חצי שמש צהובה

1

האדון קצת משוגע; הוא בילה יותר מדי שנים מעבר לים בקריאת ספרים, הוא מדבר לעצמו במשרד שלו, לא תמיד משיב לברכות שלום, ויש לו יותר מדי שיער. הדודה של אוּגְווּ דיווחה על כל זה חרישית בעודם הולכים בשביל. "אבל הוא אדם טוב," הוסיפה. "וכל עוד תעבוד כמו שצריך, תאכל כמו שצריך. אפילו תאכל בשר כל יום." היא נעצרה לירוק; הרוק ניתז מפיה בקול מציצה ונחת בעשב.

אוּגְווּ לא האמין שיש מישהו, אפילו האדון הזה שאצלו הוא עומד לגור, שאוכל בשר כל יום. אבל הוא לא סתר את דברי הדודה שלו כי היה חנוק מרוב ציפייה, שקוע מדי בדמיונות על החיים החדשים שמצפים לו מחוץ לכפר. הם צעדו כבר זמן מה, מאז ירדו מהמשאית במגרש החניה, ועורפו נצרב בשמש אחר הצהריים. אבל לא היה אכפת לו. הוא היה מוכן לצעוד שעות על גבי שעות ואפילו בשמש חמה מזאת. הוא מעולם לא ראה דבר שדמה לרחובות שנגלו לעיניו אחרי שעברו את שערי האוניברסיטה, רחובות כבושים וחלקים כל כך, שהוא נמלא חשק עז להצמיד אליהם לחי. הוא לעולם לא יצליח לתאר לאחותו אָנוּליקָה כיצד צבועים הבתים כאן בצבע השמים וניצבים זה לצד זה כמו אנשים מנומסים לבושים בהידור, כיצד מפרידות ביניהם גדרות חיות שראשיהן שטוחים כל כך שהן נראות כמו שולחנות עטופים בעלים.

הדודה של אוגוו האיצה את צעדיה, ונעליה הפתוחות מאחור טפחו בקול שהידהד ברחוב הדומם. אוּגְווּ תהה אם מבעד לסוליות נעליה הדקות גם היא מרגישה בזפת המתחממת. הם חלפו על פני שלט, רחוב אוֹדים, ואוּגווּ ביטא חרישית רחוב, כפי שעשה בכל פעם כשנתקל במילה אנגלית שלא היתה ארוכה מדי. כאשר נכנסו אל החצר עלה באפו ריח מתוק, משכר, והוא היה משוכנע שמקור הריח באשכולות הפרחים הלבנים שעל השיחים שבכניסה. השיחים דמו לגבעות רכות. הדשא הבהיק. פרפרים ריחפו ממעל.

"אמרתי לאדון שתלמד הכול מהר, אוֹסיסוֹ־אוֹסיסוֹ," אמרה הדודה שלו. אוּגווּ הינהן בכובד ראש אף שכבר אמרה זאת פעמים רבות, באותה תכיפות שבה הסבירה לו את מקור מזלו הטוב: בעודה מטאטאת את רצפת המסדרון בחוג למתמטיקה לפני שבוע, היא שמעה את האדון אומר שהוא זקוק למשרת אישי לצורכי ניקיון, ומיד אמרה שהיא יכולה לעזור, לפני שהקלדנית שלו או השליח של המשרד יספיקו להציע מישהו משלהם.

"אני אלמד מהר, דודה," אמר אוּגווּ. הוא לטש מבט במכונית שבמוסך; רצועת מתכת התמשכה כמו מחרוזת סביב גוף המכונית הכחול.

"תזכור, בכל פעם שהוא קורא לך אתה עונה כן 'דוֹני!"

"כן 'דוֹני!" חזר אחריה אוּגווּ.

הם עמדו לפני דלת הזכוכית. אוּגווּ התאפק שלא להושיט יד ולגעת בקיר הבטון כדי לגלות במה שונה התחושה מקירות הבוץ של בקתת אמו, הנושאים עדיין טביעות קלושות של אצבעות לשות. לרגע חטוף הוא השתוקק להיות עכשיו שם, בבקתת אמו, תחת הקרירות המעומעמת של גג הסכך; או בבקתת דודתו, היחידה בכל הכפר שהיה לה גג פח גלי.

הדודה שלו נקשה על הזגוגית. אוּגווּ ראה וילונות לבנים מאחורי הדלת. קול אמר באנגלית: "כן? היכנסו."

הם חלצו נעליים לפני שנכנסו. אוּגווּ מעולם לא ראה חדר רחב ידיים כזה. למרות הספות החומות שסודרו בחצי מעגל, השולחנות שביניהן, המדפים העמוסים ספרים והשולחן המרכזי ועליו אגרטל ובו פרחי פלסטיק אדומים ולבנים, עדיין היה נדמה שחלל החדר גדול מדי. האדון ישב בכורסה, לבוש בגופייה ובמכנסיים קצרים. הוא לא ישב זקוף אלא נטה לאחור, ספר מכסה את פניו, כאילו אינו מודע לכך שזה עתה הזמין מישהו להיכנס לחדר.

"אחר צהריים טובים 'דוֹני! זה הילד," אמרה הדודה של אוגוו.

האדון הרים מבט. עור פניו היה כהה מאוד, כמו קליפה ישנה, ולשיער שכיסה את חזהו ואת רגליו היה גוון מבריק, כהה יותר. הוא הסיר את משקפיו. "הילד?"

"המשרת האישי, 'דוֹני."

"אה, כן, הבאת את המשרת האישי. יִי קְפּוֹטאגוֹ יָה." האיגְבּוֹ של האדון נשמעה אוורירית באוזני אוּגווּ. זאת היתה איגְבּוֹ שנצבעה בצלילים הרכים של האנגלית, איגְבּוֹ של מישהו שמדבר אנגלית לעתים קרובות.

"הוא יעבוד קשה," אמרה הדודה שלו. "הוא ילד טוב מאוד. רק תגיד לו מה לעשות. תודה 'דוֹני!"

בתשובה פלט האדון אנקה והביט באוּגווּ ובדודתו בהיסח הדעת, כאילו נוכחותם מקשה עליו להיזכר במשהו חשוב. הדודה טפחה על כתפו של אוּגווּ, לחשה לו שעליו להצטיין וחזרה אל הדלת. אחרי שעזבה, האדון חבש שוב את משקפיו ופנה אל הספר, כשגופו שוקע עמוק יותר בתנוחה הנטויה ורגליו מתוחות קדימה. אפילו כאשר הפך את הדפים לא משו עיניו מהספר.

אוּגווּ עמד ליד הדלת והמתין. אור שמש הציף את החדר מבעד לחלונות, ומפעם לפעם ריפרפה רוח קלה בווילונות. החדר היה דומם לחלוטין חוץ מרשרוש דפי הספר של האדון. רק אחרי שעמד שם זמן מה העז אוּגווּ להתקרב בהדרגה אל מדף הספרים, כאילו רצה להסתתר בתוכו, ואחרי פרק זמן נוסף שקע אל הרצפה כשהוא מערסל את תיק הרַפיה שלו בין ברכיו. הוא נשא מבט אל התקרה, הגבוהה כל כך, הצחורה כל כך. הוא עצם את עיניו וניסה לדמיין את החדר המרווח עם הרהיטים הזרים, אבל לא הצליח. הוא פקח את עיניו, מוצף תחושת פליאה מחודשת, והביט סביב כדי לוודא שהכול אמיתי. לחשוב שהוא עוד יֵשב על הספות הללו, ימרק את הרצפה החלקלקה, יכבס את הווילונות האווריריים.

"קֶדוּ אָפָה גי? איך קוראים לך?" שאל האדון והבהיל את אוּגווּ.

אוּגווּ קם על רגליו.

"איך קוראים לך?" שאל האדון שוב והזדקף. הוא מילא את הכורסה, בשערו המלא שהזדקר על ראשו, בזרועותיו השריריות, בכתפיו הרחבות; לפני בואו דמיין אוּגווּ לעצמו אדם מבוגר יותר, חלוש גוף, ועכשיו נמלא פחד פתאומי שלא יצליח לרַצות את האדון הזה, שנראה צעיר ובעל יכולת, שנראה כאילו אינו זקוק לדבר.

"אוּגווּ, 'דוֹני."

"אוּגווּ. ובאת מאוֹבּוּקְפָּה?"

"מאוֹפִּי, 'דוֹני."

"אתה עשוי להיות בן כל גיל בין שתים־עשרה לשלושים." עיניו של האדון הוצרו. "כנראה בן שלוש־עשרה." הוא אמר שלוש־עשרה באנגלית.

"כן 'דוֹני."

האדון חזר אל הספר שלו. אוּגווּ המשיך לעמוד שם. האדון ריפרף על פני כמה עמודים והרים מבט. "נְגְוָוה, לך למטבח; אני בטוח שתמצא משהו לאכול במקרר."

"כן 'דוֹני."

