פרק ראשון
שליחות מסוכנת מאוד
ילדי "חסמבה" ישבו בחדר המפקדה של שח"מ ושמעו את הסבריו של ראובן כרמלי, הידוע בכינויו הומר אוברין ("'חסמבה' ואוצר הזהב של המלך הורדוס" ו"'חסמבה' וילדי ההפקר"):
"כן, רבותי, זוהי שליחות מסוכנת מאוד. הכול מסובך ובלתי־ברור..."
"אבל מי הוא האויב?" שאל ירון זהבי, מפקד "חסמבה".
ראובן כרמלי קימט מצחו. הוא התהלך בחדר כשידיו שלובות לו מאחורי גבו. לבסוף נעץ אצבעו במפת הנגב התלויה על הקיר.
"הנה כאן, רבותי. רואים? סימנתי עיגול. ממקום זה, לפי השערת המפקדה של שח"מ (שירות חשאי מיוחד) נפתחת הרעה. ראיתם כיצד ילדים נוהגים לצייר שמש? זהו - עיגול וקווים אלכסוניים היוצאים מן המרכז. בעיגול זה, רבותי, נמצא האויב."
"אבל מי הוא?" הקשה אהוד השמן.
"איני יודע. אילו ידעתי, לא היינו מזמינים את חבורת 'חסמבה'. אולם העובדות ברורות: פועלי הקידוח בנקודה 'לוז' הותקפו ביריות. שיירה שנסעה מים המלח לעֵבר אילת נתקלה במוקשים. למזלם הרגישו בכך לפני שאירע אסון. נו, את שאר הפרטים אתם יודעים..."
"ובכן, הומר אוברין, מה אתה מציע?" שאלה תמר, סגנית "חסמבה", בקראה לבלש בכינויו החביב על הילדים.
"אני מציע," השיב ראובן כרמלי בחיוך, "לסמוך על 'חסמבה'. זה הכול."
נשתררה דממה. משה ירחמיאל כתב בפנקסו את הדברים הבאים:
יום שני, שעה 09:30.
אני חושש מאוד. מתברר, לפי דברי הומר, כי במקום מסוים (סודי) בנגב משתוללת כנופיה חמושה ואי־אפשר לתפוס אותה. מי הם אנשי הכנופיה? למה קבעו את משכנם דווקא ב"מכרות שלמה"? אמנם הומר לא אמר שכאן היו מכרות הזהב של המלך שלמה - אבל אני סבור כך. מעניין לדעת אם ירון יצווה לנסוע מיד לנגב, או שיש לו תוכניות אחרות. אהוד השמן מלטף את הכלב שמצא בחירבת "שייח' פאוזי" ("'חסמבה' וילדי ההפקר"). כולנו אוהבים את נבוכדנצר (זה שם הכלב). רגע - אני מוכרח להפסיק. הפתעה: אדם זר נכנס לחדר...
אדם במכנסי עבודה כהים ובחולצה דהויה נכנס לחדר. דומה היה לפועל מוסך.
"שוב!" אמר האיש ונאנח.
"מה קרה?" שאל ראובן כרמלי.
"קרא בעיתון," אמר האיש ומסר לו עיתון ערב שיצא זה עתה ממכבש הדפוס.
ילדי "חסמבה" קרבו לשולחן. ראובן פרש את העיתון לפניו.
פוצץ מגדל־הקידוח ב"לוז"
סופרנו המיוחד בנגב מודיע:
הלילה פוצץ מגדל־הקידוח בנקודה "לוז". משערים שהמסתננים הנוהגים לעבור בסביבה לעבר עזה עשו זאת. הצבא ערך סריקה במקום הפשע, אולם ללא תוצאות. המשטרה חוקרת.
ראובן כרמלי דפק באגרופו על השולחן. גידי צווארו השתרגו מרוב הכעס שתקפו.
"לא ייתכן שהשתוללות זאת תימשך!" צעק בכעסו. "הבחורים מחפשים מים בנגב השומם, והרי לך יריות ופיצוצים... מוכרחים לחסל את הכנופיות!"
"גם אני מסכים," השיב האיש בבגדי עבודה.
"ובכן, אולי תצא לערוך חקירה, ידידי ברוך ארנון?"
חיוך נבון התפתל על שפתיו של ברוך.
"אי־אפשר, אני עסוק."
"זאת אומרת?"
"קיבלתי חודשיים חופש, ואני עובד כנהג מונית..."
