חלום ושבר

1 איך הכול התחיל

סתיו 1943. חצר הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים. הפסקה בלימודים. סביב מהומה. תלמידים משחקים בכדור, מתגודדים בחבורות, מעבירים עיתונים מיד ליד וממתיקים סוד. מישהו משלים ברגע האחרון את שיעורי הבית בעזרת חבר. יגאל וגנר, תלמיד כיתה י"א, לא מתערב בקהל. הוא נשאר בכיתה וקורא בספר. יגאל נחשב לעכבר ספרים שאינו מרבה להתרועע עם שאר התלמידים. הנערים והנערות סביב אינם מגלים עניין רב בטלטלות שהוא עבר בשנים האחרונות. די להם שהם יודעים שהוא בא מ"שם". הוא אינו יוצא דופן. ילדים רבים בבית הספר נושאים על גופם ובנפשם מטענים כבדים. הם נראים שונים, מבטם שונה, מבטאם שונה, והם מבקשים להיטמע במהירות בסביבה. חבריהם ילידי הארץ מבינים בחוש שאין טעם להכביד עליהם ומוטב להתמסר לחוויות ולעיסוקים של יום־יום. ואלה רבים, מסעירים וממלאים את ימיהם ולילותיהם.

בשנה האחרונה יגאל מרבה להיעדר מהשיעורים. מדי בוקר הוא יוצא את הבית, תיקו על גבו, אך במקום לגימנסיה הוא נוסע למוזיאון רוקפלר שבמזרח העיר. שם, מוקף באוסף הארכיאולוגי המרשים, הוא מכין מערך שקיבל על עצמו להציג בפני הכיתה על הפרה־היסטוריה של ארץ־ישראל. ההיעדרויות התכופות לא נושאות חן בעיני ההנהלה, זו מזעיקה את הוריו והוא מוזמן לשיחת בירור אצל מנהל בית הספר. בלי חמדה הוא חוזר למסלול הרשמי המקובל, ובהפסקות מתמכר לאהבתו הגדולה, הקריאה.

בייחוד מתעניין יגאל וגנר בקומוניזם. הוא לא ממש יודע מה פירוש המושג, אך מרגע ששמע עליו, הוא מחפש כל בדל מידע. עכשיו הוא קורא את ספרו של הרולד לסקי "המדינה". לסקי, כלכלן ואיש מדע המדינה בעל נטיות מרקסיסטיות, נמנה עם מנהיגי השמאל הבריטי ונחשב לאחד האינטלקטואלים הבולטים של מפלגת הלייבור.

בעודו שקוע בקריאה ניגשות אל יגאל שתיים מחברותיו לכיתה, רינה דולז'נסקי ושושנה גרבובסקי. רינה היא בתם של הרופא הידוע בעיר, ד"ר ליאוניד דולז'נסקי, העסוק בהקמת בית ספר לרפואה באוניברסיטה העברית, ושל הכימאית ד"ר ורה דולז'נסקי, ושושנה היא בתו של מאיר גרבובסקי, מראשי הוועד הלאומי. הלימודים בגימנסיה כרוכים בשכר לימוד גבוה, וכצפוי, רוב התלמידים נמנים עם המעמד הבינוני והגבוה ועם הממסד הבכיר של היישוב היהודי בעיר.

"מה אתה קורא?" שואלת רינה.

"את 'המדינה' של הרולד לסקי," הוא משיב.

"אתה מתעניין בקומוניזם?" הן תוהות. הקומוניזם אינו נחשב לנושא חביב במיוחד על תלמידי הגימנסיה העברית ברחביה.

"כן," הוא משיב, מקווה שבכך תסתיים השיחה והוא יוכל לשוב לענייניו.

פניהן אורות. "אם כך, יש לנו חוג שעשוי לעניין אותך. כבר חודשים אנחנו מתכנסים פעם בשבוע בביתה של רינה ומשוחחים על ענייני היום, על ספרות, ועל תרבות ואמנות."

סקרנותו של יגאל מתעוררת. הייתכן שיש לו שותפים לתחומי העניין והוא אינו יודע עליהם? המפגש הראשון מותיר עליו רושם עז. כעשרים צעירים וצעירות מכונסים בסלון של משפחת דולז'נסקי בשכונת רחביה מוקפים בספרים וברהיטים הישנים וקוראים פרק בכתבי היסוד של המרקסיזם. הפעם הם קוראים את "המניפסט הקומוניסטי" שכתבו קרל מרקס ופרידריך אנגלס באמצע המאה התשע־עשרה והיה לאבן היסוד בתיאוריה המהפכנית הקומוניסטית.1 המנשר, וכל הפרשנויות שהסתפחו אליו ברבות הימים, מתארים את עליית הבורגנות עם התפתחות התעשייה המודרנית, ואת עליית הפרולטריון שסופה הבלתי נמנע הוא המהפכה שתמגר את הבורגנות ותכונן דיקטטורה של הפרולטריון. אז יבוטל הקניין הפרטי, הכלכלה תרוכז בידי המדינה, גם חירויות אישיות בורגניות למיניהן, כמו חופש הקניין והדיבור, יבוטלו, הדתות ייעלמו מעל פני האדמה, ואפילו המשפחה במתכונתה המוכרת תיעלם. שהרי הנישואין אינם אלא ארגון בורגני של ההון, וכאשר מבטלים אותו, מתבטל גם הצורך במשפחה. חינוך הילדים יופקד בידי המדינה. "המלל הבורגני על המשפחה והחינוך, על יחסי הקִרבה בין הורים לילדים נעשה מוקצה מחמת מיאוס במידה שכל קשרי המשפחה של הפרולטרים ניתקים עקב התעשייה הגדולה, והילדים נהפכים והולכים לחפצי מסחר ומכשירי עבודה רגילים." הוא הדין ביחס לנשים. הבורגני רואה באשתו מכשיר יצור בלבד, ואילו הקומוניסטים אינם זקוקים להנהיג את שיתוף הנשים, זה קיים ממילא.

