חמישים גוונים של אפור 3: חמישים גוונים של...

 פרק ראשון

מבעד לחרכי השמשייה העשויה עשב-ים אני מתבוננת בשמים התכולים מתכול, תכלת של קיץ, של הים התיכון, ונאנחת בסיפוק. כריסטיאן שרוע לצדי על מיטת שיזוף. בעלי - בעלי היפהפה, החתיך, שלגופו רק מכנסי ג'ינס גזורים - קורא ספר המנבא את התמוטטותה של מערכת הבנקאות בעולם המערבי. זהו כנראה ספר מרתק, כי אף פעם לא ראיתי אותו יושב ככה, בשקט כזה ובריכוז. הוא נראה יותר כמו סטודנט מאשר כמו המנכ"ל המצליחן של אחת החברות הפרטיות המשגשגות ביותר בארצות הברית.

אנחנו בתחנה האחרונה של ירח הדבש שלנו, רובצים לנו בנחת בשמש אחר הצהריים על החוף הפרטי של "מלון חוף פלאזה מונטה קרלו" במונקו, אם כי אנחנו לא באמת מתאכסנים במלון עצמו. אני פוקחת את עיני ומשקיפה אל "גברתי הנאווה" העוגנת בנמל. אנחנו מתאכסנים, כמובן, על סיפונה של יאכטה מפוארת, מודל 1928. היא צפה לה באצילות על פני המים, המלכה הבלתי-מעורערת של כל הספינות שבנמל. היא נראית כמו צעצוע שמפעילים במתיחת קפיץ. כריסטיאן מת עליה - אני חושדת שהוא שוקל לקנות אותה. בחיי, הבנים האלה והצעצועים שלהם...

אני נשענת לאחור, מאזינה למיקס כריסטיאן גריי באייפוד החדש שלי, מתנמנמת בשמש של אחר הצהריים ומשחזרת בעצלתיים את הצעת הנישואים שלו, את הצעת הנישואים החלומית שלו בבית המעגן... אני כמעט יכולה להריח את ניחוח פרחי הבר...

*

"אפשר להתחתן מחר?" ממלמל כריסטיאן באוזני ברכות. אני שרועה על חזהו בסוכת הפרחים שבבית המעגן, מלאת סיפוק לאחר ההתעלסות הסוערת.

"הממ."

"זה היה כן?" אני שומעת בקולו הפתעה מהולה בתקווה.

"הממ."

"זה היה לא?"

"הממ."

אני מרגישה שהוא מחייך חיוך רחב. "מיס סטיל, אבד לך כושר הדיבור?"

גם אני מחייכת. "הממ."

הוא צוחק, מחבק אותי בחוזקה ומנשק את קודקודי. "אם ככה, מחר אנחנו בווגאס."

אני זוקפת את ראשי בישנוניות. "אני לא חושבת שההורים שלי יהיו ממש מרוצים."

הוא פורט באצבעותיו על גבי העירום מעלה ומטה, מלטף אותי בעדינות.

"מה את רוצה, אנסטסיה? בווגאס? חתונה גדולה עם כל התוספות? תגידי לי."

"לא גדולה... רק משפחה וחברים." אני נושאת אליו מבט, וההפצרה השקטה שבעיניו האפורות הזורחות נוגעת ללבי. מה הוא רוצה?

"אוקיי." הוא מהנהן. "איפה?"

אני מושכת בכתפַי.

"אולי נעשה את זה פה?" הוא שואל בהיסוס.

"אצל ההורים שלך? הם יסכימו?"

הוא מגחך. "אמא שלי תהיה בעננים."

"אוקיי, אז פה. אני בטוחה שאמא ואבא שלי יעדיפו את זה ככה."

הוא מלטף את שערי. אפשר בכלל להיות מאושרת יותר ממה שאני עכשיו?

"אז קבענו את המקום, ועכשיו - מתַי?"

"לא כדאי לשאול את אמא שלך?"

"הממ." חיוכו של כריסטיאן מתפוגג. "ניתן לה חודש אחד, וזהו. אני רוצה שתהיי שלי ויותר מזה אני לא מוכן לחכות."

"כריסטיאן, אני כבר שלך, ולא מאתמול. אבל קבענו - חודש." אני מנשקת את חזהו, נשיקה רכה וזכה, ונושאת אליו מבט מחויך.

*

"את תישרפי," לוחש כריסטיאן באוזני ומעיר אותי בפתאומיות מתנומתי.

"רק עליך אני שרופה." אני שולחת אליו את החיוך הכי מתוק שלי. שמש אחר הצהריים נטתה, וכעת אני חשופה כולי לקרניה. הוא מגחך ובתנועה אחת מהירה מושך את מיטת השיזוף שלי אל צלה של השמשייה.

"לא בשמש הים תיכונית, גברת גריי."

"תודה על ההתחשבות שלך, מר גריי."

"התענוג כולו שלי, גברת גריי, ואני לא מתחשב כלל וכלל. הרי אם תישרפי, אני לא אוכל לגעת בך." הוא זוקף גבה, עיניו בורקות בעליצות, ולבי עולה על גדותיו. "אבל אני מניח שאת יודעת את זה ושאת רק צוחקת עלי."

"שאני אצחק עליך?" אני עוצרת את נשימתי בהיתממות.

"כן, את צוחקת עלי, ואפילו לעתים קרובות. וזה רק אחד מני הרבה דברים שאני אוהב בך." הוא רוכן אלי ומנשק אותי ונושך בשובבות את שפתי התחתונה.

"אני אשמח אם תמרח אותי בעוד קרם הגנה." אני משרבבת את שפתַי לעומתו.

"גברת גריי, זאת עבודה שחורה... אבל זאת הצעה שאני לא יכול לסרב לה. שבי," הוא פוקד עלי בצרידות. אני עושה כדבריו, והוא מורח אותי בקרם הגנה במשיחות אטיות וקפדניות של אצבעותיו החזקות והגמישות.

"את באמת מקסימה מאוד. אני בר-מזל," הוא ממלמל, ואצבעותיו מרפרפות על השדיים שלי בעודו מורח את הקרם.

"כן, באמת שיחק לך המזל, מר גריי." אני מתבוננת בו בהצטנעות מבעד לריסים.

"הצניעות הולמת אותך, גברת גריי. תתהפכי. אני רוצה למרוח לך את הגב."

אני מתהפכת בחיוך, והוא פותח את חזיית הביקיני היקר להחריד שלי.

"איך היית מרגיש אם הייתי מסתובבת בלי חלק עליון, כמו שאר הנשים שעל החוף?"

