פרולוג
פרולוג
בו
לפני שבועיים
רכנתי לנגוס בחטיף אחר הצהריים של ווייאט והעמדתי פנים שאני עומד לחטוף לו אותו מידו שהתרוממה.
"אבא!" הוא קרא שוב תוך כדי צחוק ודחף את פניי בשעשוע. "זה שלי."
"שלי," התווכחתי והצבעתי על שאריות החטיף שנשארו על הצלחת מולו. "השם שלי כתוב שם."
קְוִוין צחקקה בשקט מעברי השני כשבני הגדול שחרר עוד צחוק מתגלגל.
"לא כתוב שם כלום דבר," הוא אמר במבטא דרומי.
"שום דבר," תיקנתי אותו בעדינות. "לא כתוב שם שום דבר."
ווייאט חייך כמו החזרזיר הקטן שהיה ולקח ביס גדול.
פרעתי את שערו כשקמתי מהשולחן העגול הענק במטבח, התכופפתי כדי לנשק את ראשה של קווין, ואז ניגשתי לסוואנה שעמדה ליד אחד האיים. גופה הקטן התנועע לצלילי המוזיקה השקטה שמילאה את המטבח. על פניה נפרש חיוך עדין כשהיא לשה בצק למה שתכננה להכין, למרות העוגה שכבר התקררה בצד השני של האי.
"אשתי," מלמלתי כשמשכתי אותה לזרועותיי והשענתי אותה לאחור כדי ללכוד את שפתיה שהיו מתקתקות עם רמז קל של לימון.
"התגעגעתי אליך," היא לחשה כשהתרחקתי, ועיניה הזהובות נצצו כשבחנו את פניי. "איך היה בעבודה?"
"עבודה," עניתי כרגיל.
אהבתי את העבודה שלי. באמת שאהבתי.
לאמן את קבוצות הספורט בתיכון עשה לי טוב והיה הכרחי מבחינה כלכלית למען המשפחה שלי. אמבר הייתה קטנה כל כך, שבקושי הגיעו אנשים ללון אצלנו באכסניה, כך שהיא לא כיסתה אפילו את החשבונות. אבל בגלל העבודה שלי נאלצתי להשאיר את סוואנה לנהל את בלוסום לבדה במשך חצי יום, וזה ממש הטריד אותי שלא הייתי שם כדי לעזור לה.
אז לא משנה כמה נהניתי מהעבודה. התשובה תמיד הייתה רק עבודה.
"איך היה פה?" שאלתי כשתשומת ליבי עברה לתינוק שלנו, ליוואיי, שישן על משטח הפעילות.
"די שקט למען הא –"
ראשי זז במהירות הצידה כשדפיקה קולנית נשמעה בדלת הכניסה. מבט מהיר על הגבות המכווצות של סוואנה גרם לי לשחרר אותה ולגשת לשם, לא לפני שסרקתי את המטבח כדי לוודא שהילדים שלי במקום שבו השארתי אותם.
אילו היינו מצפים לאורח חדש, סוואנה הייתה אומרת לי.
אילו אורח היה מתקשר ברגע האחרון, היא לא הייתה נראית מופתעת.
אילו זה היה סוייר? הוא היה נכנס בלי לדפוק.
ומשהו בדפיקה הזאת הכניס אותי ללחץ – היא נשמעה מלאת כעס. כעס שהשפיע עליי, כי הוא גרם גם לי לכעוס.
האצתי את צעדיי כששמעתי את דלת הכניסה נפתחת. אותה אפלה מוכרת התחילה לחלחל פנימה באיטיות עד שפניתי מהמטבח למבואה והרגשתי כאילו נתקלתי בקיר לבנים מזדיין.
כי באמצע המבואה עמד האנטר.
אחי.
גבר שלא ראיתי כמעט עשר שנים הודות לחטאים רבים מדי.
"מה לעזאזל –" ההלם מהמפגש איתו התפוגג מייד כשהבנתי מי עומדת לצידו.
מדיסון בלאק.
מבטי חזר במהירות להאנטר, והבחנתי לבסוף בזעם ובבגידה שהוא הקרין כשנעץ בי מבט, והבטן שלי צנחה. היישר לרצפה המזדיינת.
כי הייתה להאנטר רק סיבה אחת להסתכל עליי ככה, והיה לזה קשר לאישה שעמדה לידו. האישה שעמדה לידו ולידי.
ואשתי הייתה בחדר הסמוך.
אלוהים אדירים, סוואנה...
