חקר הלשון העברית בימי־הביניים

פרק 1 תורת הקריאה במקרא

א

‏ההיסטוריה של מחקר הדקדוק בתחומי הלשון העברית מתחילה משעה שהדקדוק מתגבש כמעשה יצירה אוטונומי ביודעין וכובש לעצמו מעמד מיוחד בהכרה התרבותית של העם היהודי. אמנם עובדות ואבחנות לשוניות ומונחים דקדוקיים כבר נמצאים בספרות התלמודית־המדרשית מפי חכמים שונים, שביקשו להסתייע בחכמת הלשון לצורך המדרש ההלכתי של הכתובים, ‏אבל אין הם מזדמנים בתלמודים ובמדרשים אלא במפוזר ודרך מקרה. אפילו בהצטרפם יחד ‏אין הם מעמידים מערכת דקדוק שיטתית ואין בכוחם ליצור תיאור לשון משום היבט שהוא. ‏חז"ל עצמם לא ביקשו לנתקם מהקשרם, ללקטם ולצרפם במרוכז, שכּן לא ראו בהם תורה עצמאית הראויה לטיפול נפרד ובלתי־תלוי.

‏אין בידינו לקבוע תאריך מסוים להתהוותו של הדקדוק העברי כסוג ספרותי עצמאי, אבל מן העובדה הגלויה, שהתחלותיו כבר טבועות בחותם השיטה הטברנית בניקוד ובטעמים, ברי שתאריך זה לא קדם למועד התקנתה של שיטה זו, שהיה כמשוער במאה השביעית.

מעובדה זו עצמה ומן הידיעה שכמה אישים שפעלו בתקופה הראשונה של התפתחות המחקר הדקדוקי (משה בן־אשר, אהרן בן־אשר,‏ רב פינחס ראש הישיבה. עלי בן־יהודה הנזיר) התרכזו בטבריה ובסביבתה, אף יש צידוק מספיק להסיק כי מקצוע הדקדוק צץ ועלה בארץ־ישראל.

‏מצד התנאים והנסיבות שהכשירו את התפתחותה, נבדלת ספרות הדקדוק מרוב סוגי ‏הספרות העצמאיים, שנתהוו בימי־הביניים בארצות כיבושיו של האסלאם. אלה החלו להתפתח לאחר שכבר נתהדקו מגעיה של תרבות ישראל עם התרבות המוסלמית ולהניב פירות הילולים: ואילו ספרות הדקדוק, אף־על־פי שנתגלתה לראשונה לאחר הופעתו של האסלאם, לא התפתחה בשל דחפים מן החוץ אלא מכוח מניעים וצרכים פנימיים בלבד. היא ינקה את השראתה ממסורות לימוד יהודיות מושרשות, בעיקר אלה שביסוד מפעלם הכביר של חכמי ישראל בקביעת הנוסח המוסמך והמהימן של המקרא ובקביעת כללים א‏חידים לדרך כתיבתו ולאופן קריאתו, וכשהיא צמודה לדפוסי המחשבה והערכים, שנתגבשו בעולמם של חכמי המסורה.

‏בדורות האחרונים של התקופה הטרום־מוסלמית וביובלות הראשונים של התקופה המוסלמית – כשתרבות הסביבה הערבית טרם היכתה שורשים בקהילות ישראל במזרח – התרכזו אנשי המסורה בגיבושה ובסיכומה בכתב של מסורת נוסח המקרא (המסורה הקטנה והגדולה שבגליונות ספרי המקרא) מכאן, ובפיתוחה של שיטת רישום למהויות ‏הפונולוגיות והמוסיקליות של הקריאה המסורתית במקרא מכאן. ‏נראה להניח כי לבד ממה שמאמצי המסורה פעלו בעקיפין להגביר את העירנות האינטלקטואלית ואת המוּדעות הלשונית בכללותה, הרי הידע הדקדוקי, המשוקע במפוזר ברבות מהערות המסורה (וכן בפלוגתותיהם של בעלי־המסורה בנוגע לפרטי גירסאות הקריאה), ובעיקר התפיסה העיונית־בלשנית המגולמת בעצם שיטת הניקוד (והטעמים), הכשירו את הקרקע לקראת התעסקות נפרדת ובלתי־תלויה בענייני דקדוק כשהם לעצמם ועיצבו את האופי המיוחד של החקירה הדקדוקית בראשיתה.

‏המניע העיקרי להתעוררות המחקר הבלשני בחיי־הרוח היהודיים נעוץ אל־נכון במעמדה המיוחד של הלשון העברית בתקופת הגאונים. לגבי רוב היהודים הייתה העברית בתקופה זו בגדר לשון נקראת, שעיקר גילומה כלשון ליטורגית, היינו לשונם של הטקסטים, שנועדו לשמש את מעמדי התפילה בציבור, והעוברים מדור לדור במסורת של קריאה וטבועים בחותם של קדושה.

‏מקום חשוב ונכבד בתכנית הליטורגית הקבועה של תפילות החובה תפסה הקריאה בתורה ובנביאים, שקהל המתפללים היה שותף בה. ‏מרכזיותן של הקריאות במסגרת תפילת הציבור הובלטה, בין השאר, על־ידי הקפדה חמורה על דרך השמעתן, הן בנוגע לדיוקי ההגייה הן בנוגע לביצוע נגינות הטעמים. הקרואים לתורה (או הש"ץ), שנשתבשו בקריאת הכתוב או בהשמעת הטעמים, נחשבו כמי שמטעים את הציבור ולא יצאו ידי חובת התפילה עד שלא הייתה קריאתם מתוקנת.

‏הבעיה החיונית, כיצד לקרוא במדויק ובמתוקן את הטקסט המקודש לאותיותיו, נקודותיו וטעמיו, היא שעוררה מן הסתם את תביעת הציבור להדרכה שיטתית בכתב מידי קריינים מומחים, שמסורת הקריאה במקרא הייתה נחלתם ואומנותם; היא שהביאה, מצדם, להתחלות של תיאור דקדוקי, המתווה כללים לדיוקי הקריאה בכתבי הקודש.

‏טיבו של החומר המזומן לנו מתקופת הראשית של העיסוק הדקדוקי בעברית אכן מלמד כי הדקדוק נתפס באותם ימים בצמצום דווקני, כמכוון, בעקרונו של הדבר, להורות את הלכות הקריאה; הוא אפוא אישור חוזר להשערה, שצמיחתו נועדה ראש לכול לספק צרכים חיוניים של הפרקטיקה הליטורגית בחיי האומה.

