חלומות נעורים
אן מקאליסטר
₪ 29.00 ₪ 25.00
תקציר
יאניס סבאס, נער שעשועים שרמנטי ובן לשושלת סבאס, היה חלומה של כל נערה. אך עד מהרה הוא הפך לחלום הבלהות של קאט, כאשר הבטחותיו אליה הסתכמו בפרשיית אהבים קצרצרה.
כעת קאט מקלין התבגרה וגם התגברה על חלומות הנעורים שלה. בנחישותה שלא להיכנע בשנית למחמאות שטחיות ולקסם אישי, היא התארסה לאדם נבון ורגיש.
ואז היא נאלצת לבלות שבוע בחברת האדם שמעולם לא שכחה. מבטו פורץ בחוזקה מבעד להגנותיה, ולפתע היא כבר לא כל כך רוצה להסתפק באדם שהוא רק נבון ורגיש…
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 208
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: שלגי
קוראים כותבים (5)
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 208
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: שלגי
פרק ראשון
"יאניס?"
הקול נשמע מרחוק – מהיכנשהו בקרבת פיו, יאניס החליט, ואז הוא הבין שהצמיד את השפופרת לאוזנו. הוא נשכב על גבו ונאבק להחזיקה כראוי.
אה, כן. כך טוב יותר. חזק יותר, לכל הפחות. הוא עדיין לא פקח את עיניו. הן היו מלאות בקורי שינה וגופו היה נוקשה כולו.
"כן. אני כאן." קולו היה כנייר זכוכית, מחוספס ואפוף שינה. אין פלא, מפני שהוא הרגיש כאילו שהוא כמעט שקע בשינה.
"הו, לא. הערתי אותך. חששתי שזה יקרה."
כעת הוא זיהה את הקול הנוגה. הייתה זו מגי, לשעבר בעלת הבית שלו וכעת דיירת שהתגוררה בדירה מעל למחסן של בית החוף הישן שהוא קנה ממנה לפני כשלוש שנים. הוא ידע שלא מצא חן בעיניה לבקש ממנו טובות. מגי הייתה קנאית לעצמאותה. אם היא מתקשרת בשעה כזאת – מה השעה בכלל? – הוא ידע שבוודאי יש לה סיבה חשובה. אולי הגג התעופף ברוח?
"מה הבעיה? מה קרה?" בדרך כלל הוא התגבר בקלות על עייפות טיסה. אך הוא בילה יותר משלושים שעה בטיסה חזרה ממלזיה, וראשו כאב כהוגן. הוא מצמץ בעיניו בחוזקה, ואז הכריח אותן להיפקח שוב.
השמש הפציעה. אך לא בחוזקה, תודה לאל. הוא יכול היה להבחין בערפל הבוקר מבעד לוילונות המוסטים למחצה. החוף של קליפורניה כוסה בערפל, עד שהוא נעלם במזג האוויר החמים של שעות היום. יאניס פזל לעבר השעון. השעה עוד לא הייתה שבע.
"לא קרה דבר. ובכן, לא קרה דבר לדירה," היא ענתה. הוא הבחין בהססנות שבקולה. "עלי לבקש ממך טובה." אך היא עדיין נשמעה מעט מהוססת.
יאניס אילץ את עצמו לקום מהמיטה ואמר בנוקשות, "כל מה שתרצי."
כאשר הוא הציע את ההצעה על ביתה באי בלבוא, סוכנת הנדל"ן אמרה בחוסר מנוחה, "הבעלים רוצה להישאר בתור הדיירת שלך. בדירה שמעל למוסך, היא מיהרה לסייג את דבריה. "זה התנאי לביצוע המכירה." תנאי שבבירור לא השביע את רצונה.
אך לאחר שהקדיש לכך מחשבה, יאניס החליט שאין בכך כל פסול. אחרי הכל, קרוב לוודאי שדיירת בת שמונים וחמש תהיה הרבה פחות מרעישה ובעייתית, לעומת רוב האנשים הנמשכים לסגנון החיים הבטלני של בלבואה, דרום קליפורניה.
"תחתום איתה על חוזה של שישה חודשים," ייעצה סוחרת הנדל"ן.
אך למעשה יאניס הציע לה להישאר לגור בבית, בעוד שהוא עבר לדירה הסמוכה. הוא אהב את הנכס, לכן לא שינה לו היכן לגור על הנכס. מגי סירבה להצעתו.
היא "בדיאטה", כפי שהיא התעקשה. הטיפוס במדרגות יספק לה "התעמלות בריאה."
אז כרצונה הוא עבר לגור בבית ומגי התגוררה בדירה שמעל המוסך. ההסדר הזה התאים לשניהם. יאניס הרבה לצאת לנסיעות עסקים למטרת ייבוא וייצוא עץ משובח עבור מעצבי רהיטים. מגי אף פעם לא יצאה מהבית. היא השגיחה על הדברים בזמן שהוא יצא. הוא עזר לה להגדיל את אוסף הגלויות ומגבות המטבח שאספה מרחבי העולם. וכאשר הוא היה שוהה בבית, היא הייתה מכינה לו עוגיות וארוחה ביתית פה ושם.
מבחינתו, היא הייתה יכולה להישאר לנצח. לא בלבד שמגי הייתה דיירת מושלמת, נוכחותה גם לא השאירה לה הרבה מקום פנוי לאכסון אורחים בביתו. משפחת סבאס כבר מזמן הוכיחה את יכולתה האינסופית להתרחבות. ולמרות שיאניס העריך את החמימות ורוחב הלב של משפחתו, הוא לא העריך את האפשרות שקרובי משפחה יכפו את עצמו עליו.
הוא חיבב את בני משפחתו – אך מרחוק. די מצא חן בעיניו שמפרידה ביניהם יבשת.
לפני שבועיים, ממש לפני שהוא יצא לדרום מזרח אסיה, הזדמן לו לומר לאנסטסיה, אחת משלישיית בנות הדודות שלו, שצלצלה לשאול אם יש לו "חדר פנוי לכולנו" למשך חופשת האביב, שלמעשה לא, אין לו חדר פנוי. הוא חייך בעודו נזכר בכך.
ואז הוא הגמיש את כתפיו וקפץ מחוץ למיטה ונעמד. "כל מה שתרצי, מתוקה," הוא אמר למגי. "בייחוד אם זה מגבות מטבח," הוא אמר לה. "הבאתי לך לא מעט."
