חלון אל המפרץ

פרק 1 ג'נה

חיכיתי לזה זמן רב.

ישבתי בגומחה הקטנה עם המושב המרופד בחדר השינה שלי שבקומה העליונה, והבטתי דרך החלון. מפרץ אליוט השתרע לפני. אהבתי את הפינה הזאת, אזור ההרהורים שלי. נשענתי בגבי אל הקיר, אספתי את ברכַּי והשקפתי אל מרחבי הנוף. החלון שלי, המשקיף אל המפרץ, תמיד הצליח להרגיע אותי, לא משנה באיזה מזג אוויר. בניגוד לדעה המקובלת, סיאטל לא נשטפת ממטרים במשך שנים־עשר חודשים בשנה. השמים האפורים בבוקר בישרו גשם במהלך היום. אבל כעת שמי אחר הצהריים היו כחולים ובהירים יחסית לשלהי ספטמבר, ומימי מצר פְּיוּגֵ'ט בהקו כמו מדשאה מטופחת בירוק אזמרגד. חוף סיאטל המה תיירים, והרחובות היו שוקקים ועמוסי מטיילים בדרכם לשיט באלסקה או בשובם ממנו.

המחשבות דהרו בראשי בגלל השינויים שעמדו להתחולל בחיי. אתמול עזרתי לאֶלי להתמקם בחדר שלה במעונות של אוניברסיטת וושינגטון, שם למדתי בעצמי כסטודנטית. בתי עמדה לפרוש כנפיים בקולג', ממש כפי שעשיתי אני לפני שנים רבות כל כך. אף על פי שציפיתי ליום הזה, דאגתי. אלי לא דמתה במאום לאחיה הבכור, פול. בני היה הגבר בבית ובוגר מכפי שנותיו, בייחוד מאז שאביו עזב אותנו. אלי נטתה לפעמים לרגשנות יתר, והייתי חייבת להודות שפינקתי אותה, גם אם לא הפכה לנערה אנוכית וקפריזית. רציתי שבשנתיים הראשונות ללימודים תגור בבית ותיסע לאוניברסיטה, אבל היא התעקשה שהיא רוצה לגור במעונות. בסופו של דבר נכנעתי. זכרתי היטב שגם ההורים שלי אפשרו לי בזמנו לפרוש כנפיים ולעוף.

המעבר הזה היה שינוי אדיר עבורה, ואדיר לא פחות עבורי.

הקן שלי ריק עכשיו.

הדממה השוררת בבית מעולם לא רעמה כך. ממש דימיתי לשמוע את הריק אופף אותי. ואף על פי שציפיתי לרגע הזה, לא הייתי בטוחה לחלוטין מה אני רוצה לעשות עם עצמי. חייתי את שש־עשרה השנים האחרונות כאם חד־הורית במשרה מלאה והקדשתי את חיי, את כל המשאבים שעמדו לרשותי ואת כל כולי לשני ילדי, ובו בזמן הצלחתי לתחזק איכשהו גם קריירה במשרה מלאה. לא היה קל לתפקד גם כאמא וגם כאבא, אבל למדתי רבות, במיוחד בכל התחומים שנחשבים גבריים. למדתי לתקן צינור דולף, לנקות מרזבים ולהרכיב שידת מגירות מדף הוראות שכתוב בשפה זרה. הייתי אישה — ויכולתי לטפוח על חזי בגאווה כמו כל גבר.

וכעת, אחרי שנים של השתתפות כקהל באירועים ספורטיביים שונים — כדורגל, בייסבול, משחקי כדורסל ותחרויות שחייה — סוף סוף היה לי זמן לעצמי. חשבתי על כל שיעורי המוזיקה, על כל ההסעות שארגנתי למכירת עוגיות של הבנות בצופים, ונזכרתי איך הייתי גם בוועד הכיתה של פול וגם בזה של אלי בימי בית הספר היסודי שלהם. בשנה האחרונה של פול בחטיבת הביניים הייתי נשיאת ועד ההורים. השיניים של הילדים שלי היו ישרות, שניהם היו עם רגליים על הקרקע והצליחו בלימודים.

