חלום עולם הפוך

קראתי בעיתון שאשתו של הגבר שאהב אותי מתה. הדלקתי סיגריה. שמה היה ממוסגר במודעת אבל מטעם המשפחה. שמחתי לראות שזאת לא אני. בקלות יכולתי להיות אשתו המתה של הגבר שאהב אותי. רק במקרה אני לא כלואה בתוך המסגרת השחורה. אתה שומע, אמרתי לבעלי. אני עוד לא מתה. אבל הוא נרדם. או העמיד פני ישן. התוצאה אותה תוצאה.

אם תישן עכשיו לא תירדם בלילה, צעקתי מהמטבח. אני ער כבר שעתיים, צעק בחזרה. השמיעה שלו עדיין טובה. שמיעה באוזן אחת. פרסביאקוזיס. חירש שוטה וקטן. הבעיה טופלה בזמן. לבעלי הותקנו אוזניות שמיעה. אבל הזמן לא תוקן. שעתיים של בעלי אינן שעתיים בשעון. מאז שקרה מה שקרה, ומה לא קרה מאז, הוא זורק מספרים בלי כיסוי. סְפָרות. זמנים בערפל. הייתי בטוח שחייזרים באו לחטוף אותי, אמר. למה להם לעשות דבר כזה? עם כל אהבתי אליו, הסיכוי שחייזרים יבחרו דווקא בו היה מופרך ונשאר. להגיב לא הגבתי. הדבר האחרון שהתחשק לי הוא שיחה על חייזרים. בעלי המשיך. זיהה פרצה בשתיקה, וזרק פיתיון נוסף. ידעתְ שהאיש שנפל על כדור הארץ גילה שהכלא פתוח? הכול בהרמת קול. הוא בחדר השינה ואני במטבח. לא ידעתי, וגם לא דיווחו על זה בחדשות. נזכרתי בסיפור על איש אחר. אבל יותר מזה לא זכרתי. אתה יודע על איזה איש אני מדברת. בעלי לא ידע. נו, האצתי בו. קראת את הסיפור הזה, אפילו המלצת לי עליו. אה, אמר בעלי. נו? מה נו? איך קוראים לו? למי, שאל. לסיפור. בעלי לא הצליח להיזכר. וגם אני לא. נשארנו בחוסר היזכרות. בעלי לא נראה מוטרד. בדרך כלל לא זכרנו את מה ששכחנו ולא היתה לנו סיבה להצטער. רציתי לבקר את תֵיאָה.

תיאה מחכה לנו, אמרתי ברגע שחציתי את מפתן חדר השינה. קוּוָאסִיר דידה אחריי. קשוב לכל מילה. בעלי שכב במיטה, המחשב הנייד היה מונח על הכרית שלי שהיתה מונחת על חלציו. חימום אשכים גורם לעקרות, קרא באיזה מקום. מחשבים ניידים הם סכנה מוחשית. בעלי לא רוצה להיות עקר. המילה מפחידה אותו גם כשמדובר בבקבוק חלב. חלב עמיד לא בשבילנו. וזה מובן מאליו. קוואסיר הביט בי, הביט בבעלי והחליט להישכב למרגלותיו. חש בפגיעותו. התרווח מלוא גוֹלְדֵניוּתו על השטיח הקטן. פרווה מתולתלת ופועה. פעייה שנהבית רכה ונעימה של כבשה דנית. מכל תחנותיו בבית, על שטיחי הפרווה הרגיש הכי טוב. קרוב אצל עצמו. כבשה תאומה, בגוני אפור, משוטחת גם על הרצפה שלמרגלות מיטתי. אמא ובת, חשבתי. כלומר בצדה השני של המיטה הזוגית. וקוואסיר מחלק ביניהן את זמנו. הכבשים נשחטו כבר מזמן, וגם נאכלו, יגיד בכל פעם שיפשוט איברים, ויניח את דעתנו. לא רצינו להסתכסך עם צער בעלי חיים. בעלי ואני עדיין חולקים מיטה זוגית. מכאן הכבשים. אחת בכל צד. ומקפידים לישון באותו חדר תחת שמיכה משותפת. בקיץ שמיכת פיקה ובחורף שמיכת פוך. כָּחַלְת עינייך ועדית עדי.