‏לפיכך, אין מנוס מלהכיר בעובדה שהניסיונות הראשונים של כתיבת דקדוק עברי אינם נכנסים בגדר אותו ענף של מדע הלשון הידוע בשם 'דקדוק' (גראמאטיקה) או 'תורת הלשון'. בעיצומו של דבר, המקצוע הספרותי החדש של חקירה דקדוקית נגדר בתור 'תורת הקריאה' (במקרא) והוא ענף מיוחד של מדע הלשון (שבימינו אין לו קיום משלו) שהוכר בימי־הביניים כמקצוע נפרד, הקובע מעמד לעצמו לצד שני מקצועות הבלשנות הראשיים: הדקדוק והמילונאות.

‏החלוקה המקובלת של מדע הלשון לשניים מנעה מחוקרים אחרונים, שעסקו בתיאור תולדותיה של החקירה הבלשנית בימי־הביניים, להבחין בגבול שגבלו הראשונים בין 'תורת הלשון' ל'תורת הקריאה' ובהבדלים המהותיים בין זו לזו, וממילא נתעלמו מהם, למצער מרובם, הנחות ועובדות בסיסיות בדבר התהוותן של 'תורת הקריאה' (במקרא) מכאן ושל תורת הלשון העברית מכאן, ונתקפח הרבה ערכה של התולדה הכוללת שביקשו להעמיד.

‏הצורך הליטורגי להקפיד על הקריאה הנכונה והמדוקדקת במקרא נשתלב בימי־הביניים בצורך התרבותי־הלאומי לעמוד על משמר אחידוּת הקריאה, שנתחייב מעובדת פיצולה של קריאת העברית לנוסחים שונים (במה שקשור לגרסות קריאה, לדרכי ההגייה ולנעימות הטעמים) בהתאמה למקומות פיזוריהם של היהודים בתפוצות הגולה.

‏לעניין התפצלותה של הקריאה המוסיקלית נשתמרה בידינו עדותו של המדקדק הארץ־ישראלי אבו אלפרג' הרון, מחבר 'הדאיה אלקאר', שחי במוצאי תקופת הגאונים:

‏...ולדׄלך תרי אלקום יקרו בטריקה ליס הי לאהל אלעראק וללעגׄם טריקה ליס הי ללרום ולא ללעראקיין ולאהל אלגרב מא ליס ללמדׄכורין.

‏תרגום: ומשום כך אתה רואה שהקהילה [בארץ־ישראל – א"א] נוהגת לקרוא [במקרא] בדרך שונה מזו של בני בבל, ולבני פרס יש דרך משל עצמם, שאינה כדרכה של קהילת ביזאנץ ולא כדרכה של קהילת בבל, ואילו לאנשי המערב יש דרך קריאה הנבדלת מזו של כל הנזכרים.

‏על רקע הסתעפותם של נוסחי הקריאה במקרא נתבססה בקרב חכמי ימי־הביניים ההכרה שרק נוסח אחד מאלה הרווחים בתפוצות ישראל ראוי להיחשב מקורי ואמיתי, הוא נוסח 'קריאת ארץ־ישראל'. הכרה זו נתנסחה בלשונו של המדקדק הנזכר: 'ובאגׄמאע מן דׄכר אן טריקה ארץ ישראל הי אלאצל' ‏('ומוסכם על הכול שדרך [הקריאה] של ארץ־ישראל היא העיקר').

‏להשקפה בדבר עליונותה של 'קריאת ארץ־ישראל' ניתן גם ביטוי בדברי ההיסטוריוגראף הקראי קרקסאני, בן דורו הצעיר של רב סעדיה גאון:

לם יבק פי הדׄא אלעסר מן יתעטא עלם אללגה ואלדקדוק... והו יפצׄל קראא'ה אלשאמי ויצחחהא.

‏תרגום: ולא נשאר בדור זה איש מבין העוסקים במדע הלשון ובדקדוק... שלא יתנו הבכורה לקריאת ארץ־ישראל ולא יכירו בה שהיא האמיתית.

‏קדמותה של 'קריאת ארץ־ישראל' הנוהגת בתקופת הגאונים משתלשלת, לדעת בעל 'הדאיה אלקאר', ויורדת עד ימי עזרא הסופר:‏

פאלקראה אלתי כאן יקראהא עזרא [אלכאתב] וגׄמעה הי קראה ארץ ישראל אליום.

‏תרגום: והקריאה שקרא אותה עזרא הסופר וקהלו [לאחר שובם מגלות בבל לארץ־ישראל – א"א] היא קריאת ארץ־ישראל כיום.

‏העמדת דור שיבת ציון בראשית ימי בית שני כנקודת התחלה להשתלשלותה של 'קריאת ארץ־ישראל' נעוצה אל־נכון במסורת המקראית, שלפיה התקנת הקריאה בתורה במעמד הציבור קשורה בשמו של עזרא הסופר (נחמ' ח), ובמסורת התלמודית (נדר' לז ע"ב), המגלגלת על עזרא את זכות הראשונים של הקריאה בפיסוק הטעמים.

‏רציפות מסורתה של 'קריאת ארץ־ישראל' מדור לדור לא ניתקה גם לאחר המרד הגדול, ‏שכּן על אף החורבן, העקירה והרדיפות שבאו על הארץ ויושביה בעקבותיו, נשתיירו יישובים יהודיים בחלקי הארץ השונים, בעיקר בארץ הגליל, שהוסיפו להתקיים במשך כל תקופת רומא וביזנטיון. ‏על רציפותה והשתמרותה של הקריאה הקדומה מחוגו של עזרא ‏וקהלו בתחומי ארץ־ישראל בכל ימי שלטון הנוצרים ועד שלהי תקופת הכיבוש הערבי מעיד החכם הקדמון, בעל 'הדאיה אלקאר':

‏ו[א]לאן הדׄ‏ה אלקראה אלדׄ‏י פי ארץ ישראל [אלאן הי] קראה עזרא עליו [השלום] וגׄילה לאן מא אנקטעת אלאמה מן ארץ ישראל מן זמאן עזרא פי בית שני ואלי אלאן אלא מן ירושלים פקט פי זמאן מלך אדום ללארץׄ. וישראל יעלמו אולאדהם אלי אלאן גׄיל בעד גׄיל הדׄ‏ה אלקראה.

