חמישה משלוש מאות ושישים

כמה ימים לפני חג החנוכה של שנת 1956 הייתי בן חמש וחצי. באותו בוקר, טרם צאתי מהבית בדרכי לגן הילדים, לא הבחנתי במשהו יוצא דופן. כאשר התיישבתי לארוחת הבוקר בפינת האוכל הקטנה, מצאתי על השולחן, כהרגלי, את הביצה הרכה והחמימה ממתינה לי, זקופה בגביע הפלסטיק הבהיר. גם התה המוכר, חיוור ופושר, כבר היה שם, וגמעתי אותו בלגימות מהירות. אבא יצא זה מכבר לעבודתו בתחנת הדלק ("בבנזין", כך נהג לומר אז), ואחותי רבקה, מבוגרת ממני בעשור, הייתה, מן הסתם, בדרכה לבית הספר התיכון.

ואימא? באותו בוקר מיעטה במילים ופניה עטו ארשת כבדה מעט, אך לא היה בכל אלה דבר שסתר את האווירה השגרתית ששררה בביתנו באותם ימים.

אבל כאשר שבתי מהגן בשעת צוהריים מוקדמת, קידם את פניי שינוי חד. פניה של אימא לא היו כתמול שלשום. עיניה היו אדומות ולחות, ויכולתי לזהות בהן עצב אין־סופי, כזה שלא הכרתי בה עד אז. בראשי, ראשו של ילד רך בשנים, הפנמתי כי משהו קיצוני, לא ברור, עבר עליה באותן שעות שבהן נעדרתי. לא הבנתי מה ולמה.

בבוקר עזבתי את אימא לבד, ולבדה היא גם עתה. מה השתנה?

"אימא, מה קרה?" שאלתי בעצב ובחשש כבד, כמעט בבכי. תגובתה הייתה מיידית, אך בלתי נשלטת. הברות חסרות פשר נמלטו מפיה. פניה התכרכמו, עוויתות הלכו והשתלטו עליהן, ודמעות גדולות החלו להיקוות בזוויות עיניה הירוקות. עד מהרה החלו הדמעות לזלוג ולשטוף כנחלים במורדות לחייה, הקדמה קצרה לפרצי בכי חנוקים שהפכו קולניים יותר ויותר, נוראים ממש, קרעו את ליבי.

דקות ארוכות ביקשתי להבין מאימא את פשר בכיה חסר המעצורים. היא ניסתה להתעלם, התבצרה בשתיקה רועמת שכמו בקעה מתוך הבכי שלא פסק. לא ויתרתי. כבר אז הייתי עקשן.

"אבל אימא, מה...?" געיתי גם אני בבכי חנוק של ילד המנסה להיאחז באימו, כל עולמו. נצרכתי לעוד רגעים ארוכים של המתנה עצובה ומיוסרת עד שאימא הצליחה להוציא מפיה מילים ברורות. שתי מילים, שגם הן נשמעו אז סתומות בעיניי.

"י"ד בכסלו" (כף במלעיל), אמרה, פרצה שוב בבכי, ואז, "כשתגדל אספר לך," ולא יספה.

רבקה חזרה מבית הספר ואבא שב כבר מעבודתו, אך בכיה של אימא כמעט לא פסק באותו יום, ונמשך עוד שעות ארוכות. ואילו אבא, כאשר שאלתיו לפשר הדבר, התחמק והתבצר אף הוא בשתיקה קודרת.

גם בשנים הבאות, שנות ילדותי ונעוריי, לא מצאנו מפלט מפני אותו יום אחד בשנה, שאותו הקדישה אימא לבכי חריג, ממושך וחסר מעצורים. עדיין, את ההסבר המובטח על י"ד בכסלו לא קיבלתי ממנה, אך את התאריך העברי הזה נצרתי בזיכרוני.

באותם ימים של שנות החמישים המאוחרות ותחילת שנות השישים של המאה העשרים נהגתי להצטרף לאבי בחגים ולפקוד עימו את בית הכנסת השכונתי. באחת הפעמים הללו ביקש ממני אבא לצאת מבית התפילה והסביר כי כעת נשארים בתחומו רק אלה שמתפללים קדיש על בני משפחתם שעברו מן העולם. נדרכתי כאשר באותו הקשר הזכיר אבי את התאריך י"ד בכסלו כיום מותם של קרובי משפחה. אבא הסביר לי כי באותו המועד, בשנת 1942, נרצחו על ידי הנאצים אחדים מבני משפחתה של אימא.