מועד הלידה מתקרב, אמרתי והרמתי את המאפרה בדרכי לפח האשפה. פעולה שהתעכבה בגלל אירוע שמימי. בדלים זקופים, ארוכים, הזדקרו ממנה. תרנים במרינה שעלתה באש. בעלי לא מרוקן את המאפרה. והמציא לעצמו מין מנגנון כיבוי. תמיד אפשר לתחוב עוד בדל. ככה אין צורך במעיכה. תיאה התחילה את התשיעי. עלינו להזדרז. כל החדר זורח, אמר בעלי. ולא ראה את תיאה במשפט. את לא רואה? ראיתי. לא הבנתי אם אני חולם או מה קורה פה... חלמתָ, אמרתי... ואז נכנסתְ לחדר והתעוררתי. קיצור תולדותינו.

בחלון חדר השינה שייט ירח מלא כמו בסיפור ילדים. סופּרמוּן, אמר בעלי. עיניו נעוצות בסופרמון שעל מסך המחשב. תסתכל מבעד לחלון. הושט היד וגע בו. חיזיון כזה לא רואים בכל יום. אפשר לגרד אותו ממש. כף ידו של בעלי ליטפה את המסך. והוא המשיך להקריא. גדול בארבעה־עשר אחוזים ובוהק פי שלושים. הפעם האחרונה שהירח היה כה קרוב לכדור הארץ נצפתה בעשרים ושבעה בספטמבר אלפיים וחמש־עשרה, קרא בקול רם מדי ונלהב. תוהה כיצד קרה שהחמיץ אז את המופע המרהיב. את זוכרת מה עשיתי בעשרים ושבעה בספטמבר אלפיים וחמש־עשרה? מובן מאליו שלא זכרתי. הפעם הבאה שבה הירח יתקרב לכדור הארץ תקרה באלפיים שלושים ושלוש, אמר והתחיל סופר באצבעות. ירח מלא לָקוי, אמרתי. לבעלי התחשק לחם קלוי עם חמאה ודבש.

המילים איבדו את היציבות שלהן, אמר קוואסיר. זיהה אות מצוקה. בעיות בשפה, נטייה לשכוח מילים ושיבושי לשון, המשיך ואמר. במקרים מתקדמים עלול החולה להגיד משפטים לא מובנים. בעלי רוצה טוסט, אמרתי וליטפתי את ראשו. בלעדיו היו חיי קשים יותר. מה עדיף, חיי כלב או חיי אישה? בעלי שאל מי חולה. תסבירי לו, אמר קוואסיר. בעשרים ושבעה בספטמבר אלפיים וחמש־עשרה קרו שני אירועים: לפעמים סופרמון מתרחש בזמן ליקוי ירח מלא, קראתי מן הכתוב על המסך. משם נדדו העיניים לבעלי. השנה היתה אלפיים עשרים ושלוש. נחכה בסבלנות, אמרתי. לא רציתי לייאש אותו. כתבתי בפתק הצהוב לתת לו נשיקה בערב לפני השינה.

פתאום ביקש כוס חלב. שכח מלחם הליקוי. להקל את הצרבת. נדבקת בלובן של הירח, אמרתי. של הלבנה, אמר, יצא לו פתאום באותיות קידוש. כמה יפה המאור הקטן. פרנץ פון פאולה רצה לחיות עליו, אמר. וכבר זיהה את העיר הגדולה על הירח, מצפון לעמק שרוטר. אבל היו לו אבנים בשלפוחית השתן, אמר בעלי וצחק מלוא שיניו, וכל התוכנית נפלה בפח. כתבתי על פתק לקבוע לו תור לשיננית, והדבקתי על הקיר שבחדר השינה. לא כל האורות כבו, חשבתי. אבל לקום מהמיטה ולמזוג לעצמו כוס חלב, לא קם. ציפה ממני לקום לו. כוחו של הרגל, יגיד בכל הזדמנות. את הרי יודעת עד כמה אני אוהב אותך. מעולם לא הבנתי את הקשר בין שני המשפטים. וכבר היה מאוחר מדי לשאול. כוס חלב ועכשיו, אמר מרוצה מעצמו. מעל ראשו נפתחה בועה של מחשבות, ובתוכה שיננית עם מברשת שיניים בידה. לפעמים קשה לי להאמין שאי אז, בילדותי השנייה, התאהבתי בגבר הזה שמדבר עכשיו בחרוזים אידיוטיים. בניקוי השיניים האחרון התלבטתי בין מברשת כתומה למברשת ורודה. השיננית אמרה, נראה לי שאת ורודה. לבעלי התאימה מברשת בצבע ירוק זרחני.