"מי נתן לך חופשה, לכל הרוחות?!" קרא ראובן כרמלי. "ודווקא עכשיו!"
"אל תכעס, הומר," השיב ברוך. "אני רואה שיש לך עוזרים טובים ממני."
"אתה מכיר את ילדי 'חסמבה'?" שאל ראובן כרמלי.
"מה השאלה? שמעתי אפילו שחברת סרטים תסריט את ספרי 'חסמבה' לקולנוע."
ירון הקשיב לשיחה. לפתע עלה רעיון מצוין במוחו.
"ובכן, הומר אוברין, הכול בסדר: אנחנו הולכים," אמר ירון.
"מה פירוש הולכים?"
"כלומר, הולכים לחסל את החבורה ב'מכרות שלמה'."
"השתגעת?" פרצה קריאה מפי ראובן כרמלי. "הרי אינך יודע אפילו מי הוא האויב."
"נכון. אבל בעוד שלושה ימים אדע זאת," השיב ירון בקור רוח.
"כיצד?" תמה ראובן.
"סוד."
"אבל, ירון, אולי בכל זאת..."
"סוד," השיב ירון.
"הבחור מוצא חן בעיני," לחש ברוך ארנון לראובן כרמלי. "הוא בחור כארז."
טוב שירון לא שמע את דברי ברוך, אחרת היה מאדים כסלק.
"ילדים, קדימה!" אמר בפנותו אל חבריו. "אני מודה לך, הומר אוברין, ששיתפת את 'חסמבה' בדאגותיך."
"ובכן, תעזרו לנו?" שאל ראובן.
"מצטער מאוד," השיב ירון לחרדת ילדי "חסמבה", ששמחו כבר לקראת הרפתקה חדשה. "מצטער מאוד. אנחנו עסוקים."
"מה פירוש 'עסוקים'?" התלונן ראובן כרמלי. "הרפתקה כזו ואתם רוצים להחמיצה? לא ייתכן! אינכם רוצים לעזור לבחורים האמיצים המחפשים מים בנגב?"
"תקרא בעיתונים, ואז תבין הכול. להתראות, הומר!" אמר ירון.
"להתראות, ירון," השיב ראובן כרמלי. "שח"מ ישמח לשמוע חדשות מחבורת 'חסמבה'."
"סמוך על הדוד!" השיב ירון.
חבורת "חסמבה" יצאה לפרוזדור. הילדים היו "מתוחים כמו גומי" וחיכו בקוצר רוח להסבריו של מפקדם.
"מה יהיה?" שאל אהוד השמן.
"ניסע לנגב?" התעניין מנשה התימני.
"'מכרות שלמה' זה באמת או סתם מקום בדוי?" שאל עוזי הרזה כמו פלפון.
בפרוזדור צעד אדם שמשקפיו רכובים על קצה אפו, רגליו קצרות ושמנות וקרחת עגולה, כמו פיתה, מנצנצת בראשו.
"את מי מחפש דוקטור אייזקס?" שאל ראובן כרמלי בחיוך.
"הה? סליחה, בבקשה?" השיב דוקטור אייזקס המופתע. "הו, חבורת 'חסמבה'! יופי! שמעו, אני שמח לראותכם. באמת, מה נשמע? הו, הנה ירון, והנה שולמית. שלום תמר. שלום עוזי הרזה. מה שלומך, משה ירחמיאל? הביטו וראו, הרי זה דני הקטן!" אלו היו קריאות ההתפעלות שהשמיע ד"ר אייזקס ומשקפיו רקדו על אפו. מאז פרשת "'חסמבה' ואוצר הזהב של המלך הורדוס" לא התראה עם הילדים שהצילוהו, והוא שמח מאוד לראותם. "מה מעשיכם, ילדים?" שאל לבסוף.
"אנחנו?" השיב ירון. "שום דבר מיוחד. חופש חנוכה. משתתפים גם בסרט קולנוע."
"אתם?" פרצה קריאת התפעלות מפי הארכיאולוג הקשיש. "ומה תוכן הסרט? ומה שמו?" שאל בהתרגשות.
"מה שמו?" המהם ירון. "אה, שמו '"חסמבה" והסוד הגדול'..."
"נהדר!" קרא דוקטור אייזקס. "והיכן יסריטו אותו?" הוסיף לשאול.
"היכן? ב'מכרות המלך שלמה'," השיב ירון.
לפתע נגוז החיוך מעל פני דוקטור אייזקס, והם לבשו ארשת קדרוּת ונכאים.
