1
הווה
ויק
המגבים חרקו על השמשה כשנעו בקדחתנות הלוך ושוב בעודם מתקשים להתמודד עם גשם הזלעפות. החבטות של טיפות המים בגג הטנדר נשמעו כמו מטחי יריות. הצליל של מטחי היריות לא הטריד אותי, אלא היו אלה טיפות הגשם עצמן.
שנאתי את הגשם המחורבן. ואם הייתי מאמין בכוח עליון, הייתי בטוח שאלה דמעותיו של אלוהים שזלגו מן השמיים בזמן שהוא צחק עליי.
אבל מאחר שלא הייתי אדם מאמין, המשמעות היא שהחזאי היה דפוק, מפני שאין סיכוי שהייתי יוצא מהעיר אם הייתי יודע שירד גשם, במיוחד כשהחבטות בראשי דמו לרכבת משא שדהרה לאורך המסלול. רכבת משא חסרת שליטה שאיימה להמריא בכל רגע ואחר כך לצנוח אל הקרקע ולהפוך לכדור של מתכת בוערת.
האטתי כדי לצאת מהכביש המהיר. המטחים שככו למשך שנייה, אך מייד לאחר שלחצתי על דוושת הגז, הם שבו לחבוט במכונית.
הסבל הזה נמשך שעתיים שלמות. שעתיים רצופות שבמהלכן הקשבתי לצלילי החבטות במתכת, שנדמה כי גילפו חריצים בעורי והציפו את ריאותיי באיטיות.
התחושה הייתה מחניקה ומתישה. זרזיף הפחד המוכר הופיע ואיים לכרסם בשפיותי.
המַעֳבָר לאריקה שבצ'ילה, שם לא ירד גשם מזה חמישים ותשע שנים, טיפס לראש הרשימה של משימותיי בחיים. על מי אני מנסה לעבוד? לא הייתה לי רשימה כזו. רק אנשים שחשבו על העתיד ניהלו רשימות כאלה.
אני לא הייתי אחד מאותם האנשים.
חשבתי רק על היעד הבא. על החילוץ הבא. על המניאק הבא שתכננתי לענות, ואם המזל יאיר לו פנים, גם להרוג.
לא היה שום דבר יפה בעולמי. אבל משום מה, הוא היה הגיוני בעיניי.
כל זה היה נכון עד התקרית במולדובה. פאק, איזה מופע אימים מטורף. נכון, המשימה נחשבה למוצלחת. הצלחנו לחלץ את בן הערובה, אבל נגרם נזק רב כל־כך.
נזק למוחי, שכבר היה דפוק ממילא.
כי הנחתי להם להיכנס. לשֵדים.
הם לא קפצו לביקור קצר כדי להזכיר לי שהם עדיין נמצאים מעבר לחומה. לא. הם פרצו אותה כשהם רכובים על דחפורים.
בדרך כלל, הצלחתי להכחיד אותם מספיק מהר, לפני שהם הספיקו להסב נזק חמור, והם חזרו לתוך הכלוב שלהם.
אבל הפעם לא הגבתי מספיק מהר, וכמעט מצאתי את עצמי בתוך שק גופות, אילולא דֵק, חברי לשעבר מהכוחות המיוחדים, שהציל אותי כשקפץ עליי והרחיק אותי מהסכנה המיידית. נחתנו בתוך חמישה־עשר סנטימטרים של מי ביוב כשמטח היריות המשיך לפלח את האוויר מעל ראשינו.
טעויות כאלה יכולות להוביל למוות – שלך או של אחד מחברי הצוות שלך.
זה היה בלגן מטורף. בלגן שאני יצרתי.
החלטתי לצאת לחופשה, לפרק זמן בלתי מוגדר שבמהלכו ירדתי למחתרת כדי להסדיר את מחשבותיי. ניצלתי את הזמן הזה גם כדי לבנות מחדש את חומת הלבנים שרוסקה תוך שבריר שנייה.
המשכתי לנהוג במשך שעה נוספת, ורק כשהגעתי לכביש הפרטי, הגשם שכך.