קשה להאמין שהנערים והנערות בסלון של משפחת דולז'נסקי מבינים את מלוא משמעותו של הטקסט הסבוך. מקצת הדברים מעוררים הדים רומנטיים בליבם, אך האתגר הפילוסופי האינטלקטואלי והתחושה שהם חלק ממחנה גדול, אם לא בירושלים אזי אי־שם בעולם הרחוק, מעודדים אותם לעקוב בשקיקה ולא להחמיץ מילה.

מנחה את הדיון שמואל אטינגר, הבוגר משאר החבורה בכעשר שנים. למרות מראהו ה"אירופי", הלא צברי, עם רעמת השיער והמשקפיים העגולים, ולמרות המבטא הרוסי הכבד, הוא עושה עליהם רושם אדיר ברוחב ידיעותיו, והם מאזינים לו בעיניים כלות ואינם מחמיצים מילה.

כתום כשעה וחצי של דיון מעמיק במשפטים מעטים מתוך "המניפסט" והבטחה להמשיך בשבוע הבא, הם משוחחים על ענייני היום ביישוב ועל המלחמה המשתוללת באירופה. הבסיס לשיחה הוא ידיעות המודפסות מעת לעת בעיתונים. קומץ הנוכחים שחוו את האירועים שם על בשרם אך לפני זמן לא רב, נמנעים מלשתף את חבריהם בחוויותיהם, ואלה אינם שואלים. לבסוף מקנחים ביצירה מוזיקלית על גבי תקליטים המסתובבים שבעים ושמונה סיבובים בדקה על הגרמופון. היצירה המודרנית קשה לאוזניהם, ומאיר הרניך (הרניק) מוסיף פרשנות ומפנה את שימת ליבם לפרט זה או אחר.

אחרי חצות החבורה מתפזרת. יגאל המום מהמפגש, ובייחוד מאישיותו של שמואל אטינגר, האיש בעל התשובות לכל השאלות, שפותח לפניו שער גדול של ידע. הוא חוזר לביתו המרווח בכיכר סלאמה שבשכונת טלביה. את שני המפגשים הבאים הוא מחמיץ. אולי הוא חושב שהוא לא ראוי לבוא בקהל חריף השכל הזה, עד שרינה ושושנה מאתרות אותו שוב בחצר בית הספר ושואלות האם המפגש לא נשא חן בעיניו. הוא נרגש ויודע שמעתה לא יחמיץ אף לא מפגש אחד.2 כך ילמד להכיר את מיטב הספרות הרוסית של המאה התשע־עשרה, את צ'כוב, טולסטוי ודוסטויבסקי, את "הסופרים החברתיים", צ'רלס דיקנס, אמיל זולא ואונורה בלזק, ג'ון סטיינבק ושאר הסופרים שספריהם רואים אור בסדרת "אמנות" ובספרייה של ספריית הפועלים שנוסדה ב־1939, ובעריכתו של המשורר אברהם שלונסקי התבלטה כבית ל"ספרות מתקדמת". הוא יגלה את האמנות המודרנית התובענית ואת המוזיקה הקשה לשמיעה של המאה העשרים. ומעל לכול, הוא וחבריו החדשים ילמדו את "כתבי הקודש" של התנועה המהפכנית בעולם, את "אנטי־דיהרינג" של אנגלס ואת הספרון שכתב ולדימיר איליץ' לנין ערב המהפכה הבולשביקית, "מה לעשות?".

"לחשוב ולהחשיב", זה השם שמקבל החוג, והוא ראוי למחשבה. להחשיב, לא מלשון לייחס חשיבות אלא מלשון בניין הפעיל, לגרום לחשוב. לחשוב ולגרום לאחרים לחשוב. שאיפה מהפכנית אוטופיסטית נוגעת ללב וכמעט מעוררת קנאה בפשטות שבה. הם לא מוטרדים מהאשמות בדבר כפייה רעיונית, שטיפת מוח וכיוצא באלה, שמקורן לפעמים בחוסר הרצון או היכולת להתמודד עם דעות ומחשבות החורגות מן השורה. לחשוב ולהחשיב, ולעשות זאת לא בשליפה מהמותן של סיסמאות ריקות אלא בלימוד מעמיק ויסודי של הסוגיות האידיאולוגיות, של ענייני היום השוטפים ושל התרבות והאמנות שבלעדיהן אין חיים.