אוּגווּ נכנס למטבח בזהירות, מניח באיטיות רגל לפני רגל. כשראה את החפץ הלבן, הגבוה כמעט כמותו, ידע שזהו המקרר. הדודה שלו סיפרה לו על דברים כאלה. אסם קר, היא אמרה, ששומר שהאוכל לא יתקלקל. הוא פתח את המקרר והתנשף כשהאוויר הקר הציף את פניו. תפוזים, לחם, בירה, משקאות קלים: פריטים רבים בקופסאות ובפחיות היו מסודרים בקומות, ומעל כולם עוף צלוי, מבריק, שלם חוץ מכרע אחת חסרה. אוּגווּ הושיט יד ונגע בעוף. המקרר התנשם בכבדות באוזניו. הוא נגע שוב בעוף וליקק את אצבעו לפני שתלש את הכרע האחרת ואכל אותה עד שכל מה שנותר בידו היה חתיכות העצם הסדוקות שנמצצו עד תום. לאחר מכן תלש חתיכת לחם, פיסה שהיה שמח לחלוק עם אֶחיו לו היו מקבלים אותה במתנה מקרוב משפחה שהגיע לביקור. הוא אכל בזריזות, לפני שהאדון יספיק להיכנס ולשנות את דעתו. הוא גמר לאכול ונעמד ליד הכיור, ובעודו מנסה להיזכר מה סיפרה לו הדודה שלו לגבי פתיחת הברז כך שמים ינבעו ממנו כמו ממעיין, נכנס האדון — הוא התלבש בינתיים — בחולצה מודפסת ובזוג מכנסיים ארוכים. אצבעותיו שהציצו מבעד לנעלי העור הפתוחות נראו לאוּגווּ נשיות, אולי משום שהיו נקיות כל כך; אצבעות המשתייכות לכפות רגליים שנועלות תמיד נעליים.

"מה העניין?" שאל האדון.

"'דוֹני?" החווה אוּגווּ בידו לעבר הכיור.

האדון ניגש אל הכיור וסובב את ברז המתכת. "אני מציע שתערוך סיור בבית ותניח את התיק שלך בחדר הראשון במסדרון. אני יוצא לטיול ברגל, לנקות את הראש, יִי נוּגוֹ?"

"כן, 'דוֹני." אוּגווּ הביט בו יוצא דרך הדלת האחורית. האדון לא היה גבוה. צעדו היה מהיר, מלא אנרגיה, והוא הזכיר לו את אֶזֵיאָגוּ, המתאבק המצטיין בכפר שלו.

אוּגווּ סגר את הברז, פתח אותו שוב, סגר. פתח וסגר ופתח וסגר עד שפרץ בצחוק מקסם המים הזורמים והעוף והלחם שמילאו את קיבתו בתחושה נפלאה. הוא חלף על פני הסלון ונכנס למסדרון. ספרים נערמו על המדפים ועל השולחנות בשלושת חדרי השינה, על הכיור ועל הארונות בחדר האמבטיה, מהרצפה ועד התקרה בחדר העבודה, ובמחסן נערמו כתבי עת ישנים לצד ארגזי קולה וקרטונים של בירה "פרמייר". כמה מהספרים הונחו פתוחים, פניהם כלפי מטה, כאילו האדון עדיין לא גמר לקרוא אותם אבל עבר בחיפזון לספר אחר. אוּגווּ ניסה לקרוא את שמותיהם, אבל רובם היו ארוכים מדי, מסובכים מדי. "שיטות לא פרמטריות". "סקר אפריקני". "שרשרת ההוויה הגדולה". "ההשפעה הנורמנית על אנגליה". הוא התהלך בין החדרים על קצות אצבעותיו מתוך תחושה שכפות רגליו מלוכלכות, ובלבו הלכה וגמלה ההחלטה לרצות את האדון, להישאר בבית הזה של הבשר ושל רצפות צוננות. בעודו בוחן את האסלה ומחליק בידו על מושב הפלסטיק השחור, הוא שמע את קולו של אדונו.

"היכן אתה, בחורי הטוב?" האדון אמר בחורי הטוב באנגלית.

אוּגווּ מיהר אל הסלון. "כן 'דוֹני!"

"מה שמך, שוב?"

"אוּגווּ, 'דוֹני."

"כן, אוּגווּ. תראה, נֶאֶה אַנְיה, אתה יודע מה זה?" האדון הצביע, ואוּגווּ הביט בתיבת המתכת המשובצת כפתורים מסוכנים למראה.

"לא 'דוֹני," אמר.

"זה רדיו־פטפון. הוא חדש וטוב מאוד. הוא לא דומה כלל לגרמופונים הישנים הללו שצריך למתוח ולמתוח. אתה חייב להיזהר איתו מאוד, להיזהר מאוד. לעולם אל תניח לו להירטב."

"כן 'דוֹני."

"אני יוצא לשחק טניס, ולאחר מכן אלך למועדון הסגל." האדון לקח כמה ספרים מהשולחן. "ייתכן שאחזור בשעה מאוחרת. אתה יכול להתארגן ולנוח קצת."

"כן 'דוֹני."

אחרי שעקב אחרי האדון וראה אותו יוצא במכוניתו מהחצר, ניגש אוּגווּ אל הרדיו־פטפון ובחן אותו בקפידה בלי לגעת בו. לאחר מכן הסתובב ברחבי הבית, בין הקומות, נוגע בספרים ובווילונות וברהיטים ובצמחים, וכאשר החשיך היום הוא הדליק את האור ונמלא התפעלות מבהירותה של הנורה המשתלשלת מהתקרה, מכך שאינה מטילה צללים ארוכים על הקירות כמו עששיות שמן הדקלים שבבית. בשעה זאת אמו מכינה בוודאי את ארוחת הערב, כותשת את מחית שורש הקָסָבָה, האַקְפּוּ, במכתש, אוחזת בעֱלי ביציבות בשתי ידיה. צ'יוֹקֶה, הרעיה הזוטרה, משגיחה על סיר המרק הדליל אשר מונח על שלוש אבנים מעל המדורה. הילדים שחזרו מהנחל מחליפים עקיצות ורודפים זה אחרי זה מתחת לעץ פרי הלחם. ייתכן שאנוּליקָה משגיחה עליהם. עם עזיבתו היא היתה לילדה המבוגרת ביותר בבית, ובעודם מתיישבים כולם סביב המדורה לאכול, היא זאת שתפריד בין הניצים כשהילדים הקטנים יתקוטטו על רצועות דג מיובש מהמרק. היא תמתין עד שיגמרו לאכול את כל האַקְפּוּ ואז תחלק את הדגים כך שכל ילד יקבל חתיכה, ואת החתיכה הגדולה ביותר תשמור לעצמה, כפי שנהג הוא לעשות תמיד.

אוּגווּ פתח את המקרר ואכל עוד קצת לחם ועוף, דוחס את המזון בחיפזון אל פיו כשלבו הולם בכוח כאילו רץ; ואז גרף כמה חתיכות נוספות ותלש את הכנפיים. הוא החליק את החתיכות לכיס מכנסיו הקצרים והלך אל חדר השינה. הוא ישמור את חתיכות העוף עד שדודה שלו תבוא לבקר ויבקש ממנה לתת אותן לאנוּליקה. אולי יוכל לבקש ממנה לתת קצת גם לנְננֶסינאצ'י. כך יצליח אולי למשוך סוף־סוף את תשומת לבה של נְנֶסינאצ'י. הוא לא היה בטוח מה בדיוק קרבת המשפחה בינו ובין נְנֶסינאצ'י אבל ידע ששניהם מאותה אוּמוּנָה, אותה משפחה מצד האב, ולכן לעולם לא יוכלו להינשא. ועדיין, הוא היה מעדיף שאמו לא תכנה את נְנֶסינאצ'י אחותו, ולא תגיד דברים כגון: "בבקשה קח את שמן הדקלים הזה למאמא נְנֶסינאצ'י, ואם היא לא נמצאת תשאיר אותו אצל אחותך."

נְנסינאצ'י דיברה איתו תמיד בקול מעורפל ובעיניים לא ממוקדות, כאילו אין לנוכחותו חשיבות כלשהי מבחינתה. לפעמים פנתה אליו בשם צְ'ייֶג'ינָה, שמו של בן דודו שלא היה דומה לו כלל, וכאשר אמר, "זה אני," היא היתה אומרת, "סלח לי, אוּגווּ אחי," ברשמיות מרוחקת שמשמעותה שאינה רוצה להמשיך ולשוחח. אבל הוא אהב לצאת בשליחויות אל ביתה. השליחויות העניקו לו הזדמנות למצוא אותה רכונה, מלבה את האש או קוצצת עלי אוּגוּ לסיר המרק של אמה, או פשוט יושבת בחוץ ומשגיחה על אחיה הצעירים כשהבד העוטף את פלג גופה העליון רפוי וחושף את תלוליות שדיה. מאז החלו לבצבץ, אותם שדיים מחודדים, הוא תהה אם מגעם יהיה רך ובשל, או קשה כמו פירות הבוסר של עץ האוּבֶּה. לעתים קרובות הוא השתוקק שאנוליקה לא תהיה שטוחה כל כך — הוא תהה למה בכלל זה לוקח לה כל כך הרבה זמן, שהרי היא ונְנֶסינאצ'י בנות אותו גיל — כדי שיוכל לגעת בשדיה. אנוּליקה היתה סוטרת לידו, כמובן, ואולי אפילו לפרצופו, אבל הוא היה עושה זאת בחיפזון — ממשש ובורח — וכך לפחות היה לו מושג והיה יודע למה לצפות כאשר ייגע סוף־סוף בשדיה של ננסינאצ'י.

