ללא קושי במאורעות מילדותו. הוא היה מסוגל להסביר סיפור קצר. מדד האינטליגנציה של וקסלר המותאם לבוגרים הראה IQ תקין.

"אתה יכול תאר לי את העסק שלך?" שאל דוקטור סטראב. רוברט הסביר את המבנה הארגוני של החברה שלו ותיאר את הפרטים של כמה חוזים שזכה בהם לאחרונה. "אשתך אומרת שאתה מתנהג בצורה שונה," אמר הרופא. "כן," ענה רוברט, "אני לא חושב שיש לי אנרגיה ופלפל כמו שהיו לי תמיד." "לא התרשמתי שזה מטריד אותו," אמר לי דוקטור סטראב כעבור זמן מה. "הוא סיפר לי על שינוי האישיות שלו בצורה עניינית לגמרי, כאילו הוא מדבר על מזג האוויר."

מלבד האדישות הפתאומית, דוקטור סטראב לא מצא שום עדות למחלה או לפציעה. הוא הציע לוויולה לחכות כמה שבועות ולראות אם ההתנהגות הכללית של רוברט תשתפר. כאשר הם חזרו למרפאה כעבור חודש, לא נמצא בה שום שינוי. רוברט לא היה מעוניין להיפגש עם חברים ותיקים, אמרה אשתו. הוא כבר לא קרא כלום. לפני השינוי, אפשר היה להשתגע ממנו כאשר צפו בטלוויזיה, כי הוא היה מזפזפ מערוץ לערוץ ומחפש כל הזמן משהו מסעיר יותר. עכשיו הוא פשוט ישב ובהה במסך, אדיש למה שהתרחש עליו. היא הצליחה לשכנע אותו ללכת למשרד, אבל המזכירה אמרה שהוא ישב שעות על יד שולחן העבודה שלו ובהה בחלל.

"אתה עצוב או מדוכדך?" שאל הרופא.

"לא," ענה רוברט. "אני מרגיש בסדר גמור."

"אתה יכול לומר לי מה עשית אתמול?"

רוברט תיאר יום של צפייה בטלוויזיה.

"אתה יודע, אשתך אומרת לי שהעובדים שלך מודאגים מפני שהם לא רואים אותך במשרד רוב הזמן," אמר הרופא.

"כנראה שאני מתעניין יותר בדברים אחרים עכשיו," אמר רוברט.

"כמו מה?"

"אה, אני לא יודע," אמר רוברט, ואז השתתק ובהה בקיר.

דוקטור סטראב רשם כמה תרופות — כאלה שנועדו לטפל בחוסר איזון הורמונלי ובהפרעות קשב — אבל לא נראה שהן חוללו שינוי כלשהו. אנשים השרויים בדיכאון אומרים שהם אומללים ומספרים על מחשבות של חוסר תקווה. רוברט, לעומת זאת, אמר שהוא מרוצה מחייו. הוא הודה ששינוי האישיות שלו מוזר, אבל זה לא הציק לו.

דוקטור סטראב עשה לרוברט בדיקת MRI שאיפשרה לו לאסוף תמונות מתוך ראשו. בעומק הגולגולת, במקום מרכזי בראשו של רוברט, הוא ראה צל קטן, ראיה לכך שכמה כלי דם קטנים שהתפוצצו גרמו להצטברות זמנית של כמות דם זעירה בתוך חלק מהמוח המכונה סטריאטום (Striatum). במקרים נדירים, פגיעות כאלה יכולות לגרום נזק מוחי או תנודות במצב הרוח. אבל מלבד האפתיה הכללית שלו, כמעט לא היה דבר בהתנהגותו של רוברט שעשוי היה להעיד כי הוא סובל ממוגבלות נוירולוגית כלשהי.

כעבור שנה סטראב הגיש מאמר לכתב העת Archives of Neurology. "השינוי בהתנהגותו של רוברט התאפיין באפתיה ובהיעדר מוטיבציה," כתב. "הוא הפסיק לעסוק בתחביבים שלו ואינו מצליח לקבל החלטות בקצב הנדרש בעבודתו. הוא יודע אילו פעולות עליו לעשות בניהול העסק שלו, אבל הוא דוחה דברים כל הזמן ומזניח את הפרטים. אין סימנים לדיכאון." הסיבה לפסיביות הזו, סבר דוקטור סטראב, היא הפגיעה המוחית הקלה, שכנראה נגרמה בגלל הגובה שבו שהה בבוליביה. אבל גם בכך לא היתה ודאות. "ייתכן שהדימומים הקלים הם מקריים והשהייה בגובה לא מילאה תפקיד פיזיולוגי." זה מקרה מעניין, אבל בסופו של דבר, לא נובעת ממנו מסקנה כלשהי, סיכם דוקטור סטראב.

במרוצת שני העשורים הבאים הופיע קומץ של מחקרים אחרים בכתבי עת רפואיים. היה הפרופסור בן השישים שחווה "ירידה במידת העניין" מהירה מאוד. הוא היה מומחה בתחומו והקפיד על מוסר עבודה קשוח. ולפתע, באחד הימים, פשוט הפסיק לעבוד. "פשוט אין לי מרץ, אין לי כוח," אמר לרופא שלו. "אין לי שום דחף. אני צריך להכריח את עצמי לקום בבוקר."

היתה הצעירה בת התשע־עשרה שסבלה מאובדן הכרה קצרצר עקב דליפה של פחמן חד־חמצני ולאחר מכן איבדה לחלוטין את המוטיבציה לעשיית המטלות הבסיסיות ביותר. היא ישבה באותה תנוחה במשך כל היום, אלא אם הכריחו אותה לזוז ממקומה. אביה נוכח שאינו יכול להשאיר אותה לבדה, כפי שכתב הנוירולוג, "לאחר שהוריה מצאו אותה על החוף, מוכת כוויות שמש קשות, באותו מקום בדיוק שבו שכבה שעות קודם לכן מתחת לשמשייה: אינרציה כבדה מנעה ממנה לשנות את מקומה עם תזוזת הצל בעקבות תנועת השמש."

היה השוטר בגמלאות שהתחיל להתעורר "מאוחר בבוקר ולא התרחץ אלא אם דחקו בו, אבל התרצה ללא מחאה ברגע שאשתו ביקשה זאת ממנו. אחר כך היה מתיישב בכורסה ולא זז ממנה." והיה האיש בגיל העמידה שנעקץ על ידי צרעה, וזמן לא רב לאחר מכן איבד כל רצון לתקשר עם אשתו, עם ילדיו ועם חבריו לעבודה.

בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה־20, נוירולוג צרפתי ממרסיי בשם מישל חבּיבּ שמע על כמה מהמקרים האלה, סקרנותו התעוררה, והוא החל לחפש סיפורים דומים בארכיונים ובכתבי עת. המחקרים שמצא היו נדירים, אך עקביים: קרוב משפחה היה מביא לבדיקה אדם שחל שינוי פתאומי בהתנהגותו והוא לקה בפסיביות. הרופאים לא מצאו שום בעיה רפואית. בבדיקות לאיתור בעיות מנטליות, התוצאות היו תקינות. ערכי ה־IQ שלהם היו בטווח שבין ממוצע לגבוה, ומבחינה גופנית הם נראו בריאים. איש מהם לא אמר שהוא מדוכא ולא התלונן על חוסר המרץ שלו.

חביב החל להתקשר לרופאים שטיפלו באנשים האלה וביקש מהם לאסוף את ממצאי ה־MRI שלהם. אז גילה ממצא משותף נוסף: אצל כל האנשים הפסיבים האלה היו נקודות זעירות כדקירות סיכה, של כלי דם שנקרעו בסטריאטום שבמוחם, באותו מקום שבו נראה הצל הקטן בעומק המוח של רוברט.

הסטריאטום משמש מעין מרכז שיגור של המוח, המוסר פקודות מאזורים כגון קליפת המוח הקדם־מצחית, שם מתקבלות החלטות, אל חלק קדום יותר של המוח שלנו, גרעיני הבסיס [הגרעינים הבזליים] שהם המקור לביצוע תנועות, ולרגשות. הנוירולוגים סבורים שהסטריאטום מסייע בתרגום החלטות לפעולות, וממלא תפקיד חשוב בבקרה של מצבי הרוח שלנו. הנזק מפקיעה של כלי דם באזור הזה אצל הפציינטים האפתים היה קטן — קטן מכדי להסביר את שינויי ההתנהגות של המטופלים, לדעתם של כמה מעמיתיו של חביב. עם זאת, חביב לא מצא שום דבר אחר שהיה בו כדי להסביר את היעלמות המוטיבציה שלהם, מלבד דקירות הסיכה האלה.