תרגום: ועתה, הקריאה הזאת שבארץ־ישראל כיום היא קריאת עזרא ע"ה ודורו, מאחר שהאומה לא ניתקה מארץ־ישראל מזמן עזרא בימי בית שני ועד עתה אלא מירושלים בלבד בזמן [שלטונו] של מלך אדום על הארץ. וישראל מלמדים את ילדיהם עד עתה דור אחר דור את הקריאה הזאת.

‏את מקומה של ירושלים כמרכז הרוחני העיקרי של היישוב בארץ־ישראל תפסה טבריה, ‏ובה נתרכזה פעילותם של חכמי־המסורה ונתקנה שיטת הניקוד והטעמים המופתית של הקראי. לפי תפיסת חכמי ימי־הביניים, הבאה לידי ביטוי בדברי המחבר של 'הדאיה אלקאר', בשיטת טבריה נתגלמה בכתב הקריאה הארץ־ישראלית הקדומה והמקורית, שהמשכיותה לא נקטעה, כאמור, במרוצת הדורות: 'טריקה ארץ ישראל הי אלאצל והי אלדׄי יסמונהא אלקראן אלטבראני' ‏('דרך [הקריאה] של ארץ־ישראל היא העיקר והיא אשר קוראים לה "המקרא הטברני"'); ואין 'אלקראן אלטבראני' אלא נוסח המקרא הטברני במה שקשור לניקודו ולטעמיו.

‏הדעת נותנת שאנשי המסורה של טבריה הם שהיו מופקדים על מסירתה על־פה של 'קריאת ארץ־ישראל', ובבואם להמציא את שיטת הסימון הגראפית, 'הניקוד הטברני', ביקשו ליצב את הקריאה הקדמונית שהועברה בחוגיהם לדורות, להשליטה ולעשותה נוסח תקני ומחייב, שעל־פיו יש לכוון ולהאחיד את הקריאה במקרא בכל מקום ומקום.

‏בעקרונו של הדבר, באה 'תורת הקריאה' להשלים את הרישום הגראפי של הקריאה הארץ־ישראלית בהשגת התכלית האמורה; שכן עיקר ייעודה הוא לכלול כללים של דקדוק לאותן מהויות פונולוגיות ומוסיקליות, שאינן מובעות (או שאינן מפורשות דיין), בכתיבו ‏של המקרא מכאן ובמערכת הניקוד והטעמים שלו מכאן. והדברים אמורים בכגון: דרך הגיית העיצורים, הבחנות במיני דיגוש, נסיבות ההגייה הכפולה של הרי"ש, הגיית התנועות, המימושים האיכותיים והכמותיים של השווא, הבחנת שוואים נעים ונחים וחלוקת התיבה להברותיה, הביצוע המוסיקלי של הטעמים, הבחנת טעמים מפסיקים ומחברים, סוגי געיות והשפעתן על השווא הסמוך להן ועוד.

ב

‏מצד העיצוב התבניתי אנו מבחינים בתולדותיה של 'תורת הקריאה' כספרות כתובה שני מסלולי יצירה, שנתפתחו בזה אחר זה: מסלול הילקוטים ('ילקוטי דקדוק הקריאה', 'ילקוטי דקדוק המסורה', 'קונטרסי המסורה') ומסלול החיבורים המונוגרפיים.

‏ילקוטי דקדוק הקריאה

‏במסלול הראשון, שראשיתו מבחינה כרונולוגית עם עלייתה של ספרות הדקדוק, מתגבשים ילקוטים אחדים, המחזיקים פרקים שונים (מספרם בוודאי לא היה אחיד וקבוע), שלא נשתייכו מעיקרם לחיבור מסוים ולא נתחברו בידי אדם אחד.

‏הלכות הקריאה, הנכללות בפרקים השונים (בכל פרק נדונה סוגיה אחת לעצמה), נוסחו בעברית או בארמית בסגנון פיוטי ובפרוזה מחורזת. מעדותו של מדקדק מזרחי בן המאה העשירית, בעל 'מאמר השווא', שנסתייע באחד הילקוטים הללו ושאב אל חיבורו כמה מכלליו, עולה כי מקורם של הפרקים הכתובים בילקוט היה במאמרים שבעל־פה, המתייחסים אל 'הקדמונים' ('אלקדמא'); אף הוא מבחין בין 'הקדמונים' בעלי המאמרים לבין 'המלמדים' ('אלמעלמין') המצטטים בשמם את הכללים, ושמהם קיבל את דברי 'הקדמונים'.

‏מן העובדה שהילקוטים הללו נעתקו בגיבושים שונים פעמים אין־ספור עם ספרי המקרא יש פתח לשַ‏ער, שמעיקרא לא נועדו לעמוד ברשות עצמם אלא להיספח כלוואי לטקסט המקרא. ומאחר שלא נטבעו מעולם בחותם ברור של חיבור אחיד, עצמאי ומסוּים, חלו בהם שינויים גדולים בתהליך מסירתם. ‏הפרקים הקדומים עובדו, קוצרו או הורחבו; נוספו פרקים חדשים ונגרעו פרקים ישנים; ופרקים שנשתייכו ביסודם לילקוטים נפרדים נתערבו אלה באלה. בגלגולי העתקתם של הפרקים השונים חלו גם שינויים בסדרם, במספרם ‏ובפרטי נוסחיהם. מצבם של הנוסחים הרבים והשונים של פרקי הילקוטים אינו מאפשר לשחזר היום את הטפסים המקוריים של הילקוטים הקדמוניים ‏שמהם נבעו ההעתקות של הילקוטים שהגיעו לידינו (הקדומות שבהן הן מסוף המאה התשיעית ומן המאה העשירית), שעל כן מותר לראות בכל אחד מכתבי־היד, המחזיקים קבצים גדולים של פרקים, מעין ילקוט של דקדוק קריאה לעצמו.

‏כל הקבצים הידועים לנו ערוכים בדרך־כלל בלא רציפות עניינית ומצטמצמים על מבחר כללי הגייה וניקוד ועל קצת הלכות מתורת טעמי המקרא (שמרובן משתמעות הלכות הגייה); מתקבל אפוא על הדעת שגם בהיקפם ובסדרם המקורי לא הצטרפו פרקי הילקוטים להעמיד דקדוק סדור ושלם של הקריאה לאותיותיה, נקודותיה וטעמיה.