השקפתי החוצה מהחלון והרהרתי בתחושת ההתעלות הזאת, המעורבת בדאגה ובספק, שכמעט הכריעה אותי כשהורדתי את אלי באוניברסיטה. עקבתי במבטי אחרי מעבורת ירוקה־לבנה שעשתה את דרכה לעבר בֵּיינבְּרידג' אַיילֵנד.

לא נתתי לדאגה לגזול ממני את הרגע המיוחד הזה. הנחתי לנוף המרגיע לנסוך שלווה באיברי והתרכזתי במחשבות על משמעותה של תחילת התקופה החדשה הזאת בחיי.

גידלתי את ילדי, הקרבתי עבורם, התמקדתי בצרכים שלהם, אבל כעת יכולתי לצפות לעתיד ולערוך תוכניות משלי. שלא כמו אביהם, התייחסתי לאחריות שלי כהורה ברצינות רבה. קַייל התברר כאכזבה מצערת כבעל, וככישלון מיוחד כאבא.

היתה לי רשימה שלמה של דברים שקיוויתי להשיג בשנים הבאות. כבר זמן רב שרציתי למצוא דרך יצירתית להביע את עצמי. שיעורי זומבה, ציור. חוץ מזה, השתעשעתי ברעיון ליצור יומן מיוחד ויפה שבו ארכז את המטרות והתוכניות שלי. האפשרויות היו אינסופיות. ונסיעות! השתוקקתי בכל לבי לטייל, לראות את העולם, להכיר תרבויות חדשות, לטעום ממטעמי המטבחים המקומיים. ומובן שצרפת, ובמיוחד פריז, ניצבו בראש הרשימה. בין המשמרות בבית החולים וכל הפעילויות של הילדים, מעולם לא מצאתי זמן לשלב בחיי אף לא אחד מהדברים האלה.

אבל עכשיו יכולתי לעשות זאת.

פריז. ככל שהרביתי לחשוב על זה, כך כמהתי יותר להפוך את החלום למציאות. מורין ואני דחינו את החלום הזה במשך הרבה יותר מדי שנים. גם היא היתה גרושה, כמוני. היינו אימהות חד־הוריות יחד במשך כל השנים האלה, ויצרנו לעצמנו קבוצת תמיכה משלנו. הנישואים של שתינו עלו בלהבות, ופריז נדחקה אל החור השחור המכונה "יום אחד". היום הזה נראה עכשיו קרוב מתמיד.

הורדתי את רגלי לרצפה והושטתי יד לטלפון כדי לצלצל למורין ולהזמין אותה לראות סרט ולבלות קצת זמן בנות איכותי יחד. היא קיבלה את ההצעה מיד, והודיעה שהיא משתוקקת לשמוע איך הלך המעבר של אלי לקולג'.

הפופקורן התחיל להתפצפץ עוד לפני שהגיעה. בחרתי לנו את "קזבלנקה" סתם בשביל הכיף, וגם בתקווה להזכיר לה את חלומנו משכבר.

פעמון הדלת צלצל. הנחתי את השלט וקמתי לפתוח את הדלת.

מורין נכנסה אל הבית ונופפה בשקית מצרכים. "את תאהבי את מה שהבאתי לך!"

היא היתה ברונטית דקה ונמוכה עם עיניים חומות עמוקות שחשפו את שנינותה המעודנת ואת מוחה החריף. גון שערה היה זהה לצבע עיניה. היה זה שיער סמיך ומלא שהגיע עד כתפיה, ואני קינאתי בה על השיער הזה.

במשך השנים למדתי להעריך את מורין יותר ויותר. דיברנו לעתים תכופות ותמכנו זו בזו בכל המכשולים שהחיים הציבו בדרכנו. היא היתה האדם הראשון שהתקשרתי אליו אחרי שקייל עזב את הבית, והראשונה שצלצלתי אליה כשאלי שברה את היד. לא יכולתי לחלום על חברה טובה ממנה.

היא שלפה מהשקית קופסת גלידה בטעם האהוב עלי: קרמל מלוח, החולשה הכי גדולה שלי.

"תוספת מושלמת ליום מושלם." לקחתי ממנה את הגלידה והלכתי למטבח כדי להכניס אותה למקפיא.

מורין באה בעקבותי. "איך היה הדייט הלוהט שלך?"