בניגוד לילדים רבים אחרים שגדלו בצילם הקודר של הורים ניצולי שואה, בביתנו היה זה דווקא אחרת. מקטנות הרבתה אימי לספר לי עוד ועוד סיפורים על ילדותה ונערותה בעיירת מולדתה בפולין (כיום ליטא). סיפרה בערגה על נופי ילדות, בכאב על בני משפחתה שאבדו, והקפידה תמיד להדגיש כי הם נרצחו על ידי "הגרמנים הנאצים, יימח שמם".

גמעתי בשקיקה את סיפוריה התוססים על תקופת לימודיה בגמנסיה היהודית בעיירתה ואחר כך בסמינר העברי למורים בווילנה, שם הוכשרה להוראה. אימא אף לא חסכה ממני, וטוב שכך, סיפורים על שנות השואה הנוראות שעברו עליה ועל אבא. על השלג והכפור, היערות האפלים, הפחד, הייאוש... אין‏־ספור תלאות שליוו מסע הישרדות בלתי ייאמן, שבו הצליחו שניהם למלט את עצמם ואת בתם התינוקת מפני מוות ודאי שארב להם מדי יום, ולהגיע בסופו של דבר אל משאת נפשם, ארץ ישראל. שמחים היו על שנמנו עם בני המזל המעטים שזכו לשרוד, אך מלאו יגון בשל האובדן הגדול שבא עליהם.

עתה, בבית הכנסת עם אבא, התחוור לי הכול, ונמלאתי צער ועצב כבד. איך לא חשבתי על זה קודם? ביום המר והנמהר הזה אין אימא מסוגלת לעשות דבר אלא לבכות את אהוביה־יקיריה, שנספו בשואת יהודי אירופה.

בערוב ימיה (הקצרים מדי) החלה אימא לכתוב את זיכרונותיה מאותה תקופה רחוקה ואפלה. בשפה רהוטה, בעברית של פעם, בכתב יד עגלגל, קריא ומסודר להפליא, היטיבה לשחזר ולתאר את עיירת הולדתה, בית הוריה וקורותיה, משנות חייה הראשונות, ילדותה ונערותה בעיירה שווינציאן, דרך תקופת הסמינר למורים בווילנה ועד שנותיה כמורה בשנות השלושים. מותה בא לה בחטף בטרם עלה בידה להעלות על הכתב את זיכרונות השנים הבאות, שבהן דרך החתחתים שנאלצה לעבור בשנות השואה שכמו סירבה להסתיים.

רבים מהסיפורים על אותה תקופה איומה ששמעתי מאימא כילד נגוזו מזיכרוני. נותרו רק מעטים מהם, קטועים ושבורים. חלק מהפרטים החסרים והנשכחים מילא אבי, שלאחר מותה של אימא שבר שתיקה רבת־שנים ולא חדל מלספר. חלקים אחרים השלמתי ממקורות שונים, ואת אלה שעדיין חסרו, וגם כאלה שאבא לא הספיק או אולי לא אבה לספר, החלטתי להשלים מהדמיון. אין בהם כדי לפגוע באמינות הבסיסית של הסיפור, יסודותיו איתנים; סיפור על קורותיה של משפחה יהודית קטנה, שחיה וצמחה בעולם שהיה ואיננו עוד. סיפור על יוזמה, נחישות, אומץ לב, אמונה וגם קמצוץ של מזל, שבזכותם הצליחו הוריי ובודדים מבני משפחתם לשרוד תקופה נוראה, בלתי נתפסת, ולהגיע לחוף מבטחים.

את מכלול הסיפור הזה הבאתי בשני רבדים המשולבים זה בזה.

הרובד הראשון מבוסס בעיקרו על זיכרונות הילדות, ההתבגרות והבגרות של אימא, עד ראשיתה של מלחמת העולם השנייה. ככזה הוא נכתב מפיה, תוך שהשתדלתי לשמר את סגנון כתיבתה ברוח הימים היותר רחוקים של המאה העשרים.

הרובד השני מתאר את דרך הבלהות והייסורים בת שלוש השנים שעברו אימי, אבי ובני משפחתם הקרובים בתקופת השואה. כמחבר, בחרתי לכותבו בגוף שלישי.

בפרק המסיים את הספר, "זיכרון", נושאת אימי קינה מרה על האובדן הנורא של עולמה הקודם: הורים ואחים, בני משפחה, חברים ומכרים, עיירות וכפרים שהיו ואינם עוד.

לאימא היו לא מעט משפטים שבעיניי אפיינו רק אותה. אחד מאלה ביטא את דעתה על מתנות. "המתנה היפה ביותר," נהגה לומר, "היא ספר" ("סייפר", סמך בצירה כמובן). אז הנה, אימא, סייפר. ספר חייך־חייכם. זיכרונותייך, בגוף ראשון, משולבים וארוגים בסיפור ההישרדות המופלא שלכם. זכות גדולה נפלה בחלקי להביאו.