את יודעת מה המרחק בין כדור הארץ לירח? שאל. לא ידעתי. לא זכרתי, נכון יותר. אין יום שבעלי לא שואל אותי את השאלה הזאת. דווקא את השאלות אני זוכרת במקום את התשובות. כאילו להכעיס. מאז ומעולם הייתי חלשה במספרים. וזה מספר ארוך מאוד. 384,403 קילומטרים מפרידים בין כדור הארץ לירח. ו... אמרתי, מדובבת אותו להמשיך את המשפט שלא תמיד מצליח להגיע לקו הסיום. בסופרמון המרחק מתקצר. וגם בעלי. ליקוי במעגל חשמלי בגלל התנגדות קטנה בין נקודות ששורר ביניהן מתח.

לא היו לו הכלים להעריך אם זה הרבה או מעט. קיצור המרחק, זאת אומרת. גם לי לא היו. לרגע אחד הבטנו יחד בירח הגדול. הירח שנולד בהתנגשות אלימה, אמר בעלי, אף על פי שלא נראו עוד ירחים בשמים. כל אחד מאיתנו ביקש משאלה. עת רצון. המכתשים שבּו נראו כמו צלקות. שקערוריות של פצעי בגרות שחיטטו בהם, שסחטו אותם, שעקרו אותם. לי לא היו פצעי בגרות. זה מפני שלא התבגרתי, יגיד בעלי בכל הזדמנות. אבל הפנים של תיאה היו מנוקבות ככברה. רצנו מקוסמטיקאית לרופאת עור לקוסמטיקאית. לא ידעתי אם הירח כבר הגיע לבגרות קוסמית אם לאו. התשובה יכולה לשנות את התמונה. אלף מילים לא יצליחו לכבות אותי. לשאול לא שאלתי. לכל שאלה יש תשובה. תשובה שלא תמיד יש לי סבלנות לשמוע.

בעלי המשיך להקריא. חולף במהירות על פני נבואות זעם של אסטרולוגים ברחבי העולם שהזהירו מפני התפרצויות של איתני הטבע, הרי געש, שיטפונות, רעידות אדמה וכיוצא באלה צרות צרורות עקב תופעות של גאות ושפל. כשהייתי בכיתה א', התחפשתי לנסיך. לא לנסיכה. בעלי לא הבין למה חזרנו לכיתה א'.

אין לכל אלה סימוכין, אמר קוואסיר וכיחכח קלות בגרונו.

צריך לרדת למקלט, התריע בעלי. עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי, וכבר נעמד בתחתוניו והשתחל בקושי לנעלי הבית. קוואסיר התיישב, דָּרך מבטו. היה זה לילה שקט. הכפכפים האלה גבוהים מדי. את לא רואה שאני לא מצליח לטפס עליהם. צריך מעלית, אמר בעלי. בכל פעם שנעל אותם איבד את שיווי המשקל לרגע. לא עלה בידי לשכנע אותו שהוא קורא על העבר או על העתיד. בעצמי לא ידעתי. בכל אופן, לא על ההווה. הערב אנחנו מוגנים גם בבית, אמרתי בקול הסמכותי שלי. גם הוא מן העבר. האדמה לא תרעד. ואם תרעד, המקלט זה המקום האחרון לקלוט בו. מקלט זה מרחב מוגן, אמר. המחשבה ננעלה. מרחב מוגן, חזר ואמר. זנב של אכזבה ליווה את דבריו, בשעה שהקריא לי הודעת טקסט שקיבל מהמוקד העירוני: בעת קבלת התרעה על ירי רקטות וטילים, היכנסו למרחב מוגן בהתאם לזמן ההתגוננות העומד לרשותכם ושהו בו עשר דקות. עכשיו רצה לדעת מהו זמן ההתגוננות העומד לרשותנו. הבטחתי להכין לנו פנקייקס. בינתיים תדליק סיגריה. בעלי משוגע על הפנקייקס השמנמנים שלי. ורק בזכות ההבטחה הסכים להישאר בבית. התחתונים היו תלויים על מותניו כמו שקית ריקה מהסופר. וכך עמד עוד רגע עד שנכנע. בלית ברירה הוא ומבושיו נבלעו שוב מתחת לשמיכת הפיקה. קוואסיר עבר לנוֹח.

