חסמבה באזור מסוכן (7)

Hasamba7-3 פרק ראשון נשר המדבר

ילדי "חסמבה" נרדמו סביב המדורה באיקס־17, כי היו עייפים ויגעים מאוד. לפנות ערב הגיעו לשדה־התעופה הסודי והאווירון נחת. לאחר שהגיחו הילדים מתוך האווירון, החל זה להתרומם, חג במעגל סביב לשדה־התעופה וכנפי הכסף שלו נצצו עוד כמה רגעים בקרני השמש האחרונות. אחר־כך נעלם האווירון וילדי "חסמבה" נשארו בלב המרחב הענקי, ומאחוריהם ניצבו הרים גבוהים, חשופים ומאיימים.

"הסיירים שלנו עסוקים עכשיו," אמר הנריקו. "קדימה לדרך!"

"מה זה, אין ג'יפ?" לחש דני.

"בבוקר תראו גם את הג'יפים," השיב הנריקו. "ועכשיו קדימה לדרך, לאיקס־17!"

"איזה איקס?" תמה מנשה התימני.

"איקס־17, שם המפקדה של שח"מ. אבל אל תנסו לחפש במערה נִקבות ומחילות כמו ב'"חסמבה" ושודדי הסוסים'," התגרה בהם הנריקו, "כי באיקס־17 אפשר להיעלם, וחסל."

"מדוע לא באו לקבל את פנינו?" שאל משה ירחמיאל. "אין כאן איש!"

עננה הקדירה את פני הנריקו. הוא לא השיב.

"באמת, מדוע אין כאן איש? זה נורא מפחיד," אמרה שולמית והתקינה את האבזם בתרמיל העזרה הראשונה.

"יהיה יותר מפחיד כאשר מתוך האדמה יופיעו אנשי חבורת ג'־א־ק," אמר הנריקו בכובד ראש. "קדימה לדרך!"

הם פסעו במעלה ההר.

"מוזר," נאנח רפאל כדורי, "יש לנו ארץ מעניינת מאוד, ואנחנו יודעים רק על אודות תל־אביב, ירושלים וחיפה בלבד."

"מה אתה יודע!" אמר משה ירחמיאל. "יש כאן אוצרות, ממש פחד! בים המלח יש אשלגן כלורי, נתרן כלורי, מגניון כלורי, סידן כלורי..."

"די! הפסק לחרחר ב'כלורי'!" רטן מנשה.

"ולא רק זאת," המשיך משה ירחמיאל, "בים המלח יש סידן גופריתי ומגניון ברומי. ובנגב, מלבד אבץ ונחושת ואולי נפט..."

"די!" רטן מנשה.

"ומנגן..." הרגיז משה ירחמיאל את מנשה.

"די!" צעק מנשה בחרי־אף.

"וגופרית..." הוסיף משה ירחמיאל להקניט.

"די, מספיק!" התמרמר מנשה בכעסו.

"וחבורת דוקטור ראוּל בּלנה מונטי אַרטס הריסון..." הוסיף משה ירחמיאל בהלצה.

כל החבורה פרצה בצחוק קולני, ומנשה טפח על שכמו של משה ירחמיאל עד שמשקפיו החלו לרקוד "הורה".

לבסוף הגיעו למערה, העלו בה מדורה ורבצו סביבה כשילקוטי הגב משמשים להם כר למראשותיהם. לא עברו רגעים מספר ותרדמה כבדה נפלה עליהם.

רק הנריקו נשאר יושב בפתח המערה, רובה בידו והוא מאזין אל הלילה ומצפה לבואו של מאן־דהו.

משה ירחמיאל מלמל מתוך שנתו: "אשלגן כלורי. נתרן כלורי. סידן כלורי..." וחיוך דק נסתמן על שפתי הנריקו לשמע מלמולו של הנער הישן. הוא לחץ את הרובה אל חזהו.