האטתי לקראת הסיבוב, פניתי שמאלה וחלפתי על פני שלט מתכת גדול ועליו המילים 'הכניסה אסורה – זהירות, אני חמוש!', שהיה ממוסמר לעמוד העשוי מעץ ארז. השוליים החלידו, ומישהו, ככל הנראה ילדים משועממים בחופשת הקיץ, מחק את האות שי"ן והחליף אותה באות דל"ת, כך שהיה כתוב 'זהירות, אני חמוד!', אבל לא הייתה לכך חשיבות. תליתי מאות שלטים כאלה ברחבי השטח, שהשתרע על כארבעים דונם. אדם צריך להיות עיוור כדי שלא לראות אותם, וטיפש מאוד כדי להתעלם מהם.
אין־ספור בורות הוצפו במי הגשם הבוציים, וכשהצמיגים קיפצו בתוכם, ניתזו המים המעופשים על החלונות. הכביש המאולתר הזכיר מעין שביל עפר שהתפתל ברחבי יער השזור בעצי אדר ואורן. מעת לעת אפשר היה לפגוש גם מספר עצי לִבנה.
סיבובי המנוע החלו להאט כשהמכונית טיפסה במעלה גבעה תלולה. האבנים קיפצו אל מתחת לצמיגים, וענפים נמוכים שרטו את הגג, כאילו פרדי קרוגר הכריז על נוכחותו.
הכביש התפצל במעלה הגבעה, הפנייה שמאלה הובילה אל העמק, דרך גשר עץ שחצה את הנהר. לא יכולתי לראות אותה מכאן, אבל מאחורי סבך העצים שכנה בקתה. רכשתי אותה לפני עשר שנים, לאחר שהיא שופצה בידי הבעלים הקודמים. האמת היא שלא רכשתי את הנכס בגלל הבקתה, אלא בזכות הפרטיות, והודות לכך שהוא היה מבודד.
השתמשתי בבקתה מספר פעמים, אבל הייתה בה בעיה אחת ענקית – היה לה גג מפח.
צלילי פגיעת הגשם בפח נשמעו כמו אקדח ששיגר מסמרים היישר לתוך גולגולתי.
מעולם לא הצלחתי להבין את האנשים שחשבו שצליל הגשם הוא צליל מרגיע. כמעט שרפתי את הבקתה בפעם הראשונה ששמעתי את הצליל, אבל העץ נרטב מהגשם וסירב להידלק.
מאז לא ביקרתי בבקתה, ובמקום זאת החלטתי לבנות בית בשטח הריק.
פניתי ימינה בהתפצלות, הרחק מהבקתה, וכשראיתי את הבית באופק, שחררתי את אחיזתי בהגה.
המתח בכתפיי נרגע, וכך גם תחושת הצריבה בחזה שלי.
המקום הזה היה היחיד שבו לא נאלצתי לפחד מכל השיט שהתחולל בראש שלי.
המקום היחיד שבו לא שמעתי את הגשם ואת המחשבות הנלוות אליו.
כאן יכולתי להתמודד עם השֵדים, גם אם הם היו אוחזים ידיים וקופצים מהבניין בזמן שהם צועקים. ואם לא הצלחתי, לפחות איש לא היה בסביבה כדי להיווכח עד כמה דפוק הייתי.
המקום הזה היה מקום המפלט שלי.
בלי אינטרנט. בלי טלוויזיה. בלי אנשים.
רק אין־ספור סנאים שחיפשו אגוזים, ונקרים שניקרו בעצי האדר.
התקרבתי אל המרפסת הקדמית והעברתי את תיבת ההילוכים למצב חנייה.
בהיתי בבית מבעד לשמשה המוכתמת בבוץ. חלפו שמונה שנים ועדיין לא סיימתי לבנות אותו. מן הסתם יחלפו שמונה שנים נוספות לפני שאסיים את המלאכה, אבל לא מיהרתי לשום מקום. בניית הבית העניקה למוחי הזדמנות להפחית את המתח, להקים מחדש את החומה ולהסתגר מפני הגשם ומכל תופעות הלוואי שלו.
הגג היה מכוסה בלוחות מעץ ארז, אבל השכבה שמתחת ללוחות היא זו שהייתה חשובה. התקנתי מתחתיהם שמיכת צמר עבה לבידוד רעשים. וליתר דיוק, כדי לבודד את רעשי הגשם המטרידים.
כיביתי את המנוע ויצאתי מתוך טנדר הפורד השחור.
פתחתי את הדלת האחורית והוצאתי מהמושב תיק ציוד בצבע חאקי. תליתי אותו על כתפי, סגרתי את הדלת ולחצתי על לחצן הנעילה.
