חלקי בארץ החיים

פרק 1

לוחץ על דוושת הבלם. לא חזק, לוחץ ומרפה, שאם הרמזור בצומת יהיה ירוק, ולא אספיק ממש לעצור, לכל הפחות אוכל לנפנף אליך לשלום. "שלום," אני מנפנף, "איך המרגש שם? הכול בסדר?" וממשיך לדבר אגב נסיעה, ממילא מה שאתה שומע כשאני כמעט מולך, תשמע גם כאן. "מה אתה אומר? הייתי כבד בתוך התרמיל?" וקורץ לכיוונך בעיני השמאלית ולוחש: "תודֶה שזכית, אתה הרי יודע - לא כולם זוכים."

לא שזה באמת משנה. אולי כן. "במוות אין 'מזרח'." היו אומרים אצלנו, אבל דאגו לרכוש עוד בחיים חלקת קבר במקום מכובד, ודאגו לתפור תכריכים מבד פשתן משובח, ולקחת אותם לכל נסיעה בת יותר מכמה שעות. מה שבטוח - בטוח, שאם יגיע המוות פתאום יקבלו אותו כראוי.

כשאני מנפנף אליך, אל קברך שבתל מונד, אני נזכר בימים שבהם חיינו שנינו בבית הקברות. האם אתה זוכר זאת?

ודאי שאתה זוכר, הלוא בכל עת שהיינו נפגשים היית אומר לי: "אתה רואה, אברש, לא לחינם נשאתי אותך בתרמיל. הנה, נשארת בחיים." אתה זוכר ואני זוכר, ושנינו לעולם לא נשכח, אך לפעמים חי הזיכרון בתוכי כאילו התרחשו הדברים זה עתה, ולפעמים נדמה לי הכול כסיפור רחוק, כאגדה.

אני מנופף לשלום לקברך שבתל מונד וממשיך בנסיעה. לא חולפת אף לא שעה עד שאני יוצא מהרכב ונכנס הביתה. רגע אני איתך, והזיכרונות צפים ומתעוררים, ורגע אני בביתי במקווה ישראל, ושם עולים בי זיכרונות אחרים.

אתה יודע, בְמקווה אני גר כבר מעל לשישים שנה, ובכל שבת, כשאני יושב על מקומי בבית הכנסת, אני שולח מבטי אל עבר הדלתות הפתוחות לרווחה, והלאה מהן, אל הכביש המוביל מהשער אל בית הכנסת. בכל שבת נדמה לי כאילו אני רואה ארבע דמויות צועדות לאטן בין עצי הדקל התוחמים את הדרך. ארבע דמויות - שלושה נערים ונערה אחת. הם צועדים מהססים. אני מבחין שאחד מהם לובש תחת חולצתו מדים של אסירים. הנער הזה הוא אני.

מהססים פסענו בשדרה והגענו אל פתחו של בית הכנסת. מהססים נכנסנו פנימה. בית הכנסת היה ריק, רק אדם אחד ישב בו והתאמן בקריאת הפרשה בתורה. הוא הרים עיניו לרגע למשמע צעדנו, ומיד המשיך בקריאתו.

"אפשר לקבל כוס מים?" שאל אותו קרמר.

"כאן בית כנסת, כאן אין מים," ענה, "לכו לברזים ההפוכים."

וכשנשארנו על מקומנו נבוכים, קם והורה לנו לבוא עמו. בחוץ, מימין לבית הכנסת, עמדה מעין שוקת, ומעליה תלויים ברזים.

"שתו," הורה לנו, ופתח את אחד הברזים. זרם מים זינק מעלה אל תוך פנינו הצמאות.

היה זה יום שישי, שנים-עשר באוקטובר שנת 1945. השעה היתה שעת צהריים מאוחרת, השבת עמדה להיכנס.

הוא סקר אותנו במבט קצר. "בואו," אמר, והוביל אותנו בשבילים מפותלים אל עבר בניין נמוך. "אלו הגיעו עכשיו," הרעים קולו אל תוך הבניין, "תנו להם בגדים."

כשפסענו שוב אל בית הכנסת שעתיים לאחר מכן, היינו נערים אחרים. את פיג'מת האסירים שלי החליפו חולצה לבנה, מכנסיים קצרים וכובע טמבל מקוואי, ולו היית רואה אותי פוסע כך, לא היית מבדיל ביני ובין עשרות הנערים האחרים.

כשהגעת לארץ ובאת לבקרני בביתי, השתאית למראי. "אברש, השתנת." אמרת, בוחן את עורי השזוף, את קומתי הזקופה, את שרירי זרועותי, את שני בני הקטנים שנשאתי על ידי.

"השתניתי," אישרתי בחיוך, ומיהרתי לספר לך ששמי הוחלף לשם עברי, סיפרתי שלמדתי תורת הקרקע וזיבול, למדתי גידול בקר וצאן, ועוד מיני מקצועות.

בכל פעם שהגעת לביקור, הייתי מוסיף ומספר. סיפרתי לך שהושבעתי ל"הגנה" חודשים ספורים לאחר שהגעתי ארצה, סיפרתי שהייתי למפקד כיתה שבה לימדתי את הנערים האחרים להשתמש בכלי נשק והובלתי אותם לתרגילים ליליים. סיפרתי לך שבמלחמת העצמאות נלקחתי בשבי על ידי הירדנים עם כל בני משואות יצחק שבגוש עציון.

"ככה זה," צחקתי, "היושב בשמים החליט כנראה שלא ישבתי עוד מספיק בחיי מאחורי גדרות, ודאג לי להשלמות."

אבל אתה לא צחקת. ליטפת את לחיי בשתי ידייך כמו שנהגת לעשות תמיד. כמו שעשית כשהיינו יחד בוורשה, בבית הקברות. ליטפת אותי כאילו עודני ילד רך בשנים, ולא גבר מגודל, אב לילדים. ליטפת אותי, ואני אחזתי במחשבותי בחוזקה. לא רציתי לתת להן לנדוד. לא רציתי להיזכר איתך. אבל היום, כשאני עובר ליד קברך, אני רוצה להיזכר. אני רוצה לספר לך סיפורים אחרים.

אתה יודע, לא מזמן התפרסמה כתבה על אודותי בעיתון. ימים רבים אחר כך לא פסק הטלפון בביתי מצלצוליו. "כרמי, זה אתה?" תמהו חניכי מדורות, נערים ונערות שהדרכתי כשלמדו הם במקווה ישראל, נערים ונערות שטיפלתי בהם בשליחויות שונות שעשיתי מטעם בני-עקיבא בקהילות בחו"ל. "אתה עברת את השואה?" הם תמהו, "איך לא ידענו? איך לא אמרת דבר? איך לא ראינו שום סימן?"

בעצמי אינני יודע איך חצי שנה בלבד לאחר ששוחררנו מידי הגרמנים, וכבר הייתי בארץ חדשה, תחת זהות חדשה, בחיים חדשים.

"מאיפה אתם?" שאלו אותנו במקווה ישראל הנערים הרומנים שאל חדריהם הכניסו אותנו בתחילה.

"מעתלית," אמרנו להם, "ברחנו משם עם פלוגות הפלמ"ח."

והם הביטו אלינו בהערצה.