הנוירולוגים מגלים עניין בפגיעות בסטריאטום זה זמן רב, מפני שהוא קשור למחלת פרקינסון. אבל בעוד אשר מחלת פרקינסון מלווה ברעידות, באובדן שליטה גופנית ובדיכאון, המטופלים במחקרים של חביב איבדו ככל הנראה רק את הדחף לעשות דברים. "לחולי פרקינסון יש קושי להתחיל לבצע תנועה," אמר לי חביב. "אבל למטופלים האפתים אין שום בעיה להתנועע. פשוט אין להם שום צורך לזוז." הצעירה בת התשע־עשרה שהיה אסור להשאירה לבדה על חוף הים, לדוגמה, היתה מסוגלת לנקות את חדרה, לרחוץ כלים, לקפל את הכביסה ולבשל לפי מתכונים כאשר אמה הורתה לה לעשות זאת. אבל אם לא ביקשו ממנה לעזור, היא לא היתה זזה בכלל במשך כל היום. כאשר אמה שאלה אותה מה תרצה לארוחת הערב, היא אמרה שאין לה שום העדפות.

כאשר הפרופסור האפתי בן השישים נבדק על ידי רופאים, כתב חביב, "הוא ישב לפני הרופא שבדק אותו ללא תנועה ובלי להוציא הגה, מחכה שתישאל השאלה הראשונה." כאשר התבקש לתאר את עבודתו, הוא היה מסוגל לדבר על רעיונות מסובכים ולצטט מאמרים מהזיכרון. ואז היה שב ושוקע לתוך שתיקה, עד שנשאל שאלה נוספת.

איש מהמטופלים שחביב חקר לא הגיב לתרופות ומצבו של איש מהם לא השתפר בעקבות ייעוץ פסיכולוגי. "המטופלים הפגינו אדישות מוחלטת פחות או יותר למאורעות בחייהם שבמצב רגיל היו מעוררים בהם תגובה רגשית, חיובית או שלילית," כתב חביב.

"זה נראה כאילו החלק במוחם שבו נמצאת ההנעה, מקום משכנה של רוח החַיוּת, נעלם כליל," אמר לי. "לא היו להם מחשבות שליליות, ולא מחשבות חיוביות. לא היו להם מחשבות בכלל. הם לא נעשו פחות אינטליגנטים, או פחות מודעים לעולם. האישיות הקודמת של כל אחד מהם עדיין היתה אי שם בפנים, אבל היה היעדר מוחלט של דחף לפעול או תשוקת עשייה. המוטיבציה שלהם נעלמה לגמרי."

II.

החדר שבו נעשה הניסוי באוניברסיטת פיטסברג היה צבוע בצבע צהוב עליז והיו בו מתקן MRI, צג מחשב וחוקר חייכן שנראה צעיר מכדי להיות בעל תואר דוקטור. כל המשתתפים במחקר התקבלו בברכה עם כניסתם לחדר והתבקשו לסלק את כל התכשיטים שלהם ולרוקן את הכיסים מכל החפצים המתכתיים שהיו בהם, ואחר כך התבקשו לשכב על משטח פלסטיק שגלש אל תוך מכשיר ה־1fMRI (דימות בתהודה מגנטית תפקודית).

1 fMRI הוא קיצור של functional MRI. זהו מכשיר דימות המאפשר להבחין בפעילות שמתרחשת באזור במוח בעת שצופים בו ב־MRI. לפני הצילום מחדירים למוח הנבדק חומר מיוחד שזוהר כאשר תאי המוח בסביבתו מפיקים דחפים חשמליים. במקום שיש בו פעילות עצבית, רואים במכשיר הבהובי אור. התדירות והעוצמה של ההבהובים מעידות על עוצמת הפעילות העצבית. (המתרגמת)

כאשר שכבו על המשטח, הם יכלו לראות צג מחשב. החוקר הסביר להם שספרה בין אחת לתשע עומדת להופיע על הצג. לפני שהספרה הופיעה, המשתתפים התבקשו לנחש אם היא תהיה גדולה או קטנה מחמש, על ידי לחיצה על כל מיני כפתורים. יהיו כמה סבבי ניחושים, אמר החוקר. המשחק לא מצריך שום מיומנות, הסביר להם. לא בוחנים שום יכולת שלהם. וגם אם לא אמר זאת למשתתפים, החוקר חשב שזה אחד המשחקים המשעממים ביותר עלי אדמות. למעשה, הוא תכנן אותו בדיוק כך.

לאמיתו של דבר, לחוקר, מאוריציו דלגאדו, לא היה אכפת אם הם טעו או צדקו בניחושים שלהם. הוא התעניין בשאלה אילו חלקים במוחם היו פעילים בעת שהם שיחקו במשחק משעמם להחריד. בעת שהם בחרו בניחושים שלהם, ה־fMRI תיעד את הפעילות שהתרחשה בתוך ראשיהם. דלגאדו רצה לזהות את המקום במוח שממנו מתחילות התחושות הנוירולוגיות של התרגשות וציפייה — התחושות שבבסיס המוטיבציה. דלגאדו אמר למשתתפים שהם יכולים להפסיק לשחק בכל עת שירצו, אם כי ידע מניסיונו שאנשים ימשיכו לבחור בניחוש אחר ניחוש, לעיתים במשך שעות, בציפייה לגלות אם צדקו בניחוש או שגו.

כל משתתף שכב בתוך המכשיר והתבונן בצג במבט מרוכז. הם לחצו על הכפתורים ובחרו בתחזיות שלהם. כמה מהם הריעו כאשר הצליחו, או נאנחו באכזבה כשהפסידו. דלגאדו, שעקב אחר הפעילות במוחותיהם, ראה שאזורי הסטריאטום שלהם — אותו מרכז שיגור — הבהבו אצל כל משתתף בעת ששיחק, בלא כל קשר לתוצאה. דלגאדו ידע שסוג הפעילות הזה של הסטריאטום נקשר לתגובות רגשיות, בעיקר לתחושות של ציפייה והתרגשות. בעת שדלגאדו עמד לסיים את הבדיקה של מטופל אחד, שאל המטופל אם הוא יכול להמשיך לשחק לבדו, בבית.

"אני לא חושב שזה אפשרי," ענה דלגאדו והסביר לו שהמשחק קיים רק במחשב שלו. חוץ מזה, שיתף את המטופל בסוד, המשחק "מבושל". כדי להבטיח שהמשחק יהיה עקבי לכל המשתתפים, דלגאדו תכנת אותו כך שכל אחד ינצח בסבב הראשון, יפסיד בסבב השני, ינצח בשלישי, יפסיד ברביעי, וכך הלאה, בדפוס מוכתב מראש. התוצאה נקבעה מראש, כאילו המשחקים הימרו על הטלת מטבע ששני צדדיו זהים.

"אין בעיה," ענה האיש. "לא אכפת לי. אני נהנה לשחק."

"זה היה משונה," אמר לי דלגאדו לאחר מכן. "לא היתה לו סיבה לרצות להמשיך לשחק ברגע שידע שהתוצאות מבושלות. מה הכיף במשחק שהתוצאות שלו ידועות מראש? לבחירות שאתה עושה אין שום השפעה. אבל נדרשו לי חמש דקות עד ששכנעתי אותו שלא כדאי לו לקחת את המשחק הביתה."

בימים הבאים דלגאדו חשב זמן רב על האיש. למה המשחק עורר בו עניין כזה? בעצם, למה המשחק נחווה כמבדר אצל רבים מהמשתתפים? הנתונים מהניסוי איפשרו לדלגאדו לזהות את אזורי המוח של המשתתפים שהיו פעילים בעת ששיחקו במשחק הניחוש, אבל הם לא הסבירו מדוע היתה למשתתפים מוטיבציה לשחק מלכתחילה.

כעבור שנים אחדות העמיד דלגאדו מערך ניסוי חדש. הוא גייס קבוצה חדשה של משתתפים, וכמו בפעם הקודמת, הניסוי כלל משחק ניחוש, אבל עם הבדל גדול: המשתתפים היו חופשיים לנחש כרצונם במחצית מזמן המשחק; ביתרת הזמן, המחשב ניחש במקומם.

כאשר האנשים התחילו לשחק, דלגאדו עקב אחר הפעילות באזורי הסטריאטום שלהם. גם הפעם, כאשר ניתנה למשתתפים האפשרות לבחור בעצמם בניחוש, אותם אזורים במוח שלהם הבהבו בדיוק כמו בניסוי הקודם. אפשר היה להבחין אצלם במקבילות הנוירולוגיות לציפייה ולהתרגשות. אבל במהלך הסבבים שבהם לא היתה למשתתפים שליטה בניחושים והמחשב בחר במקומם, אזורי הסטריאטום דממו לגמרי. נראה כאילו המוח שלהם איבד כל עניין בתרגיל. היתה "פעילות נמרצת בגרעין הזנבי (אחד האזורים בסטריאטום) רק כאשר המשתתפים הורשו לנחש בעצמם,״ כתבו דלגאדו ועמיתיו כעבור זמן. "הציפייה לבחירה עצמה נקשרה לפעילות מוגברת באזורי הקליפה של הסטריאטום, בעיקר בצד הגחוני שלו, המעורב בתהליכים רגשיים והנעתיים."