"לא הייתי מרוצה," הוא עונה בלי היסוס. "כבר עכשיו מפריע לי שאת לובשת כל כך מעט." הוא רוכן ולוחש לי באוזן. "אל תתגרי במזל."

"זה איום או הבטחה, מר גריי?"

"לא זה ולא זה. זאת קביעת עובדה, גברת גריי."

אני נאנחת ומנידה בראשי. אוי, כריסטיאן... כריסטיאן, חולה השליטה הקנאי והרכושני שלי.

כשהוא מסיים הוא טופח לי על הישבן.

"מספיק לך, אישה."

הבלקברי שלו, נוכֵח מתמיד ופעלתן בחיינו, מזמזם. אני מקדירה פנים והוא מחייך בזחיחות.

"לעיני בלבד, גברת גריי." הוא זוקף את גבותיו באזהרה שובבית, טופח לי שוב על הישבן ומתיישב על מיטת השיזוף שלו כדי לענות לטלפון.

האלילה הפנימית שלי מגרגרת כמו חתולה. אולי הלילה נוכל לערוך איזה מופע חושני, לעיניו בלבד. היא מחייכת חיוך זחוח כממתיקה סוד וזוקפת גבה. אני מחייכת למחשבה הזאת ושוקעת שוב בסייסטת אחר הצהריים שלי.

"מַמְ'זֵל? אָן פֶּרְיֶיה פּוּר מוּאָה, אָן קוֹקָה-קוֹלָה לַייט פּוּר מָה פָאם, סִיל ווּ פְּלֶה. אֶה קֶלְקֶה שוֹז אָ מַאנְזֶ'ה... לֵסֶה-מוּאָה ווּאָר לָה קַארְט."1*

הממ... קולו של כריסטיאן המדבר צרפתית שוטפת מעיר אותי משנתי. הריסים שלי מרפרפים בזוהר השמש העז, ואני רואה שהוא מתבונן בי בשעה שבחורה במדים מתרחקת מאיתנו, המגש שבידה מונף מעלה והקוקו הבלונדיני שלה מתנודד מצד לצד בהתגרות.

"צמאה?" הוא שואל.

"כן," אני ממלמלת בישנוניות.

"הייתי יכול להסתכל עלייך יום שלם. את עייפה?"

אני מסמיקה. "לא הספקתי לישון הרבה בלילה."

"גם אני לא." הוא מחייך חיוך רחב, מניח את הבלקברי וקם. מכנסיו הקצרים תלויים עליו ברפיון, כך שבגד הים שלו מציץ מתחתיהם. כריסטיאן פושט את המכנסיים וחולץ את הכפכפים. אני מאבדת את חוט המחשבה.

"בואי לשחות איתי." אני נושאת אליו את מבטי בטשטוש, והוא מושיט אלי את ידו. "נשחה?" הוא אומר שוב, ראשו מוטה הצדה והבעת פניו משועשעת. אני עדיין לא מגיבה, והוא מניד את ראשו באטיות.

"אני חושב שאת צריכה צלצול השכמה." הוא מזנק אלי בפתאומיות ומניף אותי בזרועותיו, ואני צורחת, בהפתעה יותר מאשר בבהלה.

"כריסטיאן! תוריד אותי!" אני צווחת.

הוא מצחקק. "רק בים, מתוקה."

כמה מהמשתזפים על החוף צופים בנו בהבעת תימהון משועמם האופיינית כל כך לצרפתים, כפי ששמתי לב בזמן האחרון, בעוד כריסטיאן הצוחק נושא אותי לעבר הים ומדשדש אל תוך המים.

אני כורכת את זרועותי סביב צווארו. "אתה לא תעז," אני אומרת בקוצר נשימה ומנסה להחניק צחקוק.

הוא מחייך חיוך רחב. "אוי, אנה מתוקה שלי, באמת לא למדת כלום בזמן הקצר שאנחנו מכירים?" הוא מנשק אותי, ואני מנצלת את ההזדמנות ומעבירה את אצבעותי בשערו, חופנת אותו בשתי הידיים ומחזירה לו נשיקה פולשנית. הוא מתנשף, מטה את ראשו לאחור, ועיניו מעורפלות וזהירות כאחד.

"אני יודע בדיוק באיזה משחק את משחקת," הוא לוחש ושוקע לאטו אל תוך המים הצלולים, הקרירים. אני שוקעת איתו, ושפתיו שוב מוצאות את שפתי. אני נכרכת סביב בעלי, והצינה של מימי הים התיכון נשכחת עד מהרה.

"חשבתי שרצית לשחות," אני ממלמלת לעומת פיו.

"הִסחת את דעתי לגמרי." כריסטיאן מכרסם בשיניו את שפתי התחתונה לכל אורכה. "אבל אני לא בטוח שאני רוצה שהתושבים החביבים של מונטה קרלו יראו את אשתי במפגן של תשוקה סוערת."

אני עוברת בשיני על קו הלסת שלו, והזיפים שלו מדגדגים לי בלשון. ממש לא מטרידים אותי התושבים החביבים של מונטה קרלו.

"אנה," הוא גונח. הוא כורך את הקוקו שלי סביב פרק ידו ומושך בו בעדינות, מטה את ראשי לאחור וחושף את צווארי. הוא מתווה שביל של נשיקות שמתחיל באוזני ויורד במורד הצוואר.

"לבעול אותך בים?" הוא מתנשם.

"כן," אני לוחשת.

כריסטיאן מתרחק ממני ומתבונן בי בעיניים חמימות, משתוקקות ומשועשעות. "גברת גריי, את תאוותנית חסרת בושה. איזו מין מפלצת בראתי?"

"מפלצת שמתאימה לך. היית רוצה שאהיה אחרת?"

"אני רוצה אותך בכל מצב, ואת יודעת את זה. אבל לא עכשיו. לא כשיש לנו קהל." הוא מחווה בראשו לעבר החוף.

מה?

ואכן, כמה מן המשתזפים שעל החוף התעוררו מאדישותם ועכשיו הם צופים בנו בעניין. לפתע פתאום כריסטיאן תופס במותני, משגר אותי לאוויר ומניח לי ליפול למים ולשקוע אל מתחת לגלים עד לקרקעית החול הרכה. אני צפה, משתעלת, מתיזה מים ומצחקקת.

"כריסטיאן!" אני נוזפת בו ונועצת בו מבט נוקב. חשבתי שאנחנו עומדים להתעלס בים... שנסמן וי על עוד משהו של פעם ראשונה בחיים. הוא נושך את שפתו התחתונה כדי להחניק את עליצותו. אני מתיזה עליו מים, והוא מיד מתיז עלי בחזרה.