"לא הייתי מייעץ לכם," גמגם במבוכה. "זה מסוכן מאוד. אתם עלולים להיהרג... ואני... סליחה, עלי למהר..."
דוקטור אייזקס עקר ממקומו והחל לרוץ בפרוזדור עד שנעלם באחד הפתחים.
"הכול מסתבך," פלט ירון.
"שמעתם? הוא הזהיר אותנו," אמרה בדאגה שולמית מבית־הספר "נס־ציונה".
"מי מוכן להתערב איתי?" שאל אהוד השמן.
"אצלנו לא מתערבים!" פסק רפאל כדורי.
"נכון," הסכים עוזי הרזה.
"אני לא התכוונתי 'על אמת'," השיב אהוד השמן במבוכה. "רציתי רק לומר שאייזקס מיהר אל הומר אוברין למִפקדה של שח"מ."
"הצדק איתך, אהוד," אמר ירון זהבי.
"וכיצד ידעת זאת?" שאלה תמר.
"פשוט מאוד: דוקטור אייזקס החזיק עיתון ערב מקופל בצורה כזאת שראיתי את הידיעה על פיצוץ מגדל הקידוח בנגב. מסתבר שהלך להתייעץ עם הומר."
"הוא חושב, אייזקס זה, שאנחנו איננו יודעים שכאן המפקדה של שח"מ, לכן מיהר כל־כך, שלא נשאל אותו מה מעשיו בבניין הזה," חווה דעתו מנשה התימני.
"ומה נעשה עכשיו?" שאל דני.
"הכול יהיה בסדר. אנחנו מייסדים חברת סרטים חדשה," השיב ירון וצחוק קל ריחף על שפתיו.
"זאת אומרת?" שאל דני, שהתלהב מאוד לרעיון כיוון שקיווה בסתר לבו שייטיב לשחק.
"משה ירחמיאל!" קרא ירון.
"כן, מפקדי!"
"תיגש בבקשה למערכות העיתונים ותבקש להדפיס מודעה."
"איזו מודעה?"
"סבלנות," אמר ירון ורשם על פתק את הדברים הבאים:
חברת הסרטים השווייצרית מונבּלן מחפשת שחקנים צעירים לשם השתתפות בסרט
"חסמבה והסוד הגדול"
ההסרטה מתחילה בימים אלה
ב"מכרות המלך שלמה" בנגב.
כמו כן זקוקה החברה השווייצרית ליועץ טכני המכיר את הסביבה הנ"ל. בדבר פרטים נא לפנות אל עורך הדין כדורי, המייצג את החברה, במשרדו בין השעות 3־6 אחר־הצהריים.
"אבל בחיי שאינני מבין שום דבר," תמה משה ירחמיאל. "מה סרט? איזה סרט? מה פתאום שווייצרי?"
עיניו השקטות והנבונות של ירון זהבי ננעצו בפני משה ירחמיאל, עד שהלה נשתתק במבוכה. "בסדר, מפקדי! אמסור את המודעה לעיתונים, מפקדי!" ומשה ירחמיאל מיהר לדרכו.
"ועכשיו נצלצל לעורך־הדין כדורי," אמר ירון זהבי. "בואו נלך."
ילדי "חסמבה" נכנסו לקפה "נגה", מול "מוגרבי" והשתרכו בין השולחנות. דני כמעט נדקר בצינורית סריגה של גברת אחת כבוּדה אשר לגמה קפה, סרגה בשתי ידיה, דיברה, הסתכלה לעברים, ועישנה סיגריה.
"הביטי, תהלוכה של בית יתומים!" אמרה הגברת לשכנתה.
אהוד השמן פרץ בצחוק לשמע דברי האישה. הוא סכר את פיו באגרופו לבל יעורר שערורייה בצחוקו הדומה לרעמים.
לבסוף נכנס ירון לתא הטלפון.
השיחה הבאה התנהלה בין ירון לבין עורך־הדין כדורי, אביו של רפאל כדורי:
ירון: הלו, האם זה משרדו של עורך־הדין כדורי?
כדורי: כן, מדבר. מי מדבר?
ירון: ירון זהבי.
כדורי: נעים מאוד.
ירון: גם לי.
כדורי: במה אוכל לשרתך?
ירון: אתה מקבל ייצוג של חברת סרטים שווייצרית "מוֹנבּלן".
כדורי: אני?
ירון: אתה.