מילאנו שקי יוטה בקש שהורו לנו לקחת מהאורוות, וסידרנו לנו מקום לישון. התנגבנו אחרי הרחצה במגבת שהיתה תלויה בחדרי המקלחות, ועם כולם הלכנו לתפילה. קראוזה עמד שם. אז עוד לא הכרנו אותו, "יפה, יפה," קיבל את פנינו, ושפמו הקצר רוטט קמעה, "ומה שמכם?"

"וינברגר," אמרתי בתורי. איני יודע מדוע מכל שמות המשפחה שליוו את ילדותי, דווקא שם זה עלה באותו רגע בדעתי.

"וינברגר," הרעים קראוזה, "עקיבא!" סימן בעיניו לאחד המדריכים, "עקיבא, זה וינברגר. מה אתה אומר?"

"וינברגר," חכך עקיבא רגע קצר בדעתו, "'כרמי' נשמע לי טוב."

"מעתה שמך כרמי," חרץ קראוזה, טופח בידו על כתפי, "תקפיד לא להתקרב לשער עד שלא נשיג עבורך תעודת זהות מנדטורית, וביום ראשון תלכו עם כולם לעבוד."

מאז היה מקווה ישראל לביתי. כשסיימתי את לימודי חשבתי שתם פרק מקווה ישראל בחיי, אך לא כך היה. הצטרפתי להתיישבות במשואות יצחק, גוש עציון נפל במלחמה, ואנחנו נלקחנו בשבי וכששוחררנו משם עמדתי ברחוב ללא מקום ללכת אליו.

באין לי בית ובאין לי משפחה, הלכתי למקום היחיד שהכרתי. היתה שעת לילה מאוחרת, והכול במקווה נמו את שנתם. נכנסתי אל חדר המרפאה, שם היו מיטות פנויות. בבוקר העירה אותי האחות שביקשה להכניס לפי מדחום.

"מה את עושה? זה אני, כרמי," קפצתי מהר מהמיטה.

"מה זה? חזרתם?" חיבקה אותי, ומיד ביררה: "ישנת אצלי היטב?"

ד"ר רוזנבליט פגש בי בשביל. "או, כרמי! קראתי בעיתון שמשחררים אתכם מהשבי. איך היה?" שאל, ולא המתין לתשובה, "אולי אתה רוצה להיות מדריך אצלנו, בסקטור הדתי? יוכבד יוצאת ללימודים באוניברסיטה, ומחר צריכה להגיעה קבוצה של ילדים מטרנסניסטריה. הם דוברי רומנית, אבל אתה תסתדר. מה אתה אומר?"

"ואיפה אגור?" שאלתי.

ד"ר רוזנבליט קימט את מצחו. "מצאתי!" שמח, "בבוידם יש מקום."

מאז נשארתי במקווה ישראל. המקום שהיה לביתי היחיד.

מבין אתה, לא הכבירו אז מילים, ולא הכבירו רגשות, ויכולתי להתחיל את חיי מחדש בלי לתת לאיש דין וחשבון.

רק אתה, כשהיית מגיע לבקר את רבקה, אותי ואת הילדים, הייתי מושיט את שתי כפות ידיך הגדולות ומלטף את לחיי. רק עבורך נותרתי הילד של פוזנר. הילד שהכרת בבית החיים בוורשה.

בית הקברות בוורשה הוא עיר שלמה: אזורים, רחובות, ושבילים. אזורים לעשירים, אזורים לעניים, אזורים לרבנים, ואזורים למשכילים. לפי גודל ה"בתים" ואיורי המצבות אתה יכול לדעת מי גר בפנים. גם אנחנו גרנו בבית הקברות, בין הקבורים באדמה לבין הממתינים קפואים לרגע הקבורה.

כשהגענו לבית הקברות היתה שעת ערב, רגע לפני החשיכה, רגע לפני שהעוצר תפס אותנו ברחוב. את המצבות עצמן לא ראינו. רק למחרת גיליתי את העיר הענקית שאליה הגעתי. כל כך גדולה היתה שלמרות השנים שעשיתי בה, לא הצלחתי להכיר את כולה. יש מצבות שאני זוכר מצוין, יש רחובות שאני מכיר בעל פה, יש שמות שאולי עברתי לידם לפעמים אבל הם לא נשמעים לי מוכרים.

בליִזַ'נְסְק, שבה גדלתי, לא גרו כל כך הרבה תושבים, גם לא בקשֵשוֹבִיץ, שם גרו סבי וסבתי. אף בחולון, העיר השכנה למקום מגורי היום, יש פחות תושבים ממה שהיו בוורשה בבית הקברות, והיום אינני מכיר אף לא שמינית מתושבי המקום.

כשהגענו לא ראיתי את הקברים, כלל לא עברנו לידם, כך שיכולתי לישון בשלווה בלי לחשוש שמא אחד המתים ישלח אליי את ידיו כמו שחששתי לפעמים כשעברתי ליד בית החיים שבליז'נסק. בליז'נסק בית הקברות נמצא ליד המקווה, ובחורף, כשהבלנים היו מרוקנים את מי המקווה כדי להחליפם, היו המים זורמים מעט בנחל קטן לאורך הרחוב ומיד קופאים ויוצרים שכבת קרח דקה שכזו. "היום יש קרח!" היה מודיע לנו בער'לה בבואו לבית הספר, "אתם באים?"

בער'לה לא גר כמונו במרכז העיירה, הוא גר ברחוב האחרון, סמוך לשכונה של הפולנים. ברחוב שבו גרו יהודים עניים. בדרכו לבית הספר לא היתה לו ברירה אלא לעבור ליד המתים. כשבער'לה הודיע לנו שמי המקווה קפאו ברחוב היינו מאריכים מעט את דרכינו הביתה, מניחים את ילקוטי העור על גבי הקרח, יושבים עליהם, כופפים רגליים אל הבטן, ובדחיפה קלה מחליקים לאורך הרחוב.

"הי! אל תחליק כל כך מהר!" היינו צועקים זה לזה, מבקשים לנצח בתחרות, "תסתכל לאן אתה מגיע! שהמתים לא ישלחו יד ויתפסו אותך!"

לא החלקתי הרבה, שלושה סיבובים - ודי, ואז הייתי מנגב היטב את הילקוט, שלא תהיה עליו אף לא טיפת רטיבות, שאמא לא תגער בי: "אתה עלול לחלות. בקור שכזה אתה יושב על הקרח? אתה עלול לחטוף דלקת ריאות!"

אבל מסלול ההחלקה שלנו בליז'נסק היה כאין וכאפס לעומת מסלול ההחלקה שעשיתי לי בוורשה. שם אמא הניחה לי להחליק כרצוני ולא התנגדה, ואני לא חששתי, כבר הכרתי את המתים מספיק כדי לדעת שלעולם אין הם שולחים ידיים אחרי שמכסים אותם כבר באדמה וסוגרים את הקברים.

לא תכננו להגיע לבית הקברות, לא ידענו ששם נמצא את הדוֹד. לא תכננו להישאר שם כל כך הרבה זמן, חשבנו שאחרי ימים ספורים נוכל לחזור הביתה, להיות שוב עם אבא בליז'נסק.

שומר בית הקברות היהודי בוורשה קיבל את פנינו בשער. אולי זה היית אתה, אולי שומר אחר, לא הכרתי אותך עדיין, אז אני לא זוכר. השומר, לבוש במדים שחורים, הביט באמא ובי והורה לנו לצעוד אחריו. הוביל אותנו על פני בניין הקהילה הגדול שמימין לשער, ובאחד מפתחיו המרובים עצר, נכנס מעט, הרים ראשו לכיוון גרם המדרגות, קימר ידיו על פיו וקרא בקול: "פניה פוזנר! פניה פוזנר! יש פה אישה עם ילד!"