איש־איש וסיפורו, איש־איש ודרכו אל החוג. רוב המתכנסים בסלון של רינה באים מרקע דומה לזה של יגאל: בני משפחות מבוססות, מהאליטה של ירושלים היהודית, מהאקדמיה והממסד היישובי. הם לא השאירו כמעט עדויות על הטעמים שהביאו אותם אל החוג. נותרו בידינו רק פרטים מעטים על אחדים מהחבורה, אך די בהם כדי לשרטט קווים לדמותה. היו בהם סוציאליסטים מושבעים מילדות, והיו דתיים שהתפקרו; היו צברים, והיו שנמלטו ממזרח אירופה ומרכזה אחרי עליית הנאצים.

המארחת, רינה דולז'נסקי, נולדה בברלין. אביה, ליאוניד, היה רופא ומדען ידוע בהישגיו בתרביות רקמה ובחקר הסרטן. הוא עלה לארץ־ישראל ב־1920 עם אביו, שהוציא לאור את ביטאון "רפואה", אך הלך לעולמו בגיל צעיר. ליאוניד החליט ללמוד רפואה וחזר לברלין. שם הכיר את ורה אייזנברג, שלמדה כימיה והייתה אחת הנשים הראשונות שקיבלו תואר דוקטור במקצועה. השניים נישאו וחברו לחוגי הקומוניסטים בעיר. לאחר עליית הנאצים לשלטון ב־1933 פרצה קבוצה שלהם לישיבה קלינית בבית החולים האוניברסיטאי שבו עבד ליאוניד ועצרו את כל הרופאים היהודים. אחד מהם, בעל דרכון קנדי, סירב להשתחרר עד שגם חבריו ישוחררו, ואכן ליאוניד שוחרר. ורה באה לאסוף אותו ממטה הגסטפו היישר לחנות כולבו, שם קנתה לו חליפה חדשה, לקחה אותו לסַפָּר שיגלח אותו ויספר את שערו שצימח במעצר, והעלתה אותו היישר על רכבת לדנמרק עם בתם, רינה. ורה עצמה נשארה בעיר עוד ימים אחדים, לנסות למכור את רכוש המשפחה, ואחר כך הצטרפה אליהם. כאשר הוצעה להם הבחירה, לנסוע לארצות־הברית או לארץ־ישראל, לא היה לליאוניד ספק כי הם עולים לארץ. ארצות־הברית נראתה בעיני הקומוניסט הזה כהתגלמות הרע עלי אדמות, ואילו בארץ יש סיכוי לבנות משהו שונה. הוא קיבל סרטיפיקט שהבטיח לו עבודה באוניברסיטה העברית בירושלים. עד שעלו לארץ הספיקה רינה הקטנה ללמוד לדבר דנית, נוסף על הגרמנית שדיברה בבית הספר והרוסית שדיברה בבית. כך הגיעה לגימנסיה ברחביה.3

יגאל וגנר נולד בארץ־ישראל וכשהיה בן שנה וחצי היגר עם הוריו לברלין. לאחר עליית הנאצים לשלטון בראשית 1933 נודע לאימו שהילדים היהודים בבית הספר נדרשים לשבת על ספסל נפרד, והיא החליטה לעקור ללונדון, שם ישב אביה, משה קליינמן, חבר הנהלת ההסתדרות הציונית, שהחזיק באזרחות בריטית. זו הייתה חוליה במסכת בריחות שבני משפחת קליינמן חוו. את המהפכה הבולשביקית עברה המשפחה במוסקבה, ואף תלתה בה תקוות, אך ב־1923 הגיעה למסקנה שאין עוד עתיד ליהודים בברית־המועצות, והצליחה לצאת בעזרת קשריו של האב עם הסופר מקסים גורקי. בחבורת היוצאים היו גם חיים נחמן ביאליק ועוד עשרים סופרים כותבי עברית.

אביו החורג של יגאל, הנרי וגנר, שירת כקצין בצבא אוסטריה־הונגריה במלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה נשלח לפתוח סניף של "דויטשה בנק" בקאהיר, אך לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, פוטר הפקיד היהודי, עבר לחברת הביטוח הבריטית "פרודנשל" ונשלח מטעמה לירושלים. המשפחה נהנתה מרמת חיים גבוהה, התגוררה בבית מידות גדול בכיכר סלאמה שבשכונת טלביה האמידה, החזיקה במכונית ובמשרתים, ואף נסעה פעמים אחדות לנופש בלבנון ובמצרים. כך הגיע יגאל לגימנסיה רחביה ולאותו מפגש מסקרן עם רינה ושושנה.