כדורי: ומה עלי לעשות?
ירון: תקבל אותי לעבודה במשרדך בתור פקיד.
כדורי: שמע, ירון, נתקלקלו אצלך כמה ברגים בראש? איני זקוק לשום פקיד נוסף.
ירון: חסמבה!
כדורי (בצעקה): מה?
ירון: זה עניין סודי, מר כדורי.
כדורי: (בגמגום): הו, סליחה. הו, סליחה. הו, סליחה. ומה שלום ה"תכשיט" שלי?
ירון: חכה במשרדך. מיד יבואו כל "התכשיטים" של "חסמבה" להתייעצות דחופה. שלום.
למחרת בשעות אחר־הצהריים ישב ה"פקיד" החדש ירון זהבי במשרדו של עורך־הדין כדורי. לרוע המזל גרמה המודעה על ההסרטה להתקהלות של מאות ילדים בפרוזדור, על מדרגות הבית, במדרכות ובכביש.
"נו," אמר עורך־הדין כדורי, אשר ראה מחלונו את ההתקהלות, "בישלת דייסה, תאכל אותה בבקשה. ממש הפגנה! עוד מעט תבוא המשטרה. הרי הילדים מעכבים את תנועת המכוניות."
"אני חושש שדייסה זאת יאכל אדם מסוים," השיב ירון. "ואני סקרן לראותו."
"???" תמה מר כדורי. "את מי אתה סקרן לראות?"
"אדם מסוים יבוא לכאן ויציע את שירותו בתור יועץ טכני," השיב ירון קצרות.
"כיצד תדע זאת? ואולי לא יבוא?" שאל עורך־הדין כדורי.
"אם הוא לא יבוא, הרי שכל הניסיון הרב של 'חסמבה' בהרפתקאות אינו שווה פרוטה. הוא מוכרח לבוא. המודעה אינה אלא מלכודת," אמר ירון וצייר שמש וקרניים אלכסוניות יוצאות ממנה. "אני נותן את ראשי שיבוא."
"ומה יהא על הילדים המתקהלים בחוץ?"
"זה בסדר. אנו נרשום את שמותיהם וכתובותיהם, וכאשר חברת 'קולון־גבע' תתחיל בהסרטה האמיתית - יהיה הכול בסדר. הם יוכלו לשחק."
"ובכן, למי אתה מחכה? נתחיל בהרשמה."
"למי אני מחכה?" אמר ירון והביט אל הרחוב, "הנה, להם אני מחכה: חבורת 'חסמבה' עולה אלינו."
אהוד השמן ראה את ירון עומד ליד החלון, והוא צעק אליו מן המדרכה:
"היי, ירון, מה נשמע?"
ילדה קטנה אחת תפסה בחולצתו של אהוד השמן.
"תגיד לי, זה ירון מפקד 'חסמבה'?" שאלה.
"לא," השיב אהוד, "זה ירון מפקד מייזמזבּירוֹסגוניה. תני לעבור."
"איזה שם אמרת?" חקרה הילדה הסקרנית.
"מוֹזמבּוֹרוסגוניה. ביקשתי ממך: תני לעבור," הפציר בה אהוד.
"ונכון שאתה הוא אהוד השמן?" הציקה לו הילדה הקטנה מתוך סקרנות.
"אני? לא. אני לא אהוד השמן. אני עוזי הרזה."
ואהוד השמן פרץ בצחוק אדיר כל־כך ומפלי השומן שלו הרטיטו בעוז, עד שהילדה הסקרנית החלה לבכות.
"אין דבר, אין דבר," נכמרו רחמיו של אהוד. "אני לא עוזי הרזה, בחיי שלא, אני אהוד השמן. ועכשיו את רוצה לתת לנו לעבור? אני באמת רק אהוד השמן!"
"בבקשה! בבקשה!" אמרה הילדה כשעיניה דומעות עדיין אך פיה צוחק.
אהוד פסע בראש החבורה כמכבש כביש וסלל את הדרך לבאים אחריו. אולם בחדר המדרגות נואש מיד. לא היה כל סיכוי להגיע לקומה השלישית, מקום משרדו של עורך־הדין כדורי.
הצפיפות היתה רבה. הילדים, שביקשו להשתתף בסרט, ישבו על המעקה, נתלו בזיזי חלונות ודלתות ולא היה אפשר אפילו לצעוד צעד אחד קדימה.
"מה יהיה?" רטן רפאל כדורי.