לפתע נשמעה שריקה. הנריקו נרעד קמעה והִטה אוזנו. השריקה נשמעה שנית. הנריקו הוציא מכיסו פנס כיס והדליק אותו. שלוש פעמים העלה אלומת אור ירוקה.

"אני כאן," אמר האיש שטיפס במעלה ההר והתנשם עמוקות. "מה נשמע?"

"הכול בסדר. ירון זהבי נזקק לניתוח. מצבם של אהוד ותמר אינו רע ביותר. יש לך ידיעות על עוזי שנחטף בידי חבורת ג'־א־ק?"

"דומני שהוא הועבר לצוללת מול העיר עזה," נשמע הקול מתוך האפלה. "הבאת לי גְרִים?"

"מה?" שאל הנריקו.

"גְרים. צבעים לאיפור, שמשתמשים בהם שחקני התיאטרון," אמר האיש.

"כן. כמובן," השיב הנריקו. הוא קם ממקומו והלך אצל המדורה, הוציא בזהירות את ילקוט הגב מתחת לראשו של דני, חיפש בתוכו והוציא לבסוף קופסת פח גדולה. דני לא התעורר גם שעה שהחזיר הנריקו, בידיים רכות וטובות, את הילקוט למקומו.

"הנה הגרים," אמר הנריקו.

"תודה," השיב האלמוני. "אני חוזר לאיקס־3."

הנריקו היה סקרן מאוד, הוא ביקש לדעת מי הוא האיש המדבר אליו, אולם חזקה עליו פקודתו של ראובן כרמלי לבל ישאל שאלות ולבל יחקור בדבר זהותו של האלמוני. ראובן כרמלי פקד על הנריקו לקנות חומרי איפור עבור "אדם אלמוני אשר יופיע באישון לילה", והנריקו עשה כּמצוות מפקד שח"מ.

האלמוני ישב והדליק סיגריה. לרגע קל נתגלו פניו, אולם הנריקו סבר שמעולם לא התראו. 'מי הוא?' שאל הנריקו את עצמו. האלמוני כאילו ניחש את מחשבות הנער.

"אתה בוודאי מתפלא מה מעשי כאן, בערבה השוממה, מהלך ביחידות בין ההרים ובלילות חשוכים..."

"נכון," השיב הנריקו.

ממרחק נשמעה צניפת סוס.

"הסוס שלי," אמר האלמוני. "עוד דרך ארוכה לפנינו." שביב אור נסתמן לרגע באפלה בשאפו עשן מתוך הסיגריה. "למדינת ישראל יש אויבים רבים, הנריקו."

"מנין ידוע לך שמי?" שאל הנער.

"אני יודע הכול. שמעת משהו על 'נשר המדבר'?"

"'נשר המדבר'?" לבו של הנריקו החל פועם בחוזקה והתרגשות תקפה אותו לשמע השם המוזר: "נשר המדבר"! אכן, יושבי הקיבוצים בנגב היו מספרים על אלמוני המתגורר בין ההרים בואכה ים המלח, רוכב על סוסו ב"מעלה העקרבים", יורד ל"מכתש הגדול", מופיע לפתע באופק ואחר נעלם כלעומת שבא. אולם איש לא ידע להשיב מי הוא האיש, מהיכן הוא מופיע ולאן נעלם.

"למדינת ישראל יש אויבים רבים," חזר האדם המכונה "נשר המדבר", "אולם האויב הגדול ביותר שוכן בלבותינו." עצבות התנגנה בקולו העמום. "יותר מדי יהודים יושבים בתל־אביב ובערים אחרות, ופחות מדי יושבים בנגב. אנחנו ממשיכים להיות יושבי כרכים, כפי שנהגנו בגלות. אילו היו כאן בנגב כמה מאות אלפי יהודים, לא היתה חבורת ג'־א־ק מנסה להערים עלינו במזימותיה."