"כל הלילה לפנינו," הוא אומר ומחייך כמו גולם. "להת', מותק." הוא צולל וצץ שוב במרחק של מטר ממני ואחר כך מתרחק מן החוף בתנועות חתירה חינניות, מתרחק ממני.

אוף! פיפטי המתגרה שלי! אני מצלה על עיני מפני השמש ועוקבת אחר תנועותיו. הוא והתעלולים שלו... מה אני יכולה לעשות כדי להחזיר אותו? תוך כדי שחייה אל החוף אני שוקלת את האפשרויות הפתוחות לפני. המשקאות שלנו כבר הגיעו אל רחבת השיזוף, ואני לוגמת לגימה מהירה מהדיאט קולה. כריסטיאן הוא נקודה קלושה במרחק.

הממ... אני שוכבת על הבטן, מתעסקת ברצועות הביקיני, מסירה את החזייה ומשליכה אותה באדישות אל מיטת השיזוף של כריסטיאן. בבקשה... תראה עד כמה אני חסרת בושה, מר גריי. עכשיו יש לך חומר למחשבה. אני עוצמת את העיניים ומניחה לשמש לחמם את עורי, לחמם את עצמותי, ותחת חוּמהּ אני חולמת בהקיץ ומחשבותי נודדות אל יום החתונה שלי.

*

"אתה רשאי לנשק את הכלה," מכריז הכומר ווֹלש.

אני זורחת אל בעלי.

"סוף-כל-סוף את שלי," הוא לוחש ומושך אותי אל בין זרועותיו ומנשק אותי בעדנה.

אני נשואה. אני גברת כריסטיאן גריי. אני מסוחררת מרוב שמחה.

"את יפהפייה, אנה," הוא ממלמל ומחייך, והאהבה מאירה את עיניו... ויש בהן עוד משהו, אפל יותר, מחרמן. "שאף אחד חוץ ממני לא יוריד ממך את השמלה הזאת, ברור?" החיוך שלו מתחמם במאה מעלות וקצות אצבעותיו מטיילים על לחיי, מציתים לי את הדם.

יוֹאוּ, אני לא מאמינה... איך הוא עושה את זה אפילו כאן, בין כל האנשים האלה שמסתכלים עלינו?

אני מהנהנת בשתיקה. שיוֹאוּ. אני מקווה שאף אחד לא יכול לשמוע אותנו. הכומר וולש, למרבה המזל, נסוג לאחור בדיסקרטיות. אני מציצה בקהל המגונדר שהתכנס לכבודנו... אמא שלי, ריי, בוב ובני משפחת גריי מוחאים כולם כפיים - אפילו קייט, השושבינה שלי, שנראית נפלא בוורוד בהיר ועומדת לצדו של השושבין של כריסטיאן, אחיו אליוט. מי היה מאמין שאפילו אליוט יצליח להצטחצח ככה? חיוכים ענקיים זורחים על פני כולם, ורק גרייס בוכה בחן אל תוך ממחטה לבנה ענוגה.

"מוכנה לחגוג, גברת גריי?" ממלמל כריסטיאן ושולח אלי את חיוכו הביישני. אני נמסה. הוא נראה אלוהי בחליפת טוקסידו שחורה פשוטה, וֶסט ועניבה בצבע כסף. הוא ממש... מרהיב.

"הכי מוכנה." אני מחייכת חיוך מטופש לגמרי.

ואחר כך חגיגת החתונה מתנהלת בשיא הקצב... קאריק וגרייס הלכו עד הסוף, לא חסכו בכלום. הם הקימו שוב את האוהל, קירותיו פתוחים אל מול המפרץ, וקישטו אותו להפליא בגוני ורוד בהיר, כסף ושנהב. מזג האוויר מסביר לנו פנים, ושמש אחר הצהריים זורחת על פני המים. בצד אחד של האוהל יש רחבת ריקודים ובצד השני ניצב מזנון עשיר.

ריי ואמא שלי רוקדים וצוחקים זה עם זה. אני מתבוננת בהם בהרגשה מתוקה-מרירה. אני מקווה שכריסטיאן ואני נחזיק מעמד זמן רב יותר. אני לא יודעת מה אעשה אם הוא יעזוב אותי. יש איזה ביטוי שרודף אותי, החיפזון מהשטן.

קייט ניצבת על ידי, יפהפייה בשמלת המשי הארוכה שלה. היא נותנת בי מבט והבעה מוטרדת עולה על פניה. "הֵי, זה אמור להיות היום המאושר בחייך," היא נוזפת בי.

"זה באמת היום המאושר בחיי," אני לוחשת.

"אוי, אנה, מה לא בסדר? את מסתכלת על אמא שלך ועל ריי?"

אני מהנהנת בעצב.

"הם מאושרים."

"הם יותר מאושרים כשהם לא ביחד."

"יש לך ספקות?" שואלת קייט בבהלה.

"לא, בכלל לא. רק ש... אני אוהבת אותו כל כך." אני קופאת במקומי, אני לא מסוגלת, או לא רוצה, לתת ביטוי לחששותי.

"אנה, רואים עליו שהוא פשוט מת עלייך. אני יודעת שהיחסים ביניכם התחילו בצורה לא שגרתית, אבל ראיתי כמה שניכם הייתם מאושרים במשך כל החודש האחרון." היא תופסת את ידַי ולוחצת אותן. "חוץ מזה, עכשיו כבר מאוחר מדי," היא מוסיפה בחיוך רחב.

אני מצחקקת. אפשר לסמוך על קייט שתגיד את הדבר הכי מובן מאליו. היא מושכת אותי אליה לחיבוק-קתרין-קאוואנה אמיתי. "אנה, הכול יהיה בסדר. ואם הוא יפיל אפילו שערה אחת משערות ראשך, יהיה לו עסק איתי." היא משחררת אותי ומחייכת למישהו מאחורי.

"היי, מתוקה," כריסטיאן עוטף אותי בזרועותיו בהפתעה ומנשק אותי על הרקה. "קייט," הוא אומר לאות היכרות בקיומה. כבר חלפו שישה שבועות, והוא עדיין נוהג בה בקרירות.

"שוב שלום, כריסטיאן. אני הולכת לחפש את השושבין שלך, שלגמרי במקרה הוא השובב האישי שלי." היא מחייכת אל שנינו וניגשת אל אליוט, שעומד ושותה עם אחיה אִיתן ועם החבר שלנו חוזה.