אבל הוא חשש שלעולם לא יזכה לגעת בהם, עכשיו כשהדוד שלהּ הזמין אותה לבוא וללמוד מסחר בקאנוֹ. היא תצא צפונה בסוף השנה, כשהילד האחרון של אמה — שאותו נשאה על גופה עבור האם — ילמד ללכת. אוּגווּ רצה להרגיש מרוצה ואסיר תודה כמו שאר בני המשפחה. אחרי הכול, אפשר לעשות הון בצפון; הוא שמע על אנשים שעלו צפונה ללמוד מסחר, ועם חזרתם הביתה הרסו בקתות ובנו במקומן בתים עם גגות פח גלי. אבל הוא חשש שאחד מאותם סוחרים כרסתנים בצפון יעיף בה מבט אחד, ולפני שיספיק אוּגווּ להבין מה קורה, יביא מישהו יין דקלים לאביה, ואוּגווּ לעולם לא יזכה לגעת בשדיים האלה. הם — שדיה — היו התמונה ששמר לַסוף בלילות הרבים שבהם נגע בעצמו, בתחילה באיטיות ואז במרץ, עד שאנקה מעומעמת חמקה מבין שפתיו. הוא תמיד התחיל בפניה, בלחייה המלאות ובגון השנהב של שיניה, ואז דמיין את זרועותיה סביבו כשגופה דבֵק בשלו. לבסוף הניח לשדיה ללבוש צורה; לעתים היה מגעם קשה, ופיתה אותו לנעוץ בהם שיניים, ופעמים אחרות הם היו רכים כל כך שחשש שמגעו המועך הדמיוני גורם לה כאב.

לרגע שקל לחשוב עליה הלילה. הוא החליט שלא. לא בלילה הראשון שלו בבית האדון, במיטה הזאת השונה לחלוטין ממחצלת הרפיה שלו הקלועה ביד. תחילה הוא לחץ בידיו על הרכות הקפיצית של המזרן. לאחר מכן בחן את שכבות הבד שעליו, ולא ידע אם לישון עליהן או להסיר אותן ולקפל אותן בצד לפני השינה. לבסוף עלה על המיטה ונשכב מעל שכבות הבד בגוף מצונף.

הוא חלם שהאדון קורא לו — אוּגווּ, בחורי הטוב — וכאשר התעורר גילה שהאדון עומד בפתח וצופה בו. אולי זה לא היה חלום. הוא מיהר לצאת מהמיטה והעיף מבט מבולבל בחלונות שווילונותיהם סגורים. האם השעה מאוחרת? האם הֶערִימה עליו המיטה הרכה וגרמה לו לישון עד שעה מאוחרת? בדרך כלל הוא נהג להתעורר עם קריאות התרנגולים הראשונות.

"בוקר טוב 'דוֹני!"

"יש כאן ריח חזק של עוף צלוי."

"מצטער, 'דוֹני."

"איפה העוף?"

אוּגווּ גישש בכיסי מכנסיו הקצרים והוציא את חתיכות העוף.

"נוהגים לאכול אצלכם בזמן השינה?" שאל האדון. הוא היה לבוש במשהו שנראה כמו מעיל אישה ושיחק בהיסח הדעת בחבל הקשור סביב מותניו.

"'דוֹני?"

"התכוונת לאכול את העוף במיטה?"

"לא 'דוֹני."

"המזון יישאר בחדר האוכל ובמטבח."

"כן 'דוֹני."

"צריך לנקות היום את המטבח ואת חדר האמבטיה."

"כן 'דוֹני."

האדון הסתובב והלך. אוּגווּ עמד רועד באמצע החדר, ממשיך להחזיק את חתיכות העוף בידו המושטת. הוא הצטער שעליו לעבור על פני חדר האוכל בדרכו למטבח. לבסוף החזיר את העוף לכיסיו, נשם נשימה עמוקה ויצא מהחדר. האדון ישב אל שולחן חדר האוכל כשספל התה שמולו מונח על ערֵמת ספרים.

"אתה יודע מי הרג את לוּמוּמְבָּה באמת?" שאל האדון והרים מבט מהשבועון שקרא בו. "האמריקנים והבלגים. לא היה לזה שום קשר לקַטַנְגָה."1

"כן 'דוֹני," אמר אוּגווּ. הוא רצה שהאדון ימשיך לדבר כדי שיוכל להקשיב לקול העשיר, לשילוב המוזיקלי של מילים באנגלית במשפטים בשפת איגְבּוֹ.

"אתה המשרת שלי," אמר האדון. "אם אורה לך לצאת החוצה ולהרביץ במקל לאישה ההולכת ברחוב, ואתה תפצע אותה ברגלה, מי אחראי לפציעה, אתה או אני?"

אוּגווּ בהה באדון וניענע בראשו, ותהה אם האדון מתייחס בדרך עקיפה כלשהי לחתיכות העוף.

"לוּמוּמְבָּה היה ראש הממשלה של קונגו. אתה יודע היכן נמצאת קונגו?" שאל האדון.

"לא 'דוֹני."

האדון קם בזריזות ממקומו ופנה אל חדר העבודה. עפעפיו של אוּגווּ רטטו מפחד ומבלבול. האם ישלח אותו האדון הביתה משום שאינו מדבר אנגלית היטב, משום ששמר חתיכות עוף בכיסיו כל הלילה, משום שאינו מכיר את המקומות המשונים שהזכיר האדון? האדון חזר ובידיו גיליון נייר רחב. הוא גלל ופרש אותו על שולחן האוכל, ופינה הצידה את הספרים ואת השבועונים. הוא הצביע בעט. "זה העולם שלנו, אם כי האנשים שציירו את המפה הזאת החליטו למקם את הארץ שלהם מעל לשלנו. אין למעלה או למטה, אתה מבין." האדון הרים את הנייר וקיפל אותו כגליל, כשקצותיו נוגעים זה בזה סביב החלל שבאמצע. "העולם שלנו עגול, אין לו קצה. נֶאֶה אַנְיָה, כל זה מים, הימים והאוקיינוסים, והנה אירופה והנה היבשת שלנו, אפריקה, וקונגו נמצאת באמצע. כאן למעלה נמצאת ניגריה, ונְסוּקָה נמצאת כאן, בדרום־מזרח; כאן אנחנו נמצאים." הוא טפח בעט.

"כן 'דוֹני."

"למדת בבית ספר?"

"כיתה אל"ף ובי"ת, 'דוֹני. אבל אני לומד הכול מהר."

"אל"ף ובי"ת? לפני כמה זמן?"

"לפני הרבה שנים, 'דוֹני. אבל אני לומד הכול מהר מאוד!"

"למה הפסקת ללכת לבית הספר?"

"היבולים של אבא שלי לא הצליחו, 'דוֹני."

האדון הינהן באיטיות. "למה אבא שלך לא מצא מישהו שילווה לו את שכר הלימוד שלך?"

"'דוֹני?"

"אבא שלך היה צריך ללוות כסף!" אמר האדון ברוגז, ואז, באנגלית: "החינוך נמצא בעדיפות עליונה! כיצד נוכל לעמוד בפני הניצול אם אין לנו כלים להבין את הניצול?"

"כן 'דוֹני!" הינהן אוּגווּ במרץ. הוא היה נחוש בדעתו להיראות ערני ככל האפשר בשל הבוהק הפראי שנגלה בעיניו של האדון.

"אני ארשום אותך לבית הספר היסודי של ילדי הסגל," אמר האדון והמשיך לטפוח בעט על גיליון הנייר.

דודתו של אוּגווּ אמרה לו שאם ישרת את האדון היטב במשך כמה שנים הוא ישלח אותו לבית ספר מסחרי, שם ילמד הקלדה וקצרנות. היא הזכירה בדבריה את בית הספר היסודי של ילדי הסגל, אך רק כדי לומר לו שהוא נועד לילדי המרצים, אשר לובשים תלבושת כחולה וגרביים לבנים מעוטרים בעיטור תחרה מורכב כל כך, שאתה תוהה מדוע שיבזבז מישהו זמן רב כל כך בתפירת גרביים.

"כן 'דוֹני," אמר אוּגווּ. "תודה 'דוֹני."

"אני מניח שתהיה המבוגר ביותר בכיתה, אם תתחיל כיתה גימ"ל בגילך," אמר האדון. "והדרך היחידה לדאוג שיכבדו אותך היא להיות הטוב ביותר. אתה מבין?"

"כן 'דוֹני!"

"שב, בחורי הטוב."

אוּגווּ בחר בכיסא הרחוק ביותר מהאדון וקירב במגושם את רגליו זו אל זו. הוא העדיף לעמוד.