לפתע נשמעה התפוצצות ולהבה אדומה ליחכה את שוליו של האופק.

"חבורת ג'־א־ק!" רטן "נשר המדבר". "מוקשים. מכונית שלנו עלתה על מוקש... עלי ללכת." הוא קם ממקומו. "ועכשיו שמעני, ילדי. ברגעי צרה אשתדל לעזור לכם. היו אמיצים, סבלניים ואנשי משמעת. אשר לעוזי, אני מקווה לשחררו תוך כמה ימים."

"נשר המדבר" ירד לאטו במורד ההר. הוא לא בירך את הנריקו לשלום בלכתו, ודיבורו היה מוזר. אולם הנריקו הבין, כי אדם הנאבק עם הרים ומדבר אינו נתפס לגינונים של נימוס. היתה בו אמת השקולה כנגד כל הנימוסים שבעולם.

לא עברו רגעים אחדים ושעטת סוס נשמעה במרחק. הנריקו העלה בפנסו שלוש אלומות אור ירוקות, אך כל תשובה לא נתקבלה מן הרוכב הבודד במדבר והלילה האפל.

הנריקו נכנס לאטו אל תוך המערה. בתוך דקה תהיה שעת ההתקשרות המוסכמת עם מפקדת שח"מ בתל־אביב. מה יגיד להם? הנה בא רוכב יחידי בלילה, ללא כל פחד. לספר להם שהוא מתקנא ב"נשר המדבר"? לספר להם על הילדים העייפים הישנים סביב המדורה כאילו מעולם לא ישנו במיטות מוצעות על סדינים מגוהצים?

"הלו מפקדת שח"מ. הלו מפקדת שח"מ. האם אתה שומע אותי? עבור!" החל הנריקו לשדר לאחר שהתניע את המשדר.

"הלו איקס־17. הלו איקס־17. שומע אותך. עבור."

"הלו מפקדת שח"מ. מדבר הנריקו. האם יש הוראות חדשות? עבור."

"הלו הנריקו. עליכם לחסל את חבורת ג'־א־ק עוד השבוע. הם מתכוננים להניח מוקשים בדרך לאילת. האווירון יבוא בבוקר. הפתעות משמחות לילדי 'חסמבה'. האם זה מובן? עבור."

"מה הן ההפתעות? עבור."

"בבוקר תדע. חכו לאווירון. עבור."

"מה שלום ירון זהבי? עבור."

"מצבו של ירון זהבי מצוין. היתה טעות בדיאגנוזה. נקע בברך בלבד. עבור."

"רות סוף."

הנריקו סיים את השיחה במפתיע. שמחתו היתה גדולה כל־כך, שלא התאפק וכרכר סביב הילדים הישנים במחול פראים מוזר ומשונה, תוך צעקות והעוויות ומדי פעם בפעם, ברקעו ברגלו, צרח:

"חסמבה! חסמבה! חסמבה!"

מנשה לא האמין למראה עיניו. הוא שפשף את עיניו באגרופו והביט בהנריקו הרוקד.

"הנריקו, השתגעת? מה קרה?"

"השתגעתי?" השיב הנריקו. "כמעט. אני מתערב איתכם שירון יבוא עם שחר באווירון."

"ירון זהבי? יופי!" קראה שולמית.

"אייזן־בטון - ותנו לי לישון!" נאנח דני והתהפך על משכבו.

"מה לישון ומי לישון?" צווח רפאל כדורי. "האם לא שמעת, דני? ירון זהבי יבוא בבוקר."

רק עתה הבין דני במה המדובר, וצחוק גדול תקפו.

"אני בכלל הייתי כל־כך מיוּשן, עד שלא הבינותי כלום," הצטדק. "זה באמת נפלא. יחי ירון!"

"גם תמר תבוא?" שאלה שולמית.