בצלאל (צלי) נרקיס נולד בירושלים, ואביו, חוקר האמנות מרדכי נרקיס, לא היסס לקרוא לו על שם המוזיאון שניהל, "בצלאל", שנקרא על שמו של בצלאל בן אורי, מי שעיצב את המשכן. צלי נרקיס עצמו סיפר שהמוזיאון ובית המשפחה היו יישות אחת, והמשפחה הייתה מעורבת בכל שמחה וצער שאירעו במוזיאון. מחלות הילדות נקשרו בזיכרונו לספרי האמנות שנערמו ליד מיטתו ועזרו לו להעביר את הלילות והימים שבהם היה מבודד מחבריו. אך מעבר לאמנות למד צלי שמשמעות החיים היא ההתקדשות למען מפעל או מטרה גדולים, כך מסירותו של אביו למוזיאון, וכך מסירותה של אימו לחינוך בגן הילדים שניהלה. צלי היה חבר "הצופים" וראה את עתידו בהתיישבות בקיבוץ ובגיוס לפלמ"ח. אך בשנה האחרונה ללימודים בגימנסיה הגיע לחוג "לחשוב ולהחשיב" של שמואל אטינגר, ש"שאלותיו וחדוּת מחשבתו גרמו לי לחשוב, לפקפק ולבדוק כל מה שהאמנתי בו עד אז."4

סיפורה של יהודית בובר, נכדתו של הפילוסוף הנודע מרטין בובר, מסעיר במיוחד. היא נולדה בגרמניה לרפאל בובר ולמרגרטה, עיתונאית, חברת המפלגה הקומוניסטית. לאחר גירושיה מרפאל בובר נישאה מרגרטה להיינץ נוימן, קומוניסט יהודי־גרמני, ויחד פעלו השניים במקומות שונים באירופה בשליחות האינטרנציונל הקומוניסטי – הקומינטרן – שמרכזו במוסקבה. מכוח הסכם הגירושים בין מרגרטה לרפאל הועברו בנותיהם, יהודית וברברה, לחזקת הסבא והסבתא, מרטין ופאולה בובר. הבנות נשארו בגרמניה שנים אחדות וחוו על בשרן את הצרת צעדיהם של היהודים, עד שבשנת 1938 עלו לירושלים. מאז לא ידעו דבר על גורל ההורים, והסבא והסבתא יצאו מגדרם כדי להבטיח לנכדות יַלדוּת ונעורים נורמליים כמידת האפשר. בתחילה הצטרפו השתיים לתנועת "השומר הצעיר", אך לא מצאו את מקומן שם, וליבה של יהודית הלך שבי אחר הקומוניזם, בעיקר בהשפעת אחותה, ברברה, ובן זוגה, זאב גולדשמיד וחבריהם. הסבא ניסה להפנות את שימת ליבה לספרים שנכתבו כבר אז על חטאי הקומוניזם, אך היא התעלמה מהם, כדרכן של נערות החושבות שהן יודעות טוב יותר מכל המבוגרים. חלום המהפכה שתחריב את העולם הישן ותברא עולם חדש על חורבותיו קסם לה. האמת תיוודע לה רק לאחר המלחמה.

‏מיכאל ארדון, בנו של הצייר הנודע מרדכי ארדון, נולד בגרמניה ועלה לארץ־ישראל כשהיה כבן חמש. מרדכי ארדון, בן למשפחה חרדית, התפקר ובנדודיו באירופה הגיע לאוסטריה והצטרף למפלגה הסוציאליסטית שם. תחילה הצטרפה המשפחה לקיבוץ קריית ענבים שבהרי ירושלים, עד שהאב הוזמן ללמד ב"בצלאל" ובסמינר למורים בירושלים, והיא עברה העירה. בני המשפחה שנותרו באירופה ניספו בשואה. אך מיכאל־מייק נטה דווקא למדע.

מייק הביא את חברו הטוב שלום בֶּר, בנו של ההיסטוריון החשוב יצחק בער, מגדולי ההיסטוריונים של העם היהודי. שלום נולד בברלין ב־1928, וכאשר מלאה לו שנה הוזמן אביו ללמד באוניברסיטה העברית, והמשפחה עלתה לירושלים. כאן השלים יצחק בער את המחקר החשוב על "תולדות היהודים בספרד הנוצרית", שנחשב עד היום לספר יסוד בנושא. שלום היה "ילד טוב רחביה", מספר עליו בחיוך בנו, יובל.5 הוא הגיע לחוג "לחשוב ולהחשיב" עם ידידתו רותי קלינוב, הציץ ונפגע.

בבאים לחוג היה גם אשר פַּרחוֹדניק, קרוב משפחתו של שמואל אטינגר. אשר נולד בפולין ב־1926. אביו היה מחסידי סטולין קארלין, בעל זיכיון לסחר בעצים. ב־1934, כשהיה בן שמונה, נלקח מהאב הזיכיון בגלל יהדותו, והוא הבין שעליו להסתלק מפולין. כך הגיעה המשפחה לרחוב הטורים בשכונת מקור ברוך בירושלים. אשר סיפר על משפחה חסרת אמצעים אבל חמה ומלוכדת ועל ילדות מאושרת של משפחה בת שש נפשות בדירה קטנה של שלושה חדרים עם חדר שירותים שאותו חלקה עם משפחה נוספת. זה לא היה מצב נדיר, והמצוקה לא נחקקה בזיכרונו כמרה וטראומטית. כשהיה בן ארבע־עשרה נאלץ להפסיק ללמוד ולעבוד לפרנסת המשפחה כנער שליח באוניברסיטה שהייתה פזורה בין כמה בניינים בשכונת טרה סנטה ורטיסבון במרכז העיר ובהר הצופים. "הייתי העובד הצעיר ביותר שהתקבל אי פעם לעבודה באוניברסיטה," סיפר בגאווה.6

