חנות הספרים של הסופרים

בשנת 1917 בוטלה לחלוטין הצנזורה על הספרים ועל העיתונים, ואנחנו, האנשים הכותבים, היינו אובדי עצות. הרי כבר היינו רגילים לכתוב בלשון נקייה, היה לנו מילון של ביטויים מוסכמים — ולפתע פתאום נאלצנו ללמוד הכול מחדש. אבל החופש הזה לא הספיק להאריך ימים ולייגע. את המהפכה הפכו על פיה. פעם, כשבאתי למערכת העיתון "וְלַסְט נָרוֹדָה" ("שלטון העם"), שכבר הספיק להיסגר פעמיים ולשנות את שמו ל"נאשָׁה רוֹדִינָה" ("מולדתנו"), ראיתי שני חיילים של הצבא האדום, וגיליון נייר על הקיר שעליו הם כתבו: "איתון מולדתינו במעצור אסור כניסה".

מובן שלא נכנענו מיד. המשכנו לכתוב, לשלוח טקסטים לסְדָר, להכין מטריצות ולהדפיס בסתר בבתי דפוס שונים… אך בסופו של דבר סגרו את כולנו. ואז, מכיוון שנשארנו חסרי מעש, החל כל אחד לחפש לו עיסוק מתאים. וכך התגבשה אצלנו קבוצה של אנשים מעדת הכותבים וכאלה שהספר קרוב ללִבָּם, שהגו רעיון לעסוק במכירת ספרים. באותה תקופה עדיין היה המסחר חופשי וגם חנויות ספרים עוד היו, אבל הספרים נמכרו בהן במחירים מופקעים. אנחנו, לעומת זאת, רצינו למכור לפי המחיר הנקוב — מחוץ לתחרות. זמן לא רב כך אמנם היה; אבל עד מהרה החל הרובל להידרדר כל כך עד שבקושי הספקנו להשיג אותו ולשנות את המחירים בעיפרון.

הרעיון נולד בראשו של פָּאבֶל פַּאבְלוֹבִיץ' מוּרָאטוֹב. הוא גם מי שאיחד אותנו. היה בתוכנו אפילו מומחה גדול לספרים, מִיכָאִיל וָסִילְיֵיבִיץ' לִינְד, מתרגם ומחבר, ג'נטלמן, אדם חרוץ ועובד מצוין. היו לו קשרים חשובים והוא הכיר היטב את אנשי הספר — משִׁיבּאנוֹב עצמו ועד רוכלים זוטרים. היו לו חושים נפלאים וגישה רצינית לעסקים. מ' לינד הניח את היסודות לחנות שלנו ולימד אותנו דברים רבים. הוא גם מי שיצר, ספר אחר ספר, מדור ביבליוגרפי מובחר ואסור בנגיעה, שלא היה מיועד למכירה. אך בסופו של דבר, למרבה הצער, נאלצנו למכור אותו כדי לשלם מסים. חלקים גדולים ממנו מסרנו לספרייה של איגוד הסופרים הכלל־רוסי, יחד עם ארונות ספרים נפלאים שרכשנו מן האספן פוֹן מֶק.

לחלק המִנהלי — אִבזור החנות ומגעים עם המוציאים לאור — דאג תחילה נִיקוֹלָאי אִיבָנוֹבִיץ' מִינָאיֶיב. יותר משהיה סופר (הוא כתב רק לעיתונים) הוא היה בעל הוצאת ספרים קטנה, ואדם יוצא מן הכלל.

"המחזור הראשון" של השותפים כלל, חוץ מפּ' פּ' מוּרָאטוֹב, שלמעשה כמעט לא עבד, את וְלָדִיסְלָב פֵלִיצִיאָנוֹבִיץ' חוֹדָסֵבִיץ', שלא נשאר אתנו תקופה ארוכה, את בּוֹרִיס אלכסנדרוביץ' גְרִיפְצוֹב, מומחה לתולדות האמנות והספרות המערבית, מרצה, מחבר הרומן "זיכרונות חסרי תועלת" שיצא לאור במוסקבה (שותף פעיל בעסק שלנו מיומו הראשון ועד יומו האחרון), את אלכסנדר סְטֵפָּנוֹבִיץ' יָאקוֹבְלֶב, באותה תקופה רק עיתונאי מתחיל, והיום אחד הסופרים המבוקשים ברוסיה, ולבסוף, אותי, איש רב תועלת, שכן גם להחזיק פטיש אני יודע, וגם לקשור ספרים בלי להרוס את הכריכה, וגם לדבר באדיבות עם הקונים.