אברהם-משה פוזנר, דודי, ירד במהירות. "לייצ'ה!" קרא בראותו את אמי וליטף אותי על לחיי, "בואו, תעלו מהר. כל כך קר כאן בחוץ. גיטשה, תראי מי בא אלינו, תכיני להם תה חם ומשהו לאכול! ואתה," פנה אל שומר בית הקברות, "תביא בבקשה שני שקי יוטה וקש מן האורוות."

"מן האורוות? אז יש פה סוסים." חשבתי לעצמי, וכבר התחלתי להרגיש יותר טוב. אתה זוכר שסיפרתי לך שאת הסוס שלי השארתי בליז'נסק? אמא אמרה שמוגזם לקחת אותו איתנו. כשסיפרתי על הסוס שלי שנשאר שם לבדו, אמא הסבירה מיד: "זה לא ממש סוס." אבל אף על פי שכבר לא רכבתי עליו ולא לקחתי אותו איתי לכל מקום, עדיין אהבתי אותו, ואהבתי שהוא נמצא לידי. אם הייתי יודע שניסע לזמן ארוך כל כך הייתי לוקח אותו איתי. כשעזבנו את ליז'נסק חשבנו שנעדר ממנה פחות משלושה חודשים. כמו תמיד.

בכל שנה, עם סיום שנת הלימודים, היינו אורזים תיקים וחבילות ומתחילים לנדוד - אבא, שהיה מורה בבית הספר היהודי בעיירה, היה יוצא לאתרי הנופש רַפְּקָה או קְרִינִיצָה לנפוש עם מורי העיירה ורבניה. אמא ואני היינו נוסעים לבלות אצל משפחתה של אמא. "מען פורט א הֵיים," היתה אמא אומרת תמיד בשמחה, "הביתה," אל הוריה, אל אחיותיה, אל הבית שבו גדלה בילדותה.

בליז'נסק היתה אמא שלי שונה מכולן. כל הנשים היו חובשות על ראשן פאה או מטפחת, רק אמא שלי הלכה בכובע קטן ומהודר, ומעט פאה מציצה תחתיו. כל הנשים היו באות לבית הכנסת בשבת וידיהן חשופות, רק אמא שלי היתה באה כשידיה עטויות כפפות לבנות, כל הנשים דיברו יידיש, אמא שלי דיברה פולנית. אמא שלי היתה אחרת. פאני שטולבך - היו מכנים אותה בכינוי כבוד, הגברת מן המערב. בקששוביץ, בין אחיותיה וחברותיה מילדות, הרגישה אמא בנוח.

כך נסענו מדי שנה בשנה. תחילה למְיֵילֶץ, שם גרה רוחצ'ה, אחותה הצעירה של אמא, משם לקששוביץ, לביתם של סבא וסבתא, ואחר כך לוורשה, שבה גר אחיה של אמא ושתיים מאחיותיה, ושוב לקששוביץ לתקופת החגים, אז היו כל בני משפחתה של אמא מתקבצים ובאים: מוורשה באו ברונקה והעניך אוטרמן ושתי בנותיהם; מנשה-יעקב ואשתו שטרנה; גיטשה ואברהם-משה פוזנר ובנם הרופא; רוחצ'ה ובעלה באו ממיילץ; ומאיר-שולם ואשתו עם בניהם מאוֹטְווֹצְק; גם הנקה ודריזה כמובן היו. הבית של סבא וסבתא היה מרווח, כולם השתכנו בו ועוד היה מקום, אתה יכול לתאר לעצמך את ההמולה, ואתה יכול לתאר לך כמה קשה היה כשהסתיימו החגים להיפרד מכולם.

אבא לא היה איתנו במשך כל תקופת היותנו שם. בתחילה היה הוא בנופש עם מורי העיירה ורבניה, ואחר כך עם פתיחת שנת הלימודים חזר לבדו לליז'נסק. רק בימים הנוראים עצמם היה מצטרף אלינו. אני מעולם לא הייתי בעיירה באחד בספטמבר לתחילת הלימודים, אמא רשמה אותי לתקופת החגים לבית הספר בקששוביץ, אליו הלכתי עם אייזיק ומירקה, בני הדודים שלי.

לו היה אבא איתנו, לו היה גם הוא יכול ללמד בראשית השנה בבית הספר בקששוביץ, הכול, מן הסתם, היה מתרחש באופן אחר. אבל אבא היה "בטלן" בלשון העיירה, זה שאינו מתפרנס ממסחר או ממלאכה. לכן הוא לא הגיע איתנו באותו לילה אל בית הקברות, לכן אתה כלל לא הכרת אותו.

החופשה הקבועה שלנו השתבשה מעט באותה השנה. בהתחלה התנהל הכול כתמיד, וכבר נרשמנו לבית הספר בקששוביץ לתחילת הלימודים, אך יומיים לפני האחד בספטמבר הציע לנו סבא שלא נישאר בקששוביץ, שניסע למקום אחר.

סבא משה-חיים זיידא, אבא של אמא, היה הרב של קששוביץ, ר' זיידא קלינגברג היו מכנים אותו בעיירה. את הכינוי "זיידא" הצמידו לו עוד בילדותו, מחמת שהיה חולה לעתים קרובות והוריו לא ידעו אם יחיה או ימות. כדי להביא לו ברכה ולהיטיב את מזלו הוסיפו לו את השם "זיידא" על שמו. אינני יודע אם אכן נוספה לו ברכה, אם לטוב היה לו שהאריכו ימיו. אולי אתה יודע, שאתה כבר במחיצתו שם למעלה.

את הרעיון לנסוע למקום אחר, הציע לסבא ראש העיר הפולני. "גרמניה מאיימת במלחמה," אמר, "וקששוביץ קרובה לגבול שבין גרמניה ופולין. אי-אפשר לדעת איך יתפתחו הדברים, אך אם יארע דבר מה, הראשונים להיפגע יהיו היהודים. אולי מוטב יהיה אם תיסעו למקום אחר, ולו לכמה ימים."

סבא שקל את הדברים בכובד ראש. הוא עצמו אינו יכול לעזוב, הוא רב העיירה ועליו להישאר בה. אך אולי מוטב שירחיק את הרבנית, את בתו ואת שני הנכדים הנמצאים כעת אצלו, ואולי רצוי להרחיק גם את הספרים שלו.

אלפי ספרים היו לסבא. ארבעת הקירות שבחדר הספרייה הגדול היו עמוסים במדפי ספרים, וספרים רבים מונחים היו זה על גבי זה על השולחן שבמרכז החדר. בין הספרים, סמוך לשולחן, נהג סבא לשבת וללמוד, יכול לעיין כמעט בכל ספר שיחפוץ.