בחזרה לגרמי השמים. המאור הקטן, למעשה. הנאורות והנאורות שכנגד. בעלי שוטה נאמן של המדעים המדויקים ושל האמת המדעית. אף על פי שהיסטוריה, את יודעת... היא לא מדע מדויק, השלמתי את המשפט. היא לא מדע. נקודה, אמר. וגם המדע לא מדויק, את זה הוכיחה ההיסטוריה. והוא הרי פרופסור להיסטוריה. אמריטוס, יוסיף בכל פעם שאסגיר את משלח ידו. לא משלח יד, יגיד, אורח חיים. לא הוא ייפול במלכודות של יידעונים. המעגל נסגר ולא היה במה להיאחז. עכשיו הבנתי, אמר. המרחק לא קבוע היות שמסלול ההקפה של הירח סביב הארץ הוא אליפטי וממילא הוא משתנה מדי חודש ופעם הוא קרוב ופעם הוא רחוק. כל זה מידע שנלעס עד דק הרבה לפני סדרת האירועים שעברה עלינו שאינה אלא סדרת אימה. הקשבתי בסבלנות. לאבד את הסבלנות פירושו להפסיד בקרב, אמר מוֹהַנְדַס, אמר קוואסיר.

אַפּוֹגֵיאָה ופֵּרִיגֵיאָה, אמר בעלי וחזר ואמר, ושאל פתאום אם אני רוצה לבקר את פְרֵייָה. הכול בגלל הפריגיות של הירח. אסוציאציה פונטית. אחר כך שאל אם אני יודעת שפְרַיידֵי זה על שמה. לא ידעתי. ארבעה מתוך שבעת ימי השבוע... אני יודעת, אמרתי, אף על פי שלא ידעתי. באנגלית בלבד, אמר. רק התחלנו את היום. והראש שלי כבר היה ממולא. די לי ביום השני בשבוע, יום המוּן. ברור למה. ומחר יום שני. דֵיי־מון, אמרתי. גם אם תהיה רעידת אדמה הלילה, לא תהיה בכך משום הוכחה, המשיך ואמר. לא הבנתי כלום. כן או לא. מעל האדמה או מתחת לאדמה. אתה יודע באיזו שנה אנחנו חיים? בעלי התעלם מהשאלה. יש מדענים, חלקם בעלי שם בין־לאומי אפילו, שיגידו לך בדיוק אותו הדבר, המשיך ואמר. אתה יודע מה השעה? בעלי לא ידע. אתה יודע מי ראש העיר? בעלי לא ידע. אתה יודע מי נשיא המדינה? גם אני לא ידעתי.

דבר אחד בטוח, אמר בעלי, חלפו שעות מאז נכנס למיטה, ולמרות הכול הוא לא מצליח להירדם. חלפו שעותיים, אמרתי, רק התעוררת. אבל היתה זו תחילתו של הסבר. כוח המשיכה של הירח משפיע על גאות ושפל, וגאות ושפל משפיעים על איכות השינה. בגלל זה, אמר בעלי, ורצה לדעת אם הבנתי. הסוגיה הזאת העסיקה כבר את הקדמונים, אם לא ידעת. לא ידעתי. או ידעתי ושכחתי. הדיסק מלא. בעלי כבר עבר לענן. אבל כולם יודעים שזה בלוף. הכול קבור מתחת לאדמה. כך או כך, המשיך לגלוש בין המחקרים הרבים מספור, שצצו בזה אחר זה ומילאו את מסך המחשב שלו, חמישה־עשר אינץ', ולא מצא מרגוע לנפשו. כל אחד אומר משהו אחר, אמר.