"קיימות שתי תשובות לכל דבר שילמדו אותך לגבי ארצנו: התשובה האמיתית והתשובה שעליך להשיב בבית הספר כדי לעבור. אתה חייב לקרוא ספרים וללמוד להכיר את שתי התשובות. אני אתן לך ספרים, ספרים מצוינים." האדון השתתק לרגע כדי ללגום מהתה. "הם ילמדו אותך שאדם לבן בשם מוּנגוֹ פארק גילה את נהר ניז'ר. אלה שטויות. בני עמנו דגו בנהר ניז'ר הרבה לפני שסבו של מונגו פארק נולד. אבל בבחינה תכתוב שמונגו פארק הוא שגילה את הנהר."

"כן 'דוֹני." אוּגווּ הצטער שהאדם הזה, מונגו פארק, עלב כך באדון.

"אתה לא יודע להגיד שום דבר אחר?"

"'דוֹני?"

"שיר לי שיר."

"'דוֹני?"

"שיר לי שיר. אילו שירים אתה מכיר? שיר!" האדון הסיר את משקפיו. גבותיו היו מכווצות, רציניות. אוּגווּ התחיל לשיר שיר ישן שלמד בחווה של אביו. לבו הלם בכוח. "נְזוֹגְבּוֹ נְזוֹגבּוּ אֶנְיִימבָּה, אֶנְיִי..."

הוא שר בתחילה בקול שקט, אבל האדון טפח על השולחן ואמר: "בקול רם יותר!" ולכן נשא אוּגווּ את קולו, והאדון המשיך לומר "בקול רם יותר!" עד שצרח. אחרי שחזר על השיר כמה פעמים, האדון ביקש ממנו שיפסיק. "יפה, יפה," אמר. "אתה יודע להכין תה?"

"לא 'דוֹני. אבל אני לומד מהר," אמר אוּגווּ. השירה שיחררה משהו בתוכו, וכעת נשם בקלילות רבה יותר ולבו לא הלם עוד. הוא היה משוכנע שהאדון מטורף.

"בדרך כלל אני אוכל במועדון הסגל. אני מניח שאצטרך להביא הביתה יותר מזון עכשיו כשאתה כאן."

"'דוֹני, אני יכול לבשל."

"אתה יודע לבשל?"

אוּגווּ הינהן. הוא בילה ערבים רבים בצפייה באמו מבשלת. הוא הצית עבורה את האש, או ליבה את הגחלים כאשר התחילו להתעמעם. הוא קילף וכתש בטטות ושורש קסבה, נשף את המוץ מהאורז, פלה את החיפושיות מהשעועית, קילף בצלים וטחן פלפלים. לעתים קרובות, כשאמו נתקפה שיעול, הוא הצטער שאנוליקה מבשלת, ולא הוא. הוא מעולם לא סיפר זאת לאיש, אפילו לא לאנוליקה; גם כך היא אמרה לו שהוא מבלה זמן רב מדי בסביבת הנשים המבשלות, ושאם ימשיך לעשות זאת, זקנו עלול שלא לצמוח.

"ובכן, אתה יכול לבשל לעצמך, אם כך," אמר האדון. "הכן רשימה של הדברים שתזדקק להם."

"כן 'דוֹני."

אתה לא יודע איך להגיע לשוק, נכון? אני אבקש מג'וֹמוֹ שיראה לך."

"ג'וֹמוֹ, 'דוֹני?"

"ג'וֹמוֹ מטפל בחצר. הוא מגיע שלוש פעמים בשבוע. איש משעשע, ראיתי אותו מדבר עם צמח הקרוטון." האדון השתתק לרגע. "בכל אופן, הוא מגיע מחר."

מאוחר יותר כתב אוּגווּ רשימה של פריטי מזון ונתן אותה לאדון.

האדון סקר את הרשימה זמן מה. "שילוב יוצא דופן," אמר באנגלית. "אני מניח שבבית הספר ילמדו אותך להשתמש בשפה עם יותר תנועות."

לא מצא חן בעיני אוּגווּ השעשוע בפניו של האדון. "אנחנו צריכים עץ, 'דוֹני," אמר.

"עץ?"

"לספרים שלך, 'דוֹני. כדי שאוכל לסדר אותם."

"אה, כן, מדפים. אני מניח שנוכל למצוא איפשהו מקום לעוד כמה מדפים, אולי במסדרון. אני אדבר עם מישהו ממחלקת התחזוקה."

"כן 'דוֹני."

"אוֹדֵניגְבּוֹ. קרא לי אוֹדֵניגְבּוֹ."

אוּגווּ בהה בו בפקפוק. "'דוֹני?"

"שמי אינו 'דוֹני. קרא לי אוֹדֵניגְבּוֹ."

"כן 'דוֹני."

"אוֹדֵניגְבּוֹ יהיה שמי תמיד. אדוני הוא שֵם שרירותי. אתה עשוי להיות האדון מחר."

"כן 'דוֹני — אוֹדֵניגְבּוֹ."

אוּגווּ באמת העדיף את "'דוֹני" או "האדון", את העוצמה החדה של המילים הקצרות, וכששני אנשים ממחלקת התחזוקה הגיעו כמה ימים לאחר מכן להתקין מדפים במסדרון, הוא אמר להם שיצטרכו לחכות לאדון שיחזור הביתה; הוא עצמו אינו יכול לחתום על הנייר הלבן עם המילים הכתובות במכונת כתיבה. הוא אמר "האדון" בגאווה.

"זה אחד המשרתים הכפריים האלה," אמר אחד הגברים בביטול, ואוּגווּ הביט באיש ישירות ומילמל קללה על שלשול חריף שיתקוף אותו ואת צאצאיו כל חייהם. בזמן שסידר את ספריו של האדון הוא נשבע לעצמו, כמעט בקול רם, שילמד כיצד לחתום על טפסים.

בשבועות שלאחר מכן, שבועות שבהם בחן כל פינה בשטח החצר וגילה שבעץ הקשיו יש כוורת דבורים ושהפרפרים נאספים בחצר הקדמית בעת שהשמש במלוא אורה, הוא הקדיש מאמץ דומה ללימוד דפוסי חייו של האדון. בכל בוקר הוא אסף את ה"דיילי טיימס" ואת ה"רנסאנס" שהשאיר המחלק על סף הדלת והניח אותם מקופלים על השולחן לצד התה והלחם של האדון. הוא שטף את מכונית האוֹפֶּל לפני שגמר האדון את ארוחת הבוקר, וכשהאדון חזר מהעבודה ופרש למנוחת צהריים, הוא איבק שוב את המכונית, לפני צאתו של האדון למגרשי הטניס. הוא הסתובב בבית על קצות האצבעות בימים שבהם הסתגר האדון במשך שעות בחדר העבודה. כשהאדון התהלך במסדרון, ודיבר אל עצמו בקול רם, דאג אוּגווּ שיהיו מים רותחים מוכנים להכנת תה. הוא קירצף את הרצפות בכל יום. הוא ניגב את רפפות התריסים עד שבהקו בשמש אחר הצהריים, טיפל בסדקים הזעירים באמבט, הבריק את הצלוחיות שבהן הגיש אגוזי קולה לחבריו של האדון. בכל יום ביקרו בסלון לפחות שני אורחים; הרדיו־פטפון ניגן חרישית נעימה משונה דמוית חלילים, והצליל היה שקט דיו לאפשר לקולות השיחה והצחוק ולצלצול הכוסות להגיע עד אוזניו של אוּגווּ במטבח או במסדרון בעודו מגהץ את בגדיו של האדון.

הוא רצה לעשות יותר מזה, רצה לתת לאדון סיבות נוספות להמשיך ולהעסיקו, ולכן בוקר אחד גיהץ את גרביו של האדון. הם לא נראו מקומטים, הגרביים השחורים המתולמים, אבל הוא חשב שייראו טוב עוד יותר אם יישר אותם. המגהץ החם ליחשש, וכאשר הרים אותו ראה שחצי מהגרב דבק בו. אוּגווּ קפא במקומו. האדון ישב אל שולחן האוכל, מסיים את ארוחת הבוקר שלו. בכל רגע ייכנס לחדר, יגרוב גרביים וינעל נעליים וייקח את הקלסרים מהמדף ויצא לעבודה. אוּגווּ רצה להחביא את הגרב מתחת לכיסא ולרוץ אל המגירה להביא זוג חדש, אבל רגליו מיאנו למוש ממקומן. הוא עמד שם כשהגרב החרוך בידו, בידיעה שהאדון ימצא אותו כך.

"גיהצת את הגרביים שלי, נכון?" שאל האדון. "בור ועם הארץ שכמוך." המילים "בור ועם הארץ" התגלגלו מפיו כמו מנגינה.

"מצטער 'דוֹני! מצטער 'דוֹני!"

"אמרתי לך שלא תקרא לי 'דוֹני." האדון לקח קלסר מהמדף. "אני מאחר."

"'דוֹני? שאביא זוג אחר?" שאל אוּגווּ. אבל האדון כבר נעל את נעליו ללא גרביים ומיהר החוצה. אוּגווּ שמע אותו טורק את דלת המכונית ונוסע משם. הוא חש כובד בחזהו; הוא לא ידע מדוע גיהץ את הגרביים, מדוע לא הסתפק בגיהוץ חליפת הספארי. רוחות רעות, זה העניין. הרוחות הרעות גרמו לו לעשות זאת. אחרי הכול, רוחות רעות אורבות בכל פינה. בכל פעם שחלה בקדחת, ופעם אחת כשנפל מעץ, היתה אמו משפשפת את גופו באוֹקווּמָה, חמאת שיאה, וממלמלת: "אנחנו נביס אותן, הן לא ינצחו."

