פרק ראשון
המכתב
מאת: מפקד-המחוז של צבא הההגנה לישראל.
אל: חבורת הילדים "סוד מוחלט בהחלט"
תל-אביב.
חברים יקרים מאוד,
לאחר שקיבלתי דין-וחשבון מפורט על פעולתכם הענֵפה ועל אומץ לבכם, בתקופת שלטון האנגלים בארץ-ישראל, היות ובמשך תקופה ארוכה נלחמנו באויבינו המרוּבים, עד שהקימונו את מדינת ישראל, ואני עבדכם (כך נוהגים לכתוב) הייתי עסוק מאוד - הנני מבקש סליחה ומחילה, ומזמינכם למסיבה חגיגית, שתיערך לכבודכם במלון יפה-נוף בתל-אביב, ביום שלישי זה בשעה שש בערב.
חתום:
מפקד-המחוז של צבא ההגנה לישראל
נ.ב. (פירושו: נזכרתי בדבר)
את אותות ההצטיינות, סמלי מגן-דוד עשויים זהב טהור, יענדו על לוח לבכם בסוף המסיבה. אבקשכם לבוא רחוצים ונקיים ולבושים חולצות לבנות ומכנסי חאקי קצרים.
חתום:
מפקד-המחוז של צבא ההגנה לישראל
ע.ש. (פירושו: עיקר שכחתי)
דרישת-שלום לבבית מירמיהו (זהו שמי הסודי בתקופת ה"הגנה") למפקדכם הנועז ירון זהבי. במסיבה אספר כיצד הצליח להציל אותי מידי הסרג'נט הבריטי ג'ק סמית ("החיפושית האדומה").
חתום:
מפקד-המחוז של צבא ההגנה לישראל
ליד בית-הקברות המוסלמי, בצפון תל-אביב, ישנה מערה חבויה בין סלעים, הצופָה אל פני הים התיכון. טַייל, המהלך בגבעות אלו, אינו יודע כלל, כי מתחתיו, למרגלות הגבעות, רוחשים חיים וחבורת "סוד מוחלט בהחלט" שמה משכנה בכּוּכים נסתרים אלו. למערה זו הביאו את סַרְגָ'נְט גֶ'ק סְמִית ("החיפושית האדומה") ושמרו עליו יומם ולילה. למערה זו העבירו אף את שלושת הרובים, עשרת האקדחים ושני התת-מקלעים שהצילו, ברגע האחרון ממש, מתחת לאפם של הבלשים. מערה זו, אפילו במשקפת הטובה ביותר, לא תוכל לגלותה.
מדוע?
ירון זהבי הוא בנו של המסגר שמעון זהבי, והאב התקין לסלע הסוגר על פי המערה צירים ומנופים, ומבחוץ יש רק שלושה כפתורים חשמליים קטנים ומפתח בעל 7 ספרות - 5897631. כדי לפתוח ולהסיר ולהזיז את הסלע יש ללמוד את כל התורה כולה.
אני הבטחתי לירון זהבי לא לספר זאת, בינתיים.
בתוך המערה הסבה כבר כל החבורה. ירון, שסיים את קריאת מכתבו של מפקד-המחוז של צבא ההגנה לישראל, נשא עיניו מעל לדף הנייר וראה את עיני חבריו נעוצות בו בהערצה ובגאווה. הוא סקר את חברי "סוד מוחלט בהחלט" והעביר בדמיונו את ההרפתקאות הנועזות שעברו עליהם - כיצד הצליחו וכיצד נכשלו, אולם אף פעם לא איבדו את האמונה, כי שירות חשוב הם משרתים את האומה ואת הארץ.
עכשיו הם כאן, במערה המוארת בעששיות חשמל, לבושים חולצות לבנות ומכנסי חאקי קצרים - ובעוד שעה קלה יֵצאו מאור החשמל לאור היום (במערה חושך גם ביום) ויֵלכו למסיבה הנערכת לכבודם.