זה היה המחזור הראשון של השותפים. מאוחר יותר, עם עזיבתם של לינד, חודסביץ' ומינאייב, צירפנו כשותפים את בּוֹרִיס קוֹנְסְטַנְטִינוֹבִיץ' זָאיְיצֶב, את נִיקוֹלָאי אלכסנדרוביץ' בֶּרְדְאָיֶיב ואת אָלֶכְּסֵי קַרְפּוֹבִיץ' דְזִ'יבֵלֵגוֹב. השותפה האחרונה שהתקבלה הייתה הקופאית הקבועה שלנו, י' דִילֶבְסְקָיָה, אישה חביבה ועובדת שאין שנייה לה. וכך קרה שמאחורי הדלפק שלנו מצאו את מקומם אנשי ספרות ופובליציסטיקה, מומחים בתחומי הפילוסופיה, ההיסטוריה, תולדות הספרות והאמנות, ובראש ובראשונה יודעי ספר ושוחריו. חלוקת התפקידים נעשתה גם היא בהתאם, אך לא הייתה נוקשה. בּ' זאייצב היה ממונה על הספרות הרוסית, א' יאקובלב הופקד עליה גם הוא, ובייחוד על הקלאסיקונים. נ' ברדאייב לא התרחק לרוב ממדפי הפילוסופיה, ואילו בּ' גריפצוב סידר בקפדנות את הכרכים במדור הספרות הזרה (המדור הזה שלנו היה איכותי ועשיר מאוד). דז'יבלגוב, איש בעל זיכרון מופלא, היה הכתובת של הלקוחות לענייני היסטוריה, ולינד — כל עוד היה אתנו — ניהל ביד רמה את אגף הספרים הישנים והמשומשים ועסק ברכישות הגדולות. אני הייתי מופקד על המחלקה למשפטים ועל קשרי חוץ, וגם מעט על הספרים הישנים. אבל מובן שלא הייתה בינינו חלוקת תפקידים מוחלטת: כולם היו צריכים גם לטאטא, לעבוד בקופה, לסדר מדפים, לקנות, למכור, לתמחר, לסחוב ארגזים, לנגב אבק, לנקות חלונות ולדון עם הקונים על טיבם של מחברים ושל הוצאות לאור.

זה היה הרכב הבעלים־הזבנים באגודה השיתופית שלנו, שנודעה במוסקבה בשם האהוד "חנות הספרים של הסופרים".

אני כותב את השם הזה בגאווה, ויש לי הזכות המלאה לכך. חנות הספרים של הסופרים הייתה כנראה מוסד התרבות היחיד ברוסיה שעסק במסחר וגם הצליח לשמור על עצמאות פנימית וחיצונית במהלך השנים הנוראות ביותר של ההרס, הטרור וחורבן הרוח. החנות נוסדה בספטמבר 1918 ושרדה עד שנת 1922, כשכמעט נגוז הטעם להמשך קיומה. נוסף על כך, בעקבות פריחת הנֵא"פּ נעשה נטל המסים בלתי נסבל. אך בשנים הקשות ביותר לא רק שהייתה עוגן ההצלה הפרטי שלנו, אלא אף מרכז תרבות קטן במוסקבה. היא שימשה מקום מפלט ומרגוע לסופרים, לפרופסורים, לתלמידים ולסטודנטים, לשחקנים ולשוחרי ספר — לכל מי שגם בשנות המצוקה והפורענות לא היה מוכן להינתק מעולם התרבות ולדכא בתוכו בדל אחרון של שאיפות רוחניות. לימים קמו לא מעט חנויות על פי הדגם שלנו (חנות המשוררים, חנות אמני המילה הכתובה, חנות העוסקים באמנות. אחרונה הופיעה החנות של הוצאת הספרים "זַדְרוּגָה" –"אחווה" — שהייתה הקרובה אלינו ביותר מבחינת המטרות התרבותיות והוותק הספרותי והאקדמי של מנהליה). לאחר מכן, כבר בתחילת הנא"פ, נעשו ניסיונות לארגן מיזמים דומים גם בערים אחרות. ואילו במוסקבה עצמה כבר היה הדבר למנהג, שמאחורי הדלפק של חנויות הספרים צריכים לעמוד סופרים — מובטלים באותה תקופה, אך לפעמים בעלי שם: החל ברציניים ביותר, כגון א' קִיזֵבֵטֶר, נ' בֶּרְדְאָיֶיב, י' וִיפֶּר, וכלה במשוררים קלי דעת כגון יֵסֵנִין, שֶׁרְשֵׁנֵבִיץ', קוּסִיקוֹב ומָרִיאֶנְהוֹף.