יתר על כן, כאשר דלגאדו ביקש מהמשתתפים לתאר את רגשותיהם ואת יחסם למשחק לאחר שהסתיים, הם אמרו שהם נהנו הרבה יותר כאשר שלטו בבחירת הניחושים. היה אכפת להם אם הם מנצחים או מפסידים. כאשר המחשב השתלט על הניחושים, כך אמרו, הניסוי נתפס כמטלה. הם השתעממו ורצו שהוא ייגמר.

דברים אלה לא נשמעו הגיוניים לדלגאדו. הסיכויים לנצח או להפסיד היו זהים לחלוטין, ללא קשר למי ששלט בבחירת הניחושים — המשתתף או המחשב. ההתנסות במשחק לא היתה אמורה להיות שונה אם יכלו לנחש בעצמם, או חיכו שהמחשב ינחש בשבילם. התגובות הנוירולוגיות של האנשים אמורות להיות דומות בשני המקרים. אבל איכשהו, כאשר הניחו לאנשים לבחור בעצמם, הדבר שינה את המשחק מבחינתם. במקום להיות מטלה מייגעת, הניסוי הפך לאתגר. למשתתפים היתה מוטיבציה גדולה יותר לשחק רק משום שהאמינו שהם שולטים במתרחש.

III.

בעשורים האחרונים, כאשר הכלכלה השתנתה וחברות גדולות שהבטיחו תעסוקה לכל החיים פינו את מקומן לעבודות במתכונת עצמאית ולשינויי קריירות מרובים, הבנה של מהות המוטיבציה קיבלה חשיבות הולכת וגדלה. בשנת 1980, יותר מתשעים אחוז מכוח העבודה בארצות הברית היו כפופים למנהל. היום, יותר משליש מהעובדים באמריקה הם עצמאים, עובדים בחוזים או מועסקים בצורות זמניות אחרות. העובדים שמצליחים במסגרת הכלכלה החדשה הזו הם אלה שיודעים להחליט בעצמם למה להקדיש את זמנם ואיך לחלק ולהקצות את האנרגיה שלהם. הם יודעים להציב לעצמם מטרות, לקבוע סדרי עדיפות למשימות שלהם ולבחור באיזה פרויקט להתמקד. לפי המחקרים, אנשים המסוגלים להניע את עצמם מרוויחים יותר מהדומים להם, מדווחים על רמות גבוהות יותר של אושר ואומרים שהם מרוצים יותר מחיי המשפחה שלהם, מעיסוקיהם ומחייהם.

ספרי עזרה עצמית וספרי הדרכה למנהיגות מציגים הנעה עצמית לעיתים קרובות כתכונה קבועה באישיות שלנו או כתוצאה של חישוב נוירולוגי לא־מודע שאנו עושים כשאנו משווים בין מאמץ לתגמול. אבל המדענים אומרים שמוטיבציה היא דבר מורכב יותר. מוטיבציה דומה יותר למיומנות כמו קריאה או כתיבה, שאפשר ללמוד ולשכלל אותה. מדענים גילו שאנשים יכולים לשפר את המוטיבציה העצמית שלהם אם הם מתאמנים בצורה נכונה. העוקץ הוא בכך שנכיר בקיום תנאי מוקדם למוטיבציה, שהוא, האמונה שיש לנו ריבונות על מעשינו ועל סביבתנו. כדי להניע את עצמנו, אנחנו צריכים להרגיש כאילו אנחנו נמצאים בשליטה.

"הצורך בשליטה הוא כורח ביולוגי," כתבה קבוצה של פסיכולוגים מאוניברסיטת קולומביה במאמר שהתפרסם בכתב העת Trends in Cognitive Sciences (מגמות במדעי הקוגניציה) בשנת 2010. כאשר אנשים מאמינים שהם בשליטה, הם נוטים לעבוד קשה יותר ולדחוף את עצמם יותר. יש להם בממוצע יותר ביטחון עצמי והם מתגברים על מכשולים במהירות רבה יותר. אנשים המאמינים שהם ריבוניים תכופות מאריכים חיים יותר מקבוצת השווים להם. אינסטינקט השליטה מרכזי כל כך לאופן ההתפתחות של מוחנו עד כי מרגע שתינוקות לומדים לאכול בעצמם הם מתנגדים לניסיונות של המבוגרים לשלוט בהאכלה אפילו אם ויתור משמעו שכך ייכנס אוכל לפה.

דרך אחת שיש לנו להוכיח לעצמנו שאנו נמצאים בשליטה, היא קבלת החלטות. "כל בחירה, קטנה ככל שתהיה, מחזקת את התחושה של שליטה ושל היותי אדון לעצמי," כתבו החוקרים מאוניברסיטת קולומביה. גם אם ההחלטה עצמה לא מניבה שום טובת הנאה, אנשים עדיין רוצים שיהיה להם חופש בחירה. "בעלי חיים ובני אדם מגלים העדפה לבחירה על פני היעדר בחירה, גם אם הבחירה אינה מקנה שום תגמול נוסף," ציין דלגאדו במאמר שהתפרסם בכתב העת Psychological Science בשנת 2011.

מהתובנות האלה צמחה תיאוריה של מוטיבציה: כצעד ראשון ליצירת דחף יש לתת לאנשים הזדמנויות לעשות בחירות כדי להעניק להם תחושה של אוטונומיה והגדרה עצמית. בניסויים, לאנשים יש מוטיבציה רבה יותר להשלים מטלות קשות אם אלה מוצגות כהחלטות ולא כפקודות. זו אחת הסיבות לכך שחברת הכבלים שואלת אתכם את כל השאלות האלה בעת שאתם עושים מינוי אצלה. אם הם שואלים אתכם אם אתם מעדיפים חשבונות מקוונים על פני דוחות נייר מפורטים, אם אתם מעדיפים את החבילה השלמה על פני חבילה מותאמת אישית, ערוצי ספורט או ערוצי היסטוריה, וגורמים לכם להרגיש שיש לכם בחירה, יש סיכוי גדול יותר שתשלמו את החשבון שלכם בסוף כל חודש. ככל שאנו מרגישים שיש לנו שליטה על הדברים, גדלה הנכונות שלנו לשתף פעולה.

"אתם מכירים את המצב הזה, כשאתם תקועים בפקק תנועה בכביש המהיר, ואתם רואים שאתם מתקרבים ליציאה, ומתחשק לכם לצאת מהכביש המהיר למרות שאתם יודעים שייקח לכם יותר זמן להגיע הביתה?" אמר דלגאדו. "זה המוח שלנו שמתרגש מהאפשרות לקחת שליטה. לא תגיעו הביתה מהר יותר, אבל אתם מרגישים טוב יותר מפני שאתם מרגישים כאילו אתם בשליטה."

יש כאן שיעור מועיל לכל מי שמקווים להניע את עצמם או אחרים, מפני שהוא מצביע על שיטה קלה להתניע את הרצון לפעול: מצאו אפשרות לבחור, בחירה כלשהי, שמאפשרת לכם להרגיש שליטה. אם אתם מתקשים להשיב על זרם מייגע של אימיילים, החליטו לענות לאדם אחד שמופיע באמצע הרשימה של דואר נכנס. אם אתם מנסים להתחיל בכתיבת משימה, התחילו בכתיבת המסקנות או בנתונים הגרפיים, או עשו תחילה כל מה שמעניין אתכם ביותר. כדי לעורר מוטיבציה לקראת עימות לא נעים עם עובד שלכם, בחרו מקום לקיום הפגישה. כדי להתחיל בשיחת המכירות הבאה, החליטו איזו שאלה תשאלו מיד בהתחלה.

מוטיבציה מתעוררת כאשר עושים בחירות הממחישות לנו שאנחנו בשליטה. הבחירה הספציפית שנבחר חשובה פחות מאשרור תחושת השליטה. התחושה הזו של הגדרה עצמית היא שמעוררת אותנו לעשייה. זו הסיבה שהמשתתפים בניסוי של דלגאדו היו מוכנים לשחק עוד ועוד כאשר חשו כאילו הם שולטים בעניינים.

מה שלא אומר שהמוטיבציה היא תמיד עניין קל. למען האמת, לפעמים אין די בבחירה בלבד. קורה שכדי להניע את עצמנו באמת יש צורך במשהו נוסף.

IV.

לאחר שאריק קווינטנילה חתם את שמו על הטופס שהפך אותו באופן רשמי לחייל מרינס אמריקני, המגייס לחץ את ידו, הסתכל היישר אל תוך עיניו ואמר לו שעשה את הבחירה הנכונה. "זו הבחירה היחידה בשבילי, סר," ענה קווינטנילה. הוא רצה להישמע נועז ובטוח בעצמו, אבל קולו רעד בעת שדיבר וכף ידו הזיעה כל כך ששניהם ניגבו אחר כך את ידיהם במכנסיים.