"אלוהים אדירים!" היא צחקה. "אתה מפנק אותי."
"את שווה את זה. מה את צריכה?" הוא הציץ מעבר לחלון האחורי. נראה שהגג עדיין איתן ויציב. אך הוא תמיד שמח להחליף נורה, לתקן בריח או לסחוב את המצרכים לדירתה, למרות שבהתחשב בכך שהשעה שבע בבוקר, קרוב לוודאי שהיא ניצבת בפני בעיה אחרת.
מגי נאנחה. "הבוקר מעדתי בגלל השטיח המטופש והרגליים שלי. תהיתי אם תוכל להסיע אותי לבית החולים."
"בית החולים?" יאניס הוכה בתדהמה. "את בסדר?"
"כמובן," מגי הזדרזה לומר. "יש לי בעיה קלה באגן הירכיים," היא אמרה. "התקשרתי אליהם. הם אמרו שעלי לעשות צילום רנטגן."
"אני כבר מגיע." הוא התחיל ללבוש את הסוודר הישן של אוניברסיטת ייל בעודו מדבר. ואז הוא לבש בחופזה ג'ינס ונעל נעלי סירה בלויות. לאחר פחות מדקה, הוא מיהר במעלה המדרגות לדירתה של מגי ונכנס פנימה.
הוא ישבה על הספה בפנים זועפות. שערה הלבן היה אסוף היטב בקודקוד ראשה. "מצטערת. אינני אוהבת להטריח אותך."
"אין שום בעיה. את יכולה ללכת?" הוא התכופף לצדה.
"ובכן, אינני מצפה שתישא אותי בזרועותיך!" היא קמה מהספה במאמץ רב.
"אני יכול לשאת אותך," יאניס אמר. היא שקלה בערך כמו רשת הדיג שהיא תלתה על הקיר לקישוט.
"שטויות," היא אמרה, אבל אז היא ניסתה לעשות צעד, התנשפה בכבדות וכמעט שהיא נפלה, אם הוא לא היה תופס אותה.
"כנראה שמוטב שנזמין אמבולנס," יאניס אמר בנוקשות. אך במקום זאת, הוא הרים אותה בזרועותיו ונשא אותה במורד המדרגות אל המוסך, שם מכוניות הפורשה והפורד סדאן שלו חנו זו לצד זו. הוא נעצר.
מגי נאנחה. "מוטב שנקח את המכונית שלי," היא אמרה ובקולה נשמע רמז לחרטה.
יאניס חייך, שבע רצון. "אינך רוצה להגיע לבית החולים עם הפורשה?"
"הייתי שמחה," היא אמרה. "אבל אין לך מקום למושב בטיחות."
הוא כמעט הפיל אותה מידיו. "מה?"
"נזדקק למושבת הבטיחות. הארי אצלי."
"הארי?" מי זה הארי, לכל הרוחות?
"התינוק של מיסטי," היא הסבירה. "אתה זוכר? פגשת אותו."
הוא זכר את מיסטי. היא הייתה נכדתו של וולטר, בעלה השני המנוח. לא היה לה קשר דם למגי, אך מבחינת מגי מיסטי הייתה "בת משפחה". אך יותר מכל, היא הייתה טיפוס מוזר ופלרטטני, וגם אימא לא נשואה למיטב זכרונו.
חובבת גלישה מנותקת מהמציאות עם שיער בלונדיני, שיזוף עז ועיניים כחולות רחבות וריקות. מיסטי הייתה יפהפיה אך חסרת אחריות. מבחינת הגיל, הוא ניחש שהיא בערך בת עשרים – אך מבחינה רגשית, היא מתנהגת יותר כמו בת שבע. העולם תמיד סובב סביב מיסטי. יאניס נבהל לשמוע שהיא מגדלת ילד.
"מי מגדל את מי?" הוא שאל את מגי.
היא גלגלה את עיניה לעברו. "אולי הוא יעשה ממנה בנאדם."
יאניס לא חשב שזה מתקבל על הדעת. אך הוא אכן זכר שראה איש קטנטן עטוף בשמיכה במהלך אחד מהביקורים של מיסטי, לפני מספר חודשים.
"מה כוונתך, הארי אצלך?" הוא אמר.
"הוא ישן בחדר השינה. אל תדאג. אתה יכול להעיר אותו. הוא לא יעורר מהומה. לפחות לא מהומה גדולה," היא הוסיפה והיא הביטה בו במבט שנועד להרגיעו, אך שבסך הכל נראה מלא תקווה.
"מנחם לדעת," יאניס אמר באדישות. הוא הביט בכמיהה לעבר הפורשה בזמן שחלף על פניה, נשא את מגי למכונית והושיבה על המושב שליד הנהג. "היכן מיסטי? או שעדיף שלא אשאל?"
בזמן שהוא פתח את הדלת וניסה למקם אותה במושב מבלי להכאיב לה, היא אמרה מבעד לשיניים חורקות, "היא הלכה לשוחח עם דווין."
אבי התינוק. יאניס זכר את שמו. הוא מעולם לא פגש את דווין. הוא בהחלט לא הבין את הטעם שלו בנשים. הפרט היחיד שהוא ידע על דווין, זה שהוא היה בצבא.
"הנה. אני בסדר עכשיו," מגי אמרה ברעד קל. היא נראתה חיוורת באזור הפה, ויאניס החל לדאוג.
"את לא עומדת להתעלף," הוא אמר לה. דבריו לא נשמעו כשאלה. הם נשמעו כחצי פקודה וחצי תחינה.
"אני לא עומדת להתעלף," מגי הרגיעה אותו. "תחזור לדירה ותביא את הארי. מפתחות המכונית מונחים בקערת התרנגול שעל מדף הספרים במטבח."
יאניס עלה במדרגות במהירות, חטף את המפתחות מהקערה ונכנס לחדר השינה, שם הסתבר שמיסטי הציבה מעין עריסה ניידת עבור תינוקה הישן. יאניס הניח שעליו לזקוף זאת לזכותה – גם מושב בטיחות וגם עריסה.
הוא ציפה שמיסטי פשוט תזרוק את התינוק אצל מגי למשך היום, מבלי לדאוג לצרכיו. אולי היא באמת התבגרה.
התינוק נרגש בזמן שיאניס התקרב לעריסה. הוא זקף את ראשו הכהה והביט סביב. יאניס לא ידע מה גילו. פחות משנה, הוא שיער. הוא זכר שבתחילת הקיץ שעבר מיסטי הייתה גדולה כמו לווייתן, ושזה כלל לא מצא חן בעיניה. אז הארי בוודאי נולד באמצע הקיץ.