הוא יצא לחצר הקדמית, וחלף על פני אבנים שהונחו זו לצד זו סביב המדשאה המטופחת. הרוחות הרעות לא ינצחו. הוא לא יניח להן להביס אותו. בלב המדשאה היה שטח עגול קירח, כמו אי בלב ים ירוק, שם עמד עץ שזיף דק. אוּגווּ מעולם לא נתקל בעץ שזיף נמוך כל כך או בעל עלווה מושלמת כל כך. העץ לא נראה חזק דיו לשאת פרי, לא נראה שימושי כלל, בדומה לרוב הצמחים כאן. הוא לקח אבן והשליך אותה הרחק. כל כך הרבה שטח מבוזבז. בכפר שלו אנשים עיבדו אפילו את החלקות הקטנות ביותר סביב בתיהם ושתלו בהן ירקות ועשבים שימושיים. סבתו לא היתה צריכה לגדל את העשב החביב עליה, אָריגְבֶּה, משום שצמח פרא בכל מקום. היא נהגה לומר שאָריגְבֶּה מרכך את לבו של אדם. היא היתה השנייה מבין שלוש רעיות, ללא המעמד המיוחד של רעיה ראשונה, או אחרונה, ולכן לפני שביקשה מבעלה דבר כלשהו, כך אמרה לאוּגווּ, היא נהגה לבשל לו דייסת בטטות מתובלת באריגבה. זה תמיד עבד. אולי זה יעבוד גם עם האדון.

אוּגווּ התהלך סביב בחיפוש אחר אריגבה. הוא חיפש אחר הצמח בין הפרחים הוורודים, מתחת לעץ הקשיו עם כוורת הדבורים הנקבובית על הענף, מתחת לעץ הלימון שנמלים שחורות מתרוצצות מעלה־מטה על גזעו, מתחת לעצי הפפאיה שפירותיהם המבשילים מנוקדים חורים גדולים מניקור הציפורים. אבל האדמה היתה נקייה מעשבים; ג'ומו עישב באופן מוקפד ויסודי, ושום עשב לא רצוי לא הורשה לצמוח שם.

כשנפגשו בפעם הראשונה, אוּגווּ בירך את ג'ומו לשלום וג'ומו הינהן והמשיך בעבודתו בלי לומר דבר. הוא היה גבר קטן בעל גוף קשוח ומצומק, והיתה לאוּגווּ הרגשה שהוא זקוק להשקיה יותר מהצמחים שאליהם כיוון את פחית המתכת. בסופו של דבר הרים ג'ומו מבט אל אוּגווּ. "אָפָה מ בּוּ ג'ומו," הכריז, כאילו אוּגווּ אינו יודע את שמו. "יש אנשים שקוראים לי קֶנְיאטָה, על שם האיש הדגול מקניה.2 אני צייד."

אוּגווּ לא ידע מה להשיב משום שג'ומו לטש מבט היישר בעיניו, כאילו ציפה לשמוע דבר מה יוצא דופן שעשה אוּגווּ בחייו.

"איזה מין חיות אתה צד?" שאל אוּגווּ. פניו של ג'ומו אורו, כאילו זאת בדיוק השאלה שציפה לה, והוא התחיל לספר על הציד. אוּגווּ התיישב על המדרגות המובילות אל החצר האחורית, והאזין. מהיום הראשון הוא לא האמין לסיפוריו של ג'ומו — כיצד הביס נמר במו ידיו, או הרג שני בבונים בירייה אחת — אבל אהב להאזין להם, ודחה את כיבוס בגדיו של האדון לימים שבהם הגיע ג'ומו כדי שיוכל לשבת בחוץ בשעה שג'ומו עובד. ג'ומו עשה כל דבר בתנועות איטיות ומלאות כוונה. הגירוף, ההשקיה והשתילה נדמו מלאים איכשהו בחוכמה כבדת ראש. הוא היה מרים את מבטו באמצע גיזום הגדר ואומר, "זה בשר טוב," ואז ניגש אל התיק העשוי עור עז שהיה קשור אל אופניו כדי לחטט בתוכו בחיפוש אחר הקלע שלו. פעם אחת הוא הפיל באבן קטנה יונת בר מעל עץ הקשיו, עטף אותה בעלים והניח אותה בתיקו.

"אל תתקרב לתיק הזה אם אני לא בסביבה," הוא אמר לאוּגווּ. "יכול להיות שתמצא בפנים ראש של בן אדם."

אוּגווּ צחק, אף שלא לחלוטין פיקפק בדבריו של ג'ומו. חבל כל כך שג'ומו לא הגיע לעבוד היום. ג'ומו היה האדם המתאים ביותר לשאול אותו לגבי אריגבה — למעשה, לבקש עצה לגבי האופן הטוב ביותר לפייס את האדון.

הוא יצא מהחצר אל הרחוב וסרק את הצמחים שבשולי הדרך עד שנתקל בעלים הקמוטים בסמוך לשורשי עץ קזוארינה. בהגישו את האוכל התפל שהביא האדון ממועדון הסגל, לא הבחין אוּגווּ מעולם בריח שהיה דומה אפילו לחריפות המתובלת של האריגבה; הוא יבשל נזיד עם העלים, ויגיש לאדון מעט ממנו עם אורז, ולאחר מכן יתחנן בפניו. בבקשה אל תשלח אותי בחזרה הביתה, 'דוֹני. אני אעבוד שעות נוספות כדי לפצות על הגרב השרוף. אני ארוויח את הכסף כדי להחליף אותו. הוא לא ידע במה בדיוק יוכל לעבוד כדי להרוויח את הכסף עבור הגרב, אך זה מה שתיכנן לומר לאדון.

אם האריגבה ירכך את לב האדון, אולי יוכל אוּגווּ לגדל אותו ועשבים נוספים בחלקה בחצר האחורית. הוא יאמר לאדון שהגן הוא משהו להתעסק בו עד תחילת הלימודים, שכן המנהלת בבית הספר של ילדי הסגל אמרה לאדון שאוּגווּ אינו יכול להצטרף לכיתה באמצע השנה. אך ייתכן שהוא מטפח תקוות מוגזמות. מה הטעם לחשוב על גן עשבי תיבול אם האדון יבקש ממנו לעזוב, אם האדון לא יסלח לו על הגרב השרוף? הוא חזר במהירות למטבח, הניח את עלי האריגבה על הדלפק ומדד מנת אורז.

כמה שעות חלפו, והוא הרגיש שבטנו מתכווצת כששמע את מכוניתו של האדון — רחש אבני החצץ וזמזום המנוע לפני שעצרה המכונית במוסך. הוא עמד ליד הסיר, ועירבב את הנזיד כשידו קפוצה סביב המצקת באותו כוח שכיווץ את קיבתו. האם יבקש ממנו האדון לעזוב לפני שיספיק להגיש לו את המזון? מה יאמר לאנשים?

"שלום, 'דוֹני — אוֹדֵניגְבּוֹ," הוא אמר, עוד לפני שנכנס האדון למטבח.

"כן, כן," אמר האדון. ביד אחת הוא אחז בספרים צמוד לחזהו ובאחרת החזיק בתיק המסמכים. אוּגווּ מיהר לעזור לו עם הספרים. "'דוֹני? תאכל עכשיו?" הוא שאל באנגלית.

"לאכול מה?"

קיבתו של אוּגווּ התכווצה עוד יותר. הוא חשש שהיא עלולה להתפקע כשרכן להניח את הספרים על שולחן האוכל. "נזיד, 'דוֹני."

"נזיד?"

"כן 'דוֹני. נזיד טוב מאוד 'דוֹני."

"אז אנסה קצת."

"כן 'דוֹני!"

"קרא לי אוֹדֵניגְבּוֹ!" אמר האדון ברוגז לפני שפנה להיכנס לאמבט אחר הצהריים שלו.

אחרי שאוּגווּ הגיש את האוכל, הוא עמד בפתח המטבח וצפה באדון שבלע מלוא המזלג אורז ונזיד, בלע שוב ואז קרא: "מצוין, בחורי הטוב."

אוּגווּ הופיע מאחורי הדלת. "'דוֹני? אני יכול לשתול את העשבים בגינה קטנה. כדי לבשל עוד נזידים כאלה."

"גינה?" האדון עצר מאכילתו ללגום מעט מים ולהפוך דף בכתב עת. "לא, לא, לא. בחוץ זאת הטריטוריה של ג'ומו, ובפנים שלך. חלוקת עבודה, בחורי הטוב. אם אנחנו צריכים עשבים, נבקש מג'ומו שידאג לכך." אוּגווּ אהב את צליל המילים חלוקת עבודה, בחורי הטוב, שנאמרו באנגלית.