פסעתי לעבר הבית, מגפיי הצבאיים שקעו בחצץ העבה שנעשה דביק בגלל הגשם. עדיין לא בניתי גרם מדרגות שיוביל אל המרפסת הקדמית. במקום זאת, הנחתי כמה קרשי עץ על לבני הבטון.
מבטי נפל על סרט האזהרה הצהוב שהיה קשור בין ששת עמודי העץ שעל המרפסת.
פאקינג, גֵ'אג. מה הוא עשה? הזהיר את הסנאים שלא ייפלו מהמרפסת?
ביקשתי ממנו לבדוק את הבית, לא למגן אותו.
אבל למען האמת, ג'אג הצטיין בחוסר הקשבה ועשה ככל העולה על רוחו.
הכרנו בגיל הנעורים במועדון המחתרתי, שם שמוקים עשירים הימרו על ילדים מוזנחים שרצו שני דברים: לפרוק את הזעם ולהרוויח כסף.
אמרתי לו שהוא יגיע לבית־החולים אם יילחם בי. הוא התעלם, ולבסוף המניאק הטיפש הגיע לשם עם אף שבור, זעזוע מוח ושתי צלעות שבורות.
שמונה־עשרה שנים חלפו מאז, והמניאק עדיין לא מקשיב לי. ההבדל היחיד הוא שייתכן מאוד שהיום הוא ישרוד למשך יותר מחמש שניות אם ינסה להילחם בי. אולי הוא אפילו יאתגר אותי, בהתחשב בכך שלימדתי אותו הכול, והוא כבר לא אותו ילד צנום וגבוה עם זרועות דקיקות ונטייה לחוש כאב.
חיטטתי בכיס מכנסי הדגמ"ח כדי למצוא את המפתח. התקרבתי אל הדלת והמגף שלי פגע במשהו. הצצתי למטה, אל השטיחון שהונח מול מפתן הדלת. שטיחון שלא אני קניתי. שטיחון שהיה כתוב עליו, 'אני מניאק. עופו מכאן'.
נהמתי.
לפחות הוא התאים לי. באמת הייתי מניאק, ובאמת לא רציתי אורחים, מבקרים או ביקורי פתע – נקודה.
הכנסתי את המפתח לפתח המנעול וקפאתי כששמעתי מרחוק צליל של זרד נשבר.
גבי התקשח.
לא היה שום סיכוי בעולם שמדובר בסנאי.
עמדתי בלי לזוז.
ידי התהדקה סביב המפתח.
לא אמרתי לאיש שחזרתי, מפני שלא רציתי שאף אחד ידע.
כל מי שהכיר אותי, ידע שזו משימת התאבדות לנסות להתגנב מאחוריי – אפילו ג'אג לא היה מסתכן כך.
מצד שני, היו לי אין־ספור אויבים שהשתוקקו מאוד למצוא אותי, מסוג האויבים שנהנו לתלוש ציפורניים – אחת־אחת. מסוג האויבים שבמשך שנים ניסו לצוד את אויביהם רק כדי להתענג על צעקותיהם לפני שרצחו אותם.
זאת הסיבה שדאגתי להפריד בין המקום הזה לבין מקום עבודתי בוי־יו־אר, וחבריי לשעבר מהשירות הצבאי. במסגרת עבודתנו, היינו צריכים לחלץ בני ערובה ולהרוג חלאות אדם – מהגרועים ביותר בעולם – לכן הייתי מוכרח להפריד בין העבודה למקום הזה.
ניתוק מוחלט. ללא קצה חוט כלשהו שיכול לקשור אותי לכאן.
אפילו דֵק, שהיה הבעלים של וי־יו־אר, ושאיתו התאמנתי בצבא, לא ידע להיכן נעלמתי כשירדתי למחתרת, על אף שבטחתי בו, או לכל הפחות בטחתי בו יותר מכל אדם אחר שהכרתי. מעולם לא שיתפתי אותו בעברי. פשוט לא דיברתי על כך, נקודה.
מצד אחד, לא יכולתי לשלול את האפשרות שאחד מהאנשים שעצבנתי חשף את המקום הזה. ועצבנתי הרבה מאוד אנשים במהלך חיי. אנשים עם תזרים מזומנים בלתי פוסק, אנשים שהיו מוכנים לצאת מגדרם כדי למצוא את האיש שעינה והרג איזה שמוק חולני שבמקרה היה יקר לליבם.