"שלום לך, הארי ידידי הוותיק." הוא השמיע קול עליז, בעודו מציץ לתוך העריסה.
הארי התיישב ונשא מבטו מעלה. כאשר הוא לא הבחין בפנים שציפה לראות, פרצופו התקמט בזעף.
אלוהים ישמור, דמעות.
"תפסיק עם זה תכף ומיד," יאניס אמר לו בנוקשות ואחז בתינוק לפני שהוא יעיז להתחיל לפרוץ בבכי. הארי הביט בו בבהלה בעיניים כחולות ורחבות, ולמרבה המזל גם יבשות מדמעות. "הבה נלך למצוא את סבתא שלך," יאניס אמר והחזיק את התינוק על ירכו, בעודו נועל את הדלת וממהר במורד המדרגות.
הארי לא השמיע הגה – עד שהוא הבחין במגי, ואז הוא השמיע צליל מסולסל והושיט את ידיו לעברה.
"חמוד שלי, אינני יכולה להחזיק אותך." מגי נראתה מוטרדת לא פחות מהארי. "הצלחת להחליף לו חיתול כל כך מהר?"
"מה?" יאניס פתח את הדלת האחורית וניסה להבין כיצד עליו להושיב את הארי במושב הבטיחות.
"הוא בדיוק קם. הוא בוודאי רטוב."
יאניס חשב שזה ייתכן מאוד. "עלינו לקחת אותך לבית החולים."
"אני יכולה להמתין," מגי הבטיחה לו. היא שלחה לעברו חיוך מתוק ומלא תקווה.
יאניס, בתגובה, נעץ בה מבט נוקב. אך הוא יצא מהמכונית והביט בה מבעד לחלון המושב שליד הנהג. ידיה היו משולבות בחיקה.
"את נהנית מזה," הוא האשים אותה.
מגי עיקמה את אפה. "אינני נהנית מהכאב שבאגן הירכיים שלי."
הוא חייך באשמה מפני שהוא ידע שהצדק עמה. אבל הוא עדיין הזעיף פנים. "אם כך, את מפיקה את המיטב ממצבך."
היא חייכה חיוך רחב. "משהו כזה."
"את חושבת שאינני מסוגל להחליף חיתול?"
"אני חושבת שאתה יכול לעשות הכל," מגי אמרה בעליזות, וכמובן שזו הייתה התשובה הנכונה.
וגם הייתה אמת בכך – והוא הוכיח זאת. "קדימה, הארי. תנו לנו רגע," הוא אמר למגי בזעף ופנה בחזרה לעבר הדירה.
זה לא שהוא מעולם לא החליף חיתול. לכל הרוחות, הוא עשה זאת אלפי פעמים. ובכן, אולי לא צריך להגזים, אבל כשנולדים למשפחה גדולה כמשפחתו – חרף העובדה שהוא נולד לפני האח האחרון – אי אפשר להתחמק ממטלת השמרטפות. תמיד היו בני דודים ואחיינים ואחייניות שאפשר להפקיד בידי הקורבן התמים – שלא לומר הסרבן.
הוא מיהר להיפטר מהחיתול הרטוב של הארי והלביש אותו בזריזות. הסתבר שהחלפת חיתול היא כמו רכיבה על אופניים. לא שוכחים, אפילו אם ממש רוצים. והארי שיתף פעולה לשביעות רצונו. הוא התהפך וניסה להימלט רק פעמיים, וליאניס מאז ומתמיד היו רפלקסים בריאים.
"זהו זה," הוא אמר לתינוק. "עכשיו הבה נקח את סבתא שלך לבית החולים."
הוא השאיר למיסטי פתק על שולחן המטבח, ובו נכתב היכן הם נמצאים ושהיא יכולה לבוא לקחת את הארי בזמנה החופשי. ואז הוא נשא את התינוק וירד בחזרה למוסך.
הארי נצמד למותנו של יאניס וחייך ונפנף בזרועותיו ומחא בכפיו לעבר סבתו, שהשיבה לו בברכת שלום ובחיוך.
"אתה גבר שבגברים," היא אמרה ליאניס בזמן שהוא הושיב את התינוק במושב הבטיחות והצליח לחגור אותו כהלכה.
בית החולים הקרוב ביותר נמצא במרחק קילומטרים ספורים לאורך החוף. יאניס מעולם לא היה שם, אך מגי הכירה אותו היטב.
"שם וולטר נפטר," היא אמרה.
"אינך עומדת למות," יאניס אמר והידק את לסתו בנחישות.
מגי צחקה. "לא היום."
"לא בקרוב." הוא לא ירשה זאת. הוא לא הוסיף מילה, רק התמקד בהגעה לבית החולים במהירות המרבית. כאשר הם הגיעו, הוא עצר את האוטו בחנייה של חדר המיון והלך להביא כיסא גלגלים. אך לפני שהוא הספיק לעשות זאת, הופיעו סניטר ואחות. הם העמיסו את מגי על הכיסא ברוב יעילות והתחילו להוביל אותה לעבר הבניין.
"תוכל למלא את הניירת מיד לאחר שתחנה," האחות אמרה לו.
"אני לא –" הוא התחיל לומר, אולם הם כבר נעלמו בתוך הבניין והותירו אותו לבדו.
ובכן, לא בדיוק לבדו. הארי היה איתו.
הוא קיפץ מעלה ומטה במושב הבטיחות והשמיע קולות עליזים. כאשר יאניס התכופף להביט בו, הוא אפילו חייך לעברו.
יאניס הצליח להשיב לו חיוך למראית עין. "קדימה," הוא אמר ונכנס בחזרה למכונית. "הבה נמצא מקום חנייה."
עד שהוא מצא מקום חנייה, ועד שהוא הוציא את הארי ממושב הבטיחות וחזר לחדר המיון, לא היה כל זכר למגי.
"הם לקחו אותה לעשות צילום רנטגן," הפקידה אמרה וקרנה מעצם נוכחותו של הארי. "נכון שאתה חמוד? בן כמה הוא?" היא שאלה את יאניס.
"אינני יודע."
היא זקפה את גבותיה בהפתעה.
"הוא לא שלי."