קווינטנילה היה בן עשרים ושלוש. חמש שנים קודם לכן סיים את לימודיו בבית ספר תיכון בעיירה קטנה במרחק שעה נסיעה דרומית לשיקגו. הוא חשב ללכת לקולג', אבל לא ידע בבירור מה הוא רוצה ללמוד ולא היתה לו תוכנית ברורה מה יעשה אחר כך — למען האמת, הוא לא היה בטוח מה הוא רוצה לעשות בכלל. הוא נרשם לקולג' הקהילתי הקרוב וקיבל תעודת מסלול דו־שנתי בלימודים כלליים. הוא קיווה שהתעודה תעזור לו לקבל עבודה בחנות לטלפונים ניידים במרכז קניות. "אני חושב שמילאתי אולי עשר בקשות עבודה," אמר קווינטנילה. "אבל לא קיבלתי תשובה מאף אחד."

הוא מצא משרה חלקית בחנות לציוד לתחביבים ומדי פעם נהג במשאית הקרח כאשר הנהג הקבוע היה חולה או יצא לחופשה. בערבים שיחק במשחק מחשב רב־משתתפים World of Witchcraft. לא כך תיאר לעצמו את חייו. הוא רצה משהו טוב יותר. הוא החליט להציע נישואים לנערה שיצא איתה מאז הלימודים בתיכון. החתונה היתה נהדרת. אבל הוא נשאר באותו מקום שבו היה. ואז אשתו נכנסה להיריון. הוא ניסה שוב למצוא עבודה בחנויות לטלפונים ניידים והצליח להתקבל לריאיון. הוא עשה חזרה לריאיון בעזרת אשתו, בערב שלפני הפגישה.

"מותק," היא אמרה לו, "אתה חייב לתת להם סיבה לרצות להעסיק אותך. רק תגיד להם מה גורם לך להתרגש."

למחרת בבוקר, כאשר מנהל החנות שאל אותו למה הוא רוצה למכור טלפונים ניידים, קווינטנילה קפא. "אני לא יודע," אמר, והוא דיבר אמת. לא היה לו מושג מה הוא רוצה.

כעבור כמה שבועות, קווינטנילה הלך למסיבה ופגש בה אחד מחבריו לכיתה שחזר זה עתה ממחנה טירונות רזה בעשרה קילו, עם שרירים תפוחים ושופע ביטחון עצמי שלא היה לו בעבר. הוא סיפר בדיחות והתחיל עם נערות. אולי כדאי לו לשקול להצטרף למרינס, אמר קווינטנילה לאשתו למחרת בבוקר. היא לא התלהבה מהרעיון, וגם אמו היתה מסויגת, אבל קווינטנילה לא היה יכול לחשוב על שום דבר שהוא רוצה לעשות. הוא התיישב ערב אחד אל שולחן המטבח, מתח קו ישר באמצע גיליון נייר, כתב בצד השמאלי "חיל המרינס" וניסה למלא את הצד הימני באפשרויות אחרות. הדבר היחיד שעלה בדעתו היה "לקבל קידום בחנות התחביבים."

כעבור חמישה חודשים הגיע לבסיס הגיוס של המרינס בסן דייגו באמצע הלילה, השתרך לתוך חדר יחד עם שמונים צעירים אחרים, ראשו גולח, סוג הדם שלו נבדק ובגדיו הוחלפו במדי ב', וכך החל את חייו החדשים.

מחנה הטירונות שקווינטנילה נכנס אליו ב־2010 לאימונים של שלושה־עשר שבועות היה ניסוי חדש יחסית במאמץ בן 235 שנים של החַיִל לייצר את חייל המרינס המושלם. במשך רוב ההיסטוריה שלו, תוכנית האימונים של החיל התמקדה בעיצוב של בני נוער פרועים והפיכתם לחיילים ממושמעים. אבל חמש־עשרה שנים לפני שקווינטנילה התגייס, גנרל בן חמישים ושלוש בשם צ'רלס סי קרולאק קודם לתפקיד המפקד העליון של המרינס. קרולאק חשב שצריך לשנות את האימונים הבסיסיים. "פגשנו במבקשים להתגייס ברמה נמוכה הרבה יותר," אמר לי. "רבים מהנערים האלה לא היו זקוקים רק למשמעת, הם נזקקו למהפך מנטלי שלם. הם מעולם לא הצטרפו לקבוצת ספורט כלשהי, מעולם לא היה להם עיסוק מקצועי ממשי, הם אף פעם לא עשו משהו, בכלל. לא היה להם אפילו אוצר המילים הדרוש לבטא אמביציה. הם צייתו להוראות כל חייהם."

זו היתה בעיה, מפני שהצורך של החיל באנשים שיכולים לקבל החלטות באופן עצמאי רק הלך וגדל. המרינס שונים מחיילים וממלחים, כפי שהם אוהבים לומר לכל אחד. "אנחנו הראשונים להגיע לכל מקום, והאחרונים שעוזבים," אמר קרולאק. "אנחנו זקוקים לאנשים בעלי הנעה עצמית חזקה במיוחד." בעולם של היום, פירוש הדבר שהחיל זקוק לגברים ולנשים שיכולים להילחם במקומות כגון סומליה ובגדד, שם הכללים והטקטיקה משתנים באופן בלתי צפוי והמרינס נדרשים לעיתים קרובות להחליט, בעצמם ובזמן אמת, על דרך הפעולה הטובה ביותר.

"התחלתי לשבת פרקי זמן ארוכים עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בניסיון לחשוב ביחד איך ללמד את המתגייסים החדשים האלה לחשוב בכוחות עצמם, בצורה הטובה ביותר," אמר קרולאק. "התגייסו אלינו נערים מצוינים, אבל לא היו להם שום דחף או תחושת כיוון. הם ידעו לעשות רק את המינימום ההכרחי. הרגשנו כאילו אנחנו עובדים עם סמרטוטים רטובים. המרינס לא יכולים להיות סמרטוטים רטובים."

קרולאק החל לעבור על מחקרים שעסקו בשאלה איך מקנים הנעה עצמית, וסקרנותו התעוררה במיוחד מקריאת מחקר שנעשה שנים קודם לכן על ידי החיל. המחקר הראה שהמרינס הטובים ביותר היו אלה שהיה להם "מיקוד שליטה פנימי" חזק — האמונה שהם יכולים להשפיע על גורלם באמצעות הבחירות שהם עושים.

מיקוד שליטה הוא נושא מחקר מרכזי בפסיכולוגיה מאז שנות החמישים של המאה ה־20. החוקרים מצאו שאנשים עם מיקוד שליטה פנימי נוטים לשבח או להאשים את עצמם על הצלחה או כישלון, ולא להטיל את האחריות לדברים שמעבר לשליטתם. סטודנט בעל מיקוד שליטה פנימי חזק, למשל, ייחס ציונים גבוהים לעבודה קשה, יותר מאשר לכישרון. איש מכירות בעל מיקוד שליטה פנימי ייקח על עצמו את האחריות לכישלון במכירה, ולא ייחס אותו למזל רע.

"מיקוד שליטה פנימי מתקשר להצלחה אקדמית, להנעה עצמית רבה יותר ולבשלות חברתית, לשכיחות נמוכה של תחושות דחק ודיכאון, ולתוחלת חיים ארוכה יותר," כתב צוות של פסיכולוגים בכתב העת Problems and Perspectives In Management בשנת 2012. לאנשים עם מיקוד שליטה פנימי יש סיכויים להרוויח יותר, יש להם חברים רבים יותר, הם נוטים להישאר נשואים זמן רב יותר ומדווחים על הצלחה מקצועית ועל סיפוק גדולים יותר.

לעומת זאת, מי שמיקוד השליטה שלו חיצוני — מי שמאמין שחייו מושפעים בראש ובראשונה מאירועים שמחוץ לשליטתו, "נמצא אצלו קשר מובהק יותר לרמות גבוהות של דחק [תכופות] משום שהאדם תופס את מצבו כמשהו שמחוץ ליכולות ההתמודדות שלו," כתב צוות הפסיכולוגים.

יש מחקרים שמראים כי מיקוד השליטה של אדם עשוי להיות מושפע על ידי אימון ומשובים. בניסוי אחד שנעשה בשנת 1998, למשל, הציגו ל־128 תלמידי כיתה ה' סדרה של חידות קשות. לאחר מכן אמרו לכולם שהם השיגו תוצאות טובות מאוד. למחצית מהם נאמר גם, "אתה בוודאי עבדת קשה על הבעיות האלה." נמצא כי כאשר אומרים לתלמידי כיתה ה' שהם עבדו קשה, הדבר מעורר אצלם מיקוד שליטה פנימי, מפני שעבודה קשה זה משהו שאנחנו מחליטים לעשות. כאשר מחמיאים לתלמידים על עבודתם הקשה, מחזקים אצלם את האמונה שיש להם שליטה על עצמם ועל הסובב אותם.

גם למחצית השנייה של תלמידים נאמר שהם השיגו תוצאות טובות, והבודקים גם אמרו להם, "אתם ממש טובים בפתרון בעיות כאלה." מחמאות לתלמידים על האינטליגנציה שלהם מעוררות מיקוד שליטה חיצוני. רוב התלמידים בכיתה ה' לא מאמינים שהם יכולים לבחור להיות מוכשרים או פיקחים. ככלל, ילדים צעירים מאמינים שאינטליגנציה היא יכולת מולדת, וכאשר אומרים לילדים צעירים שהם אינטליגנטים, מחזקים את האמונה שלהם שהצלחה או כישלון מבוססים על גורמים שמחוץ לשליטתם.