‏רוב פרקי הילקוטים מלמדים דיוקי קריאה הלכה למעשה, בניסוח תמציתי של הכלל ובפירוט כל העדים הלשוניים לחריגיו; פרקים מעטים בלבד – הצד העיוני בהם עיקר והם מהווים כעין מבואות כלליים.

‏לשם הבהרת אופיים של הילקוטים הקדומים מצד תוכנם נבוא למיין כאן את הפרקים שנאספו במהדורת 'ספר דקדוקי הטעמים' של בער ושטראק – שאינה אלא מהדורה אקלקטית של פרקי ילקוטי דקדוק המסורה – על־פי זיקתם לענייני 'תורת הקריאה' (בסוגריים יבוא ציון לסעיפי מהדורת בער ושטראק).

‏א. אותיות

1. חלוקת האותיות לקבוצות מצד תכונות שונות בהגייה ומצד צורתן בכתב (4, 5);

2. אהח"ע – ייחודן בהגייה ובניקוד (6, 15);

3. חילופי אותיות בקבוצות אוי"ה (8);

4. המבטא הכפול של הרי"ש (7).

‏‏ב. דיגוש וריפוי

1. חוק אוי"ה ובגדכפ"ת (29).

‏ג. תנועות

1. שמותיהן (10);

2. סדרי תנועות ומיונן לשלוש 'דרכים' (36א).

‏‏ד. השווא

1. הלכות הגייתו של השווא הנע (11, 12, 15);

2‏. מהות השווא הנע האמצעי היחיד;

‏(א) בקטגוריית 'הדומות' (33);

(ב) בקטגוריית 'הַמְ–' (34);

‏(ג) בצורות מן הפעלים ירד והלך (50), אכל (51), גרש (52), ברך (53);

3 ‏. אופני סימון השווא הנע (14).

‏‏ה. שינויים בניקוד

1. שינויים בניקוד בהשפעת המַחְבר (41, 42, 47);

2‏. שינויי ניקוד הנגרמים במילים בנסיבות מורפולוגיות שונות (36ב, 37, 38, 39, 44, 55);

3‏. שינויי ניקוד התלויים בהקשר (40, 43, 56).

‏ו. טעמי המקרא

1. כללי טעמים;

‏(א) שמות הטעמים, החלוקה למפסיקים ומחברים, מקומם בתיבה (16, 17, 18);

(ב) המשרתים הסמוכים לתביר (19), מירכא המשרתת לתביר בתיבתו (20);

‏(ג) משרתי הזרקא (21);

‏(ד) משרת הצינור בספרי אמ"ת (24);

‏(ה) המשרת הסמוך לסילוק בספרי אמ"ת (25);

(ו) המשרת הסמוך לדחי בספרי אמ"ת (26);

‏הערה:סעיפים 19, 20, 24, 25, 26 – זיקה להם לדקדוק, וכללי הטעמים שבהם מחווים על מעמדו ההברתי של השווא במסיבות המוסיקליות.

2. הפָסֵק לסוגיו (28);

3‏. כללי הגעיה:

‏(א) געיה 'קטנה' (30, 31);

‏(ב) געיה בצורות מן השורש 'עשה' (35);

(ג) געיה בלשון 'יראה' (32‏).

‏חומר דקדוקי הקריאה, שנאסף איסוף מיכאני כמעט אל הילקוטים, שימש יסוד לעריכתו של קובץ חדש בידיו של אהרן בן־אשר, המפורסם בבעלי המסורה הטברנים. ייחודו של קובץ זה, הידוע בשם 'ספר דקדוקי הטעמים', נקנה לו הן מכוח הופעתו בתור קובץ מוגדר ומגובש העומד ברשות עצמו הן מעצם בחירת הפרקים על־פי שיקול דעתו וטעמו של העורך, תוך עיבודם התוכני והסגנוני והתאמתם לשיטתו בניקוד המקרא והטעמתו.

‏החיבורים המונוגרפיים

‏במסלול התבניתי השני מתחילה 'תורת הקריאה' לנוע לקראת סופה של המאה התשיעית, והתפתחותה בארצות המזרח נמשכת בקו מישרים עד לקראת סופה של המאה האחת־עשרה. ‏התקופה האמורה היא תקופה של תמורות מעמיקות בעולמה הרוחני של היהדות במזרח. מכוח הידוק מגעיה של התרבות היהודית עם ספרות הסביבה הערבית – שניזונה בעיקר ממקורות המדע, הפילוסופיה והלוגיקה של היוונים, ‏אבל גם מאוצרות החוכמה של הודו ופרס – הולך ומשתנה האקלים הרוחני, שבו היו נתונים חכמי ישראל בדורות ההם, והולכים ונפתחים לתחומי היצירה היהודית אפיקים חדשים, שסופם מתרחבים ועושים עצמם סוגים ספרותיים ומקצועות מדעיים שמעמדם עצמאי.

בין הסוגים הספרותיים העצמאיים, שפותחו בעולם היהודי בהשראת הספרות הערבית, הייתה גם תורת הלשון. נקודת המוצא ליצירת דקדוק עברי 'מדעי', המקיף הן את תורת ההגה הן את תורת הצורות (ולעתים גם פרקים אחדים של התחביר), היו מחד גיסא החשיבה ‏הדקדוקית הערבית, שנתקבלו בה במידה רבה יסודות ממסורת הניתוח הדקדוקי של היוונים המבוססת על גישתם התיאורטית־הפילסופית; ‏ומאידך גיסא – הפונטיקה הערבית, ‏שמייסדיה הושפעו, ככל הנראה, משיטת המיון של הגאי הדיבור במסורת הדקדוק ההודי, ‏המבוססת על הגישה התיאורית־האנאליטית.

‏מייסדה של תורת הלשון בתחומי העברית היה רב סעדיה גאון, 'ראש המדברים בכל מקום', שפעל במצרים (נולד בפיום, 882‏), בארץ־ישראל ובבבל (מת בבגדאד, 942). בספר הדקדוק שחיבר בארץ־ישראל, 'כתאב פציח לגה אלעבראניה' ('ספר צחות לשון הקודש'), מוצעים כללי הלשון הצחה כמופת מומלץ או מחייב לצורך העשייה הלשונית של בני הזמן, ולכל ראש לתועלת המשוררים העבריים. תכלית מעשית זו הייתה ביטוי מובהק לתהליך השיבה היוצרת אל לשון המקרא בבחינת לשון 'קלאסית', שניצניו הופיעו לראשונה בספר 'האגרון', שחיבר רב סעדיה בשנת 902, בהיותו בארץ מולדתו.