הפחד הנורא ממה שהם עמדו לעשות – ממה שהם עמדו להגיד – התערבב עם השנאה שלי כלפי מדיסון. על כל מה שהיא עשתה. על כל מה שהיא הכריחה אותי להסכים לו. ועכשיו היא שינתה את דעתה וניסתה להרוס את חיי.
אבל לא יכולתי לאפשר לה.
לא יכולתי לתת לזה לקרות.
האנטר נשף בחדות כאילו התגובה שלי אישרה את הכול. "כן."
לא שמתי לב שהוא זז בכלל עד שראשי עף לאחור מהעוצמה של המכה שלו. ולפני שהספקתי להגיב, הוא היה שם, אחז בחולצה שלי ומשך אותי אליו כשהאגרוף שלו פגע בלסת שלי.
ואז ראיתי רק אדום בעיניים. הרגשתי רק את הזעם ההוא בוער בוורידים שלי.
ובפעם הראשונה קיבלתי בברכה את אותה אפלה מחליאה והנחתי לה להשתמש בי.
אבל בכל זאת הכול קרה כמו תמיד. לא יותר מרסיסים ושברים שהתגבשו לגוש מטושטש. אותו ערפל סמיך שדפק את המוח שלי כששחררתי את כל הפחד והזעם שלי עליו.
הטחתי אותו בקיר בצידו השני של החדר.
נתתי לו אגרוף... ועוד אגרוף.
ראשו פגע בקיר בעוצמה.
האנטר היה מהיר. שכחתי מזה. אבל ברגע שהתחלתי, הוא לא יכול היה לעצור אותי. כמעט שום דבר לא יכול היה.
אפילו לא האימה שלי כשהדבר הבא שראיתי היה את הידיים שלי על אישה. מדיסון הייתה צמודה לקיר, ואני החזקתי אותה בכל הכוח. רעדתי כשסובבתי את ידה בינינו ואחזתי בלסת שלה.
כי הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע היה שהכול באשמתה. היא סיכנה את הכול בשנייה שהתעלמה מההסכם בינינו וכף רגלה דרכה בעיירה שלי. ועכשיו היא איימה ממש על הנישואים שלי. "מה עשית, מדיסון?" שאלתי בשיניים חשוקות. "מה לעזאזל עשית –"
נשיפה כואבת התפרצה מפי כשצנחתי על הרצפה עם האנטר מעליי. הוא הניף את ידו, והאגרוף שלו פגע בלחי שלי כשהוא אמר בזעם, "זה כי זיינת את החברה שלי."
לא!
פחד וזעם פרצו מתוכי כשהאנטר הכה אותי שוב. הוא הטיח בי עוד האשמות כשהשתמשתי במשקל שלו כדי להעיף אותו לרצפה. התפתלתי ודחפתי את הרגל שלי לתוך החזה שלו, העפתי אותו לאחור ומיהרתי להתרומם על הברכיים ולהניף את האגרוף שלי בדיוק כמו שהוא עשה. פגעתי באף שלו והרגשתי שהוא נשבר מתחת לאצבעותיי.
ידעתי שזה לא מספיק.
זה לעולם לא יהיה מספיק.
הזעם והערפל גרמו לי לא לראות דבר מלבד האיום שמולי.
"בו."
הקול הזה... הבחורה הזו... עצרו את הכול.
שמי לא היה יותר מלחישה, אבל זה הספיק, הרגיע את האש ומילא אותי מייד בבושה עמוקה.
העולם שלי, העולם שלי, העולם שלי.
אוי אלוהים.
התיישבתי על ברכיי ובהיתי ברצפה כשפחד התפשט שוב בוורידיי כמו רעל. בפעם הראשונה בחיי לא הייתי מסוגל לפגוש במבטה כי ידעתי – ידעתי שהיא שמעה.
לפי הדרך שבה היא אמרה את שמי.
לפי תחושת הבגידה שיכולתי להרגיש מזדחלת לעברי, מושיטה את ידיה ואוחזת בי.
לפי ההלם שנותר תלוי באוויר והפך את השתיקה שהקיפה אותנו לרועמת כל כך.
שתיקה... זו הייתה שתיקה.
שיט.
"איפה הילדים?" שאלתי דרך הגוש בגרוני.
"מה אמרת?" שאלה סוואנה, והיה ברור שהשאלה המקפיאה לא הופנתה אליי.
ובכל זאת חזרתי על עצמי, "סוואנה, איפה הילדים?"
קולה התעוות סביב המילים כשהיא התעלמה מהתחינה שלי. "האנטר, מה אמרת?"