חוה (אווקה) הייתה בתו של רפאל שפר, שניהל את המשרד הארץ־ישראלי בפולין, שפעל כזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית לקידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. רפאל שפר היה אפוא מעין שגריר היישוב בפולין. כשפלשו הגרמנים לפולין בספטמבר 1939 דרשו מרפאל להצטרף ליודנראט, מועצת היהודים ששלטה בקהילה מטעמם, ובו בלילה הוא ברח לרוסיה. משם עשה דרכו לאנגליה, ובתום חודשים ארוכים הגיע לארץ־ישראל. תוך כדי הבריחה הצליח לארגן לאשתו ולשני ילדיו שנותרו בוורשה סרטיפיקטים לעלייה לארץ, והמשפחה יצאה מוורשה בינואר 1940, ארבעה חודשים לאחר כיבוש העיר. אווקה הסתירה את דגל "השומר הצעיר" בין חפציה, מעשה נועז ונמהר מאוד שרק בדרך נס לא הסתיים באסון. המשפחה הגרעינית ניצלה, אך כל הדודים והדודות הושמדו עד האחרון שבהם. משפחת שפר התיישבה בירושלים, ואווקה החלה ללמוד בגימנסיה ברחביה. אלא ש"השומר הצעיר" כבר לא היה רדיקלי די הצורך לטעמה, והיא מצאה את דרכה אל ברית הנוער הקומוניסטי.7 שמה ושמו של אחיה דוד הופיעו ברשימות של קומוניסטים בירושלים, שריכזו סוכני שירות הידיעות של "ההגנה" כבר משנת 1942. היא עצמה סיפרה שנרדפה בגלל דעותיה השמאליות בגימנסיה ולאחר מכן בלימודיה בסמינר למורות ובכפר הנוער בן שמן, שם עסקה בהדרכה.

עם הזמן התרחב החוג גם מעבר לתלמידי הגימנסיה. אהרון־אדולף גלסברג נולד בעיירה טפליץ שבצ'כיה, בן למה שבנו אוֹרי מגדיר, משפחה מ"היהדות המתקדמת", אמידה, בעלת בית מסחר גדול. ההורים תרמו לתנועה הציונית ואף רכשו מגרשים בארץ־ישראל, ושמחו כאשר בנם הצטרף לתנועת הנוער "בלאו וייס", בשעה שמיטב חבריו הלא־יהודים הצטרפו לתנועת הנוער הנאצית. אך הם לא היו ציונים מובהקים ולא חשבו לעלות לארץ. למרות האווירה הבורגנית במשפחה, גילתה אימו של אדולף נטיות שמאליות ואף השתתפה בהפגנה הגדולה נגד הוצאתם להורג של צמד האנרכיסטים האיטלקים, סאקו וואנצטי, בארצות־הברית. כאשר השם אדולף חדל להיות שם חביב ונעים, התגלגל שמו של הבן לדולפי, וכך היה מוכּר כל חייו. כך המשיכו בני משפחת גלסברג בחייהם עד שצ'כוסלובקיה סופחה לגרמניה, והרחובות מלאו חיילים זרים צועדים בסך. עולמם הבטוח והנינוח התמוטט. הם הצליחו אך בקושי להימלט בעזרת רישיון עלייה, סרטיפיקט, שהסדיר להם "זקן היהודים", שעבד בעבר בעסק המשפחתי וזכר להם חסד נעורים. לחופי הארץ הגיעו באונייה שהניפה דגל נאצי בחלק מהדרך, לכן נעצרו עם חבריהם למסע והוחזקו במחנה עתלית. כל שאר בני המשפחה הושמדו בשואה. דולפי העולה החדש, זר בארצו החדשה ואינו מבין את שפתה, מצא עבודה בבית מלאכה לתיקון רדיאטורים למכוניות, אך בעל המוסך אמר, "הוא עם הראש ולא עם הידיים." "זה היה סוף הקריירה שלו כעובד כפיים," סיכם בנו. מיותר לציין שהוא לא למד בגימנסיה רחביה.

על נסיבות הצטרפותו של דולפי גלסברג, שהפך לגבע, לחבורה הוא לא דיבר מעולם. מה שידוע הוא ששם התרחש המפגש ששינה את חייו – עם מרים־מיקה נשרי. מיקה, ילידת הארץ, הייתה דור שלישי למייסדי המושבה זיכרון יעקב, ובתו של צבי נשרי, חבר מפלגת פועלי ציון השמאלית, שנודע גם כאבי החינוך הגופני בארץ־ישראל. לאילן היוחסין של המשפחה אפשר לצרף גם את דודתה, הפסלת הנודעת חנה אורלוף. מיקה הצטרפה ל"הגנה", ועם הזמן הגיעה למפלגה הקומוניסטית, שם חברה בתוך זמן לא רב לשמואל אטינגר בדרישה לתת ביטוי ללאומיות היהודית ולאינטרסים שלה. מיקה, הבוגרת מדולפי בשלוש שנים, הייתה המדריכה שלו בתנועת הנוער הקומוניסטית, מה שלא הפריע לאהבה ביניהם לפרוח במהירות. אך כמו כל החברים, הם לא הניחו ליחסים האישיים לחבל בפעילות המהפכנית. זו עמדה במוקד חייהם.