‏תחיית הלשון, שמעיקרה היה לה צביון לאומי ('לחדש את כוחה של העברית ולהאדירו כלפי פנים... וגם כלפי חוץ, בתחרות מודעת עם הספרות הערבית') הייתה כרוכה בצחות ‏הלשון ('פצאחה') המקראית, הן מצד אוצר מילותיה ודקדוקה הן מצד קישוטיה הריטוריים ודרכי סגנונה.

‏כמתחייב מתכליתו המעשית המוגדרת ומכיוונו הנורמטיבי (חובת לשון השירה ליטול על עצמה את מרות ה'צחות') מכוּון הדקדוק הסעדיאני לעברית המקראית בחזקת לשון כתיבה (ולא לשון קריאה), שעל כן עיקר דְגֵשו של התיאור הדקדוקי מונח בתורת הנטייה והתצורה, במשמעויותיהם, בתפקידיהם ובניקודם של הצוּרָנים, בשינויים החלים בצורות שונות של מילה אחת בדרך של חילוף אותיות ושיכולן, הוספה או שימוט של אות, ובדרך של שינויי ניקוד וחילופי תנועות.

‏החקירה החדשה בלשון המקרא, הנגדרת במונח 'דקדוק' (או 'תורת הלשון'), היא אפוא במהותה תורת הכתיבה בלשון (כמשמעותו הראשונית הצרה של המונח היווני 'גראמאטיקה'); תורת ההגייה וההגה בה היא בעלת מעמד מִשני בלבד (ונושאת אופי תיאורי־עיוני) ואילו תורת הטעמים היא מחוץ לגדרה.

‏הגילוי המהותי של הסתגלות מדקדקי הקריאה לרוח ההשכלה החדשה הוא בניצולם של תפיסות, גישות ומושגים שבאו מתורת הלשון, לשם עיצובה ופיתוחה של תורת קריאה מקיפה, שיטתית ומגובשת במסגרת חיבורים מונוגרפיים מוגדרים משל מחברים מסוּימים (בגלל מצבו של החומר נודעו לנו בשמותיהם רק מתי־מעט).

‏אף־על־פי שכמעט כל החיבורים הידועים לנו לפי שעה הגיעו אלינו בצורה חלקית ומקוטעת – שעל כן קשה, ולעתים גם בלתי אפשרי, להכריע מה היה היקפם המקורי – נראה כי קצתם העמידו תיאור כולל של המערכות הפונולוגיות והמוסיקליות, ואילו רובם הצטמצמו על פונולוגיות הקריאה בלבד או אפילו על אחד או על כמה ממרכיביה. אף קרוב ‏להניח שהדפוס המִבני הבסיסי של החיבורים הללו, ומכל מקום של רובם, היה זהה ואחיד. המבנה הסטנדרטי של חיבור, שהחזיק תיאור כולל של הקריאה, היה מורכב ככל הנכון משתי חטיבות. החטיבה האחת הקיפה את העניינים הפונולוגיים והייתה עשויה שלוש חוליות (ענייני האותיות, ענייני התנועות וענייני השוואים) או שתי חוליות (תנועות ושוואים בגדר חולייה אחת); החטיבה האחרת הכילה את כללי טעמי המקרא והייתה עשויה שתי חוליות (טעמי כ"א ספרים וטעמי ג' ספרי אמ"ת).

‏מבחינה תימאטית הם מתאפיינים בגיוון ובהרחבת התכנים של ארבעת נושאי־הקבע של תורת הקריאה (אותיות, תנועות, שוואים, טעמי המקרא), שכבר טופלו בילקוטים הקדומים, ובמיצוּים של נושאים אלה ביתר שלמות ועמקות. בחלק הפונולוגי הם מתרחבים על ענייני הגייה וניקוד שלא נדונו כלל בילקוטים או שנדונו בהם בצמצום וברמז, וגם על ענייני הגה שאין להם זיקה ישירה להגייה; ובחלק המוסיקלי – לא עוד מבחר מוגבל של כללי טעמים (שרובם קשורים להגיית השווא), אלא תורת טעמי המקרא במלואה. הטיפול המרחיב והממצה בנושאים הללו מתממש – ככל שמותר לנו להסיק מן החומר המועט, שזכה עד עתה לעיבוד מדעי – תוך ארגון תימאטי מוצק ובהרצאת דברים סדורה, רצופה ומתואמת.

‏בעקבות בער ושטראק, שהגדירו את פרקי דקדוק הקריאה שנכללו במהדורת 'ספר דקדוקי הטעמים שלהם' בתור 'פרקי (או קטעי) לימוד דקדוקיים־מסורתיים' (grammatisch-massoretische Lehrstücke‏) נשתגר במחקר השם 'דקדוק המסורה' בתור כינוי לחיבורי הדקדוק מתקופת הרֵאשית של מחקר הדקדוק בתחומי הלשון העברית. הכינוי הזה משקף את ההכרה שאותם חיבורים שאופיים ייחודי – וראשון להם 'ספר דקדוקי הטעמים' לאהרן בן־אשר – ביקשו לא יותר מאשר למיין, לסכם ולהכליל בכללים את חומר הדקדוק המשוקע במפוזר בספרות המסורה הקיבוצית והאנונימית, ‏ושבעיצומו של דבר הריהם עומדים על גבול המסורה והדקדוק.

‏השקפה זו, הגם שהיא נכונה בעיקרה, אינה ממצה את טיבם ואופיים של חיבורי דקדוק המסורה ואינה מכירה בהם בתור גילוי ספרותי של מקצוע מדעי, שהתקיים בימי־הביניים כדיסציפלינה מיוחדת וזכה למעמד עצמאי בתחום חכמת הלשון העברית (כמו גם בתחומי הערבית); שעל כן מוטב להעדיף, בעקבות מה שנתלבן ונתברר כאן, את המונח 'תורת הקריאה (במקרא)', המכוון יפה לטיבה של הספרות הנגדית בו.