ירון נשא עיניו מעל דף הנייר
"חברים," אומר ירון. "לפני לכתנו נערוך מִפקד קצר. כל מי שאקרא בשמו, יענה מיד!"
"עוזי."
"כאן!"
"דני."
"כאן!"
"רפאל."
"כאן!"
"שולמית."
"כאן!"
"אהוד."
"כאן!"
"משה."
"כאן!"
"תמר."
"כאן!"
"מנשה."
"כאן!"
ירון שומע ורושם בפנקסו את שמות הנוכחים. שמונה חברים וחברות. ירון הוא התשיעי. החבר העשירי איננו בחיים. החבר העשירי היה אליהו חרמון בן השתים-עשרה, השחיין הטוב ביותר, ששחה לאוניית המעפילים ובידו פתק חשוב מאוד, וכשחזר משליחותו, נשאוֹ גל גדול אל הסלעים בחוף והוא נפצע ומת.
"חברים," אומר ירון, "אנחנו נעמוד בדומייה לזכר חברנו האמיץ והיקר, שלא זכה להגיע עד הלום, לזכר אליהו חרמון."
בעיני תמר מנצנצות דמעות. מנשה התימני נושך שפתיו ומבליג על בכיו המבקש לפרוץ. הם אהבוהו, את אליהו חרמון. הוא היה חברם, חבר "סוד מוחלט בהחלט", ולא זכה לראות בקוּם מדינת ישראל.
אליהו נצטרף לחבורה בדרך מקרה. בחופש הגדול, משנתאספו ליד חוף הים, טבע ילד. הילד נסחף עם זרם הים אל מערבולת-סובבת במהירות מסחררת, ועד שהמצילים הרגישו בזאת - קפץ ילד אחד, שחה במהירות, תפס את הטובע בשערות ראשו ומשכו אחריו אל החוף. הילד המציל היה אליהו חרמון.
אליהו חרמון נשא את הילד בזרועותיו
אז אמרה תמר, תמר בעלת הצמות מבית-הספר תל-נורדוי:
"ירון, הילד הזה הוכיח שהנו ראוי להיות חברנו. הוא השליך נפשו מנגד, בּז לסכנה, הרגיש שמחובתו להציל ויהי מה, והוא עשה זאת."
"מי ממליץ עליו, נוסף לתמר?" שאל ירון.
"כולנו! כולנו!" פרצו קריאות הסכמה.
"גשי אליו וקראי לו," אמר ירון לתמר.
תמר שמטה צמה אחת שחורה אל מעבר לעורפה, פילסה לה דרך בקהל הנדחקים ומצטופפים סביב לילד שניצל, ואחזה במרפקו של המציל.
"ילד, אנחנו רוצים לדבר איתך," אמרה תמר.
"מי זה 'אנחנו'?"
"זה סוד. בוא איתי."
"אני לא רוצה," אמר אליהו חרמון. "אני לא רוצה סודות עם ילדים שלומדים בבתי-ספר. אני התרחצתי בים ועכשיו אני מוכר עיתוני-ערב. עלי ללכת. יש לי אֵם חולה בבית. אני לא רוצה סודות עם 'פרצופים' שכמותכם!" הוא ניער את המים מבלוריתו הצהובה ונעץ בתמר מבט מאיים ומפחיד.
אליהו חרמון החל ללבוש בגדיו, ותמר פנתה והלכה אל ירון ושאר בני החבורה, כשהיא עצובה מאוד ואינה מבינה מדוע העליב אותה נער זה, שהתנהג כל-כך יפה כמה רגעים קודם לכן.
"מה אמר לך?" שאל מנשה בסקרנות.
תמר החרישה. היא התביישה, שכך נהג בה הילד המציל. כל החבורה הצטופפה סביב תמר, ששיחקה בצמתה והיתה נכלמת מאוד.