בשלב הבא, כל התלמידים נקראו לפתור שלוש חידות נוספות בדרגות קושי שונות. התלמידים שקיבלו שבחים על האינטליגנציה שלהם — שגרמו להם לחשוב במונחים של דברים שאינם בשליטתם — נטו הרבה יותר להתמקד בבעיות הקלות יותר בסבב השני של המשחק, אף על פי שהחמיאו להם על היותם אינטליגנטים. היתה להם פחות מוטיבציה להתאמץ. מאוחר יותר הם אמרו שלא נהנו מהניסוי.

לעומתם, התלמידים שהחמיאו להם על עבודתם הקשה — אלה שקיבלו עידוד לתפוס את הניסוי במונחים של נחישות — בחרו בחידות הקשות. הם עבדו זמן רב יותר והשיגו תוצאות טובות יותר. מאוחר יותר אמרו שהם נהנו מאוד.

"מיקוד שליטה פנימי זו מיומנות שאפשר ללמוד אותה," אמרה לי קרול דווק, הפסיכולוגית מסטנפורד שהשתתפה בעריכת המחקר. "מרביתנו לומדים זאת בשלב מוקדם בחיינו. אבל אצל חלק מהאנשים התחושה של הגדרה עצמית מדוכאת בגלל הדרך שבה גדלו, עקב חוויות שהתנסו בהן, והם שוכחים עד כמה הם יכולים להשפיע על חייהם.

"זו הסיבה לכך שאימון יכול לעזור, מפני שאם אפשר להעמיד אנשים במצבים בהם הם יכולים להתנסות בתחושה של להיות בשליטה, כאשר מיקוד השליטה הפנימי מתעורר בהם, כי אז אנשים יכולים להתחיל לגבש הרגלים שגורמים להם להרגיש שיש להם שליטה על חייהם־הם, וככל שהם ירגישו כך יותר, כך תגדל השליטה הממשית שלהם בחייהם."

קרולאק חשב שבמחקרים כאלה טמון המפתח להקניית הגדרה עצמית למגויסים החדשים. אם יעלה בידו לעצב מחדש את האימון הבסיסי באופן שיאפשר לחיילים החדשים לשלוט בבחירות שלהם, אפשר שהדחף לכך ייעשה אוטומטי יותר אצלם, כך קיווה. "כיום אנחנו קוראים לזה ללמד 'הטיה לנקיטת פעולה'," אמר לי קרולאק. "הרעיון הוא, שמרגע שהטירונים רוכשים שליטה במצבים אחדים, הם מתחילים להכיר כמה טובה ההרגשה הזו.

"איננו אומרים לאיש מהם שהם מנהיגים טבעיים מלידה. 'מלידה' זה משהו שמחוץ לשליטתך," אמר קרולאק. "במקום זאת, אנחנו מלמדים אותם שמנהיגות היא יכולת נלמדת, שהיא תולדה של מאמץ. אנחנו דוחפים אותם להתנסות בחוויה המרגשת של לקיחת שליטה, את התחושה המסעירה של מי ששולט במצב. מרגע שאנחנו גורמים להם להתמכר להרגשה, הם נעולים עליה."

קווינטנילה התחיל ללמוד את השיעור הזה ברגע שהגיע לבסיס. בהתחלה היו ימים ארוכים של צעדות מתישות, כפיפות בטן וכפיפות סמיכה אינסופיות ואימוני נשק מתישים. המדריכים צרחו עליו כל הזמן. ("אנחנו חייבים לשמור על התדמית שלנו," אמר לי קרולאק.) אבל לצד התרגילים האלה, קווינטנילה הועמד בפני זרם בלתי פוסק של מצבים שהכריחו אותו לבחור בין אפשרויות ולקחת שליטה.

בשבוע הרביעי לאימונים, למשל, המחלקה של קווינטנילה קיבלה הוראה לנקות את חדר האוכל. לטירונים לא היה מושג מה עליהם לעשות. הם לא ידעו היכן נמצאים חומרי הניקוי, או איך מפעילים את מדיח הכלים התעשייתי. ארוחת הצהריים הסתיימה זה עתה, ולא היה להם מושג אם הם אמורים לארוז את השאריות או להשליך אותן לאשפה. כאשר ניסה מישהו מהם לגשת למדריך ולבקש עצה, כל מה שקיבל בתגובה היה פרצוף חמור סבר. חיילי המחלקה התחילו לבחור מה לעשות. הם זרקו את סלט תפוחי האדמה, אבל ארזו את ההמבורגרים והכניסו אותם למקרר. את המדיח מילאו בכמות סבון גדולה כל־כך שהרצפה התכסתה במהרה בגושי קצף. נדרשו שלוש שעות וחצי, ובכללן הזמן שנדרש לנגב את הרצפה מבועות הסבון, עד שהמחלקה הצליחה לנקות את חדר האוכל. הם זרקו בטעות אוכל שאפשר היה לשמור, כיבו את מקפיא הגלידה ואיכשהו הצליחו להעלים שני תריסרי מזלגות. כאשר סיימו, המדריך ניגש אל החייל הנמוך ביותר והביישן ביותר במחלקה ואמר לו שהוא הבחין איך נהג באסרטיביות כאשר היה צורך להחליט איפה לשים את הקטשופ. למען האמת, לא היה קושי לאתר את המקום הנכון של הקטשופ. היתה שם שורה ענקית של מדפים שלא הכילו דבר מלבד בקבוקי קטשופ, אבל פניו של החייל הביישן זרחו כאשר זכה בשבח.

"אני מחלק מספר מתוכנן של מחמאות, וכולן נועדו להיות בלתי צפויות," אמר הסמל דניס ג'וי, מדריך אימונים אימתני למראה שערך לי סיור במחנה הטירונים באחד הימים. "לעולם לא תזכה לשבח על משהו שקל לך לעשות. אם אתה אתלט, לעולם לא אשבח אותך על ריצה מהירה. רק הבחור הקטן זוכה לשבחים על ריצה מהירה. רק הבחור הביישן זוכה להכרה כאשר הוא לוקח על עצמו תפקיד מנהיגותי. אנחנו משבחים אנשים על מעשים שהם קשים להם. כך הם לומדים להאמין שהם יכולים לעשותם."

גולת הכותרת של האימון הבסיסי המעוצב־מחדש של קרולאק היתה מסע הכומתה, אתגר מפרך בן שלושה ימים בסיום הטירונות. קווינטנילה היה אחוז אימה מפני מסע הכומתה. הוא וחבריו לחדר התלחשו עליו בלילות. התרוצצו שמועות וניחושים מטורפים. מישהו אמר שחייל איבד רגל באמצע המסלול בשנה הקודמת. מסע הכומתה של קווינטנילה התחיל בבוקר יום שלישי, כאשר העירו את המחלקה שלו בשעה שתיים לפנות בוקר ואמרו להם שהם צריכים להתכונן לצעוד, לזחול ולטפס במסלול מכשולים של 80 קילומטרים. כל טירון נשא על גבו תרמיל ציוד במשקל 15 קילוגרם. כל אחד קיבל שתי ארוחות שהיו צריכות להספיק ל־54 שעות. הם יכלו לקוות רק למעט שעות שינה במקרה הטוב. יש לצפות לפציעות. כל מי שיפסיק להתקדם, או יפגר במרחק גדול מדי מאחור, כך נאמר להם, יסולק מהחיל.

באמצע מסע הכומתה ציפתה לחיילים משימה שנקראה "הטנק של סמל טימרמן". "האויב זיהם את השטח בכימיקל מסוכן!" צעק מדריך האימונים והצביע על בור בגודל של מגרש כדורגל. "אתם חייבים לעבור אותו עם כל הציוד וגם עם מסכות גז. אם חייל אחד ייגע באדמה, כולכם תיכשלו ותצטרכו להתחיל מהתחלה. אם אחד מכם שוהה בבור יותר משישים דקות הוא נכשל וחייב להתחיל שוב. אתם חייבים לציית לראש הצוות שלכם. אני חוזר: אסור לכם להתחיל לנוע בלי פקודה מילולית ישירה מראש הצוות שלכם. אתם חייבים לשמוע את הפקודה לפני שתפעלו, אחרת זה ייחשב לכם לכישלון ותצטרכו להתחיל מהתחלה."

הצוות של קווינטנילה התכנס במעגל והתחיל להשתמש בשיטה שלמדו באימון הבסיסי.

"מה היעד שלנו?" שאל אחד החיילים.

"לעבור את הבור." ענה מישהו.

"איך נשתמש בקרשים?" שאל חייל אחר והצביע על קרשים וחבלים שהיו קשורים אליהם.