בינתיים ועד שיצליח ליישב את הסתירות, הלכתי למטבח. המאפרה עדיין בידי. אינטרמצו. פח האשפה היה מלא עד אפס. קוואסיר הצטרף אליי גם אם באיחור־מה. קשה לנוע מצד לצד. הזִקנה מידבקת. לא הירח והמחלות שהוא מביא איתו. זה מה שהשלכתי, מכל מקום. וגם משבר האקלים לא עוזר. ארבעים מעלות בחוץ, אמרו בחדשות מתישהו השבוע. הנחתי לבעלי להתמודד עם ההוכחות לכאן ולכאן. הוא בירח ואני בכדור הארץ. כל אחד מאיתנו מסוּבב על מישהו אחר. שאלתי את קוואסיר איזה יום היום. אחר כך מזגתי חלב מלוא הכוס. וזרקתי לתוכה קיסם שזית נעוץ בקצהו האחד וסלסולי צלופן צבעוני מגולגלים סביב קצהו השני. לשם החגיגיות. כתבתי על פתק, לקנות חלב, והדבקתי אותו על המקרר. דבר לא השתנה בהפסקה. הוא אפילו לא הלך לשירותים. קוואסיר השתרע הפעם על השטיח שלמרגלות מיטתי. זה הזמן להדליק את מקטרת החוכמה, חשבתי, ואף הצעתי לו. קוואסיר השתעל בנימוס המחייב. סֶדֶה סַפְּיְינְטָה הוא הירכיים של מריה הקדושה, זה מה שקראתי במאמר שכתב בעלי — מושב החוכמה שעליו יושב התינוק ישוע. ואף על פי כן קוואסיר לא אוהב שהנכדים מתיישבים על ירכיו. אני לא מריה, יגיד בכל הזדמנות. את התינוק ישוע אינו מזכיר משום־מה. אולי מפני שהם שלושה, הנכדים זאת אומרת, ודי לנו בישוע אחד על המצפון.

בניגוד למיתוסים השגורים, המשיך בעלי להקריא מהמסך, ולתופעות המכונות בשפה העממית מחלת ירח — מחלה דנית שהביאו הפולשים הראשונים לבריטניה, הוספתי חוכמה משל עצמי לפני שקוואסיר יקפוץ בראש — יש בכוחו להשפיע על השינה לטובה דווקא. עשרים וחמישה אחוזים מן הנחקרים, כך על פי מחקר אוסטרלי... עצור, ביקשתי. עוד מילה אחת על הירח ואני הולכת. הולכת ולא חוזרת, איימתי. ואין פנקייקס. כשהירח מלא ישנים טוב יותר, בלע את המילים האחרונות בשיא המהירות. וזהו. וזהו. וזהו.

תיאה מחכה לנו, אמרתי. תיאה, תיאה, תיאה. את מטרטרת בעצמך, אמר והתחרט מיד והתחיל בסדרת החנופה. את נתת לי את תיאה. נתת לנו חיים. לא הצלחתי להתרגל למעברים החדים. ורק בזכות גילויי החיבה שלו, האהבה שהמטיר עליי לפרקים, החזקתי מעמד. עברה שנה מאז הביקור האחרון. מועד הלידה מתקרב. לפי החישובים שלי, הלידה צפויה בחודש הבא. תיאה התחילה את התשיעי. אתה שומע? יכול להיות שזאת תהיה הפעם האחרונה שניסע לבקר אותה. בעלי לא זכר שתיאה בהיריון. הכול בגלל דיאטה דלת שומן שהכתיב לו הרופא.

קוואסיר אמר, הכלבים ברחוב שלנו אוהבים לעשות צרכים בגומה של האיקליפטוס הזקן. בהיעדר תגובה הוסיף ואמר בקולו העמוק שבסוף ההיריון נולדת אמא. והניח את סנטרו על השטיח, והרים עיניים מבוישות. זנבו המפואר ניער את האוויר מצד אל צד.

***

רק דיברנו, ותיאה ובעלה צצו פתאום בחדר המגורים. הנכדים התיישבו מיד מול הטלוויזיה וביקשו לצפות בשלושה חזירים קטנים. הגדולה אהבה את שיר הנושא, כמו אמא שלה בילדותה, ושרה, מי מפחד מהזאב הרע. אבל השירה לא נמשכה זמן רב. תיאה ביקשה להנמיך את הקול. לקראת סוף ההיריון איבדה את הסבלנות.