ידי השתהתה על דלת המקפיא כשהרהרתי בארוחת הערב שלי עם סוכן הביטוח. שכחתי ממנה לגמרי, זה היה ערב שרציתי לשכוח. "אכזבה."

"אור צהוב?"

מורין ואני פיתחנו מערכת דירוג משלנו בכל הנוגע לגברים ולדייטים. אור ירוק ייצג פוטנציאל אמיתי. אור צהוב אמר שטרם הגענו לפסק דין סופי ושיש להמשיך להתקדם בזהירות. אור אדום היה "לא" מוחלט וברור, בלי לשאול שום שאלות, פשוט שום סיכוי. אין מצב. בחיים לא.

"אור אדום?"

הנהנתי בעצב.

"אחרי דייט אחד?"

נאנחתי אנחה ממושכת שנפלטה כשריקה דרך שיני. מה הקטע של גברים? "הוא חשב שארוחת ערב במסעדה מקסיקנית זולה קונה לו אוטומטית את הזכות לבלות איתי את הלילה."

"לא נכון," אמרה מורין ונענעה את ראשה באי אמון.

יצאתי עם גברים מדי פעם מאז שהתגרשתי, אבל הילדים היו תמיד בעדיפות ראשונה אצלי. ובכל זאת היו רגעים שבהם הרגשתי שאני זקוקה לבן לוויה בוגר למען בריאותי הנפשית. אלא שבכל השנים שחלפו מאז שקייל ואני נפרדנו עדיין לא פגשתי גבר שהרגשתי שמגיע לו אור ירוק. היו כמה שנראו מבטיחים בהתחלה, אבל בכל פעם שהתחלנו להכיר זה את זה קצת יותר לעומק, התברר שמשהו חשוב חסר. התחלתי לחשוב שייתכן שהמשהו הזה חסר אצלי ושהבעיה טמונה בסטנדרטים הגבוהים שהצבתי.

פרשת נישואי לקייל לא שיפרה את המצב. יצאתי מהם עם בעיות אמון רציניות וחששתי מאוד לחזור על אותן טעויות. אבל עכשיו, כששני הילדים עזבו לקולג', קיוויתי לבחון ברצינות את היחסים שלי עם גברים.

"כל כך מתסכל," אמרה מורין. כשהבחינה בקערות הפופקורן המונחות על הדלפק במטבח, לקחה אותן אל הסלון.

אהבתי בכל לבי את הבית שלי, שנבנה בסגנון קולוניאלי וניצב בראש גבעה המשקיפה על מפרץ אליוט. חוץ מילדי, היה זה הדבר הטוב ביותר שקיבלתי מנישואי. הסלון הממוקם מול המטבח היה המקום שבו כולנו התאספנו וצפינו יחד בטלוויזיה, או ישבנו על רהיטי העור הענקיים, הנוחים והמהוהים ליד האח ביום קר וגשום, האופייני לסיאטל. באחד מחגי המולד אבא שלי התקין צינור גז לאח, וחסך ממני את ההתעסקות הכרוכה בהבערת עצים. כל אותו החורף האש בערה באח והוסיפה חמימות לערבים הקרירים שבהם פול ואלי שקעו בכורסאות הגדולות והכינו את שיעורי הבית שלהם.

"קזבלנקה" היה מוכן ומזומן להקרנה.

פופקורן לארוחת הערב וגלידה לקינוח. או, אלה פני החופש!

שלחתי יד אל השלט. מורין כבר זללה פופקורן אחרי שחלצה את נעליה ושיכלה את רגליה על ההדום. "כבר בחרת סרט?"

"כן, ואת הולכת למות עליו." לחצתי על הכפתור, וצלילי נעימת הפתיחה של "קזבלנקה" הציפו את החדר.

חיוכה של מורין התרחב. "זה מה שאני חושבת שזה?"

לא הצלחתי למחוק את החיוך. "כן, ואת גם אמורה להבין מזה על מה אני חושבת."

"פריז," היא קראה. "את רוצה להתחיל לתכנן את הטיול שלנו לפריז." עיניה נצצו בהתלהבות.

"סוף־סוף, נראה לי שהגיע הזמן." כבר התחלתי לחוש בהתרגשות האופפת אותי. במשך השנים מעולם לא הפסקנו לדבר על פריז, אבל זה מעולם לא היה הזמן המתאים. "אני חושבת שנוכל לנסוע באביב."