"אנחנו יכולים להניח אותם על הקרקע קצה־אל־קצה," הציע חייל אחר. ראש הצוות נתן פקודה מילולית, המעגל נפתח והם החלו לבחון את הרעיון לאורך שפת הבור. הם עמדו על קרש אחד ומשכו קרש נוסף בקצהו. איש מהם לא הצליח לשמור על שיווי משקלו. המעגל שב והתכנס. "איך נוכל להשתמש בחבלים?" שאל אחד החיילים. "נרים בעזרתם את הקרשים," הציע חייל. הוא הציע שהם יעמדו על שני קרשים ביחד וישתמשו בחבלים כדי להרים כל קרש, כולם ביחד, כמו מגלשי סקי.

החיילים שמו את מסכות הגז על הפנים ונעמדו על שני קרשים, כשראש הצוות עומד ראשון. "שמאל!" צעק וכולם ביחד משכו קרש אחד מעט קדימה. "ימין!" הם התחילו להשתרך לאט דרך הבור. אבל כעבור עשר דקות התברר שהשיטה לא עובדת. חלק מהאנשים הרימו את הקרש מהר מדי ואחרים דחפו את הקרש השני רחוק מדי. ומשום שכולם עטו מסכות גז, הם לא יכלו לשמוע את הצעקות של ראש הצוות. הם כבר התקדמו רחוק מכדי להסתובב ולחזור, אבל בקצב הזה, חציית הבור תארך שעות. החיילים התחילו לצעוק זה על זה לעצור.

ראש הצוות פקד לעשות הפסקה. הוא פנה לאיש שהיה מאחוריו. "תסתכל על הכתפיים שלי," צעק דרך מסכת הגז. ראש הצוות הניד את הכתף השמאלית שלו ואחריה את הימנית. כשהאיש שמאחוריו ראה את הקצב שקבע ראש הצוות, היה באפשרותו לתאם את משיכת הקרשים. הבעיה היחידה ברעיון הזה היתה, שהוא הפר את אחד הכללים. נאמר לחיילים שאסור להם לפעול אלא אם ישמעו פקודה מילולית הנאמרת בקול על ידי ראש הצוות. אבל עם מסכות הגז על הפנים, איש לא יכול היה לשמוע שום דבר. ועם זאת, לא היתה שום אפשרות אחרת להתקדם. וכך, ראש הצוות התחיל להרים את כתפיו ולהניע את זרועותיו בעודו צורח את הפקודות. בהתחלה אף אחד לא הבין מה לעשות, ואז הוא התחיל לצעוק את אחד השירים שהם למדו בצעדות הארוכות. הטירון שמאחוריו הצליח לקלוט מספיק כדי להצטרף לשירה. זה שמאחוריו הצטרף גם הוא. בסופו של דבר, כולם שרו, הנידו את הכתפיים וטלטלו את הזרועות בקצב אחיד על שני הקרשים. הם חצו את השדה ב־28 דקות.

"מבחינה טכנית, יכולנו לשלוח אותם לחזור על כל התרגיל מהתחלה, מפני שהם לא שמעו פקודה מילולית ישירה מראש הצוות," אמר לי סמל האימונים. "אבל זה בדיוק העניין בתרגיל: אנחנו יודעים שאי אפשר לשמוע שום דבר דרך מסכות הגז. אפשר לעבור את השדה רק אם חושבים על דרך כלשהי לעקוף את הדרישה. אנחנו מנסים ללמד אותם שאין די בציות לפקודות. הם חייבים לקחת שליטה ולמצוא לעצמם פתרונות."

כעבור עשרים וארבע שעות ותריסר מכשולים נוספים, המחלקה של קווינטנילה התאספה לרגלי האתגר האחרון של מסע הכומתה, גבעה גבוהה ותלולה שנקראה "גבעת המוות". "אין חובה לעזור אחד לשני בטיפוס על גבעת המוות," אמר קרולאק. "כבר ראיתי דברים כאלה בעבר. טירונים נופלים ואין להם חברים, אז הם נותרים מאחור."

קווינטנילה כבר עבר שני ימי הליכה כאשר הגיע למקום. הוא ישן פחות מארבע שעות. פניו היו קפואות, וידיו היו מכוסות ביבלות ובחתכים מנשיאת ג'ריקנים של מים מעל למכשולים. "היו אנשים שהקיאו על גבעת המוות," סיפר לי. "אחד מהאנשים הלך עם זרוע במתלה." בעת שהקבוצה התחילה לעלות במעלה ההר, הטירונים כשלו ברגליהם כל הזמן. כולם היו תשושים כל כך, שהם נעו כמו בסרט מצולם בתנועה איטית וכמעט לא התקדמו בכלל. ואז הם שילבו זרועות בשרשרת כדי למנוע החלקה של אנשים במדרון התלול.

"למה אתה עושה את זה?" השותף שלו לסחיבה נשף בקושי, תוך שהוא נעזר בתרגיל של קריאה־מענה שהתאמנו בו בצעדות הארוכות. כשהמצב ממש על הפנים, אמרו להם מדריכי האימונים, אתם צריכים לשאול זה את זה שאלות שמתחילות ב"למה".

"כדי להיות חייל מרינס ולבנות חיים טובים יותר למשפחה שלי," אמר קווינטנילה.

שבוע קודם לכן אשתו ילדה תינוקת והם קראו לה זואי. הרשו לו לדבר עם אשתו בטלפון בדיוק חמש דקות לאחר הלידה. זה היה הקשר היחיד שלו עם העולם החיצוני במשך כמעט חודשיים. אם יסיים את מסע הכומתה, הוא יפגוש את אשתו ובתו.

מדריכי האימונים של קווינטנילה אמרו לו שאם יוכל לקשר משהו קשה לביצוע עם בחירה שחשובה לו, הדבר יקל על המשימה. לכן החיילים שאלו זה את זה שאלות שמתחילות ב"למה". הפוך את המטלה להחלטה בעלת משמעות, ומשם תצמח מוטיבציה עצמית. המחלקה הגיעה לפסגה האחרונה כאשר השמש האירה אותה ופסעו ברגליים כושלות אל רחבה שבמרכזה התנוסס דגל. כולם השתתקו. סוף סוף הגיעו לגמר המסלול. מסע הכומתה היה מאחוריהם. מדריך אימונים עבר בין שורות המסדר ועצר על יד כל אחד מהם כדי לשים בידו את סמלי היחידה, הנשר, כדור הארץ והעוגן. הם היו מרינס באופן רשמי.

"חושבים שטירונות זה רק צעקות ולחימה," אמר לי קווינטנילה. "אבל זה בכלל לא כך. הדבר העיקרי שם זה שאתה לומד להביא את עצמך לעשות דברים שחשבת שלא תוכל לעשות. בעצם זה דווקא רגשי."

האימון הבסיסי, כמו קריירה בחיל המרינס, מציע רק מעט תגמולים חומריים. המשכורת ההתחלתית של חייל מרינס היא 17,616 דולר לשנה [נכון ל־2016]. עם זאת החיל מתפאר כי שיעורי שביעות רצון מהקריירה הם מהגבוהים ביותר במדינה. האימונים שהחיל מעביר לארבעים אלף מתגייסים בקירוב מדי שנה בשנה חוללו תמורה בחייהם של מיליונים, אשר כמו קווינטנילה, לא היה להם מושג איך לייצר את ההנעה העצמית ואת תחושת הכיוון הדרושות להם כדי להשיג שליטה בחייהם. מאז שהוכנסו הרפורמות של קרולאק, מספר המתגייסים למרינס, ורמת ההישגים של המרינס החדשים עלו בשיעור של יותר מעשרים אחוז. סקרים מצביעים על כך שמיקוד השליטה הפנימי של הטירון הממוצע גדל במידה מובהקת במהלך האימון הבסיסי. הניסויים של דלגאדו היו צעד ראשון להבנת המוטיבציה. חיל המרינס משלים את התובנות שהושגו בכך שהוא עוזר לנו להבין איך אפשר להקנות מוטיבציה לאנשים שלא התנסו בהגדרה עצמית: אם נותנים לאנשים הזדמנות להרגיש שיש בידם שליטה על עצמם, ונותנים להם להתאמן בבחירה בין אפשרויות, הם יכולים ללמוד להפעיל כוח רצון. מעת שאנשים יודעים איך להפוך בחירה עצמאית להרגל, המוטיבציה נעשית אוטומטית יותר.

יתר על כן, כדי ללמד את עצמנו ליצור הנעה עצמית בקלות, עלינו ללמוד לראות את הבחירות שלנו לא רק כביטויים של שליטה, אלא גם כמאשרות את הערכים ואת היעדים שלנו. זו הסיבה שבגללה הטירונים לומדים לשאול איש את רעהו "למה" — כך הם לומדים לקשר בין מטלות קטנות לשאיפות גדולות יותר.