כאמור, לא כל החברים באו ממשפחות אמידות. שרגא אלתר נזקק למלגה כדי ללמוד בגימנסיה ונאלץ לעבוד כדי לסייע לפרנסת המשפחה. אך לכולם הייתה משותפת התאווה הגדולה ללמוד, לנסות להבין את העולם סביבם ואת חוקיו, ולהפיץ את ההבנה הזאת ברבים.

שמואל אטינגר, מייסד החוג והרוח החיה בו, ה"גורו" של החבורה, הוא דמות מרתקת ומורכבת.8 הוא נולד בקייב שבאוקראינה בשנת 1919 למשפחה דתית. כשהיה בן אחת־עשרה עקרה המשפחה ללנינגרד, שם קיבל שמואל חינוך קומוניסטי ולבש ככל חבריו חולצה לבנה עם עניבה אדומה. כך זכה להשכלה כללית, שכללה גם העשרה תרבותית נרחבת וביקורים בתיאטרון, באופרה ובמוזיאון ה"הרמיטאז'" הידוע בעיר, וספג את רעיונות הצדק, המוסר והשוויון. בבית הקפידו הוריו להעניק לו גם לימודי קודש עם מלמד, שהדגישו את תחושת השייכות וההזדהות שלו עם העם היהודי.

משפחת אטינגר עלתה לארץ־ישראל בראשית שנת 1936 והתיישבה בתל־אביב. שמואל ניסה להתקבל ללימודים בכיתה י"ב בגימנסיה הרצליה, אך נדחה בנימוק שאינו מתאים לאווירת בית הספר בשל הרקע הרוסי שלו. בלית ברירה למד זמן קצר בישיבה ביפו, ואחר כך עברה המשפחה לירושלים, שם למד בישיבת חברון, ובאוקטובר 1936 התקבל לאוניברסיטה העברית כתלמיד על תנאי, עד אשר ישלים את תעודת הבגרות. הוא למד היסטוריה כללית, פילוסופיה וכלכלה חקלאית.

ידידו הטוב שמעון (שימן) אברמסקי, שעוד רבות ידובר בו, זכר את שמואל רוקד עם ספר התורה בליל שמחת תורה בחצר חסידי קארלין־סטולין בשכונת מאה שערים, ושר ניגונים חסידיים.

הימים ימי מלחמת האזרחים בספרד ו"המרד הערבי". אטינגר נסחף באווירה האידיאולוגית הטעונה. הוא עצמו לא סיפר כיצד הגיע לקומוניזם, ובני משפחתו וחבריו מסרו גרסאות שונות. אשתו לימים רינה סיפרה שהוא הגיע לרעיון הקומוניסטי בכוחות עצמו, בהיותו אוטודידקט המרבה בקריאה, מוּנע מכוח חלום לעשות את העולם טוב יותר. יהודית ביאלר, ידידת המשפחה עוד מלנינגרד, הצביעה על השפעת החינוך הקומוניסטי שהוא קיבל בילדותו בברית־המועצות, ואילו שמעון אברמסקי ציין את עליית הפשיזם והאנטישמיות באירופה של שנות השלושים, והמחשבה שברית־המועצות היא המעוז האחרון בפני התופעות הללו, כגורמים שהעלו אותו על הדרך אל הקומוניזם.

יגאל וגנר, בעל ברית קרוב של אטינגר שהיה ליריב, זוכר אותו כמעין חלילן מהמלין כריזמטי, היודע לגייס בעוצמת אישיותו צעירים נלהבים ותאבי ידע ועושר רוחני. "המפגש שלנו עם העולם המלומד, בבית הספר, היה ברובו מַשמים. שמואל הציע משהו תוסס, מלא עניין. כל דבר שדיברנו עליו, יצירה מוזיקלית או טקסט פילוסופי של רוסו, נקשר לחיים עצמם. כנער צעיר מצאתי בו אדם מבוגר שהעשיר את עולמי באופן שאדם אחר לא עשה. זה לא היה רק עניין אינטלקטואלי אלא גם רגשי, התפתחה כלפיו גם אהבה."

גם חברים אחרים דיברו בלשון דומה. ויש גם עדות מסקרנת של מרדכי שלֵו, אז נער בן שבע־עשרה ולימים סופר ומבקר, שנקלע למפגשי החוג "לחשוב ולהחשיב" בד בבד עם פעילותו בארגון לח"י. העוינות שליוותה אותו בבואו למפגש התפוגגה באווירה הרצינית והמיסיונרית משהו ששררה בחדר. על הפרק עמדה החוקיות המדעית של המטריאליזם ההיסטורי. "אטינגר דיבר יפה מבחינה אסתטית", סיפר שלֵו, "היה לו דיבור רחב ורוסי מורגש, כוח השכנוע היה גדול [...] חשבתי שהוא קצת מחליק דברים שיתאימו לדוקטרינה." התפתח ויכוח בין שלֵו לאטינגר על החוקיות של ההיסטוריה, שבמהלכו אטינגר "נכנס קצת למתח ודבריו הצביעו על אובדן הביטחון העצמי שלו."9 כך סיפר שלו כעבור עשרות שנים, ואולי מטבעו של אדם, נצבעו הזיכרונות בצבעי השקפתו הפוליטית המאוחרת יותר.