"הגיע הזמן ללכת," ממלמל כריסטיאן.

"כבר? זאת המסיבה הראשונה בחיים שלי שבה לא אכפת לי להיות במרכז תשומת הלב." אני מסתובבת בזרועותיו כך שעכשיו פני מופנות אליו.

"מגיע לך להיות במרכז תשומת הלב, אנסטסיה. את מהממת."

"גם אתה."

הוא מחייך והבעת פניו מתלהטת. "השמלה המקסימה הזאת מחמיאה לך מאוד."

"מה, הסמרטוט הישן הזה?" אני מסמיקה בביישנות וממוללת את קישוט התחרה של שמלת הכלה הצמודה והפשוטה שאמהּ של קייט עיצבה לי. אני אוהבת שהתחרה מונחת ממש על שיפולי הכתף - גם צנועה וגם מפתה, כך אני מקווה.

הוא רוכן ומנשק אותי. "בואי נלך. נמאס לי להתחלק בך עם כל האנשים האלה."

"אנחנו יכולים ככה להסתלק מהחתונה שלנו?"

"מתוקה, זאת המסיבה שלנו, אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. כבר חתכנו את העוגה. ומה שבא לי לעשות כרגע זה לחטוף אותך מכאן ולהיות היחיד שנהנה ממך."

אני מצחקקת. "תהיה לך אפשרות ליהנות ממני כל החיים, מר גריי."

"משמח אותי מאוד לשמוע את זה, גברת גריי."

"אה, הנה אתם! זוג משמים!"

אני גונחת ביני לבין עצמי... אמהּ של גרייס איתרה אותנו.

"כריסטיאן חמוד שלי - עוד ריקוד אחד עם סבתא?"

כריסטיאן מהדק את שפתיו. "בטח, סבתא."

"ואת, אנסטסיה היפהפייה, לכי תגרמי אושר לאיש קשיש אחד - תרקדי עם תיאו."

"תיאו, גברת טרֵוֵוליאן?"

"סבא טרווליאן. ונראה לי שאת יכולה לקרוא לי סבתא. ועכשיו שניכם צריכים להתחיל לעבוד ברצינות על הנינים שלי. לא נשאר לי עוד הרבה זמן." היא שולחת אלינו חיוך מיתמם.

כריסטיאן ממצמץ אליה בפלצות. "בואי, סבתא," הוא אומר, לוקח את ידה בחיפזון ומוביל אותה אל רחבת הריקודים. הוא שולח אלי מבט מעבר לכתפו, משרבב שפתיים ברוגז ומגלגל עיניים. "להת', מותק."

אני פוסעת לעבר סבא טרווליאן, אבל חוזה עוצר אותי בדרך.

"אני לא עומד להזמין אותך לעוד ריקוד. אני חושב שגם ככה השתלטתי עלייך למשך יותר מדי זמן על רחבת הריקודים... אני מאושר לראות אותך מאושרת, אבל ברצינות, אנה, אני תמיד כאן... אם תצטרכי אותי."

"תודה, חוזה. אתה חבר אמיתי."

"אני מתכוון לזה." עיניו הכהות מתנוצצות בכנות.

"אני יודעת. תודה, חוזה. אבל סלח לי בבקשה - יש לי דייט עם איש קשיש אחד."

הוא מקמט את מצחו בבלבול.

"סבא של כריסטיאן," אני מבהירה.

הוא מחייך. "אז שיהיה בהצלחה בדייט שלך, אנה'לה. בהצלחה בהכול."

"תודה, חוזה."

אחרי הריקוד עם סבא של כריסטיאן - המקסים תמיד - אני עומדת ליד דלתות הזכוכית, צופה בשמש שוקעת לאטה מעל סיאטל ומטילה על פני המפרץ צללים עזים בכתום ובירקרק.

"בואי נלך," מאיץ בי כריסטיאן.

"אני חייבת להחליף בגדים." אני תופסת בידו מתוך כוונה למשוך אותו מבעד לדלתות הזכוכית ובמעלה המדרגות. הוא מושך בידי בעדינות כדי לעצור אותי ועל פניו הבעת פליאה עגמומית.

"חשבתי שרצית להוריד ממני את השמלה," אני מסבירה. עיניו ניצתות.

"נכון מאוד." הוא שולח אלי חיוך חרמני. "אבל לא הבנת אותי. לא ניסע לפני ש... אני לא יודע..." הוא מנופף בידו ארוכת האצבעות ומותיר את המשפט לא גמור, אבל כוונתו ברורה מאוד.

אני מסמיקה ועוזבת את ידו.

"וגם אל תפזרי את השיער, אנסטסיה," הוא ממלמל בקול אפל.

"אבל -"

"בלי אבל, אנסטסיה. את יפהפייה, ואני רוצה להיות זה שמפשיט אותך."

אה.

"תארזי את בגדי הנסיעה שלך," הוא מצווה. "תצטרכי אותם. המזוודה הגדולה שארזת כבר אצל טיילור."

"אוקיי." מה הוא מתכנן לנו? הוא לא סיפר לי לאן אנחנו נוסעים. למעשה, נראה לי שאף אחד אחר לא יודע לאן אנחנו נוסעים. אפילו מיה וקייט לא הצליחו לחלץ ממנו את המידע הזה. אני פונה לעבר קייט ואמא שלי, שעומדות ומדברות לא רחוק מאיתנו.

"אני לא מחליפה בגדים."

"מה?" אומרת אמא שלי.

"כריסטיאן לא רוצה שאחליף." אני מושכת בכתפַי כאילו אין צורך בשום הסבר נוסף. היא מקמטת את מצחה לרגע.

"לא התחייבת לציית לבעלך," היא מזכירה לי ברוב טקט. קייט מכחכחת בניסיון להסוות גיחוך. אני מצמצמת את עיני לעברה. אף אחת מהן לא יודעת על המריבה ביני לבין כריסטיאן בעניין הזה. אני לא רוצה לשחזר את הוויכוח ההוא. שיוֹאוּ, חמישים הגוונים שלי יודע להתעטף בשתיקה זועפת... וגם לחלום חלומות ביעותים. הזיכרון הזה גורם לי להרצין.

"אני יודעת, אמא, אבל הוא אוהב את השמלה הזאת, ואני רוצה לשמח אותו."

הבעת פניה מתרככת. קייט מגלגלת עיניים ומתרחקת ברוב טקט, משאירה אותנו לבד.