"כן 'דוֹני," אמר, אף שכבר חשב איזו חלקה תהיה המתאימה ביותר לגינת עשבי תיבול — ליד מגורי המשרתים, שם לא עבר האדון מעולם. הוא אינו יכול להפקיד את גינת עשבי התיבול בידי ג'ומו. הוא יטפל בה בעצמו כשהאדון מחוץ לבית, ובאופן זה לעולם לא יאזל לו האריגבה, עשב הסליחה שלו. רק בשעת ערב מאוחרת יותר הבין אוּגווּ שהאדון שכח כנראה מהגרב השרוף זמן רב לפני שחזר הביתה.

עם הזמן למד אוּגווּ להבין דברים נוספים. משק הבית שבו התגורר לא היה שגרתי; המשרת האישי של ד"ר אוקֶקֶה בבית השכן לא ישן במיטה בחדר, אלא על רצפת המטבח. המשרת בקצה הרחוב, שאוּגווּ נהג ללכת בחברתו לשוק, לא החליט מה יבשל אלא בישל את מה שהורו לו. והאדונים והגברות שלהם לא נתנו להם ספרים באומרם: "זה ספר מצוין, פשוט מצוין."

את רוב המשפטים בספרים לא הבין, אבל הוא הקפיד להראות לאדון שהוא אכן קורא אותם. גם השיחות שניהל האדון עם חבריו לא היו ברורות לו במלואן, אך בכל זאת האזין להן, ושמע שהעולם חייב לעשות יותר בעניין השחורים שנהרגו בשארפוויל,3 שמגיע לאמריקנים שמטוס הריגול שלהם הופל מעל רוסיה, שדה־גול פועל באלג'יריה בצורה מגושמת, שהאו"ם לעולם לא ייפטר מצ'ומבּה בקטנגה. מפעם לפעם היה האדון קם ונושא את כוסו ואת קולו — "לחיי האמריקני השחור האמיץ שהובל לאוניברסיטת מיסיסיפי!"4 "לחיי ציילון והאישה הראשונה בעולם בתפקיד ראש ממשלה!" "לחיי קובה שהביסה את האמריקנים במשחק שלהם!" — ואוּגווּ היה נהנה מהשקת בקבוקי בירה אל כוסות, כוסות אל כוסות, בקבוקים אל בקבוקים.

חברים נוספים ביקרו בסופי שבוע, וכשאוּגווּ היה יוצא להגיש להם משקאות, לעתים הציג אותו האדון בפניהם — באנגלית, כמובן. "אוּגווּ מסייע לי בבית. בחור נבון מאוד." אוּגווּ המשיך לפתוח בדממה בקבוקי בירה וקולה, והרגיש בבוהק חמים של גאווה מתפשט מעלה בגופו מקצות בהונותיו. בעיקר מצא חן בעיניו כשהאדון הציג אותו בפני זרים, כגון מר ג'ונסון, שהגיע מהקריביים וגימגם בדיבורו, או פרופסור להמן, הגבר האמריקני הלבן בעל הקול המאנפף והעיניים שצבען ירוק עז כמו עלה רענן. אוּגווּ נמלא פחד מעורפל בפעם הראשונה שבה ראה אותו, כי תמיד חשב שרק לרוחות רעות יש עיניים בצבע דשא.

עד מהרה הוא למד להכיר את האורחים הקבועים והביא להם את המשקאות לפני שהספיק האדון לבקש זאת במפורש. ביניהם היה ד"ר פּאטֵל, הגבר ההודי ששתה בירה "גולדן גוני" מעורבת בקולה. האדון קרא לו דוק. בכל פעם כשאוּגווּ היה מגיש את אגוז הקולה, האדון היה אומר: "דוק, אתה יודע שאגוז הקולה לא מבין אנגלית," ואז מברך על אגוז הקולה באיגְבּוֹ. ד"ר פאטל צחק בכל פעם בתענוג גדול, כשהוא נשען לאחור על הספה ומרים את רגליו הקצרות באוויר כאילו שמע את הבדיחה בפעם הראשונה. אחרי שהאדון היה מפרק את אגוז הקולה ומעביר את הצלוחית בין הנוכחים היה ד"ר פאטל לוקח תמיד חתיכה ושם אותה בכיס חולצתו; אוּגווּ מעולם לא ראה אותו אוכל מהאגוז.

היה גם פרופסור אֵזֶקָה הגבוה והכחוש, בעל הקול הצרוד כל כך, שנשמע כאילו הוא מדבר בלחישה. הוא הרים תמיד את כוסו ובחן אותה אל מול האור כדי לוודא שאוּגווּ שטף אותה היטב. לפעמים הביא איתו בקבוק ג'ין משלו. פעמים אחרות ביקש תה ובחן היטב את קערית הסוכר ואת פחית החלב, כשהוא ממלמל: "היכולות של החיידקים פשוט מדהימות."

היה גם אוֹקֵיאוֹמָה, שהגיע פעמים רבות ונשאר יותר מכולם. הוא נראה צעיר מהאורחים האחרים, לבש תמיד מכנסיים קצרים והיה בעל שיער עבות עם שביל בצד, שהזדקר גבוה יותר מזה של האדון. השיער נראה גס וסבוך בניגוד לשערו של האדון, כאילו אוֹקֵיאוֹמָה העדיף שלא להסתרק. אוֹקֵיאוֹמָה שתה "פאנטה". בערבים מסוימים הוא הקריא משירתו, אוחז בידו חבילת דפים, ואוּגווּ היה מציץ מפתח המטבח ועוקב אחר האורחים הצופים בו בפנים קפואות למחצה, כאילו אינם מעיזים לנשום. לאחר מכן היה האדון מוחא כפיים ואומר בקול רם: "קול הדור!" ומחיאות הכפיים נמשכו עד שאוֹקֵיאוֹמָה היה אומר בקול חד: "מספיק!"

והיתה גם מיס אדֵבּאיוֹ, ששתתה ברנדי כמו האדון ולא דמתה כלל למה שדמיין אוגוו כאשת אוניברסיטה. הדודה שלו סיפרה לו קצת על נשות אוניברסיטה. היא היתה אמורה לדעת על מה היא מדברת, משום שעבדה כמנקה בפקולטה למדעים במהלך היום וכמלצרית במועדון הסגל בערבים; המרצים גם שילמו לה לפעמים כדי שתבוא לנקות את בתיהם. היא אמרה שנשות אוניברסיטה מחזיקות על המדפים תצלומים ממוסגרים מימי לימודיהן באיבּאדן ובבריטניה ובאמריקה. לארוחת בוקר הן אוכלות ביצים שאינן מבושלות היטב, כך שהחלמון רוטט, והן חובשות פאות בעלות שיער חלק וקופצני ולובשות חצאיות מקסי. היא סיפרה פעם על זוג שהגיע למסיבת קוקטייל במועדון הסגל במכונית פז'ו 404 נאה, הגבר בחליפה אלגנטית בצבע קרם, האישה בשמלה ירוקה. כולם הסתובבו להביט בהם צועדים מהמכונית יד ביד, ואז העיפה הרוח את הפאה מראשה של האישה. היא היתה קירחת. הן משתמשות במסרקים חמים ליישר את שערן, כך אמרה הדודה שלו, כי הן רוצות להיראות כמו נשים לבנות, אך בסופו של דבר חורכים המסרקים את כל השיער שעל ראשן.

אוּגווּ דמיין לעצמו את האישה הקירחת: יפהפייה, עם אף זקור, לא אחד האפים המעוכים שהיה רגיל לראות. הוא דמיין שקט, עדינוּת, אישה שעיטושיה, צחוקה ושיחתה רכים כמו המוך הצמוד לעור תרנגולת. אבל הנשים שביקרו את האדון, אלה שראה בסופרמרקט וברחוב, היו שונות. רובן אכן חבשו פאות (לכמה מהן היה שיער אסוף או קלוע לצמות), אבל הן לא היו גבעולי עשב עדינים. הן היו קולניות. והקולנית מכולן היתה מיס אדֵבּאיוֹ. היא לא היתה בת איגְבּוֹ; אוּגווּ היה מזהה זאת על פי שמה גם לולא נתקל בה פעם בשוק בחברת המשרתת שלה ושמע אותן מדברות ביוֹרוּבָּה מהירה, לא מובנת. היא הציעה לו שיחכה כדי שתסיע אותו בחזרה לקמפוס, אבל הוא הודה לה ואמר שעדיין נותרו דברים רבים שעליו לקנות והוא ייסע במונית, אף שלמעשה כבר סיים את הקניות. הוא לא רצה לנסוע במכונית שלה; לא מצא חן בעיניו האופן שבו נישא קולה מעל זה של האדון בסלון, וכחני ומתריס. לעתים קרובות נאבק בדחף להרים את קולו שלו מאחורי דלת המטבח ולומר לה לשתוק, בעיקר כשכינתה את האדון סופיסט. הוא לא ידע מה פירוש המילה סופיסט, אבל לא מצא חן בעיניו שהיא מכנה כך את האדון. לא מצא חן בעיניו גם האופן שבו הביטה באדון. גם כשמישהו אחר דיבר והיא היתה אמורה להתמקד באותו אדם, עיניה נותרו נעוצות באדון. ביום שבת אחד בערב נשמטה לאוֹקֵיאוֹמָה כוס, ואוּגווּ נכנס לנקות את השברים מהרצפה. הוא התמהמה במלאכת הניקיון. היה קל יותר לשמוע את השיחה מכאן, ולהבין את מה שאומר פרופסור אֵזֶקָה. כמעט בלתי אפשרי היה לשמוע את האיש מהמטבח.