"באביב," מורין הסכימה בהנהון יחיד. היא היתה מתכננת הטיול, מדריך "לוֹנלי פְּלֵאנֶט" מהלך על שתיים. האישה הזאת היתה מדהימה בכל מה שקשור לתכנונים ולמחקר. היא ידעה להתמצא במרחבי האינטרנט כמו שאנשים מסוימים יודעים להתמצא בגרנד קניון בלי מפה. אין ספק שעבודתה כספרנית תרמה לכך. החוג הראשי של מורין באוניברסיטה היה ביבליוגרפיה, והקריירה הזאת התאימה לה כמו כפפה ליד. היא עבדה בספרייה הציבורית של סיאטל בעשרים השנים האחרונות.

האביב הקרוב יהיה העיתוי המושלם לנסיעה. לצד לימודיו, פול מִלצר במהלך כל שנת הלימודים בפּוּלמֵן, ואלי התכוונה לבלות חצי שנה ביפן במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים. משמעות הדבר היתה שהייתי פנויה לחלוטין לנסיעה. מובן שאצטרך לקחת חופשה מבית החולים ולבקש אותה מספיק זמן מראש. התראה של כמה חודשים תבטיח שלא תהיה שום בעיה.

"אני אחפש את התוכניות שערכנו לטיול כשהיינו בקולג'," אמרה מורין בהתלהבות לא מרוסנת.

"שמרת אותן?" זה לא היה צריך להפתיע אותי. מורין היתה גאון בענייני ארגון מאז ומעולם. היא אהבה סדר. כל דבר במקומו ויש מקום לכל דבר. הבית שלה היה נקי ומאורגן למופת. האבק לא העז להתקרב אליו.

"ברור ששמרתי הכול, למה לא? הלובר עדיין מחכה לנו."

"וסַנט שַאפֵּל." בזמנו התבוננתי עשרות פעמים בתמונות עוצרות נשימה של חלונות הוויטראז' בכנסייה המרהיבה וחלמתי על היום שבו אזכה לראות אותם במו עיני.

"קניות ברוּ דֵה ריבוֹלי," הוסיפה מורין בחולמנות.

"זה היה אמור להיות ביום החמישי?" שאלתי. הייתי די בטוחה ששמרנו את הקניות לשלב מאוחר יותר בסיור שתכננו בעצמנו בעיר.

"ביום השישי."

מובן שמורין זכרה כל פרט ופרט, שולי ככל שהיה. היה לה זיכרון משובח. האמת שלא הייתי בטוחה שהיא תזדקק בכלל לתוכנית המפורטת המקורית שלנו. אם הייתי שואלת אותה, היא בטח היתה זוכרת גם את מספרי הטיסות ואת מקומות הישיבה שלנו במטוס. כזאת היתה מורין.

היא מעולם לא נישאה שוב אחרי הפרידה שלה מפיטר. כמוני, גם היא יצאה לדייטים, אבל לא לעיתים קרובות. הנישואים שלה החזיקו מעמד רק חמש שנים. פיטר והיא מעולם לא היו זוג טוב, ושניהם ידעו את זה. לזכותם ייאמר שהם התאמצו להישאר יחד זמן רב ככל האפשר למען בתם, ויקטוריה — או טוֹרי, בקיצור. כמה שנים אחרי שהתגרשו, פיטר נישא מחדש ונולדו לו שני בנים. הוא המשיך להיות אב טוב לטורי ונשאר חלק בלתי נפרד מחייה, בניגוד לאופן שבו נהג האקס שלי עם פול ואלי.

תמיד קיוויתי שמורין תמצא בסופו של דבר מישהו שיגרום לה אושר. זה הגיע לה, אבל חששתי שהיא איבדה משהו מעצמה בנישואיה הכושלים. די ברור למה חשבתי ככה, מן הסתם; האמת היתה שחששתי שאותו הדבר בדיוק קרה גם לי.

נשענתי לאחור על הספה ואספתי את רגלי. הנחתי את קערת הפופוקורן בחיקי והתרכזתי בתחילת הסרט. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שבה צפינו מורין ואני ב"קזבלנקה" בקולג'. הוא השפיע עליה בדיוק כמו שהשפיע עלי כנערה. שתינו בכינו והסכמנו פה אחד שזה הסרט הרומנטי ביותר שנעשה אי פעם.