לפגישות של החוג הביא איתו שמואל אטינגר את ידידו ובעל בריתו בפק"פ, אליעזר (או ככינויו יוסל) פרמינגר. פרמינגר לא נמנה עם חבורת הנערים. הוא נולד בווינה ב־1920 למשפחה חרדית, שהתרחקה והלכה מהמצוות וגילתה את קסמי העולם המערבי ותרבותו. אביו הצטרף למפלגה הסוציאל־דמוקרטית, ובייחוד התרשם מהסיסמה שנחקקה בעמוד השער של אחד משני העיתונים שהונחו מדי בוקר על מפתן ביתם, "במקום שיש חזקים, אנו לצד החלשים". אליעזר פירש זאת ברוח המשפט היהודי "כל ישראל ערבים זה לזה", והוסיף: "כל בני האדם ערבים זה לזה." כך הצטרף למפלגה הקומוניסטית האוסטרית שפעלה במחתרת.

כעבור עשרות שנים נסע אליעזר פרמינגר עם אשתו וילדיו לווינה, שם ביקרו בבית שבו נולד, והוא הזכיר להם שאלה היו שנים של מצוקה גדולה באירופה ובעולם כולו, משבר כלכלי ואבטלה שהעלו את הכוחות הלאומניים לשלטון. הסוציאל־דמוקרטים היו חלשים, ורבים מבני הנוער נמשכו למפלגה הקומוניסטית שנתפסה כגוף חזק שיוכל לעמוד מול הימין. בליל הבדולח, ב־9 בנובמבר 1938, באו אנשי ס"א לביתם לחפש גברים יהודים, ואימו החביאה אותו בארון הבגדים. אליעזר פנה לראש התא המפלגתי שלו וביקש את עזרתו, אך זה התקשה להציל את עצמו, ובוודאי לא יכול היה להציע עזרה לנער היהודי. אז הבינו אליעזר והוריו, שהגיעה השעה להסתלק. אליעזר קיבל סרטיפיקט של סטודנט ללמוד בטכניון, ומייד עם בואו לארץ־ישראל הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית. אך גם שם לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. כמי שברח מאוסטריה מאימת הנאצים, הוא התקשה לבלוע את ההסכם שחתם סטלין עם היטלר, ולא השלים עם עמדותיה של המפלגה בשאלה היהודית־ערבית. יחד עם שמואל אטינגר הם ניסו להטביע את חותמם במפלגה.10

גם מיקי קורנשטיין נולדה בווינה, וכשהייתה בת שש, ב־1933, לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, ברחה עם משפחתה לארץ־ישראל. בנעוריה מרדה בהורים ועברה לירושלים, שם אומצה בידי משפחה ולמדה בגימנסיה רחביה, עד אשר הוריה הצטרפו אליה. כמו יגאל וגנר, גם היא הוזמנה בידי שושנה ורינה לחוג "לחשוב ולהחשיב". חניכיה בתנועת "הצופים" זוכרים מדריכה כריזמטית מעוררת השראה, שהסתירה את חברותה בנוער הקומוניסטי, אך ידעה לשרבב את דעותיה גם לפעולות לרגל תשעה באב על רקע נוף העיר העתיקה והכותל המערבי ("היום שבו לפני אלפיים שנה החריב האימפריאליזם הרומי את הריבונות היהודית").11

על המפגש שלה עם שמואל אטינגר סיפרה, שיום אחד היא אמרה לו, "אני רואה את הנעליים שאדם נועל, ואני יודעת את האישיות שלו." הוא נעץ בה מבט רציני ואמר, "את יודעת שיש מיליוני אנשים שאין להם נעליים?" הנזיפה הייתה ברורה. היא הקפיטליסטית חושבת על אסתטיקה ופסיכולוגיה, ואילו הוא מדבר על עניי העולם המדוכאים.

יום אחד בא לפגישת החוג אליעזר פרמינגר ושבה את ליבה. הוא היה שונה מהחברים המציעים תשובה לכל שאלה, גם בלי לחשוב, אלא היו לו גם שאלות.

החברוּת במיני חוגים וארגונים אידיאולוגיים לא הייתה נחלתם של חברי "לחשוב ולהחשיב" בלבד, כמובן. בעולם כולו, ובארץ־ישראל בכלל זה, אלה היו ימים סוערים של מלחמה והתנגשות בין השקפות עולם, עידן של מחויבות, של תחושת שליחות מימין ומשמאל. המלחמה הגדולה שניטשה באירופה ובמזרח הרחוק, ובייחוד הידיעות שהגיעו אט־אט על השמדת יהודי אירופה, עוררו אצל רבים ממי שכונו "מיטב הנוער" רצון לא להסתפק בלימודים ובחיי החברה התוססים בעיר אלא להתגייס למען העם והאומה.