"את כל כך מקסימה, יקירונת." קרלה מסיטה מפני קווצת שיער סוררת ומלטפת את סנטרי. "אני כל כך גאה בך, מותק. את תהפכי את כריסטיאן לגבר מאושר מאוד." היא מושכת אותי אליה לחיבוק.

אוי, אמא!

"לא ייאמן כמה בוגרת את נראית עכשיו. מתחילה בחיים חדשים... רק תזכרי שגברים הם יצורים מכוכב אחר, ולא יהיו לך שום בעיות."

אני מצחקקת. כריסטיאן הוא בכלל יצור מיְקום אחר. אילו רק היתה יודעת...

"תודה, אמא."

ריי מצטרף אלינו, מחייך חיוך מתוק אל אמא ואלי.

"עשית תינוקת יפהפייה, קרלה," הוא אומר, ועיניו זורחות בגאווה. הוא נראה כל כך אלגנטי בטוקסידו השחור עם הווסט הוורוד בהיר. בירכתי עינַי אני מרגישה דקירה של דמעות. אוי לא... עד עכשיו הצלחתי לא לבכות.

"ואתה גידלת אותה ועזרת לה להתבגר, ריי." קולה של קרלה נוּגה.

"ונהניתי מכל רגע. את פשוט כלה מדהימה, אנה'לה." ריי תוחב את אותה קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזנִי.

"אוי, אבא..." אני מחניקה התייפחות, והוא מחבק אותי חיבוק קצר ונבוך.

"וגם תהיי אישה מדהימה לבעלך," הוא לוחש בקול ניחר.

כשהוא משחרר אותי, כריסטיאן שוב לצדי.

ריי לוחץ את ידו בחום. "תטפל יפה בילדה שלי, כריסטיאן."

"זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות, ריי. קרלה." הוא מניד בראשו אל אבי החורג ומנשק את אמי.

שאר אורחי החתונה הניפו את זרועותיהם ויצרו בשבילנו מנהרה אנושית ארוכה המובילה אל חזית הבית.

"מוכנה?" שואל כריסטיאן.

"כן."

הוא נוטל את ידי ומוביל אותי אל מתחת לקשת הזרועות בעוד אורחינו מברכים אותנו בקריאות עליזות ומשליכים עלינו אורז. בקצה המנהרה מחכים לנו גרייס וקאריק. הם מחבקים ומנשקים אותנו, וכשאנחנו נפרדים מהם בחופזה גרייס כבר שוב על סף דמעות.

טיילור מחכה לנו בג'יפ האאודי. כריסטיאן מחזיק את הדלת פתוחה למעני, ואני מסתובבת ומשליכה את זר הכלה שלי, השזור ורדים לבנים וּורודים, אל קבוצת הנשים הצעירות שהתאספה סביבנו. מיה מניפה אותו בחדוות ניצחון ומחייכת מאוזן לאוזן.

אני מחליקה אל תוך האאודי, צוחקת מהזינוק הנועז של מיה אל עבר הזר, וכריסטיאן מתכופף לאסוף את שולי שמלתי. כשאני יושבת בבטחה בפנים, הוא נפרד מן הקהל.

טיילור מחזיק את הדלת פתוחה למענו. "מזל טוב, אדוני."

"תודה, טיילור," עונה כריסטיאן ומתיישב לצדי.

טיילור יוצא לדרך והאורחים משליכים אורז על המכונית. כריסטיאן אוחז בידי ומנשק את פרקי אצבעותי.

"הכול בסדר בינתיים, גברת גריי?"

"הכול נפלא בינתיים, מר גריי. לאן אנחנו נוסעים?"

"לנמל התעופה," הוא אומר בפשטות ומחייך חיוך של ספינקס.

הממ... מה הוא מתכנן?

בניגוד למה שציפיתי, טיילור אינו נוסע לכיוון טרמינל ההמראות אלא עובר דרך שער מאובטח וממשיך היישר אל המסלולים. מה? ואז אני רואה אותו - מטוס המנהלים של כריסטיאן... על הגוף כתוב באותיות כחולות גדולות גריי אחזקות בע"מ.

"אל תגיד לי ששוב אתה מנצל את רכוש החברה לצרכים פרטיים!"

"אהה, זאת בדיוק הכוונה, אנסטסיה." כריסטיאן מחייך חיוך רחב.

טיילור עוצר את האאודי למרגלות כבש המטוס ומזנק מהמכונית לפתוח לכריסטיאן את הדלת. הם מנהלים ביניהם דיון קצר ואז כריסטיאן פותח את הדלת שלי - ובמקום לסגת ולאפשר לי לצאת הוא גוחן פנימה ומרים אותי.

יוֹאוּ! "מה אתה עושה?" אני מצייצת.

"נושא אותך מעבר למפתן," הוא אומר.

"הממ..." זה לא אמור לקרות בבית?

הוא נושא אותי בלי מאמץ במעלה המדרגות, וטיילור עולה בעקבותינו עם המזוודה הקטנה שלי. הוא מניח אותה על סף הכניסה למטוס וחוזר אל האאודי. בתא הנוסעים אני מזהה את סטיבן, הטייס של כריסטיאן, לבוש מדים.

"ברוכים הבאים, אדון וגברת גריי." הוא מחייך.

כריסטיאן מוריד אותי ולוחץ את ידו של סטיבן. לצדו של סטיבן עומדת אישה כהת שיער בשנות ה... בשנות השלושים המוקדמות שלה? וגם היא במדים.

"מזל טוב לכם," ממשיך סטיבן.

"תודה רבה, סטיבן. אנסטסיה, את מכירה את סטיבן. הוא הקברניט שלנו היום, וזאת הקצינה הראשונה בֵּיילי."

כשכריסטיאן מציג אותה היא מסמיקה ומעפעפת במהירות. מתחשק לי לגלגל עיניים. עוד אישה שנכבשה כליל בקסמיו של בעלי היותר-מדי-יפה- שלא-בטובתו.

"נעים לפגוש אותך," משתפכת ביילי. אני מחייכת אליה בנימוס. אחרי הכול - הוא שלי.

"כל ההכנות הושלמו?" שואל אותם כריסטיאן בזמן שאני מסתובבת וסוקרת את תא הנוסעים. שולטים בו עץ מייפל בהיר ועור בהיר בגון שמנת. בחורה נוספת במדים עומדת בקצה השני של תא הנוסעים - היא חומת שיער ויפה מאוד.

"יש לנו רשות להמריא. מזג האוויר טוב מכאן ועד בוסטון."

בוסטון?

"מערבולות אוויר?"

"לא לפני בוסטון. מעל שאנון יש חזית שיכולה לעשות לנו בעיות."