***

‏החיבור היחיד מבין החיבורים המונוגרפיים של תורת הקריאה, שהגיע לידינו כמעט בשלמותו (אמנם לא בכתב־יד אחד), הוא ספר 'הדאיה אלקאר' ('הוריית הקורא'). החיבור החשוב הזה נכתב בידי החכם הקראי אבו אלפרג' הרון במחצית הראשונה של המאה האחת־עשרה בארץ־ישראל. הוא ‏יצא מתחת ידי מחברו בשתי מהדורות הנבדלות זו מזו הבדל של היקף בחומר ובדיון בלא הבדל של מהות בעריכה: הראשונה מחזיקה נוסחה מורחבת וארוכה שלו ‏והשנייה – נוסחה מקוצרת ומקוצצת (שתורגמה בימי־הביניים לעברית).

‏על שום שחיבור זה נתון בידינו כמעט בהיקפו המקורי הריהו ראוי לשמש דוגמה – אף כי לא בהכרח דוגמה מייצגת וטיפוסית – לחוג עניינותיה של תורת הקריאה בשלב המאוחר והמתקדם של התפתחותה, שבו כבר נתפרנסה, כאמור, מהישגי תורת הלשון, והפליגה לדון גם בענייני הגה שמעֵבר לתחום דקדוקי ההגייה.