חשיבותה של התובנה הזו בולטת לעין בסדרה של מחקרים שנעשו בבתי אבות בשנות התשעים של המאה ה־20. החוקרים התעניינו בשאלה מדוע חלק מהקשישים שגשגו במוסדות כאלה ואילו אחרים עברו דעיכה גופנית ומנטלית מהירה. החוקרים קבעו שקשישים שהסתדרו היטב במקומות כאלה נבדלו באופן חד מהאחרים בכך שהם מרדו בלוחות הזמנים הקשיחים, בתפריטים הקבועים ובכללים הנוקשים שבית האבות ניסה לאכוף עליהם.

כמה מהחוקרים כינו דיירים כאלה של בתי אבות בשם "חתרנים", משום שרבות מההחלטות שלהם לבשו צורה של מרידות קטנות נגד הסטטוס קוו. כך למשל, בבית אבות אחד בעיר סנטה־פה, קבוצה של דיירים נהגה בתחילת כל ארוחה להחליף מאכלים בין חברי הקבוצה כדי להרכיב לעצמם ארוחות משלהם במקום להסתפק בהכנעה במה שהוגש להם. דייר אחד סיפר לחוקר שהוא תמיד נותן את העוגה שלו למישהו אחר, למרות שהוא מחבב עוגות, מפני ש"עדיף לי לאכול ארוחה סוג ב' שאני בעצמי בחרתי."

קבוצה של דיירים בבית אבות בליטל רוק הפרה את הכללים של המוסד כשחברי הקבוצה הזיזו את הרהיטים בחדריהם כדי להקנות להם מראה אישי יותר. מכיוון ששידות הבגדים היו צמודות לקירות, הם השתמשו בלום — שנלקח מארון כלים — כדי לשחרר את השידות ממקומן. בתגובה, איש הנהלה כינס פגישה ואמר שאין צורך לעסוק בעיצוב פנימי באופן עצמאי; אם הדיירים זקוקים לעזרה, הצוות ישמח לעזור. הדיירים הסבירו למנהל שהם לא צריכים שום עזרה ולא צריכים לבקש רשות, והם מתכוונים להמשיך לעשות כל מה שמתחשק להם.

פעולות ההתנגדות הקטנות האלה היו זניחות יחסית בתוך התמונה הגדולה. אבל היתה להן עוצמה מבחינה פסיכולוגית מפני שהחתרנים ראו במרידות האלה ראיה לכך שעדיין יש להם שליטה בחייהם. החתרנים יצאו להליכות בערך פי שניים יותר מהדיירים האחרים בבתי האבות. הם אכלו כמויות גדולות יותר בשליש, בערך. הם היו טובים יותר במילוי הוראות הרופאים, בהקפדה על נטילת תרופות, בשימוש בחדרי כושר ובשמירה על קשרים עם בני המשפחות ועם החברים שלהם. הדיירים האלה הגיעו לבתי האבות עם אותה כמות של בעיות רפואיות כמו אלה שלא התמרדו, אבל מעת שנכנסו לשם, הם האריכו חיים יותר מהאחרים, דיווחו על רמות גבוהות יותר של שביעות רצון ולאין ערוך היו פעילים יותר גופנית ועסוקים יותר אינטלקטואלית.

"ההבדל נעוץ בשאלה אם אדם מקבל החלטות המוכיחות שהוא עדיין שולט בחייו או שוקע בהלך רוח של המתנה למוות," אמרה רוזלי קיין, גרונטולוגית מאוניברסיטת אריזונה. "זה לא משנה באמת אם אוכלים עוגה או לא. אבל מי שמסרב לאכול את העוגה שלהם, ממחיש לעצמו שהוא עדיין בשליטה." החתרנים הרגישו טוב בבית האבות מפני שהם ידעו איך לתפוס שליטה, כשם שהטירונים במחלקה של קווינטנילה נוכחו שהם יכולים לעבור את הבור בשיטה חתרנית במהלך מסע הכומתה, כאשר החליטו לפרש את הכללים על דעת עצמם.

הבחירות שהן בעלות העוצמה הגדולה ביותר כמחוללות מוטיבציה, אם כך, הן אותן החלטות שעושות שני דברים: הן משכנעות אותנו שהשליטה בידינו, והן מעניקות לפעולות שלנו משמעות עמוקה. הבחירה לטפס על הר יכולה להפוך לדרך לבטא אהבה לתינוקת. ההחלטה לפתוח בהתקוממות בבית אבות יכולה לשמש הוכחה לאנשים שהם עדיין מלאי חיים. מיקוד שליטה פנימי מופיע כשאנחנו מפתחים הרגל מנטלי של הפיכת מטלות שגרתיות לבחירות חשובות לנו, כאשר אנחנו מאשרים שהסמכות על חיינו נתונה בידינו.

קווינטנילה סיים את הטירונות בשנת 2010 ושירת בחיל במשך שלוש שנים, עד שהחליט להשתחרר. הוא מצא לעצמו עבודה אחרת, אבל היעדר תחושת חברות עם עמיתיו לעבודה אכזב אותו. לא נראה לו שיש למישהו מהם מוטיבציה להצטיין. וכך, בשנת 2015 שב והתגייס למרינס. "התגעגעתי לתזכורת הקבועה הזו, שאני יכול לעשות כל דבר," אמר לי. "חסרו לי אנשים שידחפו אותי לבחור להיות טוב יותר."

V.

ויולה פיליפ, אשתו של מי שהיה טייקון של חלקי חילוף למכוניות בלואיזיאנה, היתה מעין מומחית בזכות עצמה בענייני מוטיבציה לפני שהיא ורוברט טסו לדרום אמריקה. היא נולדה לבקנית — גופה אינו מייצר אנזים בשם טירוזינאז החיוני לייצור הפיגמנט מלנין — ובהיעדרו, עורה, עיניה ושערה אינם מכילים שום פיגמנט, וראייתה חלשה. היא נחשבת עיוורת באופן רשמי, והיא יכולה לקרוא רק כשהיא מקרבת מאוד את פניה לדף ונעזרת בזכוכית מגדלת. "אבל מעולם לא פגשת אדם נחוש יותר ממנה," אמרה לי בתה רוקסן. "אין דבר שהיא לא יכלה לעשות."

כאשר ויולה היתה נערה, מועצת החינוך המחוזית ניסתה להכניס אותה לכיתות של הוראה מתקנת, למרות העובדה שהיא לקתה בעיניה, לא בשכלה. היא סירבה לעזוב את הכיתה שבה למדה עם חבריה. היא נשארה בחדר הכיתה עד שאנשי ההנהלה ויתרו לה. לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים, היא נרשמה לאוניבסיטת לואיזיאנה והודיעה לרשויות האוניברסיטה שהיא מצפה מהן להצמיד לה מישהו שיקריא לה את ספרי הלימוד. המוסד נענה לבקשתה. בשנת הלימודים השנייה היא פגשה את רוברט, שבמהרה נשר מהלימודים והתחיל לרחוץ מכוניות ולעשות להן פוליש בסוכנות מקומית של פורד. רוברט ניסה לשכנע אותה לעזוב את הלימודים אבל היא סירבה בנימוס ולמדה עד שסיימה וקיבלה את התואר. הם נישאו בדצמבר 1950, ארבעה חודשים לאחר טקס הסיום שלה.

נולדו להם שישה ילדים בזה אחר זה, ובעת שרוברט ניהל את האימפריה שלו, ויולה ניהלה את משק הבית. היא הנהיגה ישיבות בוקר וטבלאות שהראו מה כל ילד אמור לעשות מדי יום ביומו. בערבי שישי היתה ביקורת, וכל ילד התבקש להציג את היעדים שלו לשבוע הבא. "הם היו ממש צמד חמד, שניהם חדורים דחף עז לעשות ולהצליח. אימא לא נתנה למגבלות שלה לעצור בעדה. אני חושבת שזו הסיבה שהיה לה קשה כל כך כאשר אבא השתנה."

כאשר האפתיה של רוברט השתלטה עליו, ויולה מיקדה בתחילה את כל מאמציה בטיפול בו. היא שכרה אחיות שעזרו לו להתאמן, וביחד עם אחיו פעלה להקמת ועדה שתפקח על החברות של רוברט ובסופו של דבר תמכור אותן. אולם כעבור זמן מה לא נותרו לה משימות. היא נישאה לאדם אוהב חיים, שהיה כל כך פעלתן עד כי לא היה אפשר ללכת איתו לקניות מפני שעצר כל רגע לדבר עם מכרים. עכשיו רוברט ישב כל היום בכורסה מול הטלוויזיה. ויולה היתה אומללה. "הוא לא דיבר איתי," אמרה בבית המשפט כאשר המשפחה תבעה פיצויים מחברת הביטוח שהגיעו להם לדעתם בשל הפגיעה הנוירולוגית של רוברט. "הוא לא — לא נראה לי שהוא מתעניין בשום דבר ממה שעשיתי. אני הכנתי לו את הארוחות ובעצם הייתי כמו מטפלת, פחות או יותר. אני חושבת שאפשר לומר עלי שאני מטפלת."