שאנון? אירלנד?

"בסדר. אני מקווה שנעביר את הכול בשינה," אומר כריסטיאן בנימה עניינית.

בשינה?

"נצא לדרך, אדוני. נשאיר אתכם בידיה הנאמנות של נטליה, הדיילת שלכם." כריסטיאן מציץ לכיוונה ומזעיף פנים, אבל חוזר ופונה אל סטיבן בחיוך.

"מצוין," הוא אומר. הוא נוטל את ידי ומוביל אותי אל אחת מכורסאות העור המפוארות. יש בערך שתים-עשרה כאלה.

"שבי," הוא אומר ומוריד את ז'קט הטוקסידו המהודר. אנחנו יושבים בשני מושבי יחיד הקבועים זה מול זה, ובינינו שולחן קטן מבהיק מעץ ממורט.

"ברוכים הבאים לטיסה, אדוני וגברתי, ומזל טוב." נטליה על ידנו, מגישה לכל אחד מאיתנו גביע של שמפניה ורודה.

"תודה," אומר כריסטיאן, והיא מחייכת אלינו בנימוס ונסוגה אל המטבחון.

"לנישואים מאושרים, אנסטסיה." אנחנו משיקים כוסות. השמפניה טעימה להפליא.

"בּוֹלאנְזֶ'ה?" אני שואלת.

"היא ולא אחרת."

"בפעם הראשונה שתיתי אותה מספל תה." אני מחייכת.

"אני זוכר את היום ההוא היטב. טקס הסיום שלך."

"לאן אנחנו נוסעים?" אני לא מצליחה להכיל עוד את סקרנותי.

"שאנון," אומר כריסטיאן, ועיניו אורות מהתרגשות. הוא נראה כמו ילד קטן.

"באירלנד?" אנחנו נוסעים לאירלנד!

"לתדלק," הוא מוסיף בנימת התגרות.

"ומשם?" אני דוחקת בו.

חיוכו מתרחב והוא מניד את ראשו.

"כריסטיאן!"

"ללונדון," הוא אומר ונועץ בי מבט בוחן, מנסה לאמוד את תגובתי.

אני משתנקת. שאני אמות. חשבתי שאולי ניסע לניו יורק או לאַספֶּן או אולי לאיים הקאריביים. אני מתקשה להאמין. חלום חיי הוא לבקר באנגליה. אני מוארת מבפנים, זורחת מרוב אושר.

"ואחר כך לפריז."

מה?

"ואז לריביירה הצרפתית."

יוֹאוּ!

"אני יודע שתמיד חלמת לנסוע לאירופה," הוא אומר ברוך. "אני רוצה להגשים את חלומותייך, אנסטסיה."

"אתה חלום שהתגשם, כריסטיאן."

"הכול חוזר אלייך, גברת גריי," הוא לוחש.

אוי אלוהים...

"תחגרי."

אני מחייכת ועושה מה שאומרים לי.

המטוס נוסע אל מסלול ההמראה, ואנחנו לוגמים מהשמפניה ושולחים זה אל זה חיוכים טיפשיים. אני לא יכולה להאמין. סוף-כל-סוף, בגיל עשרים ושתיים, אני יוצאת מתחומי ארצות הברית ונוסעת לאירופה - ועוד ללונדון.

כשאנחנו באוויר, נטליה מגישה לנו עוד שמפניה ומכינה את סעודת החתונה החגיגית שלנו. ואיזו סעודה זו - סלמון מעושן ואחריו פסיון צלוי עם סלט שעועית ירוקה ותפוחי אדמה בנוסח דוּפִינוּאָז. ואת הכול בישלה והגישה נטליה, היעילה להפליא.

"קינוח, מר גריי?" היא שואלת.

הוא מניד בראשו לשלילה ומעביר את אצבעו על שפתו התחתונה בעודו מתבונן בי בשאלה, והבעת פניו אפלה ואינה ניתנת לפענוח.

"לא, תודה," אני ממלמלת. אני לא מסוגלת להתיק את עיני מעיניו. שפתיו מתעקלות כלפי מעלה בחיוך סודי קטן, ונטליה נסוגה.

"טוב מאוד," הוא ממלמל. "האמת היא שבניתי עלייך בתור קינוח."

אה... כאן?

"בואי," הוא אומר, ואז קם ומושיט לי את ידו. הוא מוביל אותי אל ירכתי תא הנוסעים.

"כאן השירותים." הוא מצביע לעבר דלת קטנה ואחר כך מוביל אותי לאורך מסדרון קצר ומבעד לדלת שבקצהו.

שיוֹאוּ... חדר שינה. התא מעוצב בשמנת ובמייפל, והמיטה הכפולה הקטנה מכוסה בכריות בגוני זהב וחום. הכול נראה נוח מאוד.

כריסטיאן פונה אלי ומושך אותי אל בין זרועותיו.

"חשבתי שנבלה את ליל הכלולות שלנו בגובה שלושים וחמישה אלף רגל. זה משהו שלא עשיתי מעולם."

הנה, עוד פריט לרשימת פעם-ראשונה-בחיים. אני בוהה בו בפה פעור... סקס בשחקים. שמעתי על זה.

"אבל קודם כול אני צריך לשלוף אותך מתוך השמלה המרהיבה הזאת." עיניו נוצצות באהבה ובעוד משהו אפל יותר, משהו שאני אוהבת... משהו שקורא אל האלילה הפנימית שלי. נשימתי נעתקת.

"תסתובבי." קולו נמוך, סמכותי וסקסי שאפשר למות. איך הוא יודע להחדיר כל כך הרבה הבטחה בתוך מילה אחת ויחידה? אני נענית לו ברצון, וידיו נעות אל שערי. הוא שולף בעדינות את סיכות הראש בזו אחר זו, ואצבעותיו המיומנות ממלאות את המשימה בקלילות. שערי צונח על כתפַי בגלים, תלתל אחר תלתל, מכסה את גבי ויורד אל שדַי. אני מנסה לעמוד בלי תנועה ולא להתפתל, אבל אני משתוקקת עד כאב למגעו. עבר עלינו יום ארוך ומתיש אך מלהיב, ועכשיו אני רוצה אותו - את כולו.

"יש לך שיער יפהפה, אנה." פיו סמוך אל אוזני, ואף ששפתיו אינן נוגעות בי אני חשה את נשימתו. כשהשיער שלי משוחרר מסיכות הוא מעביר בו את אצבעותיו, מעסה לי בעדינות את הקרקפת... אוי אלוהים... אני עוצמת את העיניים ומתענגת על התחושה. האצבעות שלו ממשיכות ומטיילות מטה והוא מושך קלות בשערי, מטה את ראשי לאחור וחושף את צווארי.