"עסק־ביש," הסכים עמו דני הקטן.
"נעמוד כך שעתיים וגם הילדים יישארו כאן, משום שלא יהיה מי שירשום אותם," טען משה ירחמיאל.
ישועתם באה ממקום שלא פיללו לו ומאדם שלא הכירוהו מעולם. בפתח עמד אדם גבה קומה, רזה מאוד ולבוש חליפה מהודרת. על שפתו העליונה שפם קטן ומהוקצע ובידו תיק עור חום חדש ומבריק.
"ילדים," צעק האיש, "ילדים, שמי דוקטור הריסון, ושם למעלה התעלף אדם אחד... פנו דרך, בבקשה, עלי להחיש עזרה."
"פנו דרך לדוקטור הריסון!" תקע אהוד בשופר גרונו.
"פנו דרך לדוקטור מוריסון!" הריע מנשה התימני.
"פנו דרך לדוקטור בּוֹריסון!" צעק משה ירחמיאל.
מילד לילד עברה הקריאה. בקומה השנייה כבר צעקו: "פנו דרך לדוקטור שוַרצקוֹפ!" ובקומה השלישית נשתבש השם לדוקטור קוף - "פנו דרך לד"ר קוף!"
צחוק צחוק - אולם דוקטור הריסון צעד כמו בים סוף ומשני עבריו עמדה חומת ילדים. מובן שחבורת "חסמבה" מיהרה לנצל הזדמנות בלתי־חוזרת זו ופסעה בעקבות הרופא המכובד.
למרבה הפליאה דפק הריסון על דלתו של עורך־הדין כדורי.
"אולי ירון התעלף?" אמרה שולמית.
"ואולי אבא שלי חש ברע?" לחש רפאל כדורי.
עורך־הדין כדורי פתח את הדלת לפני ד"ר הריסון.
"בבקשה להיכנס," החווה עורך־הדין כדורי קידה קלה בפני הבאים. "בבקשה. ומי אתם, ילדים?" שאל בהעמדת פנים.
"אנחנו?" תמה רפאל כדורי וכמעט הכשיל את חבורת "חסמבה". אולם לעזרתו נחלץ מנשה התימני.
"יסלח לי, אדוני, באנו מטעם חברת הסרטים 'מונבּלן' לרשום את הילדים הרוצים להשתתף כשחקנים בסרט," היתמם מנשה.
"ההה!" אמר כדורי. "ההה! כן, ההה! כמובן, הההה! בבקשה לשבת. ובמה אוכל לשרת את אדוני?" פנה אל דוקטור הריסון.
"מתכבד להציג את עצמי: דוקטור רָאוּל בֶּלָנֶה מוֹנטי אַרטס הריסון, יועץ טכני לענייני קולנוע וארכיאולוג בשעת הדחק. מכיר אני את סביבת מכרות שלמה, ואם אוכל להיות לעזר לחברת 'מוֹנבּלן' הנכבדה מאוד, אשמח להציע את שירותי. הנני גם אספן של תמונות אמנותיות."
"יֵשב בבקשה מר..." עורך־הדין כדורי לא הספיק לעכל את השם הארוך.
"... דוקטור ראול בּלנה מונטי ארטס הריסון," השיב הריסון בחיוך מצודד ונעים וחשף את שיניו הלבנות. "האם מר כדורי מתעניין באמנות?"
('הו, אתה ערום כנחש,' הרהר ירון. 'אתה אדם מסוכן מאוד. יש לך הליכות נעימות וחיוך נחמד - אבל לא הייתי רוצה ליפול לידיך ולציפורניך המטופחות למשעי. עוד נראה מי ינצח! אין לי כל ספק שאתה הוא האיש הנמצא במרכז ה"שמש" ושולח אנשים אוחזי נשק להרוס מגדלי קידוח ולהניח מוקשים בדרכי הנגב. עוד נראה מי יגבר על מי!')
ירון נפנה אל ילדי "חסמבה" בהעמדת פנים:
"ובכן, ילדים, היכנסו לחדר השני. שם נקבל את המבקשים להיות שחקני קולנוע."
עורך־הדין כדורי רשם את כתובתו של דוקטור הריסון ונפטר ממנו בלחיצת־יד.
'יד ברזל לדוקטור הזה,' הרהר עורך־הדין כדורי. 'חוששני שחבורת "חסמבה" עומדת לפני שליחות מסוכנת מאוד. אני חרד לבאות, חרד מאוד לגורלם.'
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.