מצד שני, אולי זאב ערבות רעב שצד ארנבים היה זה ששבר את הזרד.
לאחר שעות שינה בודדות במהלך ארבעים ושמונה השעות האחרונות, שלוש שעות של גשם, וכאב ראש שגרם לי להרגיש כאילו ראשי נלכד בין מלחציים קוצניים, לא הייתי במיטבי.
הנה, זה שוב קורה.
רשרוש העלים השקט נשמע כאילו מישהו הזיז ענף הצידה.
אין סיכוי שזה זאב ערבות. אם הוא צד ככה, הוא ללא ספק היה גווע מרעב לפני זמן רב.
סובבתי את ראשי לכיוון הצליל. חיכיתי בסבלנות בזמן שהקשבתי לצלילי הצעדים כדי להבין אם האורח הלא רצוי נמצא לבדו או לא.
סבלנות הייתה המומחיות שלי.
כשהייתי ילד, המתנתי בסבלנות בתוך תעלות אוורור, ביובים, צינורות, ובכל מקום צפוף אחר שלתוכו החלאה ההוא הצליח להכניס אותי. אחר כך, כנער מתבגר, המתנתי בסבלנות לרגע הנכון כדי להפיל את היריב שלי. בצבא המתנתי במשך שעות ארוכות תחת השמש הקופחת למידע שיאשר היכן המטרה שלנו הסתתרה כדי שנוכל לחסל אותה.
עם הזמן והניסיון לומדים להתעלם מהכאב שנגרם מהתכווצויות השרירים, מתחושת הצמא ומתחושת הרעב. לומדים לשלוט בנשימות ולא לזוז. ואם שוכבים בחול, לומדים להתמזג איתו.
צלילי הצעדים על גשר העץ השתלבו עם ציוצי הציפור שהתעופפה מצמרת עץ האדר.
קיוויתי שאני טועה, כי לא התחשק לי להתמודד עם השיט הזה. בטח לא כשנאחזתי בכל הכוח בחוט שחוּק שאיים להיקרע בכל רגע. הייתי זקוק לשינה טובה ולשקט.
הושטתי את היד למותניים והוצאתי באיטיות את האקדח מהנרתיק.
חציתי בדממה את המרפסת אל הקצה המרוחק והשתופפתי מתחת לסרט האזהרה. קפצתי מהמרפסת על הדשא הרטוב והתקדמתי בעודי רכון אל המחסה שסיפקו עצי האורן.
הצעדים הזרים התקדמו בריצה לכיוון צפון־מערב, במקביל לנהר.
צעדתי במהירות ובדממה בין העצים תוך התחמקות מהזרדים שעל הקרקע. התכופפתי שוב כשנתקלתי בענפים הנמוכים. על אף שלא הרביתי לבקר כאן, הכרתי כל מילימטר בנכס. דאגתי לשנן הכול בפעמים המעטות שכן ביקרתי.
הצעדים הרכים האטו למשך שנייה, מלווים בנשימות כבדות. כמה עלוב. מי ששכר את המניאק הזה היה קמצן, ובבירור התפשר על האיכות.
לפתע גבר קצב הצעדים, כאילו האדם שמע אותי, אם כי זה לא היה סביר כלל. הוכשרתי להיות בלתי נראה כבר בגיל חמש. כשנותרתי שקט, לא נתפסתי, וכשלא נתפסתי, יכולתי להשביע את הרעב ולהימנע מחבורות על הגב.
לא היה מקום לטעויות ולהזדמנות שנייה. אם מפשלים, יש שתי אפשרויות – מתים או סובלים מכאב נוראי. אבל למען האמת, גם אם לא פישלתי, מעולם לא ניצחתי. לא. פשוט שרדתי. אומנם עדיין לא החלטתי אם טוב ששרדתי, אבל לא התכוונתי לתת למניאק עלוב להחליט במקומי.
התקרבתי ומשכתי את הנצרה באקדח.
האדם מעד על בול עץ רקוב שליד עץ ה'תותח', שם הנהר התעקל. קראתי לו כך כי עץ האורן הזה התהדר בחור ענקי במרכז הגזע, כאילו פגע בו תותח.
התקרבתי בשקט.
חמש.
ארבע.
שלוש.
שתיים.
אחת.