"יש צורך בתגובה פאן־אפריקנית משמעותית יותר למה שקורה בדרום ארצות הברית — " אמר פרופסור אֵזֶקָה.

האדון קטע את דבריו. "אתה יודע, פאן־אפריקניות היא בבסיסה תפיסה אירופית."

"אתה סוטה מהנושא," אמר פרופסור אֵזֶקָה ונד בראשו בדרכו המתנשאת הרגילה.

"אולי זאת באמת תפיסה אירופית," אמרה מיס אדֵבּאיוֹ, "אבל אם בוחנים את התמונה מנקודת מבט רחבה יותר, כולנו אכן גזע אחד."

"איזו נקודת מבט רחבה?" שאל האדון. "נקודת המבט הרחבה של האדם הלבן! אתם לא מבינים שאיננו דומים כלל זה לזה, אלא מבעד לעיניים לבנות?" אוּגווּ הבחין שהאדון ממהר להרים את קולו, ועם כוס הברנדי השלישית היה מתחיל להחוות בכוסו כשהוא רוכן קדימה, עד שישב בשולי הכורסה. בשעת לילה מאוחרת, אחרי שהאדון פרש למיטתו, היה אוּגווּ יושב באותה כורסה ומדמיין את עצמו מדבר באנגלית שוטפת, פונה אל אורחים דמיוניים מרותקים, משתמש במילים כגון דה־קולוניזציה ופאן־אפריקני, מעצב את קולו על פי דוגמת האדון, והוא היה זע במקומו שוב ושוב עד שגם הוא ישב בשולי הכורסה.

"מובן שכולנו דומים, הדיכוי הלבן משותף לכולנו," אמרה מיס אדֵבּאיוֹ ביובש. "פאן־אפריקניות היא פשוט התגובה ההגיונית ביותר."

"כמובן, כמובן, אבל הנקודה שלי היא שהזהות האותנטית היחידה עבור האפריקני היא השבט," אמר האדון. "אני ניגרי כיוון שאדם לבן יצר את ניגריה והעניק לי את הזהות הזאת. אני שחור משום שהאדם הלבן הגדיר שחור כשונה מכל בחינה מהלבן שהוא. אבל הייתי איגְבּוֹ לפני בואו של האדם הלבן."

פרופסור אֵזֶקָה נחר בבוז ונד בראשו כשרגליו הדקות מוצלבות. "אבל הפכת מודע לכך שאתה איגְבּוֹ בגלל האדם הלבן. מושג הפאן־איגְבּוֹ עצמו נוצר כתגובה לשלטון הלבן. אתה בוודאי מבין שהשבט בצורתו הנוכחית הוא תוצר קולוניאלי, ממש כמו האומה והגזע." פרופסור אֵזֶקָה שב והצליב את רגליו.

"מושג הפאן־איגְבּוֹ התקיים זמן רב לפני האדם הלבן!" צעק האדון. "לך תשאל את הזקנים בכפר שלך על ההיסטוריה שלכם."

"הבעיה היא שאוֹדֵניגְבּוֹ הוא תומך חסר תקנה ברעיון השבטיות, ואנחנו צריכים להשתיק אותו," אמרה מיס אדֵבּאיוֹ.

ואז עשתה את הדבר שהדהים את אוּגווּ: היא קמה ממקומה צוחקת וניגשה לאדון ולחצה את שפתיו באצבעותיה כדי לסגור אותן. היא עמדה שם למשך זמן שנדמה ארוך מאוד, כשידה על פיו. אוּגווּ דמיין לעצמו את הרוק של האדון, המדולל בברנדי, נוגע באצבעותיה. גופו התקשח בעודו מרים את שברי הזכוכית. הוא היה מעדיף שהאדון לא יֵשב שם כשהוא מנענע בראשו, כאילו כל העניין משעשע מאוד.

מאותו יום הפכה מיס אדֵבּאיוֹ לאיוּם. יותר ויותר היא דמתה בעיניו לעטלף פירות, בפניה הצמוקות ובגון עורה העכור ובשמלות ההדפסים שהתבדרו סביב גופה כמו כנפיים. אוּגווּ הגיש לה את המשקאות אחרונה, והשחית דקות ארוכות בניגוב ידיו במגבת כלים לפני שפתח את דלת הכניסה לבית. הוא חשש שהיא תינשא לאדון ותביא לבית את המשרתת שלה הדוברת יוֹרוּבָּה ותשמיד את גינת עשבי התיבול שלו ותאמר לו מה הוא יכול או לא יכול לבשל. עד ששמע את האדון משוחח עם אוֹקֵיאוֹמָה.

"היא לא נראתה כמו מישהי שרוצה לחזור הביתה היום," אמר אוֹקֵיאוֹמָה. "נְווֹקֶה מ, אתה בטוח שאתה לא מתכנן לעשות איתה משהו?"

"אל תדבר שטויות."

"אם כן, איש בלונדון לא ידע."

"תשמע, תשמע —"

"אני יודע שאין לך בה עניין מהסוג הזה, אבל מה שלא ברור לי זה מה הנשים הללו מוצאות בך."

אוֹקֵיאוֹמָה צחק ואוּגווּ נמלא תחושת הקלה. הוא לא רצה שמיס אדֵבּאיוֹ — או כל אישה אחרת — תפלוש לחייהם ותשבש אותם. בערבים מסוימים, כשהאורחים עזבו בשעה מוקדמת, הוא היה יושב על רצפת הסלון ומקשיב לאדון מדבר. בדרך כלל דיבר האדון על דברים שלא הבין, כאילו השכיח ממנו הברנדי שאוּגווּ אינו אחד מאורחיו. אבל לא היתה לכך חשיבות. כל שנזקק לו אוּגווּ היה הקול העמוק, נעימת האיגְבּוֹ, נצנוץ המשקפיים העבים.

הוא היה עם האדון ארבעה חודשים כשהאדון אמר לו: "אישה מיוחדת מגיעה בסוף השבוע. מיוחדת מאוד. תוודא שהבית נקי. אני אזמין את האוכל ממועדון הסגל."

"אבל 'דוֹני, אני יכול לבשל," אמר אוּגווּ. הוא נמלא תחושה עצובה של ראיית הנולד.

"היא בדיוק חזרה מלונדון, בחורי הטוב, ומעדיפה את האורז שלה עשוי באופן מסוים. אורז מטוגן, אני חושב. אני לא בטוח שתוכל להכין משהו מתאים." האדון פנה ללכת.

"אני יכול להכין את זה, 'דוֹני," אמר אוּגווּ חרישית, אף שלא היה לו מושג מהו אורז מטוגן. "תן לי להכין את האורז, ואתה תזמין את העוף ממועדון הסגל."

"יכולות מרשימות של משא ומתן," אמר האדון באנגלית. "בסדר. אתה תכין את האורז."

"כן 'דוֹני," אמר אוּגווּ. מאוחר יותר הוא ניקה את החדרים וקירצף את בית השימוש בקפידה, כדרכו תמיד, אבל האדון העיף מבט ואמר שהוא אינו נקי דיו ויצא וקנה צנצנת נוספת של אבקת ניקוי "וים" ושאל בקול חד מדוע לא ניקה אוּגווּ את החריצים שבין האריחים. אוּגווּ חזר וניקה אותם. הוא קירצף עד שזיעה נטפה על פניו, עד שזרועו כאבה. וביום שבת הוא בישל, זועף כולו. האדון מעולם לא התלונן על עבודתו. האישה הזאת אשמה בכך, האישה המיוחסת כל כך שהאדון אינו מוצא את אוּגווּ ראוי לבשל עבורה. בדיוק חזרה מלונדון, נו באמת.

כשפעמון הדלת צילצל, הוא מילמל קללה חרישית על בטנה שתתנפח מאכילת צואה. הוא שמע את קולו המורם של האדון, נרגש וילדותי, ולאחריו דממה ממושכת, ודמיין לעצמו כיצד הם מתחבקים, גופה המכוער לחוץ אל גופו של האדון. ואז שמע את קולה. הוא נעצר במקומו. הוא תמיד חשב שאיש אינו מסוגל לדבר אנגלית כמו האדון, לא פרופסור אֵזֶקָה, שאת האנגלית שלו בקושי היה אפשר לשמוע, או אוֹקֵיאוֹמָה, שדיבר אנגלית כמו איגְבּוֹ, באותם מקצבים ועצירות, או פאטל, שהאנגלית שבפיו היתה ניגון דהוי. אפילו האיש הלבן פרופסור להמן, עם המילים הנדחקות מבעד לאפו, לא נשמע מכובד כמו האדון. האנגלית של האדון היתה מוזיקה, אך מה ששמע אוּגווּ עכשיו, מפי האישה הזאת, היה קסם. היתה זאת לשון נעלה, שפה קורנת, אנגלית מהסוג ששמע ברדיו של האדון, מתגלגלת בדייקנות מוקפדת. היא הזכירה לו חיתוך בטטה בסכין מושחזת, את השלמות הקלילה שבכל מכה.