"אה. ובכן, חבל מאוד," היא אמרה. יאניס לא היה שותף לדעתה, אבל הוא לא טרח לציין זאת. "הם תכף יחזרו. היא מילאה את כל הניירת בעצמה, אז אתה חופשי ללכת הביתה," הפקידה אמרה. "אתה יכול לחכות כאן –" היא הצביעה לעבר חדר המתנה עמוס, שם אדם אחד השתעל ואדם אחר שתת דם –"או בחדר שבו שמנו אותה."
הארי התנועע מצד לצד. יאניס לא חשב שהוא יצליח לבדר את הארי בחדר שבו אסור לו לגעת בדבר. "נצא לעשות סיבוב." הוא נתן לה את מספר הטלפון הסלולארי שלו. "תתקשרי אלי כשהיא חוזרת."
בינתיים הוא ישוטט בחוץ עם הארי ויערוך מספר שיחות משלו. במשך השבועיים האחרונים הוא היה בחוץ לארץ, בחיפוש אחר ספקי עץ. הוא ענה לאימיילים בעודו בחוץ לארץ, אך היה עליו ליצור קשר טלפוני עם אנשים רבים. אז הוא השמיע את ההודעות בתא הקולי והתחיל להחזיר שיחות, ובינתיים הארי זחל ברחבי הדשא, בעודם מחכים שמגי תהיה מוכנה לחזור הביתה.
הוא ערך את שיחת הטלפון החמישית, ואז פקידת הקבלה התקשרה אליו. "גברת ניוול חזרה מצילום הרנטגן."
הוא הרים את הארי והזדרז לחזור לחדר המיון.
"חדר שלוש," פקידת הקבלה כיוונה אותם לעבר המסדרון.
חדר שלוש היה ככל חדרי המיון בכל מקום – מלא במכונות שצלצלו וצפצפו בזמן שהם נעמדו סביב האלונקה שעליה שכבה מגי. האחות טפחה על זרועה. "תכף אשוב," היא אמרה. "עלי לערוך מספר סידורים."
"תודה," מגי אמרה לה. היא כמעט לא נראתה כמו מגי. המגי שהוא הכיר הייתה נמרצת ומלאת חיים – ולבושה. המגי הזאת לבשה חלוק בית חולים. יאניס זקף את גבותיו.
מגי העוותה את פניה. היא נראתה מותשת וחיוורת, למרות שכאשר הבחינה ביאניס, הנושא את הארי על כתפיו, היא הצליחה לחייך לעברם.
"כואב?" יאניס ניחש. אך הוא חייך לעברה, מפני שלכך היא ציפתה ממנו.
"קצת."
"הם יטפלו בזה," הוא הבטיח לה. "את תחלימי במהירות הבזק. תהיי מוכנה להשתתף במרתון שעליו אינך מפסיקה לדבר."
"זה מה שהם אומרים לי. ובכן, חוץ מהחלק לגבי המרתון." אבל היא לא נשמעה מרוצה.
יאניס חייך לעברה, בתקווה שגם היא תחייך. "ובכן, אולי חצי מרתון, אם כך," הוא אמר בעליזות. "יהיה בסדר," הוא הבטיח לה.
"הם אמרו גם את זה."
לא מתאים למגי להתעלם מחצי הכוס המלאה. הוא הביט בה מקרוב. "ובכן, אם כך –"
"הוא שבור."
הוא מצמץ בעיניו. "מה שבור?"
"אגן הירכיים שלי." קולה היה שטוח, מובס. "ברגעים אלה הם עורכים את ההכנות לניתוח."
"ניתוח?" הוא חזר אחריה בטיפשות. הארי הפליק לו באוזן.
מגי הנהנה. "שייערך מחר בבוקר."
לפני שהוא התחיל להרהר בהשלכות הדבר, האחות חזרה לחדר.
"הכל ערוך ומוכן," היא אמרה למגי. "הם הכינו לך חדר במחלקת ניתוחים. כעת נעביר אותך לשם. שוחחתי עם האחות של דוקטור סינג. הוא יבצע את הניתוח מחר, בתשע בבוקר." בעודה מדברת, היא החלה לנתק את מגי מהמכשירים, ולבסוף השאירה רק את העירוי שחובר לידה של מגי. לאחר שסיימה הציצה מחוץ לדלת וביקשה את עזרתו של אחד מהסניטרים.
ואז היא פנתה ליאניס. "אני מצטערת, אבל אני חוששת שלא תוכל להתלוות אליה. מאז מגיפת השפעת שפרצה בחורף האחרון, תקנות בית החולים אוסרות את כניסתם של ילדים מתחת לגיל ארבע עשרה למחלקה."
"הוא לא שלי."
"אבל אתה מחזיק אותו," האחות ציינה.
"אבל –"
"אם אתה יכול להשאיר אותו אצל מישהו שליווה אתכם," היא הציעה ושתיקתה הפתאומית רמזה על המובן מאליו.
יאניס הניד בראשו.
האחות משכה בכתפיה וחייכה אליו בפייסנות. "מצטערת. אלה החוקים. לך הביתה. תתקשר אליה בעוד חצי שעה. עד אז נסיים להעביר אותה. או שהיא תתקשר אליך. אל תדאג. אנחנו נטפל בה היטב."
"כן, אבל –"
אבל אז נכנס הסניטר, ועל האחות היה לטפל בעניינים אחרים. היא נעלמה והותירה את יאניס לאחוז בתינוק, בעודו צופה בסניטר מכניס את בגדיה של מגי לשקית ומניח אותה מתחת לאלונקה. בעוד רגע הוא יוביל אותה במורד המסדרון וישאיר אותו שם – לבד – עם הארי.
"מגי?" הוא אמר, בעודו מבין את משמעות הדבר.
"אני יודעת," מגי אמרה בעצב. "מה נעשה?"
"אינני חושב שאת תעשי משהו," יאניס אמר באדישות.
מגי נראתה אשמה. "הייתי צריכה לדעת."
"לא היית יכולה לדעת," יאניס הבטיח לה. "אל תדאגי. הכל יהיה בסדר." הוא יוכל להתמודד למשך מספר שעות.
מגי לא נראתה בטוחה לגבי העניין.
"את מוכנה?" הסניטר שאל את מגי, בעודו מחבר לאלונקה את יחידת העירוי הניידת ומתחיל להובילה לעבר הדלת.
"תוכל להסתדר עד הלילה?" מגי שאלה בהביטה לאחור.
"הלילה?"