בשתי תנועות מהירות, כרכתי את זרועי סביב גרונו והצמדתי בחבטה את גופו ופניו אל גזע העץ. פרץ אוויר נפלט מריאותיו מעוצמת הפגיעה, ולאחר מכן נשמע צליל מציצה כשהוא ניסה לשאוף טיפת אוויר.
הצמדתי את קנה האקדח אל גולגולתו והחזקתי את הנצרה. "מי שלח אותך?" נהמתי.
האיש היה קטן, גובהו כמטר ושישים וחמישה סנטימטרים, לא יריב שקול לאדם כמוני, שהתנשא לגובה של מטר ותשעים ושלושה סנטימטרים, גם אם הוא ניחן בכישורי לחימה מתקדמים, אם כי היה לי ספק בהתחשב בכך שהוא נאנק כמו פיל. העובדה הזו בלבד הייתה אמורה לרמוז לי שהאדם שהטחתי בעץ לא היה רוצח שכיר.
לא. מתברר שגם לא היה מדובר בגבר.
זו הייתה אישה שהדיפה ניחוח נפלא. מין תמהיל של ציפורן וקוקוס עם נגיעה של עץ אורן.
מכיוון שעמוד השדרה שלה נצמד אל גופי, לא הצלחתי לראות את פניה, אבל ראיתי היטב את רגליה היפות והשזופות שהיו עטופות במכנסי יוגה קצרים בצבע שחור, אותם היא שילבה עם נעלי ריצה לבנות שכוסו בנתזי בוץ וחולצת טריקו בגוון ורוד בהיר.
שערה הבלונדיני היה אסוף בקוקו נמוך, וכמה קווצות שיער השתחררו לחופשי וליטפו את גב ידי. אותה יד שאחזה בגרונה.
שרירי הלסת שלי התכווצו. אלוהים אדירים.
כנראה זו איזו כלבה עשירה שנפשה בטורונטו וחשבה שהיא יכולה ללכת לכל מקום שיתחשק לה מאחר שהיא נמצאת בטבע. היא לא ראתה את כל השלטים שתליתי בכל רחבי המקום הארור הזה? גם אם קפטן קירק היה משגר אותה לכאן, היא הייתה מוכרחה לראות שלט אחד לפחות.
שחררתי את גרונה והיא סובבה את ראשה לעבר הבקתה. המשכתי להצמיד את האקדח אל העורף שלה כדי למנוע ממנה לנסות לברוח, אף על פי שאין סיכוי שהיא הייתה מצליחה להתרחק. עם זאת, אחרי עשר שעות טיסה במטוס תובלה ושלוש שעות נהיגה בגשם, לא התחשק לי לרוץ. אבל לה כנראה היה רצון עז לעשות את זה.
למה לכל הרוחות היא רצה ביער – בשטח שלי?
התכוונתי לשאול אותה כשלפתע היא שיגרה במהירות את מרפקה לאחור, היישר לעבר גרוני. חסמתי את המכה בעזרת אמת ידי ותפסתי במפרק כף ידה, אבל היא הספיקה להסתובב במהירות ואצבעותיי נאחזו באוויר.
היא הרימה את ברכהּ לעבר מפשעתי. פסעתי הצידה בזריזות, התחמקתי בקלות מניסיונה להפיל אותי על ברכיי, ובמקום זאת היא פגעה בירכי.
שניות ספורות חלפו עד שסובבתי אותה, הצמדתי את זרועותיה לצידי גופה ולכדתי אותה בעזרת גופי. אם הייתי אידיוט עצבני עם אצבע קלה על ההדק, היא כבר הייתה מתה.
"לעולם. אבל לעולם אל תתקפי מישהו שמצמיד אקדח לראש שלך," נהמתי לתוך שערה. "אם לא תעשי משהו מטופש, שנינו נוכל ללכת לדרכנו בעוד שלושים שניות."
היא בלעה רוק.
ולעולם אל תבלעי רוק מול האויבים שלך, נסיכה.
"מה את עושה כאן?"
"רצה. אני... פשוט רצתי," היא אמרה בקול צרוד ומתנשף. היעדר יכולתה לנשום נבע כנראה משילוב בין פחד לבין הריצה המטופשת שלה. לא הייתי בטוח לגבי הצרידות, אם הייתה זו צרידות טבעית או שמיתרי קולה נפגעו כשאחזתי בגרונה.