"סוואנה," שמה נפלט מפי בכאב כשהתיישבתי לאחור לבסוף כדי להסתכל עליה. העולם הזדעזע מתחת לרגליי כשראיתי את הכאב שהיא ניסתה כל כך להסתיר. "איפה הילדים שלי?"
"אני לא מדברת אליך," היא צעקה והסתובבה אליי בכעס. בגידה והאשמה זעקו ממנה. "אתה יודע – הבטחת. ו..." ראשה התנדנד בתנועות חדות כשהיא הפנתה את מבטה ממני, ועיניה דילגו במהירות בין שלושתנו. "שמישהו יגיד לי מה האנטר אמר ולמה."
שתיקה נוקבת מילאה את המבואה שוב כשהיא חיכתה. כשהחיים שלי איתה חלפו לנגד עיניי. כשנאבקתי להחזיק בהם אף שידעתי שלא אוכל.
החרדה המקפיאה שאחזה בליבי גילתה לי את זה.
האנטר קם, ניגב את הדם מפניו ואמר, "זה הסיפור שלהם."
עיניה של סוואנה חזרו שוב לשלי. צער איום השתולל בתוכן עם תחינה אליי שאגיד לה שכל זה היה טעות. שהיא לא שמעה נכון.
"סוואנה –"
"מדיסון," אמרתי בקול מאיים כדי לעצור את מה שהיא עמדה להגיד.
היא עשתה מספיק. אמרה יותר מדי.
סוואנה מצמצה במהירות כשעיניה הפכו מזוגגות מדמעות שהיא סירבה לתת להן לזלוג. קולה היה שקט וקרע את ליבי כשהיא אמרה, "אני יודעת מה אני חושבת ששמעתי, ואני חייבת לדעת שאני טועה. אל תגרום לי לבקש ממך, בו."
הריאות שלי כאבו והתחננו לאוויר כשהסתכלתי עליה.
בחנתי אותה.
כמו שעשיתי מדי יום כל החיים. התפללתי שזו לא תהיה הפעם האחרונה.
"אני –" הרמתי יד והחוויתי לעברה של מדיסון לפני שהורדתי אותה בכבדות על החזה שלי, על הכאב המייסר שהרגשתי שם.
איך אתה אמור לספר לאשתך שבגדת בה, גם בלי להתכוון? איך אתה אמור לספר לאישה שהיית מוכן לעקור את ליבך למענה, שפגעת בה בדרכים שאין עליהן סליחה? איך אתה אמור להרוס אותה?
"שכבת עם מדיסון, כן או לא?" היא שאלה כשלא המשכתי, מבטה היה נעול עליי כשהיא ניסתה לשמור על קול יציב.
"סוואנה, את לא –"
"כן או לא?" היא שאלה, ועוצמת הכעס שלה התנגשה בי.
ידי נאחזה בחזה שלי בניסיון נואש להקל את הכאב, כשמבטי עבר למדיסון. שנאה וזעם התפרצו בשנייה שפגשתי במבטה לפני שנעלתי את עיניי על עיניה של סוואנה.
על הכאב בהן. על הידיעה. על התחינה שזה לא יהיה נכון...
הייתי מוכן למות כדי להעלים את זה.
"בו," היא לחשה. התחננה.
"כן." ההודאה נפלטה תוך כדי נשיפה, אבל מיהרתי להוסיף, "אבל זה לא היה –"
"תסתלק מפה."
לא.
מעדתי כשהתרוממתי על רגליי, והרגשתי ששתי המילים האלה גרמו לי לדמם על הרצפה. "זה לא מה שאת חושבת." היא הייתה חייבת לדעת מה קרה. שלעולם לא הייתי בוגד בה במודע.
סוואנה הניפה את ידה בביטול כשהיא זזה לאחור. "תסתלק מפה!"
"סוואנה, את חייבת לתת לי להסביר."
"תסתלק מהבית שלי, לעזאזל," היא צרחה כשדמעותיה זלגו לבסוף, מהירות וכבדות. השילוב קורע הלב הקפיא אותי במקום.
היא בהתה בי בשנאה כאילו הייתי זר, במבט שהיה מספיק כדי להוריד אותי שוב על ברכיי אילו הייתי מסוגל לזוז.
אני עשיתי את זה... אני גרמתי למבט הזה שעל פניה. לכאב הזה בעיניה.
מדיסון עשתה את זה.
נראה לי שידעתי שהרגע הזה עמד להגיע, כבר מאותו היום שבו הגעתי הביתה לפני כמה שבועות ומצאתי את מדיסון יושבת במטבח שלנו. היה בלתי אפשרי לעצור את זה, ובכל זאת הייתי מוכן להקריב את כל העולם כדי להצליח.