מיסטי לא תחזור עד הערב? יאניס השתדל שעצבנותו לא תישמע בקולו. הוא לא היה עצבני בגלל מגי, אלא מפני שאופייני למיסטי לכפות את עצמה כך. מאז ומתמיד היא עשתה משהו ואז ציפתה שכל העולם – ובעיקר העולם הידוע כמגי – יאסוף אחריה את השאריות. וכעת היא נעלמה למשך כל היום והשאירה את תינוקה עם אישה בת שמונים וחמש. קרוב לוודאי שהיא מעולם לא העלתה בדעתה שמגי עלולה ליפול ולשבור את אגן הירכיים.
ובכן, הוא חשב לעצמו, קרוב לוודאי שמי שמכיר את מגי לא היה מצפה שהיא תיפול ותשבור את אגן הירכיים. יחסית לאישה בת שמונים וחמש, היא הייתה כמעט בלתי שבירה. אך בכל זאת –
הוא מיהר ללכת בעקבות האלונקה, בזמן שהסניטר הוביל אותה במורד המסדרון. "אל תדאגי," הוא אמר בנחישות וניסה לעקוב אחריה, בזמן שהארי מקפץ על כתפיו ומושך בקצוות שערו.
"אני יודעת שזו טובה די גדולה."
"בשבילך, יקירתי, אני מוכן להתאמץ." הוא חייך וקרץ לעברה, נחוש במאמציו למנוע ממנה לדאוג לגבי טיפולו בהארי. "באמת. יהיה בסדר. אבל," הוא הוסיף, "מוטב שתתני לי את מספר הטלפון הסלולארי שלה, לכל מקרה שלא יהיה."
לכל הפחות הוא יתקשר ויספר לה על הניתוח שמצפה למגי. ואם בדרך אגב הוא יצליח לגרום לה לרגשות אשם לגבי ניצולה את נדיבותה של סבתה החורגת, ובכן, כנראה שמיסטי תקבל את מה שמגיע לה.
כמובן שהוא לא סיפר למגי על כוונותיו. היא לא הייתה רוצה שהוא ינזוף במיסטי, לא בגלל הפגמים של מיסטי, אלא מפני שהיא לא תרצה שאף אחד יחשוב שהיא לא מסוגלת לתפקד כבימים עברו.
"מספר הטלפון שלה נמצא בקערת התרנגול, על המדף במטבח," מגי אמרה בזמן שהם עצרו מול המעלית.
הסניטר לחץ על הכפתור. "כאן המסע שלך מגיע לקצו," הוא אמר ליאניס בזמן שהדלת נפתחה. הסניטר הכניס את מגי פנימה.
"אל תדאגי," יאניס אמר למגי. הוא הושיט יד ולחץ את ידה בזריזות. "אנחנו נשמור על המבצר, נכון, הארי?" הוא משך ברגלו של התינוק. הארי צחקק. "באיזו שעה היא תחזור?"
"בחמש עשרה."
נדמה לו שהוא לא שמע כהלכה. "בשבע וחמש עשרה?"
מגי הנידה בראשה. "בחמש עשרה," היא חזרה.
יאניס בהה בה. "מה?"
מגי נאנחה. "במרץ."
דלתות המעלית החלו להיסגר.
יאניס הציב את רגלו ביניהן. "זה בעוד שבועיים!"
מגי הנהנה. "היא מקווה שעד שהיא תחזור הביתה, הם יצליחו ליישר את ההדורים, וכאשר הוא יחזור הם יתחתנו. למעשה, אני חושבת שהיא מקווה שהם יתחתנו שם." מגי הצליחה לשמוח נוכח האפשרות.
"היכן?"
"גרמניה."
הפעם, כאשר הארי הפליק לו באוזן, היה זה כאין וכאפס לעומת מה שהוא זה עתה שמע. "גרמניה?"
"אנא, אדוני. תנמיך את קולך," הסניטר אמר בנחישות.
יאניס השתדל כמיטב יכולתו, ותבע תשובה מבעד לשיניים חורקות, "בבקשה תאמרי לי שמיסטי לא טסה לגרמניה."
מגי משכה בכתפיה בחוסר אונים. "אינני יכולה. היא טסה. ובכן, קודם היא טסה ללונדון. אבל אז לגרמניה, כן. דווין יצא לחופשה בת שבועיים."
"והוא לא רצה לראות את הילד שלו?"
"אהם, אינני חושבת שהוא יודע על הארי."
"אלוהים אדירים!" יאניס התפוצץ.
"אדוני!" הסניטר הזדרז להשתיקו.
"אני כל כך מצטערת, יקירי," מגי התנצלה.
יאניס שאף אוויר מלוא ריאותיו. "הכל בסדר," הוא שיקר, מפני שבכל זאת זו לא אשמתה של מגי. "אני אתקשר אליה. אגרום לה לחזור לפה."
"אין בכך צורך," מגי אמרה. "מצאתי סידור."
תודה לאל. הוא חייך בהקלה.
"אתה לא תהיה לבד," היא הוסיפה. החיוך שלה הלך והתרחב. "קאט נמצאת בדרכה הנה."
קאט? בדרכה הנה?
בדיוק שהוא חשב שהמצב לא יכול להִדרדר עוד.
יאניס פצה את פיו במחאה בזמן שדלתות המעלית החלו להיסגר.
"היא תשמח לפגוש אותך," מגי הבטיחה בזמן שהדלתות נסגרו מול פניו המשתאות.
תשמח לפגוש אותו? קשה להאמין.
קאטריונה מקלין הייתה האישה הסקסית ביותר שהוא פגש מעודו. לעומת מיסטי המרחפת, שהייתה נכדתה החורגת של מגה, קאט היא נכדתה הביולוגית.
הנכדה ששנאה אותו מכל לבה.
טיסה במטוס הייתה מאפשרת לה להגיע מהר יותר. שעת הטיסה מסן פרנסיסקו למחוז אורנג', אפילו בהתחשב בתורים בשדות התעופה, הייתה מביאה אותה לצד סבתה במהירות רבה יותר.
אך כאשר היא תגיע לבלבואה, קאט תזדקק למכונית שלה. דרום קליפורניה לא מיועדת למי שרגיל להסתמך על תחבורה ציבורית. וסבתא אמרה שהניתוח שלה ייערך רק מחר בבוקר. אז למרות שהיא הייתה יכולה לצאת רק לאחר סיום עבודתה, קאט ידעה שהיא תגיע בעוד זמן רב.
חוץ מזה, לא מדובר בעניין של חיים ומוות.