קוואסיר תפס את מקומו לצד הנכדים. ידה של הנכדה הגדולה נשלחה ללטפו. את המבט לא התיקה מהמסך. לקוואסיר לא היה אכפת. העיקר הליטוף. בעלי העלה בעבר רעיון לבניית זרוע ליטוף מכנית, וחיפש לשווא מהנדסים בעלי תשוקה לנושא. בסופו של דבר, קבע כי זרוע כזאת תנער אותו מאחריות לרווחתו של קוואסיר. בלי מגע אנושי, אמר בעלי, תגדל כאן חיית פרא ולא בן דמותו של החכם באלים.

אבא ואני בדיוק דיברנו עליכם. אמרתי לו שהתחלת את התשיעי, ושמוכרחים להספיק לבקר לפני הלידה. בעלי רצה לדעת עם מי אני מדברת. עם תיאה, מה זאת אומרת עם מי. הוא כבר לא מבין מה קורה סביבו. כל כך התגעגעתי, תיאה'לה. כמה טוב שבאתם. במקום לנסוע פעמיים, נגיע ישר ללידה. לא זכרתי אם בעלי הוציא את הוואן מהמוסך. לרגע לא הייתי בטוחה אם ואן הוא מכונית או דירה להשכיר. עברתי הלאה, לפני שבעלה של תיאה יתחיל עם הפתרונות שלו לניהול חיינו. כלומר של בעלי ושלי, ויציע את המסגרות המתאימות לאנשים בגילנו, ואת חלוקת המשאבים העומדים לרשותנו, הכול לטובתנו. ננצל את הביקור כדי לעשות טיול יפה. בעלי שאל עם מי אני מדברת ולמה השארתי אותו לבד. שמחתי לקראת לידת הקיץ הצפויה. מיום ליום נעשה חם יותר, ובארצות הקור המזגן פועל גם בקיץ. הסתכלתי על קוואסיר כדי לאשר את תמונת המציאות. קוואסיר ואני מתואמים. אני לא שומעת קולות. אני כאן, אמר, ונשכב על גבו והפקיר את בטנו לליטופיה של הנכדה הגדולה.

תקפו אותי געגועים, אמרתי לבעלי. ותיאה כאילו שמעה אותי מרחוק וקפצה לביקור. כולם כאן. תתלבש. כבר תפסה אותו בלי בגדים. המראה לא נעים בלשון המעטה. יש שיגידו טראומטי. תגידי שלום לאבא שלך, אמרתי לה. אני הולכת להכין קפה. אתה שומע? צעקתי. תיאה כאן. כתבתי על פתק להזמין פולי קפה. אחר כך הוספתי את המילה "מחר". לא זכרתי אם בעלי עדיין נוהג, ומי יוציא את המכונית מהנמל.