"לרב שלנו יש הספרייה הגדולה ביותר בגליציה כולה!" היו יהודי העיירה מתפארים, וסבא אהב את ספריו ושמר עליהם מכל משמר. כשהייתי בן שבע כבר היה לי ש"ס גמרא משלי. סבא שלח אליי ש"ס סלאוויטא כמתנה ליום הולדתי. ילד בן שבע הייתי, לקרוא את הגמרא עוד לא הייתי מסוגל, אך מלא גאווה צעדתי עם אבא אל תחנת הרכבת של ליז'נסק לקבל את הארגז שסבא שלח. הספרים היו כבדים ואבא ואני התקדמנו לעבר הבית לאט. קצרי רוח לפתוח את הארגז, להוציא את ניירות העיתון הרבים שבהם עטף סבא את הספרים, להעביר יד על הכריכה החומה ששוליה זהובים, לגעת בדפים הצמודים זה לזה בתוך הכריכה ושכתמי צבע מעטרים אותם. מלבדי אף לא לילד אחד בליז'נסק היה ש"ס. אולי הש"ס הראשון הזה תרם את תרומתו לאהבתי הרבה לספרים, אתה הרי זוכר איך הייתי תר בבית הקברות אחרי כל ספר שרק היה אפשר למצוא.

עוד בטרם הוחלט אם נישאר או ניסע, כבר בחר סבא בקפידה את החשובים והנדירים שבין ספריו, ארז אותם בארגזים, הזמין כרכרה רתומה לשני סוסים, ושלח את הספרים אל תחנת הרכבת, משם יעשו דרכם אל בתו שבוורשה.

בגרמניה, כך אמר סבא, שרפו הנאצים עם עלותם לשלטון כל ספרות שלא תאמה את תפיסת עולמם. ספרי יהדות נשרפו לצד ספרי האידיאולוגיה הקומוניסטית ולצד ספרים נוספים. אם חלילה יתפתחו אילו היתקלויות עם הגרמנים, סביר להניח שהם יפגעו בספרי היהודים.

ביום רביעי יצאו הספרים לדרכם, ולמחרת יצאנו אנחנו: סבתא, בן דודי אייזיק, אמא ואני. את אייזיק נביא לבית הוריו באוטווצק. סבתא תישאר גם היא שם, זו הזדמנות עבורה לבקר את בנה, כלתה ונכדיה ולנוח מעט באוויר הצח. אמא ואני ניסע לוורשה, נהיה כמה ימים אצל גיטשה פוזנר, הגדולה שבין אחיותיה הנשואות של אמא, ואחר כך נראה, אולי נחזור לחגים לקששוביץ אולי כבר ניסע הביתה, לליז'נסק.

חודש אוגוסט טרם הסתיים כשעזבנו את קששוביץ. בלב חישבתי את הימים: אם ניסע עכשיו לאוטווצק ואחר כך לוורשה, ומן הסתם נהיה שם כמה ימים, עד שנחזור אפסיד כבר כמה ימי לימודים.

בקששוביץ אף בימי החופש לא הייתי פטור לחלוטין מלימודים. בעיקר בגלל דודה דרייזה. שתי אחיות שלא נישאו היו לאמא. הינקה לא נישאה כי טרם מצאה את המיועד לה, אך דרייזה לא נישאה כי לא חפצה בנישואים. אתה לא הכרת אותה, לוורשה היא לא הגיעה, ובעצם, יום רביעי ההוא היה הפעם האחרונה שאני בעצמי ראיתי אותה. אמא סיפרה לי לא פעם שכבר נמצא עבורה חתן וכבר הוכנו כל צורכי החתונה, אך היא סירבה להיכנס לחופה.

אינני יודע מה עלה בגורלו של החתן המאוכזב, מן הסתם מיהרו למצוא עבורו שידוך אחר, אך דרייזה נותרה לגור בבית הוריה ולא נתנה לי מנוח. כמו אמא, חשבה גם היא שאין החופש פוטר אותי מחובת לימודים והיא לא ויתרה, למרות תחנוני שתניח לי לנפשי. את כל כספה שהרוויחה בעבודתה כתופרת ייעדה אך ורק למטרה אחת - להעשיר את השכלת אחייניה, כלומר, את ההשכלה שלי ושל בני דודי. כשמי מילדי המשפחה היה מגיע לעיירה, היתה דרייזה שוכרת מורה ללמד אותו עברית או לטינית, חשבון או גיאוגרפיה.

אתה מכיר אותי, אתה יודע שאהבתי את הלימודים בבית הספר, אבל בקששוביץ לא עניינו אותי הלימודים, שם התעניינתי בדברים אחרים.

אהבתי להסתובב בעיירה הקטנה, לחצות אותה עד לארמון המפואר על מגדליו ועל צריחיו הרבים, על חומות האבן העבות המקיפות אותו ועל שערי הברזל הכבדים החוסמים את הכניסה לשטח האדמה העצום שאיש לא טיפח ושעשבים גדלו בו פרא. אהבתי לטפס על העצים הנמוכים הסמוכים לחומת האבן, להציץ פנימה ולנסות לדמיין את בני משפחת האצולה שחיו בו בעבר. אהבתי להרחיק אל מחצבות האבן והסיד שבפאתי העיירה, שהאבק העולה מהן היה מכסה בלבן את כל הקרב לשם. להתקרב ממש לא התקרבתי, אמא אסרה עלי לחזור הביתה מלוכלך. רק מרחוק עמדתי, מקשיב לרעם טרטור המקדחה ההולם בסלעים ורואה את אדי הסיד העולים לבנבנים מתוך מכלי הרתחה ענקיים. אהבתי לעבור סמוך למנסרות, ללכת על בולי העץ גדולים השכובים על האדמה כשידי פרושות לצדדים לשמירה על שיווי המשקל, לשמוע את קולות המסורים ולהביט בפועלי המנסרה הסוחבים בזוגות את קורות העץ המנוסרות, מסיטים ברגליהם אגב הילוכם את גזרי העץ ואת הענפים המוטלים כפסולת במקום.

אהבתי לצאת עם סבתא לשוק שבמרכז העיירה, להביט בהמון הצפוף, לשמוע את שאון הקריאות וההתמקחויות נמהל בקרקורי התרנגולים המובאים לשחיטה. ויותר מכול אהבתי להסתובב בביתם פנימה, בביתם הגדול ורחב הידיים של סבא וסבתא. בקומה התחתונה של הבית, קומת המרתף, נחפר בור גדול, ומי גופרית, שאדמת האזור ידועה בהם, פעפעו ועלו, חמימים למגע וצורבים בנשימה, ונאגרו בברֵכה עשויה בטון. למרתף היתה כניסה מהרחוב, ותושבי העיירה נכנסו בה ורחצו בברֵכה. הפולנים - כמרחץ לבריאות ולניקיון, היהודים - גם כמקווה לטבול בו.

לי לא הניחו לרחוץ שם. "מי גופרית אינם בריאים לילדים," חרצה סבתא את הדין, ומכיוון שמקווה אחר לא היה בעיירה, נאלץ הייתי לרחוץ את גופי בגיגית נחושת גדולה. האם גם לך היתה בביתך כזו גיגית? גיגית שלתוכה הכניסו את הדגים שקנו בשוק ביום שלישי, וביום שישי, אחרי שהוציאו אותם ובישלו אותם לשבת, הכניסו לגיגית אותי. קשה לומר שהיה לי שם נוח. על אף גודלה, קטנה היתה לממדי גופי. בבית כבר לא רחצתי בגיגית, בבית הייתי הולך למקווה לרחוץ בו. אך אצל סבתא לא היתה לי ברירה, ישבתי בגיגית בקושי, רגלי מכווצות אל בטני, שופך על עצמי מים חמימים מהקומקום הגדול ומדקלם כמו שאמא היתה מדקלמת לי, שלא אשכח לקרצף היטב אף לא איבר אחד מאיברי גופי.