- ילד, אנחנו רוצים לדבר איתך - אמרה תמר
"מנשה ואהוד, אתם רצים מיד לרחוב בוגרשוב, פינת רחוב הירקון!" פקד ירון. "אם ינסה הילד לברוח, תתפסו אותו! אני ותמר ניגש אליו. שאר הילדים יעמדו על מעקה הטיילת. במקרה שהילד יתנהג שלא כשורה, ינסה לבעוט או לצבוט, נתפוס אותו, אבל בזהירות, כמו שתופסים פרפר."
עיני מנשה, השחורות כזיתים שחורים, הבריקו.
"זה מצוין," אמר מנשה. "נתפוס אותו! בוא, שָׁמֵן," פנה לאהוד רחב-הגרם ובעל-השרירים. "נרוץ לקרן הרחוב!"
מנשה ואהוד רצו במהירות. תמר וירון הלכו לאליהו חרמון, שלא חש כלל בכל התכונה שמסביבו, ושאר הילדים נשענו אל מעקה הטיילת והעמידו פנים, כאילו הם מחפשים אונייה מסתורית בקצה האופק, בים.
אליהו חרמון היה לבוש. את חולצתו ובגד הרחצה החזיק על כתפו והתכונן ללכת. אז ניגש אליו ירון וטפח על שכמו בחביבות.
"עזוב, אמרתי לך!" הסתובב אליהו. משערותיו הצהובות נטפו עדיין טיפות מי-ים.
"אני רוצה לדבר איתך," אמר ירון.
"כמו זו עם הצמות? אני לא מחבב ילדים מפונקים!"
"מי מפונק?" שאל ירון והוא כועס מאוד.
"אתה! אתה וכל חבריך. ראיתי איך אתם מתגאים לכם. מסתודדים תמיד ולא עושים כלום! ואצלכם ידיים לבנות, ולאכול צריך לבקש אתכם, להתחנן. ואני, אני עובד בחופש ועוזר לאמי! היה לי קצת פנאי והלכתי להתרחץ."
"שמע, ילד," אמר ירון. "אני לא רוצה 'להשוויץ', אבל אם אני משכיב אותך בהיאבקות עד שתספור עשר - אז תשמע מה אני רוצה לומר לך?"
"הוא גיבור גדול," אמרה תמר בלגלוג. "אני יכולה להפיל אותו! לשים רגל, ובשני סיבובים הוא שוכב ואוכל חול. בוא, תיאבק איתי!"
"אינני מתאבק עם ילדות," אמר אליהו חרמון. אולם תמר מצאה חן בעיניו. הוא נבוך בראותו שתמר היא אמיצת-לב, ומרוב מבוכה ישב על החול.
ירון ותמר ישבו בקרבתו.
"אני רוצה לגלות לך סוד," אמר ירון. "ראיתי שהצלת את הילד מטביעה בים. אני מביט בך ורואה שאפשר להאמין לך. אתה יודע לשמור סוד?"
"כמובן!"
"אפילו אם יתפסו אותך שוטרים אנגלים?"
"כמובן!"
"אפילו אם יכו אותך מכות חזקות מאוד?"
אליהו חרמון נעשה סקרן. עכשיו הבין, שלפניו תעלומה מעניינת. בתל-אביב רחשו שמועות על חבורת ילדים שעוזרת ל"הגנה", ושמועה זו הגיעה אף לאוזני אליהו. בלבו קיווה, כי יבוא יום ויוכל להצטרף לחבורה, אולם איש לא ידע לומר לו היכן למצוא אותה חבורה מופלאה.
"אתה מוכן להישבע שכל הידוע לך, מהיום והלאה, לא תגלה לאיש?"
"מוכן!"
"ובכן, עלי ללכת עכשיו. תדבר עם סגני. אני עסוק מאוד. עלי לטלפן לאבי, המסגר שמעון זהבי, ולהודיע לו כמה דברים חשובים. שלום!"