עדיין.
המילה המרדנית הזאת התגנבה למוחה לפני שהיא הספיקה לעצור בעדה.
אל תחשבי ככה, קאט נזפה בעצמה ושאפה אוויר וניסתה להישאר שלווה, בעודה מתמקדת בכביש המהיר. סבתא לא גוססת. היא נפלה. היא שברה את אגן הירכיים שלה.
הרבה אנשים שברו את אגן הירכיים והחלימו. הם השתקמו וחזרו לחיים חדשים.
אך רובם לא היו בני שמונים וחמש.
וזו הייתה מחשבה איומה נוספת שהתגנבה מתחת להגנותיה.
"סבתא היא בת שמונים וחמש צעירה," קאט אמרה בקול, כאילו שבכך היא תהפוך זאת למציאות. מה פירוש 'בת שמונים וחמש צעירה', זאת היא לא ידעה. אבל זה נשמע לה הגיוני.
והיא ידעה שאין ביכולתה להרהר באפשרות שתאבד את סבתה.
בדרך כלל היא מעולם לא הייתה חושבת על הדברים האלה. רוב הזמן סבתא נראתה בדיוק כפי שתמיד הייתה – לא שונה או זקנה יותר מכפי שהייתה כשהיא עברה לגור איתה לפני עשרים שנה. מרגרט ניוול תמיד הייתה אישה חזקה, מלאת חיים ובריאה. לא הייתה לה ברירה, בהתחשב בכך שהיה עליה לגדל יתומה כועסת ואומללה בת שבע.
היא עדיין הייתה מלאת חיים. קאט הזכירה לעצמה. היא פשוט שברה את אגן הירכיים.
"היא תהיה בסדר גמור," היא אמרה, שוב בקול רם. "בסדר גמור."
אך למרות דבריה הנחושים, היא חששה מהשינויים שעלולים להתרחש. הזמן לא נמצא לצדה של סבתה. וביום מן הימים, בין אם זה ימצא חן בעיניה או לא, בין אם היא תהיה מוכנה או לא, הזמן יאזל.
אך בדרך כלל לא היה עליה להרהר בכך. היא לא רצתה להרהר בכך, לא רצתה שהאפשרות שסבתה תמות תהיה במרכז חייה כעת.
או בכל עת אחרת.
לרגע דעתה הוסחה מהצליל שבקע ממנוע השברולט שלה, שהייתה בת חמש עשרה. צליל שלא היה אמור להישמע. בדרך כלל היא לא הסתמכה על מכוניתה כאמצעי התחבורה המועדף עליה. ייתכן שהיה זה מטופש מצדה, אך בסן פרנסיסקו היא לא הייתה זקוקה לכך. האוטובוס או אדם, הארוס שלה, היו לוקחים אותה לכל מחוז חפצה.
כמובן שהיא התכוונה להחליף צמיגים לפני שתבוא לבקר את סבתא בחג הפסחא. אך חג הפסחא יתקיים רק בעוד חודש. אז היא עדיין לא החליפה אותם. חוץ מזה, היא קיוותה שאדם יבוא יחד איתה. וכך היא תוכל להוסיף לדחות את החלפתם.
אך במציאות, קאט ידעה שהיה עליה להחליפם עוד בשבוע שעבר. היה עליה להיות מוכנה. כאשר קרוב המשפחה היחיד שלך מגיע לגיל שמונים וחמש, עליך תמיד להיות מוכן לכל תרחיש. אבל "כל תרחיש" רימז על האפשרות של "גסיסה". מה שאומר ששוב היא חזרה להרהר באפשרויות הקודרות ביותר.
לכל הרוחות! היא הכתה בהגה בתסכול.
"אל תמותי," היא כעת נזפה בסבתא, למרות שרק הקסטבל ובאזקומבי, שני חתוליה הישנים במושב האחורי, שמעו את תחינותיה. ושניהם התעלמו מהן והמשיכו לישון.
"את תהיי בסדר," קאט המשיכה כאילו סבתה מאזינה. היא יצקה לתוך קולה את כל ההתלהבות שהצליחה לאגור. גם הפעם, החתולים בחרו להתעלם. הם התעלמו כמעט מכל דבר שהיא עשתה או אמרה שלא היה קשור לאוכל חתולים.
"זה שטויות, סבתא," היא הוסיפה בנחישות. אבל קולה רעד והיא ידעה שהיא לא תשכנע אף אחד – בייחוד לא את מגי ניוול המומחית לזיהוי זיבולי שכל.
אך למרות זאת היא המשיכה בשלה ועשתה זאת עד דרום קליפורניה, מפני שאם היא תישמע משכנעת מספיק, בסופו של דבר שתיהן יוכלו להאמין לכך.
ככה זה עובד.
"את יכולה לגרום לזה לקרות," סבתה אמרה לה לפני שנים ארוכות, "אם תשמעי משכנעת."
ומניסיונה, קאט ידעה שזו האמת לאמיתה. היא נזכרה בחודשים לאחר שהוריה נהגו, כאשר היא באה לחיות עם וולטר וסבתא. כל כולה הייתה יצור אומלל, שבור וכועס בן שבע. היא שנאה את כולם והייתה בטוחה שלעולם היא לא תהיה מאושרת בשנית.
סבתא הזדהתה עמה, אך התעקשה שהיא תנסה לראות את הצד החיובי.
"איזה צד חיובי?" קאט רצתה לדעת.
"יש לך סבא וסבתא שאוהבים אותך יותר מכל דבר בעולם," סבתה אמרה לה בבטחון מלא.
קאט לא הייתה משוכנעת לחלוטין. ייתכן שזו האמת, אך בעיניה הדבר לא השתווה לכל האהבה שהיא איבדה בעקבות מות הוריה. אך היא ידעה שגם סבתא בוודאי סובלת. אם קאט איבדה את הוריה, סבתא איבדה את בתה וחתנה היחידים. בנוסף, בדיוק שהיא ובעלה התכוננו לפרוש ולהעביר את זמנם כרצונם, לפתע היה עליה להתמודד עם ילדה ווכחנית ודעתנית.
אך קאט בכל זאת כרכה את זרועותיה סביב החזה שלה והתכרבלה בחיק בתוך פקעת קטנה של ייסורים, והתנגדה כאשר סבתא הניחה את ידיה על כתפיה הרזות ואמרה, "הבה נשיר."
"נשיר?" קאט הזדעזעה מדבריה.