וכך התחלנו בעבודה. כל אחד השקיע בעסק מאתיים רובל, והתקציב העלוב הזה שימש כולו להתקנת מדפים ולקניית תנור חימום. מלאי הספרים הורכב מספרים שהעמידו לרשותנו בתור סוכנים של הוצאות פרטיות, שבהן היו לכל אחד מאתנו קשרים אישיים; וגם מספרים ישנים, בלויים ומרופטים ברובם, של הספרייה לנוער, שאת המבנה שלה (בסמטת לֵאוֹנְטְיֶיב) רכשנו עבור החנות.

מקרשים שבקושי רב השגנו מהקואופרטיב, הרכיב לנו הנגר מדפים לפי השרטוטים שלנו. על המדפים מוקמו ספרים שסחבנו על גבנו. חלקם הובאו מהוצאות לאור שעוד היו קיימות אז, חלקם מהבית — מהאוספים שלנו, שהמחסור אילץ אותנו להיפרד מהם, וחלקם מחברים וממכרים. במקום קופה הייתה לנו קופסת קרטון קטנה, במקום חלון ראווה — לוח עץ נטוי בחלון. החלון היה קופא לעת לילה ומפשיר מעט במהלך היום. למרבה המזל, לפחות היה לנו דלפק, שנשאר כחלק ממבנה הספרייה, וגם שולחן גדול מאיכות טובה באמצע החנות. הסקה לא הייתה, ובחורף היינו עובדים במעילי פרווה ובמגפי לבד שנרטבו תמיד. מפעם לפעם התבקעו הצינורות בקומה מעלינו, והמים היו מציפים את הספרים. במאמצים כבירים הצלחנו להשיג מנעול, ואפילו חבלים לקשירת הספרים נאלצנו לחפש ארוכות בשווקים סודיים. רק במקרה נפלו לידינו ספר קופה וספרי חשבונות אחרים, שהיו כמובן פרימיטיביים למדי. את החותמת הכין לנו גלף שהכרנו, אחרת היינו נאלצים לחכות בתור כדי לקבל אישור מהמועצה! בכל זאת הספקנו לעשות משהו לפני שהצווים הדרקוניים בדבר הפקעת הנכסים והלאמתם חיסלו את המסחר הפרטי. אחרי שאיחדנו כוחות ומשאבים, עלה בידנו אפילו להתקין לנו תנור חימום קטן וחסכוני. את העצים להסקתו היינו משיגים בשלל דרכים חוקיות ולא חוקיות כדי שלא נקפא כולנו בחנות, שבה בילה כל אחד מאתנו כחמש־שש שעות מדי יום ביומו.

והעיקר, היינו חייבים ללמוד את עסקי המסחר, ועוד בתנאים של צניחה נוראית בערך הרובל. החנות שלנו הספיקה להיפתח במחטף והצליחה להימלט מהלאמה — כנראה בגלל מחדל פשוט. לא ידענו שום "מחירים מוּסדרים" ולא הכרנו בשום "מנדטים" לרכישת ספרים. וכך נשארנו עד מהרה חנות הספרים היחידה במוסקבה וברוסיה כולה, שכל אדם מן הרחוב היה יכול לקנות בה ספר "ללא אישור". היה תמיד משעשע לראות את הדלת נפתחת בהיסוס וקונה מבוהל שואל מן הסף:

"אפשר לראות את הספרים?"

"בבקשה."

"צריך אישור רכישה?"

ואז היינו עונים בגאווה:

"לא צריך שום מנדטים ותעודות מזהות!"