ירון הלך. הוא הודיע לבני החבורה כי הם יכולים ללכת לבתיהם, ואם תהיה הודעה חשובה יעבור ויאספם. אליהו ותמר נשארו לבדם.
"הוא מתלוצץ," אמר אליהו וביקש לקום.
"איננו מתלוצץ. עליך לדבר עם סגנו," השיבה תמר.
"והיכן אמצא את סגנו?" פלט אליהו ברוגזה. "יותר קל למצוא מחט בערימת קש מאשר למצוא את סגנו בכל תל-אביב."
"הסגן נמצא כאן, על שפת הים," אמרה תמר בחיוך שובב.
"כאן?"
"כן. אני הסגן של ירון זהבי!"
"את?!" תמה אליהו מאוד.
"מדוע אתה מסתכל בי בתימהון? הגעתי לתפקיד זה לאחר כמה וכמה תפקידים מסוכנים שהוצאתי לפועל: העברת נשק, הטענת כדורים, שמירה על הסרג'נט ג'ק סמית ('החיפושית האדומה'). אצלנו כל ילד חייב לדעת לשחות, לרכוב על סוס, לנסוע באופניים, להיאבק. עליך יהיה עוד ללמוד הרבה, עד שתהיה ראוי לחבורה שלנו. עכשיו סגור את פיך!"
ובאמת, אליהו חרמון, מרוב תימהון, נשאר בפה פעור לרווחה, כולו תוהה ומשתומם למשמע אוזניו.
"וכאשר תשקע השמש בים, תבוא למקום הזה, ואני אובילך למקום פגישת החבורה. יהיה עליך יהיה להישבע שבועת אמונים לחבורת 'סוד מוחלט בהחלט' ולעם ישראל. אתה מוכן?"
"מוכן!" ענה אליהו.
"לחיים ולמוות?"
"לחיים ולמוות!" השיב לה כהד הבא ממרחקים.
"ובכן, להתראות עם שקיעת החמה."
"להתראות!"
ותמר הלכה לה. כך נצטרף החבר העשירי לחבורת 'סוד מוחלט בהחלט'.
תמר פוקחת עיניים. היו עשרה חברים ועכשיו חסר אחד. אליהו לא יזכה למסיבה מפוארת ולאותות ההצטיינות. וכאילו מקשיב ירון להרהורי לבה, היא שומעת את דבריו.
"חברים," אומר ירון, וכותלי המערה מהדהדים לעומתו. "מחר נאסוף פרחי שדה, נקלעם לזרים ונקשט את מקום מנוחתו של חברנו היקר, אליהו חרמון. הוא, כרבים-רבים אחרים, אלמונים, הקים יסוד לחיים חופשיים בארצנו."
עיניו השחורות של מנשה בּוֹכיוֹת. תמר מקנחת אפה ברעש רב, לכסות על דמעותיה. אהוד השמן מגרד ברכו עד זוב דם, וירון קופץ שפתיו בחוזקה, לבל יפרוץ גם הוא, מפקד החבורה, בבכי מר.
"ועכשיו, חברים, עלינו ללכת להיפגש עם מפקד-המחוז של צבא ההגנה לישראל. שם נספר כל אשר עבר עלינו מיום היווסד חבורת 'סוד מוחלט בהחלט' ועד היום הזה."
ירון מפעיל את המנוף השמאלי. האבן, הסוגרת על פי המערה, זזה על צירי הברזל. הילדים יוצאים בזה אחר זה. ירון מכבה את אור החשמל. בחוף יורד ערב רך, גלי הים מתנפצים אל החולות, ותשעה נערים ונערות הולכים בחולות וצל אלמוני נלווה אליהם, צועד לפניהם ושומר דרכם - צלו של החבר הטוב אשר לא זכה ליום הגדול של חבורת 'סוד מוחלט בהחלט'.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.