"ואהוד השמן? אני בלי אהוד כמו פיתה בלי פלאפל," אמר מנשה התימני. "אני אוהב את השמן הזה. הוא אמיץ כמו... כמו אינני יודע מה. כולם יבואו?"

"אינני יודע," אמר הנריקו בהרהור. "ייתכן שאני טועה. אמרו שבבוקר נכונו לנו הפתעות... ואולי בכלל לא התכוונו לירון, לתמר ולאהוד?..."

"שקט!" לחש לפתע משה ירחמיאל. "שומעים?"

"ג'יפים!" קרא הנריקו. "הם נוסעים בכיוון שדה־התעופה. אני חושש שאלו הם אנשי חבורת ג'־א־ק. ייתכן שהם מתכוונים להניח מוקשים בשדה־התעופה..."

"מה לעשות?" שאל משה ירחמיאל.

"ניסע לשדה־התעופה!" אמר הנריקו ושפתיו נקפצו בכוח ובהחלטה.

"לאן?" שאל דני.

"לשדה־התעופה," השיב הנריקו.

"במה?" שאלה שולמית.

"נרכב על מטאטאים," לגלג מנשה.

"לא, אנחנו נוסעים בג'יפ. הנשק מוכן?" שאל הנריקו.

"מוכן!" נשמעה התשובה הקולנית.

"ובכן, קדימה אחרי!" פקד הנריקו והחל לפסוע במורד ההר כשכל ילדי "חסמבה" צועדים בעקבותיו מבלי להבין מה יתרחש וכיצד יגיעו לשדה־התעופה.

במורד ההר נכונה להם באמת הפתעה. הנריקו גישש בחשיכה, סיבב אבן, ולבסוף לחש:

"בסדר. מצאתי."

נשמעה חריקת שלשלאות ולילדי "חסמבה" נדמה כאילו פוער ההר את לועו.

"מה אתה עושה?" שאל משה ירחמיאל.

"מה אני עושה? אני מוציא את המטאטא," השיב הנריקו בלגלוג. "היכנסו פנימה."

"לאן? לתוך ההר?"

"היכנסו פנימה!" פקד הנריקו. "אני חייב להגיף את הדלתות. אחרת לא אוכל להעלות אור במוסך שלנו."

הילדים נכנסו פנימה. הנריקו סגר את הדלתות ולפתע הוצף הכול באור גדול.

"נהדר!" צווח מנשה בהתפעלות.

"יופי!" סינן דני מבין שפתיו.

"בחיי שלא הייתי מאמין!" צרח משה ירחמיאל. "לא ייאמן כי יסופר."

ואכן היתה סיבה מספקת להשתוממותם של ילדי "חסמבה": עשרה ג'יפים, ערוכים ומסודרים בשורה, עמדו בתוך מוסך מוסווה היטב שהותקן במערה ענקית.

"מי נוהג בכל הג'יפים הללו?" שאל לבסוף רפאל כדורי.

"אנשי ה'אזור המסוכן'," השיב הנריקו. "אלה הם הבחורים האמיצים ביותר של מדינת ישראל. הם נלקחו מאחורי המחרשה והטרקטור בקיבוצים ובמושבים, מן הסדנה בעיר ו..."

"ומי הוא מפקדם?" שאלה שולמית.

"דומני שמפקדם הוא 'נשר המדבר'," נענה הנריקו, שניגש לאחד הג'יפים והחל מטפל בו.

עיני הילדים רחבו לשמע התשובה המפתיעה.

"איזה נשר?" שאל רפאל כדורי.

"'נשר המדבר'?" אמרה שולמית.

"מי הוא?" התעניין משה ירחמיאל.

"אני בכלל לא מאמין. זה סתם בלוף," רטן דני.

"בלוף? תבדוק בילקוטך, דני," השיב הנריקו ממקומו ליד הג'יפ. "נתתי ל'נשר המדבר' את קופסת האיפור שקנינו בתל־אביב."