בכל מקרה, לא אהבתי את הצרידות הזו מפני שהצליל הדהד בתוכי ושקע עמוק בבטני, שם הוא התמקם ואיים להישאר.
"מה את אומרת." אמרתי בסרקזם, והחזרתי את האקדח לתוך הנרתיק. "למה את רצה בשטח שלי?"
גופה קפא ומגרונה נפלטה אנחה קלה. "השטח שלך?" היא שאלה. כמעט האמנתי להעמדת הפנים שלה ולכך שלא היה לה מושג שהיא הסיגה גבול. מילת המפתח – כמעט.
הידקתי את אחיזתי סביב החזה שלה. "כן. שלי. ויש לי את הזכות המלאה לירות בך על הסגת גבול." זה היה שקר מוחלט. היינו בקנדה, וירי באדם שהסיג את הגבול היה מחוץ לחוק. בעצם, גם נשיאת אקדח הייתה מחוץ לחוק.
היא העבירה את משקל גופה וסובבה את ראשה לעבר הגשר, כאילו שקלה לברוח לשם.
"שלא תחשבי על זה אפילו," הזהרתי. זו הייתה כבר הפעם השנייה שהיא הביטה לכיוון ההוא. הסקתי במהירות שמשהו או מישהו אחר היו שם. אם הייתי במיטבי וראשי לא היה גדוש בשֵדים מרצדים, הייתי מגיב אחרי המבט הראשון.
לא שמעתי אדם נוסף שרץ איתה, אבל ייתכן שהיא פיגרה מאחורי בן־זוג עלוב שחשב שמותר לו להשאיר לבד בחורה באמצע היער. הייתי יורה ברגלו רק בגלל זה.
דחפתי אותה הצידה והסתובבתי תוך כדי הושטת יד לעבר האקדח.
היא כרכה את אצבעותיה סביב אמת ידי כדי לעצור אותי. "חכה."
קפאתי במקומי, וכל שריר בגופי התכווץ. הבטתי ביד שאחזה בי, אצבעותיה העדינות נחו על כנפיו של נץ שנאבק בנשר, שהיו מקועקעים על היד שלי.
חיכיתי לתחושת הכאב הבלתי נסבלת. לצריבה. לרסיסי הקרח. לרצון לפשוט את עורי.
אבל התחושה לא הגיעה.
עיניי זינקו אל פניה.
ובאותו הרגע כל עולמי קרס.
הרגשתי כאילו מעדר חפר במוחי, שלף את הזיכרונות הקבורים שם, והשליך אותם אל פני השטח.
לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום.
התמודדתי כל העת עם הפושעים המסוכנים ביותר בעולם, אבל שום דבר לא הכין אותי למפגש איתה.
למפגש עם עיניה הכחולות כאוקיינוס.
עיניים עם נקודות ירוקות, כמו חבצלות מים שצפו על משטחים נוצצים.
עיניים שרדפו אותי מפני שהן נטמעו בתוכי.
לא. אי אפשר לתלוש משהו שנטמע כה עמוק. עיניה נצרבו בתוכי.
גלים סוערים הציפו את עיניה הנוצצות. גלים של פחד, שללא ספק הייתי אחראי לו. אבל משהו בהן היה שונה. התמימות נעלמה והתחלפה בנחישות, כאילו היא נאבקה בפחד.
אבל אי אפשר להיאבק בפחד.
לא. פותחים לו את הדלת ונותנים לו להיכנס, ואחר כך טורפים אותו ויורקים החוצה.
אצבעותיה רעדו על הזרוע שלי.
זזתי במהירות לאחור וידה נפלה לצד גופה.
אלוהים. הייתי חייב לברוח מכאן.
"אם אתפוס אותך שוב בשטח שלי, אני אירה בלי לשאול שאלות," אמרתי.
שיקרתי. כמובן ששיקרתי. אבל היא לא ידעה זאת. פשוט רציתי שהיא תיעלם. היא חייבת להיעלם.
לפני שהספקתי להתרחק ולשכוח מהתקלה הדפוקה שהתרחשה ברגע שהיא נגעה בי, היא פלטה, "אבל אני גרה כאן. בבקתה."
מילותיה פגעו בי כמו גל של צונאמי שסחף אותי לתוך מעמקי הים לפני שקבר אותי מתחת לחול.
קפצתי את ידיי לאגרופים ונהמתי, "את מתכוונת שאת גרה בבקתה שלי."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.