"אני מתה על הפתיחה," אמרה מורין באנחה. "זאת המוזיקה."

באופן מפתיע למדי, למורין זלינסקי היה לב רומנטי להפליא. היתה לי תחושה שהיא הסתירה את העובדה הזאת מעמיתיה לעבודה בספרייה. רק הקרובים אליה ביותר היו יכולים לחשוד בזה.

כרסמתי את הפופקורן שלי ונרגעתי על הספה כששקעתי בסרט.

"אלי הצליחה לדבר עם אבא שלה לפני שנסעה?" שאלה מורין.

גלגלתי עיניים והנדתי בראשי. "לא." כאב לי שאביה של אלי אכזב את הבת שלנו פעם נוספת. התאפקתי שלא להוסיף הערה עוקצנית על בעלי לשעבר. אפשר לומר שקייל נטש את הילדים ואותי עוד לפני שהדיו יבש על מסמכי הגירושים שלנו. הוא עזב את בית החולים סיאטל סֶנטרל שבו עבדנו שנינו — הוא כמנתח ואני כאחות — ועבר מיד למדינה אחרת. כעבור זמן קצר גיליתי שהוא התחתן שוב, ולמרבה ההפתעה לא עם האישה שאיתה ניהל רומן בזמן נישואינו. בשנים שחלפו מאז הוא התגרש והתחתן פעמיים נוספות. פול ואלי היו ילדיו היחידים ונותרו כאלה.

למען ההגינות, יש לציין שתמיד הקפיד לשלם את דמי המזונות לילדים, והייתי אסירת תודה על כך. אבל הדבר שהכאיב לי יותר מכול — חוץ מכך שלא הצליח לשמור את המכנסיים שלו רכוסים — היתה ההתעלמות המוחלטת שלו מפול ומאלי. הוא שלח להם כרטיסי ברכה בימי ההולדת שלהם, אם זכר אותם, ושלח צ'ק בחג המולד. כך זה התחיל וכך זה נגמר.

בשנה שעברה אלי ניסתה לחדש את הקשר עם אבא שלה. היא התקשרה אליו וביקשה שייעץ לה באיזה קולג' לבחור. לא ניסיתי לרפות את ידיה וקיוויתי שקייל יגלה בבתנו עניין כלשהו. למרבה המזל, הוא הגיב, והיא היתה נרגשת ומאושרת. אבל המאמץ המשיך להיות חד כיווני ומצדה בלבד. היא התקשרה אליו ממש לפני שעזבה את הבית ונאמר לה שהוא לא פנוי לשיחה. היה לי קשה נורא לראות אותה סופגת אכזבה נוספת.

"לאלי אין שום ציפיות מאבא שלה," אמרתי, ואמיתותם של הדברים העציבה אותי.

הטלפון שלי צלצל, והרמתי אותו משולחן הסלון. לא זיהיתי את המספר, אז התעלמתי מהשיחה.

"את לא עונה?" שאלה מורין כשהוא המשיך לצלצל.

"לא. קיבלתי יותר מדי שיחות מסוכני מכירות וממתרימים לאחרונה." המספרים שהופיעו על המסך היו לרוב מקומיים וגרמו לי לחשוב שיש מישהו שבאמת רוצה לדבר איתי. אבל נפלתי במלכודת הזאת יותר מדי פעמים.

"גם אני התחלתי לקבל שיחות כאלה," אמרה מורין, ונראתה נרגזת לא פחות ממני בגלל השיחות עם ההודעות המוקלטות. היא נשענה לאחור וחזרה לפופקורן שלה.

אחרי חמישה צלצולים בלתי נסבלים נוספים, הטלפון עבר לתא הקולי, אבל מי שהתקשר לא השאיר הודעה. ידעתי. עוד שיחת מכירות.

התכוונתי לקחת חופן נוסף מהפופקורן כשהטלפון שוב צלצל.

אותו המספר.

מורין העיפה מבט בטלפון ואז הביטה בי. "אולי כדאי שתעני בכל זאת."