"אוּגווּ!" קרא האדון. "תביא קולה!"

אוּגווּ נכנס לסלון. מהאישה נדף ריח קוקוס. הוא בירך אותה בעיניים מושפלות לרצפה, מלמול של "אחר צהריים טובים".

"קֶדוּ?" היא שאלה.

"שלומי טוב, גברת." הוא עדיין לא הביט בה. בעודו פותח את הבקבוק, היא צחקה ממשהו שאמר האדון. אוּגווּ עמד למזוג את הקולה הקרה לכוסה אך היא נגעה בידו ואמרה: "ראפּוּבָּה, אתה לא צריך לטרוח."

ידה היתה לחה מעט. "כן, גברת."

"האדון שלך סיפר לי איך שאתה מטפל בו יפה, אוּגווּ," היא אמרה. מילותיה באיגְבּוֹ היו שקטות מאלה שבאנגלית, והוא התאכזב מהקלות שבה ביטאה אותן. הוא היה מעדיף שתגמגם באיגְבּוֹ; הוא לא ציפה שאנגלית מושלמת כזאת תשכון צד בצד ליד איגְבּוֹ מושלמת באותה מידה.

"כן, גברת," הוא מילמל, עיניו עדיין היו נעוצות ברצפה.

"מה בישלת לנו, בחורי הטוב?" שאל האדון, כאילו לא ידע. הוא נשמע עליז במידה מעצבנת.

"מגיש לכם עכשיו, 'דוֹני," אמר אוּגווּ באנגלית, ומיד הצטער שלא אמר אגיש לכם עכשיו, כי זה נשמע טוב יותר, כי זה היה מרשים אותה יותר. בעודו עורך את השולחן, הוא נמנע מלהעיף מבטים בכיוון הסלון, אף ששמע את צחוקה ואת קולו של האדון, ובו ההדהוד המרגיז החדש.

בסופו של דבר הוא העיף בה מבט כאשר היא והאדון התיישבו אל השולחן. פניה הסגלגלות היו חלקות כביצה, צבען עשיר כמו אדמה ספוגת גשם. עיניה היו גדולות ומלוכסנות, והיא נראתה כמישהי שלא אמורה להתהלך ולדבר כמו כל אחד אחר; היא אמורה להימצא בארון זכוכית כמו זה שבחדר העבודה של האדון, שם יוכלו האנשים להתפעל מגופה המלא, המקומר, שם תישמר ללא פגע. שערה היה ארוך; כל אחת מהצמות שצנחו עד צווארה הסתיימה בפלומה צמרירית רכה. היא הרבתה לחייך; שיניה היו צחורות. הוא לא ידע כמה זמן עמד והביט בה, עד שהאדון אמר, "בדרך כלל אוּגווּ מוכשר בהרבה. הוא מכין נזיד יוצא מן הכלל."

"זה בהחלט חסר טעם, מה שטוב בהרבה מטעם גרוע, כמובן," היא אמרה וחייכה אל האדון לפני שפנתה אל אוּגווּ. "אני אראה לך איך לבשל אורז כמו שצריך, אוּגווּ, בלי להשתמש בכל כך הרבה שמן."

"כן, גברת," אמר אוּגווּ. הוא המציא משהו שנראה לו כמו אורז מטוגן כשהוא מטגן את האורז בשמן אגוזי אדמה, והאמת שקיווה למחצה שהמאכל ישלח את שניהם במהירות לבית השימוש. אבל עכשיו רצה לבשל ארוחה מושלמת, אורז ג'וֹלוֹף5 מתובל, או את הנזיד המיוחד שלו עם אריגבה, כדי להראות לה עד כמה הוא מיטיב לבשל. הוא דחה כמה שיכול את שטיפת הכלים כדי שקול המים הזורמים לא יבליע את קולה. כשהגיש את התה התמהמה בסידור העוגיות על הצלוחית כדי שיוכל להמשיך ולהאזין לה, עד שהאדון אמר, "זה בסדר גמור, בחורי הטוב." שמה היה אוֹלאנָה. אבל האדון קרא לה כך פעם אחת בלבד; בדרך כלל הוא קרא לה נְקֵם, "שלי". הם דיברו על המתיחות השוררת בין הסַרְדַאוּנָה6 ובין ראש המחוז המערבי, ואז אמר האדון משהו על ההמתנה עד שתעבור לנְסוּקָה וכיצד מדובר אחרי הכול בשבועות ספורים בלבד. אוּגווּ עצר את נשימתו כדי לוודא ששמע כהלכה. האדון צחק עכשיו ואמר: "אבל נגור כאן יחד, נְקֵם, ותוכלי להמשיך ולהחזיק גם בדירה בשדרות איליאז."

היא עומדת לעבור לנְסוּקָה. היא עומדת להתגורר בבית הזה. אוּגווּ התרחק מהדלת ובהה בסיר שעל הכירה. חייו ישתנו. הוא ילמד לבשל אורז מטוגן ויצטרך להשתמש בפחות שמן ויציית להוראותיה. הוא חש עצב, אך העצב לא היה שלם; הוא הרגיש גם ציפייה, והתרגשות שלא לחלוטין הבין.

באותו ערב, בעודו מכבס את כלי המיטה של האדון בחצר האחורית, ליד עץ הלימון, הוא התרומם מאגן מי הסבון וראה אותה עומדת בפתח הדלת האחורית, צופה בו. בתחילה הוא היה משוכנע שמדובר בדמיון בלבד, משום שהאנשים שעליהם הרבה לחשוב נגלו לו לעתים קרובות בחזיונות. הוא ניהל שיחות דמיוניות עם אנוליקה כל הזמן, ומיד אחרי שנגע בעצמו בלילות, ננסינאצ'י היתה מופיעה בחטף כשחיוך מסתורי על פניה. אבל אוֹלאנָה באמת עמדה בפתח. היא חצתה את החצר והלכה לעברו. רק בד־מעטפת היה כרוך סביב חזה, ובעודה צועדת הוא דמיין שהיא אגוז קשיו צהוב, עגלגל ובשל.

"גברת? את צריכה משהו?" שאל. הוא ידע שאם יושיט יד וייגע בפניה, התחושה תהיה כמו חמאה מהסוג שהאדון מסיר ממנה עטיפת נייר ומורח על פרוסת לחם.

"תן לי לעזור לך עם זה." היא הצביעה על הסדין ששטף, והוא הוציא באיטיות את הבד הנוטף מים. היא החזיקה קצה אחד ונסוגה לאחור. "תסובב את הצד שלך לשם," אמרה.

הוא פיתל את הסדין לצד אחד בעודה מפתלת לצד האחר, והם הביטו במים הנסחטים. הסדין היה חלקלק.

"תודה, גברת," הוא אמר.

היא חייכה. חיוכה גרם לו להרגיש גבוה יותר. "אח, תראה, הפפאיות האלה כמעט בשלות. לוֹטֶקְווה, אל תשכח לקטוף אותן."

היה משהו מלוטש בקולה, בה עצמה; היא דמתה לאבן שהיתה מונחת מתחת לפני מעיין גועש, ושנים על גבי שנים של מים נוצצים החליקו אותה. כשהביט בה היה נדמה לו שמצא את אותה אבן, בידיעה ברורה שיש רק מעטות כמותה. הוא צפה בה חוזרת אל הבית.

הוא לא רצה לחלוק עם איש את הטיפול באדון, לא רצה להפר את שיווי המשקל של חייו עם האדון, אך פתאום לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שלא יראה אותה שוב. מאוחר יותר, אחרי ארוחת הערב, הוא התגנב על קצות האצבעות אל חדר השינה של האדון והצמיד את אוזנו לדלת. היא נאנקה בקול רם, צלילים שנדמו כה זרים לדמותה, כה נטולי שליטה ומרגשים וגרוניים. הוא עמד שם זמן ממושך עד שהאנקות פסקו, ואז חזר אל חדרו.

חֶבל בדרום־מזרח קונגו, שפרש מהמדינה עם קבלת העצמאות מבלגיה ב־1960. מנהיג החבל, מואיז צ'ומבה, שנתמך על ידי הבלגים, הוא שהוציא להורג את לומומבה, ראש הממשלה הראשון של קונגו. (כל ההערות הן של המתרגמת)

ג'ומו קניאטה, הנשיא הראשון של קניה.

"טֶבח שארפוויל" בעיירה שארפוויל בדרום־אפריקה ב־1960, שבו נהרגו 69 מפגינים שחורים מאש כוחות המשטרה במהלך מצעד מחאה.

הכוונה לג'יימס מרדית, הסטודנט השחור הראשון שנרשם לאוניברסיטת מיסיסיפי ב־1962. בשל מחאה המונית של סטודנטים ואזרחים לבנים הגיע מרדית ליום הראשון ללימודים מלווה במרשלים פדרלים.

תבשיל אורז עם עגבניות, פלפל אדום ובצלים.

"סרדאונה" היה כינויו של סר אחמדו בלו, ראש המחוז הצפוני של ניגריה.