"נכון. שכחתי לומר שהקופסה נעלמה מילקוטי..."

"ועכשיו, הקץ לדיבורים. אנחנו נוסעים לשדה־התעופה לבדוק את המצב. עלו על הג'יפ," פקד הנריקו, "והחזיקו היטב, אחרת עלול מישהו ללכת לאיבוד."

הג'יפ הנהוג בידי הנריקו נסע כבוי אורות. מפעם לפעם כיבה הנריקו את המנוע, האזין קמעה ללילה וחזר והתניע אותו.

"אתה בטוח שאנחנו נוסעים בכיוון הנכון?" שאל ירחמיאל והחזיק בדפנות הג'יפ המיטלטל כהלכה מחשש שמא יאבד את משקפיו.

"בטוח? ועוד איך!" אמר הנריקו מבלי לסובב את פניו.

לפתע נשמע מטח יריות.

"לקפוץ! לקחת מחסה!" פקד הנריקו.

אולם ילדי "חסמבה" מלומדי הניסיון כבר מצאו להם מחסה מאחורי סלעים.

"מי יורה?" שאל משה ירחמיאל בלחישה צרודה את מנשה התימני.

"אני יודע?" השיב מנשה. "נדמה לי שנכנסנו ל'חתונה' לא שלנו. נדמה לי שמתקיפים חבורה אחרת ולא את חבורת 'חסמבה'."

היריות פסקו פתאום כשם שהחלו.

"ירו בוואדי המוליך לאיקס־3," אמר הנריקו. "ועכשיו - לעלות על הג'יפ!" פקד במהירות.

בעוד ילדי "חסמבה" ממלאים את פקודת הנריקו ומטפסים זה אחר זה על הג'יפ, נשמעה שעטת סוס וקול קרא מתוך האפלה:

"הנריקו! הנריקו!"

"אני כאן!" השיב הנריקו.

סוס ורוכבו עקרו ממקומם וחלוקי חצץ הרעיפו נקישות והמיה קצובה של רכיבה אטית.

"הנריקו!" קרא הרוכב אל תוך הלילה.

"לפקודתך!" נשמעה תשובת הנער.

ילדי "חסמבה" עמדו במעגל סביב הרוכב, שירד מעל סוסו והחזיק את המושכות באגרופו הקמוץ.

ברגע זה הועלו משואות בשדה־התעופה וכל המישור טבל באור גדול.

"מי העלה מדורות?" תמה הנריקו. אך תמהונו גבר שבעתיים בהרימו עיניו אל הרוכב. האיש לבש מסכה שחורה שירדה עד חזהו. רק זוג עיניים חודרות וקשות הציץ מתוך אריג המסכה הכהה.

"אנשינו העלו את האש," אמר הרוכב בעל המסכה. "אל תשאלו שאלות, ילדים. יהיו עוד דברים סודיים ומסתוריים רבים שלא תבינו את פשרם, העיקר - יד לפה, לשמור סוד!"

"אני שומע זמזום אווירון," אמר מנשה התימני.

"בחיי שהוא צודק," נענה דני. "זמזום אווירון אני מכיר אפילו בשנתי, בעיקר של אווירון בעל ארבעה מנועים."

רק הנריקו שתק. הכול היה מוזר מאוד. הוא שאל את נפשו: מי ירה בוואדי המוביל לאיקס־3? מדוע חזר "נשר המדבר" על עקבותיו? מדוע עטה מסכה על פניו, והרי קודם לכן היו פניו גלויים? הנריקו ידע כי איש לא ישיב על שאלותיו. עליו להיות סבלני, ואפילו הוא "מתפקע" מרוב סקרנות.

נשמע זמזום טורדני של אווירון החג סביב שדה־התעופה. "נשר המדבר" מתח צווארו וזקף ראשו כלפי השמים. לפתע שלף מתוך תרמיל הצד שלו אקדח רקטות, הרימו כלפי מעלה - וירה.