להיכנס אל חדר המרחץ לא הניחו לי אבל לשבת מבחוץ ולהתבונן באנשים הבאים הותר לי. וכשעייפתי מן המרתף, ועייפתי מעבודות המטבח ומפטפוטי סבתי עם אמי ועם דודותי, הייתי מתגנב חרש אל עליית הגג.

המתים הראשונים שאיתם נפגשתי היו המתים בעליית הגג של סבתא. אתה לא תאמין, אבל לא העזתי להיכנס פנימה. בכל אופן לא כשהיו תלויים שם בשורה, מתנדנדים ברוח הקרה. ידעתי שאלו בגדים, בעצמי ראיתי איך סבתי השרתה אותם באותה גיגית שבה שריתי אני, ראיתי אותה סודרת אותם - שכבת בגדים, שכבת אפר מהתנור, בגדים, אפר, בגדים, אפר - שכבות זו על גבי זו, עד שמלאה הגיגית עד שפתה בצבע האפרפר שפה ושם בד צבעוני מבצבץ מתוכו. הבגדים שרו בגיגית שעות רבות, לעתים אפילו ימים, ואז היתה סבתא מזמינה אישה פולנייה מהכפר לסחוב את הגיגית עד לנהר, ושתיהן הפשילו את שרוולי שמלותיהן, שפשפו את הבגדים היטב, טבלו אותם במי הנהר עד שנגרף כל האפר ועמו הלכלוך, סחטו בכל כוחן, הכניסו שוב לגיגית, ושבו הביתה. בבית, על החבלים המתוחים בעליית הגג, תלו את הכבסים.

עזרתי לסבתא לתלות את הכבסים, הם היו רטובים עוד ממי הנהר, רכים ורפויים. אך אני ידעתי שצורתם עוד תשתנה, שעם צינת הלילה יקפאו, ישלחו ידיים נוקשות, רגליים מאובנות וצווארונים מתוחים, ינועו ברוח הקלילה וירחשו רחישות מטילות אימה.

בחדרי שתחת עליית הגג, הייתי שוכב במיטה, שומע את הרחשים החורקים מלמעלה. מבועת שמא מי מן המתים הללו, התלויים להם כך, יצליח להשתחרר מאטביו וירד בצעדים כבדים ומרשרשים עד אלי.

אם סבתא היתה מגיעה גם היא לבית הקברות, הייתי מראה לה מתים אמתיים. הם פחות מפחידים. בבניין המשרדים שבו גרנו בבית הקברות, היו למטה חדרי מתים. המתים שכבו שם מסודרים זה ליד זה, מחכים בשקט לתורם להגיע לקבורה. בחדרי המתים היה תמיד קר מאוד. לא רק בגדי המתים קפאו, גם גופם קפא, ואני הייתי מסתובב ביניהם, מביט בפניהם. קפואים כך, הם נראו יותר כישנים מאשר כרוחות רפאים.

אמא לא מנעה ממני להסתובב בין המתים ואף הניחה לי לפעמים לעזור לאחד הקברנים לשאת אותם בעגלה עד הבור שהוכן לקבורה. רק הכניסה לחדרי הטהרה היתה אסורה עלי. טוב, מתים שכל איברי גופם במקומם בוודאי אינם מפחידים. מתים תלויים בעליית הגג, מרשרשים באבריהם החסרים, רק הם היו מבעתים אותי עד שהייתי מזדחל אל מיטתה של אמא ונרדם צמוד לגופה החם.

אהבתי את הימים בקששוביץ, כל רגע שם היה מעניין, ואם דרייזה לא היתה מחייבת אותנו להקדיש כמה שעות בכל יום ללימודים, היה יכול להיות מעניין עוד יותר. שמחתי שדרייזה לא העלתה על דעתה לבוא איתנו לאוטווצק ולוורשה, היא והנקה נשארו בקששוביץ עם סבא. הייתי משוכנע שצפויים לי כמה ימי חופשה ממש, שהרי בוודאי לא נספיק לחזור עד האחד בספטמבר, ואיש לא יטרח בשביל ימים מעטים לשכור לי מורה ולדאוג לי ללימודים.

כך יצאנו לדרך. כך התחלנו להתפרק. אבא בליז'נסק עם הוריו, סבא בקששוביץ עם דרייזה והנקה, סבתא איתנו באוטווצק, וכשאנחנו המשכנו הלאה והגענו לוורשה, היא נשארה שם.

טוב, אתה יודע, גם היא הגיעה בסוף לוורשה, אבל כשהגיעה כבר לא היתה חיה. בעוד מועד היא נפטרה והגיעה לוורשה לקבורה.

הדרך לאוטווצק נמשכה בלי סוף. מעולם קודם לא הייתי באוטווצק ולא ידעתי עד כמה היא רחוקה. אמא אמרה שניסע עד לוורשה ברכבת כי אין רכבת ישירה לאוטווצק. ורשה ואוטווצק קרובות זו לזו, ואת המרחק הנותר נעשה בעגלה. "ניסע איתכם," אמרה אמא לסבתא, "אני אשמח להיות קצת אצל מאיר-שולם והיינדזה. אחר כך נחזור אנחנו לוורשה." אמא דיברה אל סבתא, אבל אני הקשבתי: אם כך, אמא אינה ממהרת לשום מקום. אומרים שאוטווצק היא עיירת קיט יפהפייה, ואני טרם הייתי בה, והעיקר - אהיה פעמיים ביום אחד בתחנת רכבת. אם יתמזל מזלי אוכל להרוויח כהוגן. ביקורים בתחנות רכבת הם רווח מובטח. בליז'נסק היינו הולכים יחד, קבוצת ילדים, אל התחנה, וממתינים. כמעט בכל רכבת שעצרה בתחנה היו יהודים שירדו להתפלל תפילת מנחה וחיפשו מניין כדי לומר קדיש. בזריזות היינו עוברים בין הנוסעים, פונים ומבקשים, מצרפים את כמות האנשים הדרושה, ומקבלים בתמורה מטבעות ספורים או ממתק. תחנת הרכבת היתה "מקור פרנסה" מכובד, כמעט כמו ביקור בבתי יולדות. כשנולד בעיירה תינוק היתה היולדת שוכבת על מיטתה לכל הפחות חודש. חבל נמתח מעל המיטה, וכל הנכנס לבקרה היה תולה עליו פתק עם מילות תפילה לסגולה ולשמירה. ילדים היו רצויים בכל עת, שתפילת תינוקות של בית רבן מתקבלת. כך היינו נכנסים לבתי היולדות, קוראים יחד קריאת שמע, אומרים כמה פעמים "ש-די קרע שוטן" ומקבלים, כשכר עמלנו וכעידוד להמריצנו לבוא בכל עת, פרוסה עבה מעוגת ציקער לייקעח.

אבל בתחנת הרכבת הפעם ציפתה לי אכזבה. מעולם לא ראיתי כמות כה גדולה של נוסעים בתחנה, אך אלו היו חיילים, פולנים ויהודים, לבושים במדי צבא ונושאים תיקים גדולים. אף לא אחד מהם חיפש מניין, ואף לא אחד ביקש לומר קדיש. הם עלו בדחיפות אל הקרונות, מילאו את תאי הישיבה, והמשיכו לעלות ולגדוש את פלטות העץ שבין הקרונות. אמא וסבתא מצאו בקושי מקום ישיבה באחד התאים, לאייזיק ולי לא נותר מקום, נשארנו שנינו לעמוד בין החיילים במסדרון.