את מתבלבלת, אמא'לה, אמרה פתאום. אני באמצע שביעי. יש זמן. ומתי סוף כל סוף תפסיקו לעשן? כל הבית מסריח מסיגריות. זה מה שאמרתי לאבא שלך, יש זמן. נעשה קודם טיול יפה. ואני לא רוצה קפה, אמרה. רק כוס מים. הנרי לי רצה מילקשייק. תות בננה אם יש. הילדים קפצו גם הם. וביקשו מילקשייק שוקולד. קוואסיר נעמד וכבר נפנה אל המטבח. הכלב הזה הוא המלאך השומר שלי, איש שיחי, כלב כלבבי. סבא עסוק עם הכוכבים שלו, אמרתי בדיוק ברגע שנכנס לחדר המגורים. הו, מדברים על החמור. ההיסטוריה האנושית כבר לא מעניינת אותו. סבא שלכם עלה לשמים. איש לא צחק מהבדיחה. גם אני רוצה מילקשייק, אמר בעלי, ובלי לאבד שנייה וגם בלי שלום, חיבוק או נשיקה, שאל את הנכדים אם הם יודעים איך נוצר הירח. סבא שלכם נעשה חולה ירח, אמרתי. תניחי לו, אמרה תיאה. תפסיקי להעיר לו. היא רצתה לדעת מה שלומו. ילדה טובה. יציב, אמרתי. לא רציתי להרחיב. עכשיו, לפני הלידה, השתדלתי לא להעמיס עליה דאגות נוספות. הנכדה הגדולה ידעה. הכול היא יודעת. עוד לפני שנשאלת השאלה היא כבר יודעת את התשובה. בלידה קשה, אמר בעלי. בהתנגשות אלימה. תן לה לענות, אמרתי. אתה שואל שאלה ולא מחכה אפילו רגע. בהתאבדות פלנטרית, המשיך כמו ילד קטן שלא יכול לעצור בדיבורו. הנכדה רצתה לדעת מה זאת התאבדות. זה כלום, אמרתי. בעלי התחיל להסביר, אבל הנכדה נכנסה לדבריו ואמרה שהירח נוצר מהשברים שהתפזרו אחרי ההתנגשות הגדולה בין כדור הארץ לתיאה. תיאה כמו אמא שלנו. שמעתם, ילדים? אמר בעלי שכבר שכח מההתאבדות. גם אני לא זכרתי מי התאבד. אכוֹל ושתוֹ. אבל המילה לא מצאה חן בעיניי. לא בנוכחות הילדים. תיאה, כמו אמא שלכם, אמר. תיאה היא גם אמא של סלנה, לא רק שלנו, אמרה הנכדה, והיא זוהרת ביום וגם בלילה. גם את זה היא יודעת. אני דווקא חשבתי לקרוא לה דיאה. רציתי חתיכה מדיאוס בשם. אבל בעלי התנגד, ושאל מה אני רוצה. מה את רוצה? תיאה פירושה אלה. הוא מוכרח להסביר כל דבר. תכונה שהחמירה בעקבות מצבו. הכול נסלח, אני משננת בלב. הגענו לגיל הפיוס. הקמנו ועדה. זה שם שעונה על כל הדרישות, המשיך ואמר. מחכים לדיאה נשמע טוב יותר, התעקשתי לרגע. את בעצמך אמרת שתיאה מחכה לנו. חלה אי־הבנה. זה מה שקורה בעתיד. כלומר עכשיו. אבל קודם. לא יכולתי להכריע מי מבין שנינו מתבלבל. זה היה נורא. חור בלבנה. מה היה קודם, לפני שהכול התחיל. בעלי שאל שוב, מה אני רוצה. שלא תלך לשומקום, חשבתי. שתישאר לצדי לנצח נצחים. בכל פעם שנעלם חששתי שלא יחזור. כל הליכה לשירותים היא נטישה. כל שנת לילה היא פרידה לנצח.

לפני שנפרדנו, כלומר לפני שתיאה ובעלה של תיאה והילדים של תיאה חזרו לביתם, אמרה תיאה שהיא משתגעת. שהיא לא יכולה להמשיך לגור בצפיפות כזאת. שאין לה מושג איפה הם ישכנו את התינוקת. שאין מקום להכניס אפילו עז הביתה. כל היום אני אוספת אחריהם, אמרה. איפה את רוצה שאני אשים את התינוקת החדשה, על המדף בספרייה?

בחלונות הגדולים של חדר השינה נשרף הקיץ. מאחורי האובך הצהיבו השמים, החווירו, נספגו בתוך עצמם, איבדו כל קשר למערכת הפלנטרית, ורק השריקות הירוקות של הדררות ליכלכו את השקט. בעלי היה מאוכזב. הוא ישב על המיטה בגבו אליי ונאבק בשרוכי הנעליים. אני רוצה נעליים עם־בלי שרוכים, אמר. נעלי בלרינה. מוקסינים, אמרתי. בדיוק כאלה, אמר בעלי.

חלמתי שתיאה והנרי לי הגיעו. נחתו אצלנו בחדר המגורים. והנכדים ביקשו מילקשייק. יש אנשים שמוכנים להודות ברצח תמורת מילקשייק, אמר בעלי. אני מכיר אחד שהתוודה על שש מאות רציחות. שש אמרתי, אתה מתבלבל כנראה. שש מאות, אמר בעלי. זה בטח לא קרה בבת אחת. מגיע גיל שאחרי מילקשייק אחד כבר כואבת הבטן. ואנחנו הגענו לגיל הזה. בעלי שאל אם הכנתי להם. זה היה רק חלום, אמרתי. ודווקא עכשיו התחשק לו מילקשייק. זה לא דווקא, אמר, זה בגלל הרציחות. אחר כך שאל אם אני בטוחה שחלמתי. היה מוכן להישבע שהם היו כאן. נזכר בשיחה שלו עם הנכדה.