זיקוק אדום!

השמים נצבעו אדום. ההרים היו אדומים וחבורת "חסמבה" נצבעה אף היא באדום.

מן האווירון החלו ליפול צנחנים.

ילדי "חסמבה" היו מלאי התפעלות. הם היו מאושרים ולבם רטט מגיל ומחדווה. איזה לילה! המשואות בשדה־ התעופה סימנו לצנחנים את מקום צניחתם, והם נשרו כמו פרפרים לבנים, בזה אחר זה, נושאים חגור מלא ונשק, ובהגיעם לארץ אספו מיד את מצנחיהם.

"יחי צבא ההגנה לישראל!" לחש הנריקו ונשא עיניו אל "נשר המדבר", שעמד עתה על צוק סלע וידיו שלובות על חזהו, כפסל קודר וקדמון, ללא תנועה.

"עכשיו תחזרו לאיקס־17," אמר "נשר המדבר". "אם תותקפו על־ידי חבורת ג'־א־ק ובמקרה ייפול אחד מחבורת 'חסמבה' בשבי, אסור לו לספר ממה שראו עיניו בלילה זה. סוד כמוס!"

"יהיה בסדר," השיב הנריקו. "חבורת 'חסמבה' יודעת לנצור סוד."

"האווירון חוזר!" אמרה שולמית.

ילדי "חסמבה" הסתכלו לעבר שדה־התעופה וראו כיצד מסתדרים הצנחנים בשורות. לאחר כמה רגעים החלו הצנחנים לצעוד, יצאו את מעגל האור של שדה־התעופה ונבלעו בתוך ליל הנגב. המשואות דעכו אט־אט. שוב חזרה העלטה וכיסתה את המרחב.

"ילדים," נשמע קולו של "נשר המדבר", "בימי מלחמת השחרור נעלמה בנגב כיתת חיילים אחת. יצאו לפעולה ואיש מהם לא חזר, ואין אדם יודע מה אירע להם. הנפלו בשבי? הסגר עליהם המדבר בחולותיו? האם מתו ברעב ובצמא בדרך נדודיהם? אין איש יודע להשיב על כך."

"נשר המדבר" החשה לפתע כשם שהתחיל בדיבור באופן מפתיע. הוא ירד מצוק הסלע ועלה על סוסו.

"היו שלום, ילדים," אמר ופנה מהם.

"היה שלום, 'נשר המדבר'," השיב הנריקו, ואילו שאר ילדי "חסמבה" שתקו ולא אמרו דבר מרוב תימהון ופליאה. הסוס ורוכבו התרחקו.

"מה ביקש לומר בסיפורו על אודות הכיתה שנעלמה במדבר?" חקר רפאל כדורי את הנריקו.

"אינני יודע," השיב הנריקו. "'נשר המדבר' אדם מוזר מאוד הוא, כפי הנראה. כל דבריו הם סוד וחידה, בחיי."

"לאן הלכו הצנחנים?" שאל דני.

"ומי ירה בוואדי?" שאלה שולמית.

משה ירחמיאל מלמל משהו, אך מכל דבריו נשמעו רק המילים "חסמבה", "האזור המסוכן", "הלילה", "רושם את הפרק הראשון"...

"ידיים למעלה!" נשמעה פקודה פתאומית חדה ונמרצת, ואור פנס כיס חשמלי גישש על פני חבורת "חסמבה" המופתעת. "ידיים למעלה!" חזרה הפקודה, "ולא - אני יורה!"

ילדי "חסמבה" הרימו ידיהם.

"הנכם מוקפים! למסור מיד את הנשק!" עתה נשמע הקול מאחורי סלע, וילדי "חסמבה" ראו קנה רובה מכוון לעומתם. שלושה אנשים עוטי מסכות שחורות יצאו בינות הסלעים ופירקו את הנשק של הילדים.

מה יהיה?