לא היתה עדיין מלחמה, אך מגופם עלה ריח דחוק של זיעה ואבק, וריח חריף של וודקה. הם דיברו בקולות רמים, ניבלו את פיהם בבדיחות ובקללות, טפחו זה לזה על הגב ודחפו האחד את השני כדי לרווח להם מקום.

כשאמא יצאה מתאה לראות בשלומנו, היא עקמה את אפה. "אני רואה שהחוק שקבעה הממשלה לא הועיל," אמרה.

"איזה חוק?" שאל אייזיק.

"זה שבוע שאין לסחור במשקאות חריפים," הסבירה אמא, "אסור למכור ואסור לקנות."

"למה לא?"

"אתם יודעים, יש חשש מלחמה ואנחנו לא צריכים צבא של שיכורים," ומיד המשיכה: "אייזיק, אתה יכול לומר לי מה עשה קאז'ימייז' הגדול כדי להביא לשגשוג בפולניה?"

אייזיק נכשל בבחינה בהיסטוריה בשנת הלימודים הקודמת, ואמא קיבלה על עצמה להכין אותו לבחינה חוזרת. מדי פעם יצאה מן התא כדי לראות אם אנחנו זקוקים לדבר מה, אם החיילים אינם מטרידים אותנו, וכדי לבחון את אייזיק בפרק נוסף.

אייזיק עמד לידי, משנן לעצמו שמות ותאריכים, מנסה לספר לאוזני, שלא התלהבו לשמוע, את היסטוריית שליטי פולין. אותי עניינו דברים אחרים. איך מבחינים בין הדרגות של החיילים? איזו דרגה גבוהה יותר? לאן הם נוסעים? איפה בכלל תתרחש המלחמה? לו היה לידינו חייל שאפשר לשאול אותו, שהיה מסביר לי איך יורים ומה בדיוק עושים במלחמה, אבל כל החיילים במסדרון היו שיכורים למדי, ומלבד קולות צחוק כבדים ודחיקות אלו באלו, לא נראה שעניין אותם דבר, אפילו לא הסיכוי למלחמה.

התעייפתי מלדמיין, אייזיק התעייף מללמוד, אפילו אמא כבר התעייפה ולא יצאה לשאול את אייזיק שאלות. והדרך נמשכה ונמשכה בלי סוף.

בוורשה התרוקן הקרון ויכולנו לנשום. ירדנו אחרונים, שלא נירמס בין כל החיילים, וכבר לא עניין אותי לאן הם ממשיכים. לנו חיכתה כרכרה ששלח הדוד, ותוך פרק זמן קצר היינו באוטווצק. היית פעם באוטווצק? נראה לי שלא, הרי אוטווצק היא עיירת מרפא, ואתה מעולם לא היית חולה.

דוד מאיר-שולם קלינגברג הוא אח של אמא, הבית שלו ושל דודה היינדזה שוכן בשכונת בתי ההבראה של העיר. לדוד מאיר-שולם בית הבראה קטן: בית בן שתי קומות, כמה חדרי אירוח בקומה העליונה, חדר אוכל גדול בקומה התחתונה, שני גברים פולנים המועסקים במקום ועוזרת פולנייה. חוץ מזה יש לדוד שני בנים, אברהם-מרדכי, ששמו כשמי והוא גדול ממני בכמה שנים, ואייזיק, הקרוב אלי בגיל.

חדרי הארחה של הדוד היו ריקים ברובם מאורחים. קבוצות של בריונים הסתובבו באוטווצק בלילות, קראו קריאות נאצה וניפצו חלונות. תקריות אלו הפחידו את הנופשים היהודים. "ועכשיו," נאנח הדוד, "עכשיו בכלל מי יודע מה יהיה, אם פולין תיכנס למלחמה זה לא יועיל למצב הפרנסה."

על אף השעה המאוחרת ועל אף פטפוטי הפגישה שנמשכו שעה ארוכה, אמא לא ויתרה לי על רחצה. "אחרי שעמדת כל הדרך צמוד לשתיינים האלה? רק תריח את עצמך, מהריח בלבד אפשר להשתכר, אין בכלל על מה לדבר." חדר הרחצה לא הוסק, ושוב נאלצתי לצופף עצמי בגיגית נחושת גדולה. מתנחם בטובה אחת: כך לא אצטרך לבזבז זמן ביום שישי ברחצה, ואספיק לטייל מעט ולהכיר את הסביבה.

אבל לא הספקתי.

בבוקר נשמע קול שריקה חזק ומוזר, ואחריו קול נפץ אדיר. הבית רעד כולו וכלים נפלו מעל השולחן והתנפצו. אמא תפסה בידי, משכה אותי מטה והורתה: "מהר! שים ידיים על הראש ותשכב על הרצפה!"

הבית לא רעד עוד, אך קולות טרטור כבדים נשמעו מלמעלה, וקריאות רחוקות מן הרחוב. שכבתי, מציץ לכיוונה של אמא ששכבה לידי. רק כשרחקו קולות הטרטור לגמרי היא קמה וניערה את בגדיה. "הם הלכו." ובמבט מתרה הוסיפה: "ואתה נשאר פה."

הדוד יצא לראות מה קרה, אמא והדודה טאטאו את שברי הכלים, החליפו את מפת השולחן שהוכתמה ופרשו מפה נקייה.

"איזייק, נעלה לשחק בחדר שלך?"

איזייק נענה ברצון, אבל אמא מיד הבינה, "בוא איתנו למטבח, אברש, יש הרבה עבודה."

"אבל, אמא..." ניסתי למחות, קשוב בחצי אוזן לצעקות הנשמעות מרחוק.

"בוא," קטעה אמא את דברי, "אתה יכול לחתוך את בצק האטריות לרצועות."

לעבוד במטבח אני אוהב. בבית שלנו בליז'נסק המטבח היה ליד המטבח של סבתא. אמא וסבתא בישלו, וגם אני, קצת. הן עשו את העבודות הקשות ואני קיבלתי את העבודות הטובות, עבודות שאפשר בהן ללקק ולטעום: לפזר פרג, אגוזים וצימוקים מעל בצק דק מרוח בדבש מחומם, לטעום כף גדושה בבורשט אדום כהה, ולהנהן לסבתא השואלת: "נו, מה אתה אומר?" אמא היתה ניגשת לטעום גם היא וצוחקת: "אל תדאגי, אם זה לא יהיה טוב את כבר תשמעי."

לפעמים סבא היה נכנס, מכווץ אפו ומרחרח. "נדמה לי," היה מרים את מכסה הסיר ושואף את האדים העולים, "נדמה לי שבשביל מרק זה חמוץ מדי, ובשביל בורשט מתוק מדי."

"אתה טועה," היתה סבתא עונה מיד ומגרשת אותו מן המטבח. "אתה לא מקבל לטעום, אתה תקבל בשבת."

תמיד אהבתי את המטבח. אין כמו המטבח לריחות, לטעמים, ובעיקר - לסודות קטנים. כמעט כמו בית המדרש. בבית המדרש בין תפילת מנחה לתפילת ערבית ישבו היהודים בקבוצות קטנות, "היושבים" מנצלים את הדקות הספורות למעט לימוד ב"עין יעקב", ו"העומדים" - התקבצו באחת מפינות בית המדרש ודיברו. אהבתי לעמוד סמוך ל"עומדים", ולעמוד סמוך לנשים המבשלות, ולעמוד סמוך לעגלונים הממתינים לנוסעים. שם אפשר לשמוע דברים מעניינים: אצל מי כדאי לקנות אילו דברים, מי הסתכסך עם מי, מי מחתן בן או בת, מי הלך לעולמו, מי רכש דבר מה, ומי, חלילה, עתיד לרדת ממעמדו.