"את שלי," הוא מתנשם, ושיניו מכרסמות את תנוך האוזן שלי.

אני גונחת.

"ששש, שקט," הוא מזהיר. הוא מזיז לי את השיער אל מעבר לכתף ומטייל באצבעו על החלק העליון של גבי, עובר מכתף אל כתף בעקבות קישוט התחרה שבשולי מחשוף השמלה שלי. אני מצטמררת מרוב ציפייה. הוא מדביק נשיקה רכה על גבי, מעל הכפתור העליון של השמלה.

"כזאת יפהפייה," הוא אומר ופותח בזריזות את הכפתור הראשון. "היום עשית אותי לגבר המאושר עלי אדמות." באטיות אינסופית הוא פותח כפתור אחר כפתור במורד גבי, עד האחרון שבהם. "אני אוהב אותך כל כך." הוא מתווה שביל של נשיקות מעורפי ועד שיפולי הכתף שלי. בין נשיקה לנשיקה הוא ממלמל, "אני. רוצה. אותך. כל. כך. אני. רוצה. להיות. בתוכך. את. שלי."

כל מילה ומילה משכרת. אני עוצמת עיניים ומטה את הראש, מאפשרת לו גישה קלה יותר אל צווארי ונכבשת יותר ויותר בכישוף הזה שהוא כריסטיאן גריי, בעלי.

"שלי," הוא שב ולוחש. הוא מקלף את השמלה במורד זרועותי עד שהיא נקווית לרגלי בענן של משי ותחרה בצבע שנהב.

"תסתובבי," הוא לוחש בקול ניחר. אני עושה כדבריו והוא משתנק.

אני לבושה מחוך סאטן הדוק בצבע ורוד סמוק עם ביריות, תחתוני תחרה תואמים וגרבוני משי לבנים. עיניו של כריסטיאן מטיילות ברעבתנות במורד גופי, אבל הוא לא אומר מילה. הוא רק מתבונן בי בעיניים פעורות משקיקה.

"מרוצה?" אני לוחשת, ערה לסומק הזוחל ועולה בלחיי.

"לא סתם מרוצה, מתוקה. את מדהימה. בואי." הוא מושיט אלי את ידו ואני אוחזת בה ופוסעת אל מחוץ לשמלה.

"אל תזוזי," הוא אומר, ובלי להסיר את עיניו המאפילות מעיני מעביר את אצבעו האמצעית על שדַי, בעקבות קווי המחוך. הנשימה שלי מתקצרת כשהוא חוזר על הטיול, ואצבעו המשתובבת משלחת דגדוגים לאורך עמוד השדרה שלי. הוא עוצר ומסחרר את האצבע המורה שלו באוויר, כדי לרמוז לי שהוא רוצה שאסתובב.

ברגע הזה הייתי מוכנה לעשות בשבילו הכול.

"עצרי," הוא אומר. אני עומדת ופני למיטה, והוא מאחורי. זרועו מקיפה את מותני ומושכת אותי אליו, ואפו נובר בצווארי. הוא חופן בעדינות את שדי, משחק בהם, והאגודלים שלו מסתובבים על פטמותי עד שהן נלחצות אל בד המחוך.

"שלי," הוא לוחש.

"שלך," אני מתנשמת.

הוא נוטש את שדי לאנחות ומעביר את ידיו במורד בטני אל הירכיים. אגודליו מרפרפים על פני איבר המין שלי, ואני מחניקה אנקה. אצבעותיו גולשות במורד הביריות, ובזריזותו הרגילה הוא משחרר את שתיהן מהגרבונים. ידיו מטיילות לאחור, אל הישבן שלי.

"שלי," הוא מתנשם, ידיו נפרשות על ישבני וקצות אצבעותיו מרחפים על פני איבר המין שלי.

"אה."

"שקט." אצבעותיו מטיילות במורד הצד האחורי של ירכי, ושוב הוא משחרר את הביריות.

הוא רוכן ומסיר את כיסוי המיטה. "שבי."

אני שבויה כליל בקסמו ועושה מה שאומרים לי, והוא כורע ברך לרגלי ומושך בעדינות, בזו אחר זו, את נעלי הכלה הלבנות שלי בעיצוב ג'ימי צ'ו. הוא תופס בשולי הגרב השמאלי שלי ומקלף אותו באגודליו במורד רגלי... וחוזר על התהליך עם הגרב השני.

"זה כמו לפתוח את המתנות בחג המולד." הוא מחייך אלי מלמטה מבעד לריסיו הכהים הארוכים.

"זאת לא מתנה חדשה, כבר קיבלת אותה..."

הוא מקמט את מצחו בתדהמה. "אה, לא, מתוקה. הפעם היא באמת שלי."

"כריסטיאן, אני שלך מרגע שאמרתי לך כן." אני נחפזת לגחון קדימה ולחפון בידי את פניו האהובות. "אני שלך. אני תמיד אהיה שלך, בעלי היקר. ולעניות דעתי, יש עליך יותר מדי בגדים." אני רוכנת אליו ומנשקת אותו, ופתאום הוא מתרומם אלי, מנשק את שפתי, תופס את ראשי בידיו ואצבעותיו נשזרות בשערותי.

"אנה," הוא מתנשם. "אנה שלי." שפתיו שוב בועלות את שפתי ולשונו פולשנית, משכנעת.

"בגדים," אני לוחשת. נשימותינו מתערבבות זו בזו בעודי מושכת מעליו את הווסט שלו, ותוך כדי מאבק להסיר אותו הוא משחרר אותי לרגע. הוא משתהה להרף עין, מתבונן בי בעיניים מורחבות, בעיניים משתוקקות.

"תן לי, בבקשה." קולי רך ומשדל. אני רוצה להפשיט את בעלי, את חמישים הגוונים שלי.

הוא נשען לאחור ומתיישב על עקביו, ואני רוכנת קדימה ותופסת בעניבה שלו - העניבה האפורה-כסופה, המועדפת עלי - ואט-אט פורמת את הקשר, מושכת אותה ומשחררת אותו ממנה. הוא זוקף את סנטרו כדי לאפשר לי להגיע אל הכפתור העליון בחולצה הלבנה שלו. אחרי שהוא פתוח אני עוברת אל חפתי השרוולים. הוא עונד חפתים מפלטינה שחקוקות בהם האותיות א' וכ', שלובות ושזורות זו בזו - המתנה שנתתי לו לחתונה. כשאני מסירה את החפתים הוא לוקח אותם ממני, מאגרף אותם בידו, מנשק את האגרוף שלו ותוחב אותם לכיס מכנסיו.