רוב חבריהם לכיתה בגימנסיה נעלמו מפעם לפעם בשעות אחר הצהריים והערב למפגשים חשאיים של "ההגנה", אצ"ל והפלג שפרש ממנו זה מקרוב, לח"י. הם הונחו להגיע למקום מסוים בחסות החשכה, להניח את ידם על ספר תנ"ך ולהישבע כי הם מוכנים להקריב את חייהם למען העם. הפעילות במחתרת, מול עיניהם הפקוחות של השלטונות הבריטיים, נחשבה למקור לגאווה גדולה מלווה בקריצה רבת־משמעות. והיו שמצאו דרכים אחרות לתרום את חלקם למאמץ המלחמתי של בעלות־הברית נגד גרמניה.

ב־1943 הייתה ברית־המועצות חברה בברית הגדולה נגד הנאצים. תנועות הנוער החלוציות בארץ־ישראל אימצו בשמחה את השירים והגיבורים של הצבא האדום. גם בחדר ההנהלה של גימנסיה רחביה התנוססו תמונות "ארבעת הגדולים", רוזוולט, צ'רצ'יל, סטלין וצ'אנג קאי שק.

אך לא תמיד היו אלה פני הדברים. מאז קמה ברית־המועצות היא הייתה האויבת הגדולה של המערב. נדמה שרוחות המהפכה הבולשביקית שהתחוללה ברוסיה מאיימות לשטוף את העולם כולו, ובריטניה, צרפת וארצות־הברית התגייסו לסייע לאויבי המהפכה במלחמת האזרחים שפרצה בעקבותיה. גם מאז שהוכרעה המלחמה ההיא, לא השתפרו היחסים. ברית־המועצות לא ויתרה על שאיפתה להפיץ את המהפכה שלה בעולם כולו והפעילה מפלגות וארגונים במערב להביא את הבשורה האדומה להמונים בארצותיהם. תמיד התייצבו לימין ברית־המועצות, גם כאשר הדבר עלה להם בבריאות אישית, פוליטית, אידיאולוגית ומוסרית.

צפרדע גדולה במיוחד נדרשו תומכיה של ברית־המועצות לבלוע ב־1939, כאשר שר החוץ, ויאצ'סלב מולוטוב, חתם על הסכם אי לוחמה עם לא אחר מאשר שר החוץ של גרמניה, יואכים פון ריבנטרופ. על פי ההסכם, נקרעו פולין והארצות הבלטיות לגזרים וחולקו בין שתי המדינות. קומוניסטים מאמינים ונאמנים בעולם כולו התקשו להסביר לעצמם ולאחרים את פשר הברית עם גרמניה הנאצית, שחיסלה בשיטתיות אותם ואת חבריהם למפלגות השמאל בגרמניה ובכל מקום שכבשה ולאחר מכן פתחה במסע השמדה של היהודים. אך הם שיננו את ההסברים שקיבלו מהנהגת התנועה הקומוניסטית העולמית במוסקבה, שהרי היא יודעת טוב מכולם מה קורה ומה עתיד וראוי שיקרה. את אי הנוחות שמרו לעצמם. עד אשר בקיץ 1941 פלשו צבאות הרייך השלישי לברית־המועצות, והתמונה התהפכה על פיה. עתה שוב הייתה החלוקה לטובים ורעים ברורה ונוחה.

במסגרת המפגשים השבועיים למדו נערי ונערות "לחשוב ולהחשיב" את גלגולי התהפוכות הדרמטיות במדיניותה של ברית־המועצות ואת תהודתן במחנה השמאל בארץ־ישראל. להם עצמם לא היו ספקות באשר לצדקת דרכו של הקומוניזם והמאבק בגרמניה הנאצית. הם היו תלמידים נאמנים של התפיסה הדטרמיניסטית של ההיסטוריה וראו עצמם חוליה בשרשרת ארוכה של התפתחות היסטורית שתוביל בהכרח אל האור הזוהר שבו לא יהיו עוד לאומים ומדינות, ומלחמת המעמדות תסתיים בניצחונו של מעמד הפועלים למען כלל החברה. בה במידה לא היה להם ספק באשר לזכותם של היהודים בארץ־ישראל לחיות חיים לאומיים מלאים ולהציע את הפתרון הזה לכל יהודי בעולם. את המעגל הזה הם ביקשו לרבע.

השילוב בין ההפכים, קומוניזם ולאומיות, לא היה ייחודי להם. בשיעורים השבועיים ובחומרי הקריאה הרבים שנערמו ליד מיטותיהם היו כתביהם של קרל רנר ואוטו באואר, הוגי "האוסטרו מרקסיזם", שדיברו ברוח זו. אך החלומות היפים על השילוב בין הניגודים האלה נופצו שוב ושוב, ובכל פעם שנשקף איום על מעמדו של הלאום, הוא ניצח, ובגדול. כך ערב מלחמת העולם הראשונה, כך ערב מלחמת העולם השנייה, וכך בין המלחמות. גדולי המאמינים בעולם נטול גבולות, המחולק על פי מעמדות ולא על פי שייכות לאומית, ואם רק ירצו פועלי כל העולם, הם יתאחדו וימגרו את הקפיטליסטים מחרחרי המלחמה, מיהרו לחזור לבתיהם לשמע הצלצול הראשון של פעמון האזעקה והתגייסו לצבא ארצם גם כנגד חבריהם מתמול שלשום.

כדי להבין את גודל האתגר שלפניו ניצבו צעירי "לחשוב ולהחשיב" בארץ־ישראל, עלינו לחזור שנים רבות לאחור.