כל זה קרה בשבת אחר הצהריים. התעוררתי ממנוחה קצרה. השקט מילא את האוזניים כמו בצלילות של בעלי באמבטיה. אלף פעם אמרתי לו, תיזהר לא לטבוע. אתה כבר לא ילד קטן. אבל הוא בשלו. סותם את האף ומבקש ממני למדוד זמן. משוויץ בְּרֵיאות של שחיין. אלמלא העישון, היה מחזיק עוד שתי דקות. האור מיצמץ בין שלבי התריסים. רציתי לקום ולשטוף פנים, להתרענן. הרגל היתה כבדה מאוד. בגלל הנמלים. כל הגוף היה רדום. צריך לנקות את המאוורר. שרשורים של אבק הזדחלו על הכנפיים. נשורת החיים. וזה היה עוד סימן.

אני לא מתה, אמרתי לבעלי. וגם אתה לא. אבל הוא בשלו, רוצה את המילקשייק שהבטחתי לו. ואתה יודע איך אני יודעת? אני מחוץ למסגרת, אמרתי. ראיתי אותי מזדחלת על המאוורר. לנקות לא היה לי כוח. בעלי לא רואה מראות כאלה. לכלוך נמצא מחוץ לטווח הראייה שלו. כזה הוא בעלי, גבר בר מזל. כדי שמשהו יזיז לו נדרשת מעורבות של גרמי השמים.

עכשיו ישב אל שולחן האוכל, שלושה מטרים ממני, במילקשייק לא נגע, וקרא את עיתון השבת. הסיגריה שעישן היתה בהפסקה על המאפרה, והאפר הלך והתארך עד שנשר על שולחן העץ ונימר כווייה קטנה. מפעם לפעם התנפצו חרש גיליונות הנייר. היתה לי ההרגשה המשונה הזאת של דז'ה וו. כבר כתבתי את המילים האלה בסיפור אחר. זכרתי את הכתוב. וידעתי מה עומד לקרות. הוא אהב לפרוש את הגיליונות הרחבים על השולחן. פה ושם נשמעה אנחה. לא שאלתי על מה ולמה. ידעתי בלי לשאול. כשהגיע לעמוד האחרון, הפך את העיתון והתחיל מדפדף מהצד השני. כל האותיות נפתחות אל השמים, אמר. את יודעת לכמה אותיות יש פתח מלמטה? לא ידעתי. בעלי התחיל לספור, ובאמצע הספירה הפך שוב את העיתון ובלי כל סיבה נראית לעין פתח בהאשמות. הודיתי בכל אחד מהסעיפים ובלבד שיחזיר לי את השקט. הרופא אמר, ויש גם תנודות במצב הרוח. ייתכנו התפרצויות אלימות.

כתוב בעיתון שאמש זרח מעלינו ירח כחול. בעלי רצה לדעת איך יכול להיות שהוא שומע על זה רק עכשיו. התקשרו מנאס"א, אמרתי, אבל לא ענית. את יודעת כל כמה זמן זורח ירח כחול? כן, אמרתי. פעם בירח כחול. בגלל זה הוא אוהב אותי, אמר, בגלל בדיחות הקרש. איך תרנגול חוצה את הנהר וכיוצא באלה בדיחות. אחר כך רצה לדעת למה לא אמרתי לו שגם בתחילת החודש זרח סופרמון. ראינו אותו יחד, אמרתי. הוא זרח בחלון חדר השינה שלנו. בהמשך לא היה בטוח אם שני הירחים כחולים או רק השני. וממילא אינם כחולים באמת. פעם קראו להם ירחי הבגידה, אמר, ורצה לדעת אם אני יודעת. לא ידעתי. וגם לא עניין אותי לדעת. אני לא אוהבת את המילה "בגידה". זאת מילה שבולטת על הדף. את רוצה לדעת למה? לא רציתי. ובוויקיפדיה כתוב שהפעם הבאה שבה יזרח סופרמון תהיה בשנת אלפיים שלושים ושלוש. הפעם העמדתי אותו על טעותו. בשלושים ושלוש יהיו גם ליקוי ירח וגם סופרמון. והצורר הגדול ייבחר, אמר, וכל השאר היסטוריה. שאלתי מה עם המילקשייק. ביקשת מילקשייק. אני שונא מילקשייק, אמר. אחרי מאה שנה אני כבר צריכה לדעת.

קוואסיר כישכש בזנבו, אבל לא אמר מילה. החלפנו מבטים יודעי דבר.

***