"כן, אולי כדאי באמת." עצרתי את הסרט ושלחתי יד אל המכשיר. עניתי בצלצול החמישי, ממש לפני שהשיחה עברה שוב לתא הקולי.

"מדברת ג'נה בּוֹלץ," הצהרתי ביובש.

"ג'נה, אוי, ג'נה," קול של אישה מבוגרת נשמע קצר נשימה מעברו השני של הקו. "אני כל כך מצטערת שאני מפריעה לך... אמא שלך נתנה לי את המספר שלך."

הזדקפתי והנחתי בצד את קערת הפופקורן. "גברת טוֹרֵז? זאת את?" זאת היתה האלמנה שגרה בבית הסמוך לביתה של אמי.

"כן, יקירה, זאת אני."

גברת טורז היתה חברה טובה של אמי, בייחוד מאז שאבי מת. זה קרה לפני יותר משנתיים, ושתי האלמנות דאגו זו לזו מאז. הידיעה שגברת טורז השגיחה על אמא שלי הרגיעה אותי, ואני יודעת שילדיה של גברת טורז היו גם הם אסירי תודה שאמא שלי עשתה אותו הדבר עבור שכנתה וידידתה הקרובה.

"קרה משהו?" שאלתי.

"ג'נה, לאמא שלך היתה תאונה. היא נפלה בצורה רצינית ונפצעה."

זינקתי על רגלי ולבי הלם בעוצמה כזאת עד שפעימותיו הדהדו באוזני. "איזו מין נפילה? כמה חמור זה? היא שברה משהו?"

"אני... אני לא יודעת. ייתכן שזאת הירך שלה. אני מקווה שעשיתי את הדבר הנכון כשהתקשרתי לאמבולנס. הפרמדיקים כבר כאן. אמא שלך לא היתה מוכנה שייקחו אותה לבית החולים לפני שאני אדבר איתך."

"מה?" שאלתי בחוסר אמון. אמא שלי מחכה לאור ירוק ממני כדי לקבל טיפול רפואי?

"הפרמדיקים מדברים איתה עכשיו," גברת טורז המשיכה. "הם בודקים לה את הדופק והכול, וביקשו ממני לזוז הצדה. קרוֹל רוצה לדבר איתך, אבל הם צריכים עוד כמה רגעים איתה קודם."

"ברור." לא האמנתי שזה קורה. אמא המסכנה שלי. היא כבר עברה כל כך הרבה כשאיבדה את אבא שלי. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא נפצעה ושהיא סובלת.

מורין הביטה בי בחרדה כשראתה שקמתי וקראה את הדאגה בפני. כאחות עברתי מיד לנוהל מצב חירום. "איפה היא נפלה?" שאלתי. רציתי שגברת טורז תספר לי את כל הפרטים האפשריים.

"בחוץ, במדרגות האחוריות. היא עבדה בגינה וכשניסתה לחזור הביתה, מעדה כנראה איכשהו." היא הנמיכה את קולה כי לא רצתה שאמא תשמע. "היא חטפה מכה רצינית כשנפלה על השביל."

התנשפתי בפחד כשהבנתי שהיא נחתה על בטון.

"פטפטנו רק כמה דקות קודם," הסבירה האלמנה. "בדיוק קטפתי לי זר של דליות כשזה קרה."

"תודה לאל שהיית שם."

"ניגשתי אליה מיד ואמרתי לה לא לזוז. בהתחלה קרול חשבה שלא קרה לה כלום. היא התעקשה שהיא בסדר אף על פי שכאב לה מאוד."

זה כל כך התאים לאמא שלי. היא בחיים לא היתה רוצה שמישהו יקים מהומה בגללה.

"אחרי כמה דקות היא ביקשה שאעזור לה לקום, אבל הבנתי שהיא נפצעה, ושזאת לא סתם נפילה."

עצמתי את עיני מרוב דאגה. "אני מקווה שלא הזזת אותה!"

"לא, לא... התעקשתי שהיא תשכב בלי לזוז עד שאני אזעיק עזרה. לא היו לי כוחות לעזור לה אפילו אם הייתי רוצה לעשות את זה."

שמעתי את קולה של אמי ברקע.

"תני לי את ג'נה."

"גברת טורז, בזמן שאני אדבר איתה," אמרתי לשכנה, "תבקשי מהפרמדיקים שייקחו אותה לבית החולים סיאטל סנטרל."