סבתא הנהנה והוסיפה לחייך ולמחות את שובלי הדמעות שנותרו בלחייה. "אפשר ללמוד הרבה מקומדיות מוזיקליות," היא אמרה בנחישות.
קאט לא ידעה מה זה קומדיה מוזיקלית. היא ישבה והתנגדה, עקשנית כפרד. אבל סבתא התעקשה. לא היה לה קול מוצלח, אך היא פיצתה על כך בהתלהבות רבה.
היא שרה את "אשרוק לי שיר עליז", ואז היא שרה את "איזה עולם נפלא". היא חייכה לעבר קאט המזעיפה פנים ונשקה לאפה.
זה היה כל כך מגוחך, שלמרות שהיא הרגישה אומללה, קאט גיחכה וצחקה. וסבתא חיבקה אותה חזק יותר, ואז נפרץ הסכר שבתוכה, והיא נזכרה איך שלסירוגין היא בכתה וצחקה בזרועות סבתה. הן בכו וצחקו יחדיו. ובמשך אותו יום, קאט עדיין יכלה להרגיש את החמימות המנחמת של זרועות סבתה עוטפת אותה. היא השתוקקה לכרוך עכשיו את זרועותיה סביב סבתה.
"הכל יהיה בסדר," היא אמרה לסבתה בטלפון באותו אחר צהריים, וסירבה להניח לקולה להישבר. "לא רק נשיר. אנחנו נרקוד," היא נשבעה. "תוך זמן קצר את תחזרי לרקוד."
בדמיונה, קאט ראתה את סבתה רוקדת עכשיו. הדימוי גרם לה לחייך – ולהזיל את הדמעות שנשארו. הנה. כך טוב יותר.
סבתא צדקה: צריך להישמע משכנע כדי לשכנע – במיוחד עם עצמך.
זה באמת עובד. קאט ידעה שזה עובד. לפחות במקרי מצוקה – ובמקרים בהם התוצאה תלויה במעשיה.
אם שירי נושא לא תמיד הצליחו לעשות את עבודתם נאמנה, היה זה מפני שהתנהגה בטיפשות והעזה להאמין במשהו שאין לה שליטה עליו. שירת "אשרוק לי שיר עליז" עזרה לה להכיר חברים חדשים בבית הספר החדש ובקבוצת הצופות. השיר "כל הר וגבע" עזר לה לצלוח את שיעורי השחייה ואת הנאום בכיתה ח'. השיר "איזה עולם נפלא" הכריח אותה לחייך לכל אורך גיל ההתבגרות המייאש.
ואם השיר "איזשהו ערב קסום" אכזב אותה, זה לא היה מפני שהשיר היה פגום. היה משהו פגום בגבר שהיא אהבה. אך אשר לא השיב לה אהבה. אז היא למדה את הלקח.
כעת כל זה היה שייך לעבר. כעת יש לה את אדם, שבאמת רצה להינשא לה, ושחייך בעדינות והניד בראשו וקרא לה "גבירתי העליזה", למרות שלעתים היא לא הייתה בטוחה שהוא רואה בחיוב את גישתה העליזה.
אדם היה בנקאי, בנקאי רציני מאוד. לקאט לא שינה שהוא רציני. לקאט לא שינה שהוא בנקאי. פירוש הדבר שהוא אמין. שאפשר לסמוך עליו. האדם המתאים להקמת משפחה.
ויותר מכל דבר אחר, קאט רצתה משפחה.
היא הגמישה את כתפיה וניסתה למתוח אותן. באזקומבי יילל ותחב את ראשו בין שני המושבים. היא תהתה אם הוא מרגיש שהם חוזרים הביתה. הוא נולד באי בלבואה, ושם הוא בילה את השנתיים הראשונות לחייו. לבסוף הם נמצאו מדרום ללוס אנג'לס, והם התקרבו לעבר ניו פורט והחוף. השעה הייתה אחרי אחת לפנות בוקר, והיא החלה להתעייף. היא עצרה רק פעם אחת, כדי לתדלק בקינג סיטי. כעת היא פיהקה פיהוק כה רחב, שלסתה כמעט התפרקה.
"כמעט הגענו," היא אמרה לבאז. אך מיד לאחר מכן בטנה התכווצה, מפני ששוב הזכרונות החלו להציף אותה, והזכירו לה את היום שבו היא חשבה שביתה הישן של סבתא שוב יהיה ביתה, שהיא תינשא שם ותקים משפחה.
ועכשיו – עכשיו התוכניות השתנו.
"אל תחשבי על זה," קאט הזהירה את עצמה.
מפני שבכל פעם שעשתה זאת, היא חשבה על יאניס סבאס והיא שוב התרגזה והרגישה מושפלת. כל איבר בגופה רצה להסתובב ולחזור היישר לסן פרנסיסקו. במשך יותר משנתיים, זה בדיוק מה שהיא עשתה – שמרה ממנו מרחק של בטחון.
אך הפעם היא לא יכולה, מפני שסבתא סומכת עליה. היה עליה לספוג את זה ולהתנהג כיאה לאישה הבוגרת שהיא, ולשכוח מהטיפש המוזר שרק גרם לה לייסורים.
בנחישות רבה היא הדליקה את הרדיו על תחנת הרוק הכי כבד שמצאה. באז יילל במחאה.
"סליחה," היא אמרה, אבל הוא לא הצליח לשמוע מפאת כל הרעש.
לא משנה. היא זקוקה לזה. בדרך כלל כשהיא הייתה באה לבקר את סבתא, היא ניסתה לקבוע את מועד ביקורה לתאריכים שבהם הוא שהה מחוץ לעיר, או מוטב מכך, מחוץ לארץ.
אך הפעם היא חששה שלא התמזל מזלה.
כאשר סבתא התקשרה, היא אמרה שיאניס הסיע אותה לבית החולים. כמובן שהוא התייחס אליה נפלא. כמו תמיד, סבתא חילקה מחמאות בשפע. יאניס היה "כל כך מתחשב. הוא עזר לי מאוד והוא יטפל בהכל עד שתגיעי."
למה היא התכוונה ב"הכל", זאת היא לא ציינה.
"אבל אני יודע שלאחר שתגיעי, תעשי כמיטב יכולתך לעזור לו," סבתה אמרה בבטחה.
מילותיה גרמו לעורה של קאט להצטמרר. לעזור ליאניס? כנראה שלא.