"אומרים שהבן של גוז'יק מצא כלה," סיפרו את הרכילויות האחרונות.

"או, הגיע הזמן," קבעו השומעים, "אברך משי שכזה, מי זכתה בו לבסוף? יש לה נדוניה טובה או שהיא יפת תואר במיוחד?"

"יפת תואר?" התפלא המספר, "היא לא יפת תואר, אומרים שהיא דווקא אֵ פַעס טוֹיֵער, עגולה כמו חבית, ופֵּה לה כמו שָׁעַר."

אהבתי את שנינות המילים שליוותה את הרכילויות, שנינות שאיש לא היה מבוטח מפניה, לא עשירי העיירה ומכובדיה ולא הפשוטים שבה.

כשנמצאים במטבח יודעים הכול, אבל כשאמא הושיטה לי את הסכין והזהירה אותי לחתוך את בצק האטריות בקווים ישרים, ידעתי שברגעים אלו דווקא בחוץ מתרחשים הדברים המעניינים.

זו היתה הפצצה. הפצצה מאווירונים. אתה בטח מכיר את זה, גם ורשה הופצצה, ואתה הרי חיית בה. ראית איך נכבשה ואיך שוחררה. ואיך הסתיימה שם לבסוף המלחמה. בשבילי זו היתה ההפצצה הראשונה ואני החמצתי אותה. לא ראיתי את האווירונים מנמיכים טוס, לא ראיתי אם שורטט עליהם סמל פולין כפי שסיפרו, לא ראיתי איך משתחררת הפצצה ונופלת ולא ראיתי איך קורסים הקירות הפגועים כאילו היו קירות נייר שבנו ילדים.

כשהניחו לי לבסוף לצאת ולראות במו עיני את בית ההבראה לילדים "צנטוס" שנפגע, כבר כמעט לא ראו דבר, והייתי צריך לדמיין את שאירע. הקירות היו שבורים, אבל פינו את ההריסות, הרחיקו משם את הילדים, לקחו את הפצועים לבית החולים וקברו את ההרוגים. לי נשאר רק לשמוע שמועות שסיפרו אחרים. לו לפחות היתה המבשלת בבית ההארחה של דודי מספרת לי בעצמה, היא עברה סמוך לבית הילדים כשנפגע וקרס לפתע לצדה וראתה הכול במו עיניה, אבל היא סירבה לדבר. ניסינו, הבן שלה, ואני. הבן בערך בן גילי. שנינו שאלנו אותה שאלות רבות. הבן שאל שאלות סתם, והתחנן אליה שתענה לו, אני רק רציתי לשמוע מה היא ראתה, אבל היא לא ענתה, לא לי ולא לו, ורק בכתה. "מסכנה," אמר דוד מאיר-שולם, "נהייתה אילמת מפחד ומהלם."

יצאתי והסתובבתי בשכונה. שכונת בתי המרפא היתה רחוקה מעט מהעיר עצמה, ואני הופתעתי לראות עד כמה יפה היא השכונה. כשאמא אמרה לי שזו עיירת מרפא ושחולי שחפת רבים באים להחלים בה, דמיינתי לעצמי מן עיר רפאים שברחובותיה מתהלכים בקושי אנשים רזים ורועדים. אבל אוטווצק היתה עיר מלאת חיים: היו בה בתי מלון ומסעדות, ובערב, כשהלכת ברחוב, היית יכול לשמוע מתוכם קולות אנשים וברקע מנגינות. היו בה דשאים וגינות וציפורים - יותר מבכל מקום אחר, לפעמים הן היו מצפצפות ומצייצות כך שקשה היה להאמין שציפורים מסוגלות להקים המולה שכזו. יהודים רבים גרו בה ורבים מהם היו חסידים, והם התהלכו ברחובות שמחים תמיד. ערב אחד שמעתי את אמא מתבדחת עם הדוד: "גם בליז'נסק חסידים רבים וגם שם נוהגים היהודים להרים פה ושם כוסית משקה חריף, אך נראה לי," כך אמרה, "שאילו חנות המשקאות של הוריו של צלאל היתה כאן, הרווחים היו גדולים פי כמה." צלאל הוא אבא שלי. אותו לא הכרת. "בצלאל" - היה שמו, אך כולם קראו לו "צלאל".

אנשים הסתובבו ברחובות העיר, התגודדו בפתחי חנויות, גודשים סלים במזון. רציף הרכבת המה המון אנשים שרצו לעזוב את העיר. אוטווצק קרובה מדי לוורשה, אמרו כולם אלו לאלו, כדאי לנסוע מזרחה.

הסתובבתי בעיר שעה ארוכה. מציץ בחנויות, מביט באנשים, עובר ליד בית הכנסת שגודלו עצום, נכנס לראות מה קורה בבית המדרש ובוחן את החיילים הגרמנים שעמדו אדישים בפינות הרחובות, נראים כעומדים שם מאז ומתמיד. רעשי הפצצות נשמעו ממרחק רב. רעשים שלא פסקו לרגע ושהטרידו את מנוחתו של מאיר-שולם דודי, ואת מנוחתן של אמי ודודתי. מאיר-שולם, שרק לפני ימים אחדים הוטרד ממיעוט האורחים, הוטרד כעת שמא מספר האנשים הנמלטים מוורשה המופצצת יעלה. הגרמנים סגרו בזו אחר זו את החנויות, מצרכים חולקו במנות קצובות, ומוורשה הגיעו כל העת אנשים רבים שנמלטו מההפצצות שם ונמלטו מחשש לגורל היהודים אם תיכבש לבסוף העיר. "איך נאכיל את כולם?" הוטרד דודי, אף על פי שבמחסני בית ההארחה היו עדיין מצרכים.

אמי ודודתי הוטרדו מחששות אחרים. אגב הבישולים במטבח ניסו שתיהן לשער מה עוד עלול לקרות ומה כדאי לעשות. יחד הן גלגלו שמיכות ותחבו אותן בין החלונות הכפולים, על זגוגיות החלון הן הדביקו ניירות דבק עבים, והדודה קרעה ריבועים גדולים של בד שחור עבה, להאפיל עוד את החלונות שהיו כבר אפלים למדי בגלל השמיכות. אמא חתכה רצועות ארוכות של תחבושות לבנות והכינה אבקת פחם מהולה במים, לטבול את התחבושות בה בזמן הפצצה ולקשור על הפה והאף, שאם יתקיפו בגז, כמו במלחמת העולם הראשונה, לא ניפגע.

"אני לא יודע למה אנחנו חושבים ששוב ישתמשו בגז," אמר לה דודי, "למה אנחנו חושבים שאנחנו יכולים ללמוד ממלחמה אחת על האחרת. מלחמות תמיד רוצות להמציא דברים חדשים, להיות לא צפויות. בעצם אין לנו מה לעשות, רק לחכות ולראות."

"מה איתך, מאיר-שולם," גערה בו אמא, "צריך ללמוד מכל מלחמה. אנחנו נעשה כל מה שבידינו לעשות, גם אם אין אנו יכולים לדעת בוודאות מה יעזור."