"אני אבקש מהם, יקירה. ואל תדאגי כל כך. הנה אמא שלך."

"אמא?"

"אני כל כך מצטערת, ג'נה."

"אל תתנצלי, אמא. זאת היתה תאונה. גברת טורז עשתה את הדבר הנכון כשהתקשרה לאמבולנס. תני להם לקחת אותך לבית חולים. אני יוצאת עכשיו וניפגש שם."

"בסדר." אמא התנשפה במאמץ ונשמעה כמי שסובלת מכאבים איומים. קולה היה לא יותר מלחישה צרודה. לבי התכווץ.

אמא שלי היא אישה משכמה ומעלה, באמת. בורכתי בהורים נפלאים שאהבו אותי ותמכו בי במהלך כל חיי. בחיים לא הייתי מצליחה להסתדר אילולא האהבה והתמיכה שהרעיפו עלינו אחרי שקייל ואני התגרשנו. זו היתה מהלומה נוראית כשאבא מת מהתקף לב, ולקח למשפחה שלנו זמן רב להתאושש מזה. שנתיים עברו מאז, אבל אמא שלי עדיין לא עיכלה לחלוטין את זה שהתאלמנה. היגון הזקין אותה. היא היתה באמצע שנות השבעים שלה ובמצב בריאותי טוב בסך הכול, אבל היא התגעגעה מאוד לאבא שלי והפסיקה לעשות הרבה דברים ששניהם נהגו ליהנות מהם יחד בעבר.

בשנה האחרונה אמא נשארה רוב הזמן בבית ובקושי העזה לצאת החוצה. היא בילתה את זמנה בעבודה בגינה שלה ובהרכבת פאזלים. מורין ניסתה לשכנע אותה להצטרף לקבוצת קריאה בספרייה, אבל היא לא היתה מעוניינת. שמחתי שהיא המשיכה לשחק ברידג' עם קבוצת הנשים מהכנסייה.

קולה של גברת טורז נשמע שוב מעברו השני של הקו. "הם מכניסים את קרול לאמבולנס עכשיו."

"תודה רבה לך, גברת טורז."

"הלוואי שיכולתי לעשות יותר, ג'נה. אני די מזועזעת ממה שקרה. נפילה זה אחד הפחדים הכי גדולים שלי. תודיעי לי בבקשה אם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור."

"כך אעשה, ושוב תודה רבה." מסכנה. זה בטח היה סיוט עבורה לראות את זה קורה לאמא שלי ממש מול עיניה. איזה מזל שהיא היתה בחוץ כשאמא נפלה. מי יודע כמה זמן היא היתה יכולה לשכב שם על השביל עד שמישהו היה מוצא אותה.

מורין התחילה לשאול אותי שאלות ברגע שניתקתי את השיחה. "מה קרה?"

דחפתי את הטלפון ואת המטען אל התיק שלי בזמן שהסברתי.

"אני באה איתך," התעקשה מורין.

"אז סעי אחרי במכונית שלך." לא רציתי שהיא תיתקע בבית החולים חצי לילה אם ניסע יחד. ידעתי שזה יכול להימשך כמה שעות טובות. תלוי מה תהיה הפרוגנוזה של הרופאים.

המחשבות דהרו בראשי בנסיעה לשם, וניסיתי לגבש תמונת מצב בהתבסס על המעט שהיה ידוע לי. אמא נפלה, אבל לפי מה שגברת טורז אמרה לי, היא לא נפגעה בראש. רק שלא ידעתי מאיזה גובה נפלה. היא מעדה מהמדרגה הראשונה או השנייה?

דהרתי אל בית החולים ומצאתי חניה בקלות יחסית הודות לאישור חניית העובדת שלי, אף על פי שהמקום שמצאתי היה בקצה המרוחק של החניון. סמכתי על מורין שתצליח למצוא חניה בחניון המבקרים או ברחוב.