אם יהיה עליה לעשות משהו, היא תעשה זאת בכוחות עצמה. היא תכנס לתמונה, תשתלט על העניינים ולא תראה אותו יותר. זה היה בסדר גמור מבחינתה. והיא חושדת שזה יהיה בסדר גם מצדו. יאניס בוודאי לא ירצה שהיא תהיה בסביבה ו"תתחיל לפתח רעיונות", כפי שעשתה בפעם הקודמת, נכון?
לחייה שוב החלו להאדים.
"אמרתי לו שתעזרי," סבתא אמרה בנחישות, לאחר שלא נשמעה תגובה.
קאט לא התכוונה להביע את דעתה בנושא. זה לא מסוג הדברים שאומרים לאישה בת שמונים וחמש, לילה לפני שהיא עוברת ניתוח. אז קאט השמיעה רעשים לא מחייבים, שניתן לפרשם בתור הסכמה מצדה.
"הוא לא היה יכול להתאמץ ולהישאר כדי לוודא שנוח לך?" את זה היא כן בחרה להגיד, מפני שזה נשמע לה הגיוני. יאניס לא היה בנוי למחויבות. אפילו לא למחויבות של שעתיים.
"רק אמש הוא חזר ממלזיה. הוא מותש. הוא זקוק למנוחה." סבתא תמיד הצליחה לחשוב על טובתו.
אבל גם לא קנתה את זה. היא ידעה שיאניס עובד. אבל היא גם ידעה שהוא משתעשע. מכל הלב. רוב הזמן היא ראתה את יאניס משתעשע – מפלרטט עם נשים. שובה אותן בקסמיו. מורח קרם שיזוף על גבן. מנשק אותן. גורם להן להתאהב בו.
ואז עובר לבאה בתור.
אצבעותיה התהדקו סביב ההגה.
יאניס המסכן, היא חשבה לעצמה בעצבים. כן, הוא בוודאי מותש. אבל היא מוכנה להתערב שאם הוא שוכב במיטה כעת, הוא בהחלט לא ישן.
כאשר היא לבסוף הגיעה אל האי, הרחובות היו נטושים. אפילו הפאבים היו סגורים. ולמרות שבדרך כלל נדרש לה זמן רב כדי למצוא את דרכה לסבתא מבעד לרחובות ההומים של בלבואה, כעת היא הצליחה למצוא חנייה תוך דקות ספורות. כל האורות היו כבויים בחזית חצר ביתו של יאניס. אולם באחורי הבית, מעל למוסך, היה אור בסלון של סבתא. כנראה שמר סבאס השאיר את האור דולק עבורה.
קאט זקפה בכעס נקודה אחת לזכותו.
היא פתחה את דלת המכונית ושמעה, מבעד לדממה החדשה והמוזרה, את צלילי הגלים המתנפצים על החוף. היא יצאה והתמתחה בניסיון לשחרר את שריריה המכווצים, בעודה נושמת את אוויר הים הלח. לאחר ששחררה את כתפיה, היא פתחה את הדלת האחורית ונכנסה, בעודה אוחזת חתול בכל אחת מידיה.
היא נשאה אותם וחלפה על פני ביתו של יאניס, דרך הגינה הקטנה ובמעלה המדרגות לדירה. ואז היא פתחה את הדלת של סבתא והכניסה את החתולים. ואז היא חזרה לקחת את מזוודתה. בעודה עולה במעלה המדרגות, היא ניסתה לדמיין מתי סבתה תוכל שוב לעלות במדרגות.
או אם היא כלל תצליח לעשות זאת.
עוד מחשבה שהיא ניסתה לגרש ממוחה.
לבסוף היא הגיעה למרפסת הקטנה, פתחה את הדלת לרווחה והכניסה את המזוודה. החתולים זינקו לעברה ונכרכו סביב רגליה, בעודם מגרגרים ומייללים.
"אוכל," היא תרגמה והוציאה ממזוודתה פחית מזון וקערות. בעודם זוללים, היא מילאה את ארגז החול שסבתא שמרה לביקוריהם. עד שהיא סיימה את עיסוקיה, הקס ובאז חזרו וחיפשו עוד מזון.
"מחר," היא אמרה בחומרה. "עכשיו פשוט תרגעו ותנסו לישון קצת."
הם המשיכו לגרגר במחאה, אך היא התעלמה מהם בנחישות. היא הייתה מותשת מכדי לחשוב. המוח שלה תסס. עיניה גירדו.
היות שסבתה בבית החולים, לפחות היא לא תצטרך לישון על הספה.
היא נכנסה לחדר השינה ופשטה את בגדיה, מלבד חולצתה ותחתוניה, מפני שהייתה עייפה מדי מכדי לחפש במזוודה את כתונת הלילה. ואז היא צחצחה את שיניה והנידה את ראשה נוכח מראה עיניה האדומות שנשקפו מהמראה בחדר האמבטיה. ואז בעודה מפהקת, בקושי מסוגלת להשאיר את עיניה פקוחות, היא פתחה את דלת חדר השינה, הדליקה את האור...
וקפאה במקומה.
יאניס – ותינוק – היו שקועים בשינה עמוקה על המיטה של סבתא.
לולה –
חלומות נעורים
ספר קליל ונחמד, זורם . הוא נזכר בבחורה שלא באמת הצליח לשכוח והיא אחרי שאיחתה את שברי הפרידה ובנתה לה חיים חדשים עם ארוס עומדת בפני הבחירה הגדולה.
Nehama –
חלומות נעורים
ספר של הזדמנות שנייה לאחר רומן לא ממומש…ומה לדעתכן יקרה???הפתעה!!!גם אם לא תקראו תדעו. אז אם תרצו תוכלו להעביר שעתיים רומנטיות עם ספר נחמד.
לימור –
חלומות נעורים
ספר חמוד וקליל עם תבנית ידועה מראש, אכזבה מהקשר כשהיו צעירים יותר, קאט מצליחה למצוא אהבה ואז הוא חוזר והקלפים נטרפים מחדש.
רונית –
חלומות נעורים
תבנית קבועה אהבה אכזבה ותגלוית מחודשות קומן קליל להעביר זמן בנעימים בלי הרבה תאורים וכדומה
סיון (verified owner) –
חלומות נעורים
ספר חביב, קריאה מהירה, סוף ידוע. חיבבתי את הסבתא. לא הבנתי עד הסוף את הגיבור, אבל באמת שזה בעיקר כדי להעביר את הזמן עם משהו קליל.