במשך שנים אחדות היא ריחמה על עצמה. אחר כך כעסה. ואז התחילה להיות עסוקה. אם רוברט לא מתכוון לגלות מוטיבציה כלשהי להחזיר לעצמו את חייו, היא תכריח אותו להזיז את עצמו. היא תגרום לו להתחיל לעשות משהו. היא התחילה לשאול אותו אינסוף שאלות. כאשר הכינה ארוחת צהריים, היא המטירה עליו גשם של אפשרויות בחירה. כריך או מרק? חסה או עגבנייה? נקניק או פסטרמה הודו? ומה עם מיונז? מי קרח או מיץ? בהתחלה היא לא התכוונה לשום דבר מיוחד. היא היתה מתוסכלת ורצתה לגרום לו לדבר.

אבל אז, אחרי שהציקה לו כך במשך כמה חודשים, ויולה נוכחה כי בכל פעם שהיא דחקה ברוברט להחליט משהו, הוא נראה כאילו הוא מגיח קצת מתוך הקונכייה שלו. הוא החליף איתה שנינויות קלות במשך כמה דקות, או סיפר לה על תוכנית שצפה בה. ערב אחד, לאחר שהכריחה אותו לבחור בין תריסר אפשרויות ולהחליט מה הוא רוצה לאכול, ליד איזה שולחן הם ישבו ולאיזו מוזיקה יאזינו, הוא התחיל לדבר באריכות, והזכיר לה סיפור מצחיק שקרה להם אחרי שהתחתנו, כאשר ננעלו בטעות מחוץ לבית בסערת גשם. הוא סיפר את הסיפור כלאחר יד, וצחקק כשנזכר איך ניסה לפרוץ חלון. זו היתה הפעם הראשונה זה שנים שוויולה שמעה אותו צוחק. במשך כמה דקות היה זה אותו רוברט מוכר שחזר אליה. אחר כך הוא נפנה לעבר הטלוויזיה והשתתק. ויולה המשיכה במבצע שלה, ועם הזמן הופיע רוברט המוכר לעיתים קרובות יותר ויותר. ויולה בירכה אותו, הפצירה בו, גמלה לו בדרכים שונות בכל עת שחזר להיראות, אפילו לרגע, כמו דמותו הקודמת. כאשר חזר אל דוקטור סטראב, הנוירולוג מניו אורלינס, לבדיקת המעקב השנתית שלו שבע שנים לאחר הנסיעה לדרום אמריקה, הנוירולוג הבחין בהבדל. "הוא אמר הלו לאחיות, ושאל מה שלום הילדים שלהן," אמר דוקטור סטראב. "הוא החל בשיחה איתי, שאל על התחביבים שלי. היתה לו דעה על המסלול שכדאי להם לנסוע בו בחזרה הביתה. אלה דברים שלא היית מתייחס אליהם אצל שום אדם אחר, אבל אצלו זה היה כאילו מישהו הדליק פתאום את האור."

ככל שהנוירולוגים העמיקו לחקור איך פועלת המוטיבציה במוחנו, הם השתכנעו בהדרגה כי אנשים כמו רוברט לא מאבדים את כושר ההנעה משום שאיבדו את היכולת לחוש מוטיבציה עצמית. האפתיה שלהם נובעת מחוסר תפקוד רגשי. החוקר הצרפתי חביב הבחין כי אצל כל האנשים שחקר היה נתק רגשי מוזר. אישה אפתית אחת אמרה לו שהיא כמעט לא הגיבה כאשר אביה מת. אדם אחר אמר שהוא לא הרגיש כמיהה לחבק את אשתו וילדיו מאז שהפסיביות השתלטה עליו. כאשר חביב שאל את המטופלים אם הם היו עצובים בגלל השינוי הגדול שהתחולל בחייהם, כולם ענו לו שלא, הם לא הרגישו שום דבר.

היו נוירולוגים שסברו כי הקהות הרגשית הזו היא הסיבה לכך שאנשים לא חשים שום מוטיבציה לעשות משהו. בין המטופלים של חביב, הפגיעות באזור הסטריאטום לא אפשרו להם להרגיש את תחושת התגמול שמתעוררת כאשר אדם לוקח שליטה על עצמו. יכולת המוטיבציה שלהם נרדמה משום שהם שכחו את ההרגשה הטובה שמרגיש מי שיכול לבחור. במצבים אחרים, אנשים פשוט מעולם לא התנסו בתחושה שיש לאדם המסוגל לכוון את עצמו מפני שהם גדלו בסביבה שאפשרויות הבחירה שהיא מזמנת מעטות כל כך, או משום שהם שכחו את התגמול הרגשי על אוטונומיה מעת שעברו לבית אבות.

התיאוריה הזו מצביעה על האפשרות לעזור לעצמנו ולאחרים לחזק את מיקוד השליטה הפנימי שלנו. אנחנו צריכים לתגמל יוזמה, לברך אנשים שמגלים מוטיבציה עצמית, לחגוג כאשר תינוקת מנסה לאכול לבד. עלינו לעודד ילד שמגלה עקשנות מרדנית ולתגמל תלמיד שמוצא דרך לבצע את המשימות שלו גם אם בעבודתו הוא עוקף את הכללים.

הדברים האלה קלים בתיאוריה אך קשים למימוש. כולנו מתפעלים ממוטיבציה עצמית עד שהפעוט מסרב לנעול נעליים, ההורה הקשיש עוקר שידה מהקיר, או בן העֶשרֵה מתעלם מהכללים. אבל זו הדרך לחיזוק מיקוד השליטה הפנימי. זו הדרך שבה המוח שלנו לומד כמה טוב מרגישים כאשר נמצאים בשליטה. ואם לא נתאמן בהגדרה עצמית ולא ניתן לעצמנו תגמולים רגשיים על אסרטיביות חתרנית, היכולת שלנו להנעה עצמית עלולה לדעוך.

יתרה מזו, אנו צריכים להוכיח לעצמנו שהבחירות שלנו הן משמעותיות. כאשר אנחנו מתחילים בביצוע משימה חדשה, או ניצבים בפני מטלה מייגעת, אנחנו צריכים להשתהות לרגע ולשאול את עצמנו "למה." למה אנחנו מכריחים את עצמנו לטפס על ההר הזה? למה אנחנו מאלצים את עצמנו להפנות עורף לטלוויזיה? למה חשוב כל כך לענות על האימייל הזה, או להתמודד עם עמית בעבודה שהדרישות שלו נראות לנו חסרות חשיבות?

מעת שאנו מתחילים לשאול למה, המשימות הקטנות האלה נעשות לחלקים של מערכת גדולה יותר המורכבת מפרויקטים, מיעדים ומערכים משמעותיים. אנחנו מתחילים להבחין שמטלות קטנות יכולות להניב תגמולים רגשיים גדולים, מפני שהם מוכיחים לנו שאנו בוחרים בחירות בעלות חשיבות, שאנחנו אכן מחזיקים בשליטה על חיינו. וכאן מתחילה לצמוח הנעה עצמית: כאשר אנו מכירים בכך שמענה לאימייל או עזרה לחבר לעבודה כשלעצמם אולי אינם מאוד חשובים; אבל הם חלק מפרויקט גדול יותר שאנו מאמינים בו, שאנחנו רוצים להצליח בו, שבחרנו לעשות אותו. מוטיבציה היא, במילים אחרות, משהו שאנחנו בוחרים בו מפני שהיא חלק מדבר גדול יותר, ומתגמל יותר מבחינה רגשית, מהמטלה המיידית שצריך לבצעה.

בשנת 2010, עשרים ושתיים שנה לאחר החופשה עם רוברט בדרום אמריקה, ויולה חלתה בסרטן השחלות. במשך שנתיים נאבקה במחלה עד שהסרטן גבר עליה. רוברט היה לצידה בכל רגע, עזר לה לקום מהמיטה בבוקר, והזכיר לה לקחת את התרופות בערב, לפני השינה. הוא שאל אותה שאלות כדי להסיח את דעתה מהכאבים והאכיל אותה כאשר נחלשה ולא יכלה לאכול בעצמה. כאשר הלכה ויולה לעולמה, רוברט ישב לצד מיטתה הריקה במשך ימים. ילדיו, שחששו שהוא שב ומתדרדר לאפתיה, הציעו לו לנסוע שוב לנוירולוג בניו אורלינס. אולי הרופא ימליץ על משהו שימנע ממנו לשוב ולשקוע בפסיביות.

לא, אמר רוברט, אין זו הפסיביות שהחזיקה אותו בבית. הוא היה זקוק לזמן־מה כדי להרהר בשישים ושתיים שנות הנישואים שלהם. ויולה עזרה לרוברט לבנות חיים, וכאשר הכול נשמט מאחיזתו, היא עזרה לו לבנות את חייו מחדש. הוא רק רצה לכבד את מה שעשתה בכך שיישאר בבית כמה ימים, כך אמר לילדיו. כעבור שבוע הוא יצא מהבית ובא לארוחת צהריים מוקדמת. אחר כך נשאר כבייבי סיטר לנכדים. רוברט מת כעבור שנתיים, בשנת 2014. במודעת האבל נאמר שהיה פעיל עד יומו האחרון.