הייתי מוכן לתת כל דבר כדי להעלים את הכאב של סוואנה.
מבטה עבר ממני, הבעתה התעוותה מתחושת הבגידה, ועיניה לא משו ממדיסון כשהיא עזבה.
"סאוו –"
"תעוף לי מהעיניים," היא אמרה בכעס ונעצה בי מבט זועם ומקפיא.
היססתי לרגע לפני שהתרחקתי צעד לאחור. מצאתי את הכוח לזוז רק כי זו הייתה סוואנה וזה מה שהיא הייתה זקוקה לו. ותמיד אעשה כל מה שהיא צריכה.
נעצתי בהאנטר מבט מאיים כשהסתובבתי. הסתכלתי על הבעתו הזועמת ועל הדם המרוח, על הסימן האדום בלסת שלו ועל הפנסים השחורים שהתחילו להופיע מתחת לעיניו.
החלק האפל בתוכי התעורר לחיים בשאגה, בכמיהה עוצמתית יותר. השתוקק לתת עוד אגרוף בפניו. השתוקק לגרום לו – לכל אחד – להרגיש אלפית מהכאב שקרע אותי באיטיות כשהכרחתי את עצמי לצאת מהבית שלי ולהתרחק ממשפחתי. לגרום למישהו לשלם על מה...
פאקינג מדיסון.
התגובה שלי כשראיתי אותה הייתה מיידית. אדום בעיניים. גופי התחיל לרעוד מהזעם שפעם בוורידיי.
חציתי את המרפסת והשגתי אותה בתוך פחות משנייה. אחזתי בזרועה ומשכתי אותה לאחור. התבוננתי בה כשההלם והכאב על פניה התחלפו בפחד.
"בו –"
"מה עשית?" שאלתי, וקולי התעוות מהכאב ומהשנאה שהרגשתי.
שנאה כלפיה.
כלפיי.
כלפי מה שעשינו.
שפתיה נפערו, אבל שום קול לא נשמע. ראשה התנועע במהירות כשהיא בהתה בי.
אבל רציתי לשמוע אותה אומרת את זה. רציתי שהיא תאשר את מה שעשתה – את מה שהרסה. שתודה בכך שהיא התעלמה באדישות מוחלטת מכל מה שדרשה ממני לפני כל אותן שנים, גם במחיר של החיים שלי ושל האושר של סוואנה.
"חזרת לעיר והכול התחיל להתפרק," אמרתי בכעס. "אם כרגע קרעת ממני את הילדים שלי? את אשתי?"
ליבי צנח כשהמילים שכרגע אמרתי נחתו עליי בהבנה מקפיאה.
"בו," אמר האנטר בקול מאיים כשניגש לעמוד לידנו. אצבעותיו נכרכו סביב מפרק כף ידי ולחצו על אותה נקודה שבה אחזתי במדיסון, בניסיון לגרום לי לשחרר אותה.
מתוך אינסטינקט נאחזתי בה חזק יותר.
לא כדי להחזיק במדיסון. היא ממש לא עניינה אותי.
אלא בגלל אותה הבנה – אותו פחד שהתפשט בעמוד השדרה שלי והקפיא את נשמתי. כי מה שקרה כרגע עלול להסתיים לא רק במשהו קשה כמו להילחם על ליבה ועל האמון של סוואנה שוב, אלא גם כי הייתה אפשרות ממשית שאיבדתי אותה כרגע לנצח.
ולאבד את סוואנה?
זה לא משהו שאצליח לשרוד. לעולם.
"תוריד את הידיים הארורות שלך ממנה." מילותיו של האנטר היו איום טהור וניערו אותי מהסבל הפנימי שלי.
מצמצתי.
התמקדתי בבחורה שמולי.
בפחד ובצער שלה. בשקרים שלה.
למה לא יכולת להתרחק, מדיסון?
"תחזרי לחור שממנו הגעת, לפני שתוכלי לעשות יותר נזקים." שחררתי את אחיזתי בה והתנערתי מאחיזתו של האנטר כשהסתובבתי וצעדתי לעבר הטנדר שלי שחנה בצידו השני של הבית.
עם כל צעד גופי התחנן אליי להיכנס. לעשות כל מה שצריך עד שסוואנה תדע את האמת. להתחנן לסליחתה.
וככל שנחלשתי, ליבי הפועם, החלש והמתייסר והדם שזרם בוורידיי זעקו אליה.
העולם שלי, העולם שלי, העולם שלי.
אני מצטער, אני מצטער.
אני כל כך מצטער לעזאזל.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.