אחרי עשרים שנות עבודה ביחידת לטיפול נמרץ בסיאטל סנטרל, הייתי מיודדת במידה כזאת או אחרת עם אנשי צוות רבים בבית החולים, להוציא את צוות חדר המיון, שפחות הכרתי. למרות זאת זיהיתי את שמותיהם של כמה רופאים ואחיות כשעברתי במחלקה. האחות הפנתה אותי אל החדרון שאליו הביאו את אמא. הקלה התפשטה על פניה ברגע שראתה אותי. היא הושיטה אלי את זרועה ואחזה בידי כשניגשתי אל האלונקה.

"הכול יהיה בסדר, אמא," אמרתי לה ורכנתי לחבק אותה בעדינות.

היא עצמה את עיניה ונאחזה בי כאילו לעולם לא תיתן לי ללכת.

המתנו זמן קצר עד שהרופא התורן הגיע. לא הכרתי את דוקטור ספנסר באופן אישי, אבל שמעתי אנשים מזכירים את שמו בעבר, ותמיד לטובה. החלפנו כמה מילים והוא רשם הפניה לתצלום רנטגן.

הסניטר הגיע במהירות. באופן טבעי רציתי ללוות אותה כי ידעתי שנוכחותי תעודד אותה, אלא שהאישה מממשרד הקבלה ניגשה אלינו וביקשה שאמלא כמה מסמכים. עיניה המודאגות של אמא ננעצו בי במבט מפציר.

"אני אהיה כאן כשתחזרי, " הבטחתי וליוויתי אותה לאורך המסדרון לפני שהכניסו אותה למעלית.

לקחתי את הטפסים בלב כבד והתיישבתי בחדר ההמתנה. התקשרתי לאחי, טום, כדי להודיע לו מה קרה. טום ואשתו לוּאֵן התגוררו באורגון, במרחק שלוש שעות נסיעה מכאן. שני ילדיו כבר עזבו את הבית. אמרתי לו להישאר זמין ושאצלצל שוב כשיהיה לי יותר מידע. כשסיימתי, פניתי אל חדר המיון, שם מצאתי את מורין פוסעת הלוך ושוב באולם הקבלה.

"איך היא?"

"חיוורת, וברור שמאוד כואב לה. לחץ הדם שלה גבוה בגלל זה, והדופק מהיר אבל יציב." הצצתי בטבלה הצמודה לבסיס המיטה ועברתי על הנתונים שרשמו הפרמדיקים.

מורין התלוותה אלי כדי לחכות איתי. אמא חזרה תוך זמן קצר יחסית, וכעבור עשר דקות דוקטור ספנסר נכנס שוב אל החדר. בלי לומר מילה הוא העלה את תצלום הרנטגן על מסך המחשב כדי שנוכל לראותו והצביע על ממצא בולט במיוחד. אמא אכן שברה את הירך. השבר היה חמור, וידעתי שהיא תזדקק לניתוח מיידי.

"כבר התקשרתי לדוקטור לַנקֵסטֶר," אמר דוקטור ספנסר. "הוא המנתח האורתופדי הכי טוב במדינה."

ידעתי שלדוקטור יצא מוניטין של מנתח מהולל, אבל מעולם לא עבדנו יחד, אז לא ידעתי איך הוא מתייחס לחולים. יכולתי רק לקוות שיהיה סבלני ועדין עם אמא. באופן כללי, המנתחים שאיתם עבדתי לא הצטיינו במיוחד בתחום יחסי האנוש. הם היו מבריקים לעתים קרובות, אבל התקשו להתייחס למטופלים. אולי משום כך בחרו רבים מהם מלכתחילה בתחום שכלל מגע אנושי מצומצם עם החולים. הם היו מבצעים את הניתוח, והמטופל לא היה שומע מהם יותר לעולם. נכנסים, מנתחים, יוצאים. אבל דוקטור לנקסטר אכן נחשב למנתח האורתופדי הטוב ביותר באזור, ושמחתי לדעת שאמא תהיה בידיים טובות במהלך הניתוח, בלי שום קשר ליכולות התקשורת הבין־אישית שלו.

ידה של אמא התהדקה סביב ידי. "הכול יהיה בסדר, ג'נה. אל תדאגי."

כמה שזה התאים לאמא שלי, להרגיע אותי במצב כזה.

"נכון מאוד," אמרתי, חרף הדמעות שעמדו בעיני. אמא ואני היינו קרובות, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאאבד אותה, בייחוד זמן קצר כל כך אחרי שאיבדתי את אבא שלי.