"מר גריי, כמה רומנטי."

"בשבילך, גברת גריי - לבבות ופרחים. תמיד."

אני נוטלת את ידו, מתבוננת בו מבעד לריסים, ותוך כדי כך מנשקת את טבעת הנישואים החלקה שלו, העשויה פלטינה. הוא גונח ועוצם את עיניו.

"אנה," הוא לוחש, והשם שלי הוא תפילה.

אני מושיטה את ידי אל הכפתור השני בחולצתו, וממש כפי שעשה הוא קודם, אני מצמידה נשיקה רכה אל חזהו אחרי כל כפתור שאני פותחת, ובין נשיקה לנשיקה אני לוחשת, "אתה. עושה. אותי. כל. כך. מאושרת. אני. אוהבת. אותך."

הוא גונח, ובתנועה מהירה אחת תופס במותני, מרים אותי ומניח אותי על המיטה, ואז נשכב עליה גם הוא. שפתיו מוצאות את שפתי, ידיו נכרכות סביב ראשי, אוחזות בי, מקבעות אותי במקומי, ולשונותינו חוגגות זו עם זו. לפתע כריסטיאן מתרומם על ברכיו ומותיר אותי קצרת נשימה, משתוקקת לעוד.

"את יפהפייה... אשתי." הוא מעביר את ידיו במורד רגלַי ואז תופס בכף רגלי השמאלית. "יש לך רגליים מקסימות. אני רוצה לנשק כל סנטימטר בהן. ולהתחיל מכאן." הוא מצמיד את שפתיו אל הבוהן הגדולה ובעדינות מכרסם בשיניו בעדינות את הכרית שלה. כל איבר דרומית לקו המותניים שלי נתקף עווית. הלשון שלו גולשת לאורך קשת כף הרגל שלי והשיניים שלו חולפות על פני העקב וממשיכות למעלה, אל הקרסול. הוא מתווה שביל של נשיקות במעלה הצד הפנימי של השוק; נשיקות רכות, רטובות. אני מתפתלת מתחתיו.

"לא לזוז, גברת גריי," הוא מזהיר, ולפתע הופך אותי על הבטן ופיו ממשיך במסע נינוח במעלה הצד האחורי של רגלַי, אל ירכַי, אל אחורַי, ואז הוא עוצר. אני גונחת.

"בבקשה..."

"אני רוצה שתהיי עירומה," הוא ממלמל ופותח לאטו את הקרסים במחוך בזה אחר זה. כשהמחוך מונח פתוח על המיטה מתחתי, הוא מעביר את לשונו במעלה עמוד השדרה שלי.

"כריסטיאן, בבקשה."

"מה את רוצה, גברת גריי?" המילים שלו רכות וקרובות אל אוזני. הוא כמעט שוכב עלי... אני מרגישה עד כמה הוא קשה כשהוא מתחכך בתחת שלי.

"אותך."

"ואני אותך, אהובתי, נשמת אפי..." הוא לוחש, ולפני שאני קולטת מה קורה הוא כבר הופך אותי על הגב. הוא קם במהירות ובתנועה יעילה אחת נפטר מהמכנסיים ומתחתוני הבוקסר שלו, והנה הוא עירום לתפארת ומתנוסס מעלי, גדול ומוכן לפעולה. יופיו המסנוור והשתוקקותו אלי מאפילים על תא השינה הקטן. הוא רוכן אלי, מקלף ממני את התחתונים ומתבונן בי.

"שלי," הוא אומר בלי קול.

"בבקשה," אני מתחננת, והוא מחייך... חיוך חרמני, ממזרי, מפתה, חיוך שכולו חמישים גוונים.

הוא חוזר וזוחל על המיטה ומתווה שביל של נשיקות, הפעם במעלה רגלי הימנית... עד שהוא מגיע לתלולית שבין ירכי. הוא מפשק את רגלי לפישוק רחב יותר.

"אה... אישה שלי," הוא ממלמל, ואז הפה שלו עלי. אני עוצמת את העיניים ומתמכרת ללשונו המיומנת כל כך. ידי נקמצות לאגרופים בשערו והאגן שלי מתנועע ומתפתל מתוך שעבוד גמור לקצב שלו, ואז מקפץ מעל למיטה הקטנה. הוא תופס לי באגן שלא אזוז... אבל לא מפסיק את העינוי המענג. אני קרובה, כל כך קרובה לשיא.

"כריסטיאן," אני נאנקת.

"עוד לא," הוא מתנשם, מטפס במעלה גופי ולשונו טובלת בטבור שלי.

"לא!" לעזאזל! אני מרגישה את חיוכו לעומת הבטן שלי בעודו ממשיך בטיולו צפונה.

"כל כך חסרת סבלנות, גברת גריי. יש לנו זמן עד הנחיתה באי האזמרגד." הוא מנשק בסגידה את שדי ויונק בשפתיו את פטמתי השמאלית. הוא נושא אלי מבט מתגרה, אפל כמו סופה טרופית.

אוי אלוהים... שכחתי. אירופה.

"בעלי, אני רוצה אותך. אני מתחננת."

הוא מתנוסס מעלי, גופו מכסה את גופי, והוא משעין את כובד משקלו על מרפקיו. הוא מחכך את אפו באפי, ואני מעבירה את ידי במורד גבו החזק, הגמיש, ומגיעה אל התחת המקסים-מקסים שלו.

"גברת גריי... אשתי. לעונג הוא לי." שפתיו נוגעות בי. "אני אוהב אותך."

"גם אני אוהבת אותך."

"תפקחי עיניים. אני רוצה לראות אותך."

"כריסטיאן... אה..." אני זועקת כשהוא שוקע לאטו אל תוכי.

"אנה, אוי, אנה," הוא מתנשם ומתחיל להתנועע.

"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" כריסטיאן צועק ומעיר אותי מהחלום הנעים מאוד שאני חולמת. הוא עומד, רטוב ויפהפה, בקצה מיטת השיזוף שלי ולוטש בי מלמעלה מבט זועם.

מה כבר עשיתי? אוי לא... אני שוכבת על הגב... באסה, באסה, באסה, והוא רותח. שִׁיט. הוא ממש רותח.

1. צרפתית: "מדמואזל? 'פרייה' בשבילי ודיאט קוקה-קולה בשביל אשתי, בבקשה. ומשהו לאכול... אני רוצה לראות את התפריט."