[1] הצביע על כך ר' יונה אבן ג'נאח ב'ספר הרקמה' שלו: 'והם [=אנשי דורו שלריב"ג – א"א] רואים, כי רבותינו ז"ל משתמשים בו [=בדקדוק] בדבריהם וטענותם' (מהדורת מ' וילנסקי, ירושלים תשכ"ד, עמ' יד-טו). אף הוא המשיל שם דוגמה מפלוגתה של רב ושמואל (בבלי ב"ק ג ע"ב) וסיכם: 'ובדבריהם הרבה כזה יש בו ראיה על גודל מעלת החכמה הזאת [=חכמת הלשון – א"א] ויקר ערכה' (שם, עמ' טו). [חזרה] [2] הדוגמאות מן הספרות התלמודית־המדרשית נאספו בידי: A. Berliner, Beiträgezur hebräischen Grammatik im Talmud und Midrasch, Berlin 1879. [חזרה] [3] עיין: באכר, 'ניצני הדקדוק', 10; גרבל, חשיבה דקדוקית, 35. [חזרה] [4] לדעת פרופ' א' דותן (Proceedings of the American Academy for JewishResearch XLVIII [1981], pp. 87-99). השיטה הטברנית (וכמותה גם שיטות הניקוד האחרות) לא הייתה מעיקרה שיטה מונוליטית, שכן המצאת סימני הטעמים קדמה להתקנת סימני הניקוד. אף הוא סבור (שם, עמ' 2, 98) שיש ראיות להקדים את הטעמים לשנת 500. [חזרה] [5] על פועלו של משה בן־אשר במחקר הדקדוק יש לנו ידיעה מפורשת בקטע גניזה (כ"י קימבדידג' T.S. Ar. 9/5), המחזיק העתקה של פרק ('סדר הסימנים') מתוך חיבור דקדוקי עלום־שם ('סדר הסימנים', מהדורת נ' אלוני, HUCA‏, כרך 35 [1964], עמ' ט-י); בעל 'סדר הסימנים' מוסר שמשה בן־אשר (הנזכר בברכת המתים) כתב 'כתאב כביר' ('ספר גדול') בענייני השווא והתנועות. [חזרה] [6] על אהרן בן־אשר ראה: קלאר, 'מחקרים ועיונים', 300-288; דותן דקה"ט, חלק א, מבוא, עמ' 25-15. [חזרה] [7] ההנחה היא שפינחס זה הנזכר ב'ספר דקדוקי הטעמים' (שער כ במהדורת דותן, שם) וברשימה של בעלי מסורה ב'מאמר השווא' (מהדורת ק' לוי, עמ' ט-י) – אחד הוא עם הפייטן הקדום פינחס הכהן בירבי יעקב מכפרא הסמוכה לטבריה. עיין: מ' זולאי, ידיעות המכון לחקר השירה העברית ה (תרצ"ט), עמ' קכא ואילך; קלאר, שם, עמ' 191-190; דותן, שם, חלק ג, הנספחים, עמ' 305-303. [חזרה] [8] עלי בן־יהודה הנזיר, הנזכר ב'ספר מכלול' לרד"ק (מהדורת ריטנברג, ליק 1872, פא ע"ב) כבעל 'מחברת', שנמצא בה 'סימן ריש הדגוש והרך'. מזוהה עם יהודה בן עלאן איש טבריה, הנזכר בדברי הקראים לוי בן יפת ויהודה הדסי בעל 'אשכול הכופר' ובספר דקדוק לר' דוד היווני (מהדורת ש' פוזננסקי, ברלין תרנ"ד). לזיהוי הזה ראה: י"ל דוקס, 'קונטרס המסורת', טיבינגן תר"ו, עמ' 2-1; א' גייגר, 'אוצר נחמד', ב (תרי"ז), 158-157; ש' פינסקר, 'לקוטי קדמוניות', וינה תר"ך, עמ' קה-קו. ועיין: נ' אלוני, 'לשוננו' לד (תש"ל), 81-77. [חזרה] [9] על תהליך ההתפצלות של הסוגים הספרותיים מתוך הספרות התלמודית־המדרשית ראה: דן, 'ספרות המוסר והדרוש', 11-8. [חזרה] [10] על העלאתן של הוראות המסורה על הכתב ראה: קלאר, שם, 5-4; ייבין, מסורה, 88-86; דותן, מסורה, טורים 1417-1416. [חזרה] [11] סקירות מסכמות על שיטות הניקוד העברית: מורג, ניקוד, 856-837; דותן, שם, טורים 1466-1433 (ואצלו גם דיון בשיטות הטעמים השונות). [חזרה] [12] סיגולם של חומרי המסורה מבחינת תוכנם ומצד עיצוב תכונות היסוד של מהות היצירה הדקדוקית בראשיתה עניין הם למחקר מיוחד. [חזרה] [13] על קריאת התורה במסגרת תפילת הציבור עיין י"מ אלבוגן, 'התפילה בישראל', תל־אביב תשל"ב (תרגום המהדורה השלישית של המקור הגרמני, לייפציג 1913), 139-117; פליישר, 'שירת הקודש', 38-33. [חזרה] [14] עיין לוי, מאמר השווא, עמ' לה (מובאים שם דברי המדקדק הארצישראלי אבו אלפרג' הרון מתוך ההקדמה הכללית לספר 'הדאיה אלקאר' בנוסחו הארוך). [חזרה] [15] על תורת הקריאה בקוראן בתחומי הלשון הערבית ראה: O. Pretzel. ‘DieWissenschaft der Koranlesung’, Islamica 6 (1934), pp. 1-35, 290-332. [חזרה] [16] התפלגות המִבטא העברי בעדות ישראל היא תוצאה של תהליך ממושך, שתחילתו נעוצה בררכי הגייה שונות של העברית בזמנים קדומים, שבאו במסורת לכל עדה ועדה, והמשכו נסמך על הרגלי הדיבור של הלשון הישירה (הלועזית־יהודית), שנהגה בכל מקום ומקום. לעניין השפעתה של לשון הדיבור על הלשון הליטורגית עיין מורג, העברית, 281-275. [חזרה] [17] 'הדאיה אלקאר' הארוך, כ"י לנינגרד (כיום: הספריה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג), אוסף פירקוביץ השני, מס' 2390, עמ' 5א; נדפס: לוי, מאמר השווא, עמ' לה; B. Chiesa, The Emergence of Hebrew Biblical Pointing, Frankfurta/Main p. 33 (הקדמת 'הדאיה אלקאר' בספרו של קייזה חזרה ונדפסה ותורגמה לאנגלית). [חזרה] [18] 'הדאיה אלקאר' הארוך, כ"י לנינגרד הנ"ל, עמ' 5‏ב. (בנדפס: לוי, מאמר השווא, עמ' לה). [חזרה] [19] 'כתאב אלאנואר ואלמראקב' ('ספר המאורות ומגדלי הצופים'), מהדורת לי נימוי, א, ניו יורק 1939, עמ' 141. [חזרה] [20] קלאר, 'מחקרים ועיונים', עמ' 327. [חזרה] [21] 'הדאיה אלקאר' הארוך, כ"י לנינגרד, עמ' 5א (בנדפס: לוי, מאמר השווא, עמ' לד). [חזרה] [22] כדרש על הפסוק: 'ויקראו בספר בתורת האלהים מפרש ושוֹם שכל ויבינו במקרא' (נחמ' ח, ח). [חזרה] [23] על היישוב היהודי שנתקיים בארץ־ישראל לאחר חורבן הבית ואיבוד העצמאות המדינית, עיין: ‏מ' איש־שלום, 'בצילן של מלכויות – תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל', תל־אביב תשל"ו, עמ' 26-19. [חזרה] [24] 'הדאיה אלקאר', הנוסח המקוצר (אלמכׄתצר), קטעי גניזה קיימברידג' T.S. Ar.31/79 ואוקספורד Heb.e.76, fo. 2. [חזרה] [25] תרגום עברי קדום של מכׄתצר 'הדאיה אלקאר', הנושא את השם 'ספר הוריית הקורא', נשתמר בכ"י אוקספורד 1465, עמ' 241ב-250א (ובכתבי־יד אחרים). על נוסחי 'הדאיה אלקאר' ותרגומי המכׄתצר ועיבודיו ראה א' אלדר, שער מקומות החיתוך (להלן פרק 2), 235-234. [חזרה] [26] ראה: איש־שלום, שם, 185-184; ש' קליין, 'ארץ הגליל מימי העליה מבבל עד חתימת התלמוד', ירושלים תש"ו, עמ' 78 ואילך. [חזרה] [27] 'הדאיה אלקאר' הארוך, כ"י לנינגרד, עמ' 5ב; בנדפס: לוי, מאמר השווא, עמ' לה. [חזרה] [28] שני הצירופים הראשונים נטבעו על־ידי כותב מאמר זה; הצירוף 'קונטרסי המסורה' נטבע על־ידי א' דותן במהדורת 'דקדוקי הטעמים' שלו. [חזרה] [29] לוי, מאמר