למה סבלו אותנו? בהתחלה כנראה מפני שלא הבחינו בנו, ואחר כך מפני שלא הבינו איזה מין מוסד אנחנו. ואולי פשוט כי לא היה להם נעים להתנכל לסופרים, ועוד לכאלה שעבדו על בסיס שיתופי, בלי להעסיק עובדים. וכשכבר הייתה החנות לשם דבר, המשיכו לסבול אותה פשוט מכוחו של הרגל. נוסף על כך, החנות הייתה מסונפת ל"איגוד הסופרים המקצועי", שאכן הפרשנו לטובתו אחוז מסוים מן ההכנסות. כולנו היינו חברים באיגוד, ובהמשך הרכבנו את גרעין ההנהלה והנשיאות שלו.

ואמנם לאחר שנה של קיום, אפשר לומר שהחנות כבר הייתה למוסד חיוני במוסקבה. כל חנויות הספרים שעברו לשליטה עירונית נסגרו "לצורך מיון, רכישה וחלוקה מחדש של הספרים" — במילים אחרות, הפכו לערמות אשפה ולמחסנים שאיש לא היה מסוגל להתמצא בהם. לא היה שום מקום לקנות בו ספרים — רק אצלנו. אבל אז בדיוק נפתחו מועדונים וספריות פועלים לרוב, נוסדו הרבה אוניברסיטאות חדשות וספריות ציבוריות בערי המחוז (שאמנם גוועו תוך זמן קצר), וערב רב של קניינים מהפרובינציה הציף את מוסקבה. אף על פי שהיו מצוידים במנדטים ובמכתבי אשראי, הם מצאו רק בלבול ואנדרלמוסיה בחנויות הפרטיות לשעבר, שנעשו כעת ממלכתיות.

המחסור, ובה בעת הפחד מהפקעה כפויה של ספריות, אילצו שוחרי ספר רבים להיפרד מאוצרותיהם ולהיפטר מהם לפני שיחרימו אותם "לצרכים לאומיים". וכך בלית ברירה באו כולם אלינו — גם המוכרים וגם הקונים — אל החנות שבה סחרנו בחופשיות בספרים חדשים וישנים, בלי שום מנדטים ובלי שום הגבלות.

היה גם עניין נוסף: היינו בקיאים בעולם הספרים, בעוד שלעסקנים הסובייטים החדשים לא היה כל מושג בו. ובכלל, נכון לאותה עת הפקידים הסובייטים מהגיוס הטרי היו בגדר "מזיקים", כלומר, אנשים שלא היו מסוגלים לעבוד בגלל הרעב והקור וכל עניינם היה בהקצבות המזון ובחלוקתו. לא היה בכוחם לארגן מסחר ספרים מסודר ושיטתי. יתר על כן, איש מהמבקשים למכור לא פנה לחנויות הממלכתיות, משום שהם לא בטחו בשיטת התמחור הנהוגה בהן ופשוט פחדו מהחרמות. ואילו הקניינים החדשים — נציגי המועדונים, הספריות והאוניברסיטאות — היו זקוקים להכוונה, מאחר שלרוב היו צעירים חסרי ניסיון. אך לא רק חילקנו עצות והוראות, אלא גם ליקטנו מתוך האוספים שלנו ספריות קטנות למועדונים ולבתי ספר, גיבשנו ספריות ייעודיות למוסדות מקצועיים (משפטיים, טכניים, צבאיים), ואפילו הרכבנו ספריות יסוד לאוניברסיטאות החדשות שנפתחו בערי המחוז, שהיו אמנם לא גדולות, אך לא אחת בעלות ערך רב.

הייתה תקופה שבה החנות שלנו התרוקנה מדי יום בגלל הזמנות ענק של קניינים מהסוג הזה. לעתים קרה שנאלצנו למכור את הסחורה שלנו "בסיטונות", אפשר לומר, זאת אומרת למכור מחדש ספריות שלמות שקנינו זה עתה, כמעט בלי לפתוח את הארגזים. ולבסוף, לפעמים היינו ממלאים רק תפקיד של סוכנים שמכוונים קונים נאמנים לכתובות שהשאירו לנו המוכרים, ושומרים לעצמנו את זכות התמחור בלבד.