ושניהם המשיכו בגזירת התחבושות, מודדים אותן על פנינו, להתאים לכל אחד תחבושות בדיוק לפי גודלו.

ראש השנה הגיע. הנשים ערכו שולחנות חג אחדים, שולחן לכל משפחה מהמשפחות המתארחות. בבית בליז'נסק היתה סבתא עורכת מדי שבת שני שולחנות נפרדים - שולחן אחד לנו, ושולחן אחד לעניים. כשהייתי הולך לרחוץ במקווה ביום שישי, היתה סבתא נותנת לי פתק שעליו שתי מילים: "אורח לשיינצ'ה". את הפתק נתתי בידי שמש ההקדש, מלון האורחים לעוברי דרכים עניים, ששכן סמוך למקווה. סבתא מעולם לא צירפה את השולחנות לאחד, "הם עניים בממון, אך אינם עניים בכבוד," נהגה לומר. "את סעודת השבת ינהלו בעצמם ולא יחושו שהם נסמכים על שולחן אחרים."

בראש השנה הזה יהיה אבא לבדו עם סבא וסבתא בליז'נסק, ואנחנו באוטווצק, סמוכים על שולחנו של הדוד. אבא חזר לליז'נסק, קיבלנו ממנו מכתב. הכול בסדר שם כרגע, שקט. הלימודים בבית הספר לא נפתחו, כך שאיני מחמיץ דבר, אך כדאי שהדוד ימצא לי מישהו שאוכל ללמוד איתו ולא אבזבז את הזמן. לא כדאי שננסה לחזור לליז'נסק, צריך לחכות ולראות מה קורה. הוא מתגעגע אלינו ומקווה שבקרוב הכול יסתדר.

אם כך, גם בליז'נסק לא נפתחה שנת הלימודים, ואני דמיינתי את מראה חברי צועדים אל בית הספר עם ילקוטי העור ביד. מוקדם בבוקר הולכים לבית הספר הפולני, ואחריו לבית הספר תרבות-יבנה, מסיימים את לימודיהם בשעת ערב מאוחרת, ואז יושבים לאור העששית ומכינים שיעורים. ואילו אני, אני מבלה את זמני בעיר נופש מפורסמת. טוב, בכל זאת יש לי חוויות, אוכל לספר לחברי על הפצצות, על מבשלת אילמת ועל ילדים הרוגים.

מצרכי מזון חולקו בצמצום. הודעות על זמני חלוקה, על מקום חלוקה ועל המוצרים שיחולקו נתלו על קירות הבתים. גברים יהודים לא יצאו לעמוד בתורי החלוקה, הם חששו מחטיפות לעבודה, כך שלרוב יצאנו אני ובני דודי להביא את המזון. בבוקר ראש השנה הודיעו על חלוקת לחמים במאפייה. אייזיק ואני נשלחנו לעמוד בתור לקבלם. "תשתדלו להיות שם מוקדם ככל האפשר," ביקש דודי, "שלא יגיע תורכם אחרי שייגמרו כבר הלחמים."

היינו כמעט ראשונים. המאפייה טרם נפתחה, וכבר עמדו על המדרכה אנשים מספר. הצטרפנו לטור המסודר, עומדים בשקט זה אחרי זה.

שני שוטרים גרמנים הגיעו, דואגים לשמירת הסדר שנטה להתערער בקלות בתורים החדשים שצצו לפני כל חנות. הם עברו לאורך טור האנשים העומדים בדממה. "כל היהודים מתבקשים לצאת מהתור ולעמוד כאן," אמר אחד מהם, מסמן בידו ליהודים לצאת.

יצאנו ומיד הסתדרנו בתור מחודש, חוששים שמא עד שנגיע לראשיתו לא ייוותר לחם עבורנו. הסתכלתי בשני הטורים, ונזכרתי בשני הטורים שנוצרו בבית הספר כל בוקר ללא כל כוונה. בפתח הכיתה עמד פסלה של מריה האוחזת בישו התינוק. התלמידים הפולנים היו עוברים סמוך לפסל ומסירים את כובעם לאות כבוד, התלמידים היהודים היו מרחיקים מהפסל ככל האפשר, ומפנים מעט את גופם - שלכיוונו של הפסל יפנה הישבן. כך יצא שבכל בוקר נכנסנו לכיתה בשני טורים: טור לפולנים וטור ליהודים. רציתי לספר זאת לאייזיק, אבל שתקתי. הכול שתקו, וחששתי שאם אדבר יורו לנו להסתלק מהמקום. הטור הפולני התקדם באיטיות. הטור היהודי נותר במקומו. "הם יסיימו ואז אתם," ענה השוטר לאחד היהודים. הם סיימו, ולנו לא נותר לחם.

חודש ספטמבר חלף, וגם קצת מאוקטובר. אמא שמעה מאורחי בית ההארחה את הדיווחים על ורשה שנכבשה: ההפצצות והירי על העיר פסקו, והחיים בה מתנהלים כסדרם. בבית ההארחה נוצר כבר מחסור בחדרים, ואמא החליטה שנמשיך את דרכנו, שנקטעה לפני למעלה מחודש, ונעבור לוורשה. ליז'נסק נכבשה אף היא. אבא, סבא וסבתא עזבו אותה ללבוב, שנכבשה על ידי הרוסים; סבא זיידא עם שתי בנותיו עזב את קששוביץ שלושה ימים לאחר שאנחנו עזבנו את העיר. בשבת בבוקר, כשצבא גרמניה התקדם אל העיר, נעמד סבא בבית הכנסת וקרא לציבור לצאת את העיר, למרות קדושת השבת, משום פיקוח נפש. הוא עצמו עם שתי בנותיו רחק מעט מהגבול ועבר למיילץ. "לבוב רחוקה מכאן, והמלחמה משבשת את הדרכים," אמרה אמא, "ניסע לוורשה. נהיה שם קצת, עד שיסתדרו העניינים."

יצאנו את אוטווצק עם בוקר, אך כשהגענו כמעט ירד הלילה. קשה היה למצוא כרכרה פנויה, וכשזו נמצאה לבסוף, התעכב העגלון לצד כל עגלה שעברה בדרכינו לשמוע מה קורה ומהיכן טוב ביותר לנסוע. כשנכנסנו לבסוף לוורשה, ראיתי עד כמה ההפצצה על "צנטוס" היתה כאין וכאפס לעומת מה שאירע בבירה. את קולות הירי והפגזים שמענו היטב עד אוטווצק, עתה ראינו במו עינינו את נזקי ההפצצות. נפרדנו מהעגלון, היה קל יותר לנוע רגלית בכבישים שבורות נפערו בהם ושחלקי הבניינים שלצדם נדמים כאילו הם עומדים בכל רגע ליפול. הצלחנו להגיע עד לביתם של דודי ודודתי פוזנר, אלא שהבית לא היה קיים עוד. "הבית נפגע, והם עברו לגור בבניין הקהילה שבבית הקברות," סיפרו לנו השכנים. וכך הגענו גם אנחנו לבית החיים.

כך התחילה ההיכרות שלי איתך, היכרות ששנינו לא שכחנו. וגם כעת, כשאני עוד מתהלך על האדמה ואילו אתה בעולם האמת, אני לא שוכח אותך ויודע שאתה לא שוכח אותי. בכל פעם שאני חולף ליד בית הקברות שבתל מונד, אני מנפנף לך לשלום ונזכר בימים ההם, כשחיינו בין המתים.