השווא, עמ' ל; ועיין דותן, דקה"ט, א, 11-10. [חזרה] [30] ראה דותן, שם, עמ' 9. [חזרה] [31] ‏דותן, שם, עמ' 4-3, 9-7. [חזרה] [32] דותן, שם, עמ' 9. [חזרה] [33] 'ספר דקדוקי הטעמים לרבי אהרן בן משה בן־אשר עם מסורות עתיקות אחרות להבין יסודות המקרא ודרכי ישר לשונו', מהדורת י' בער וה"ל שטראק, לייפציג 1879. [חזרה] [34] על מהדורת בער ושטראק עיין: דותן, דקה"ט, הקדמה, עמ' ז; המבוא, עמ' 1. [חזרה] [35] עיין דותן, שם, עמ' 13, 25-24. [חזרה] [36] קביעת סוף המאה האחת־עשרה כתאריך שקיעתו של מחקר הדקדוק בתחומי 'תורת הקריאה' היא קביעה משוערת בלבד. [חזרה] [37] עיין D.D. de Lacy O’Leary, How Greek Science Passed to the Arabs, London1949; F.E. Peters, Aristotle and the Arabs – The Aristotelian Tradition in Islam, New York and London 1968; R. Walzer, Greek into Arabic, Oxford 1962. [חזרה] [38] ראה M. Inostranzev, Iranian Influence on Moslem Literature, Bombay1918; דן, 'ספרות המוסר והדרוש', 29. [חזרה] [39] ספרות הדקדוק הערבי צמחה במאה השמינית בעיראק והגיעה לשיא גיבושה ופיתוחה ב'אלכתאב' של סיבויה (מת בסמוך לשנת 800). סקירה על מחקר הלשון הערבית בימי־הביניים: י' גולדציהר, 'קיצור תולדות הספרות הערבית', ירושלים תשל"ט, עמ' 65-51. סקירה על המסורת הדקדוקית של הערבים: H.Fleisch, Arabica 3 (1957), pp. 1-22. עיין להלן בנספח ב'. [חזרה] [40] על השפעות השיטה היוונית בהתגבשות החשיבה הדקדוקית של הערבים ראה: J.B. Fischer, JQR 53 (1962), pp. 1-21; 54 (1967), pp. 132-160; F. Rundgren, Acta Societatis Linguisticae Upsaliensis 2 (1976), pp. 119-144; C.H.M. Versteegh, Greek Elements in Arabic Linguistic Thinking, Leiden 1977; idem, ZAL 4 (1980), pp. 7-30. ‏ [חזרה] [41] על הדקדוק בעולם היווני־הרומי: H. Steinthal, Geschichte derSprachwissenschaft bei den Griechen und Römern, Berlin 18902; R.H. Robins, Ancient and Mediaeval Grammatical Theory in Europe, New York and London 1951, pp. 1-42 ‏; ליונס, בלשנות תיאורטית, 14-4. [חזרה] [42] על הפונטיקה בקרב הערבים: M. Bravmann, Materialien und Untersuchungenzu den phonetischen Lehren der Araber, Göttingen 1934; J. Cantineau, Études de linguistique arabe, Paris 1960, pp. 1-125; Kh. R. Semaan, Linguistics in the Middle Ages – Phonetics Studies in Early Islam, Leiden 1968. [חזרה] [43] על השפעות הש'טה ההודית על הפונטיקה הערבית: S. Wild, ZDMG 112(1962), pp. 291-298; idem, Das Kitab al-‘ain und die arabische Lexikographie, Wiesbaden 1965. [חזרה] [44] על הפונטיקה אצל ההודים: גרבל, חשיבה דקדוקית, 28-26; W.S. Allen,Phonetics in Ancient India, London 1953. [חזרה] [45] על היזקקות המשורר לכללי המדקדק, לשיקולי איסוריו והיתריו, עיין: גולדנברג, דוחק השיר, 141-117; פגיס, 'חידוש ומסורת', 61-58. [חזרה] [46] על חיבורו של ספר 'האגרון' עיין אלוני, אגרון, 25-19. [חזרה] [47] פגיס, שם, 51. [חזרה] [48] גולדנברג, דוחק השיר, 117; הנ"ל, עיונים, 124-122; פליישר, 'שירת הקודש', 416-414. [חזרה] [49] פגיס, 'חידוש ומסורת', 58-51, 64-62, 78 ואילך: טובי, תורת השיר, 325-323; 333-332. [חזרה] [50] גם במרכז הספרדי, בדורות שלאחר רס"ג, הוסיפו והתקיימו – ואף נתחזקו – הרוח הלאומית ומגמת התחייה המקראית, וגם שם הכריזו המדקדקים ובעקבותיהם המשוררים וחכמי תורת השירה (כרבי משה אבן עזרא), לויאליות למופת של צחות לשון המקרא. למדקדקי ספרד, כמו לרס"ג, העברית כלשון כתיבה היא עיקר. על תפיסת הצחות באסכולת שירת־החול הספרדית ראה פגיס, שם, 70-65; גולדנברג, דוחק השיר, 124; טובי, שם, 326-325 (פרופ' טובי מציין כי בעוד גישתו של רס"ג 'הייתה לאומית בעיקרה, הרי גישתם של אנשי ספרד הייתה אסתטית בעיקרה'). [חזרה] [51] לתורת הנטייה של רס"ג ראה גולדנברג, לוח הנטייה, 99-83. דין להעיר כי תורת הצורות של רס"ג, שלא כמו זו של ר' יהודה חיוג' וממשיכיו באסכולת הדקדוק הספרדית, 'אינה נזקקת לכלים של שורש ומשקל' (גולדנברג, שם, עמ' 86), שעל כן מתוארים בה פעלים ושמות בעיקר מצד ניקודם ושינויי ניקודם (שם, עמ' 87). [חזרה] [52] לסקירת תוכנו של ספר הדקדוק שכתב רס"ג עיין סקוז, רס"ג; דותן, אור ראשון, א, 264-180. [חזרה] [53] להתפתחותו של המושג 'דקדוק' ראה: ליונס, בלשנות תיאורטית, 9, 133. [חזרה] [54] פרסומים של שרידי חיבורים מונוגרפיים (להוציא 'הדאיה אלקאר'. ראה להלן הערות 61, 62): לוי, מאמר השווא; נ' אלוני, מדקדוק המסורה, 'לשוננו' יב (תש"ג), 155-145; הנ"ל, סדר הסימנים; הנ"ל, ספר הקולות, א; הנ"ל, ספר הקולות, ב; הנ"ל, ספר הקולות, ג; הנ"ל, עלי בן־יהודה; הנ"ל, 'לשוננו' לד (תש"ל), 105-75; הנ"ל, 'לשוננו' מז (תשמ"ג), 124-85; הנ"ל, 'לשוננו' לד (תש"ל). [חזרה] [55] מבוא, עמ' VI ‏(וכן בשער המהדורה). [חזרה] [56] שם, עמ' VI ‏; לוי, מאמר השווא, מבוא, עמ' 7-6; באכר, התחלות הדקדוק, עמ' 23; בארון, היסטוריה, 33-32. [חזרה] [57] ד' טנא (ספרות בלשנית, טור 1354) מגדיר את הספרות מן הטיפוס המסורתי־דקדוקי כך: While masoretic substantively is already grammaticaladjectivilely. [חזרה] [58] ב'הדאיה אלקאר' (במהדורתו הארוכה) מצאנו את הכינוי 'עלם צנאעה אלקראה' ('תורת, או מדע מלאכת הקריאה') מכוּ‏ון לאותו ענף בדקדוק המוקדש לעיסוק באותיות, בתנועות, בשוואים ובטעמי המקרא. [חזרה] [59] הפעילות היוצרת בשדה תורת הקריאה, שצמחה ופרחה בארץ־ישראל וסביבותיה, זכתה להמשך ישיר בארצות הנוצרים באירופה המערבית. כנגד זאת, לא דבקו בה יהודי ספרד המוסלמית, לא כתבו חיבורי דקדוק כדוגמת תורת הקריאה נוסח ארץ־ישראל ולא הזינו ממנה את חיבורי תורת הלשון שלהם. נכונותה של אסכולת הדקדוק האשכנזית (ש‏ם כולל למדקדקי גרמניה, צרפת הצפונית ואנגליה בימי־הביניים) להמשיך את המסורת הארץ־ישראלית הקדומה של תורת הקריאה עשויה להתבאר במציאוּת הרוחנית המיוחדת של יהדות אשכנז, שהייתה שונה במהותה משל יהדות ספרד. חכמי אשכנז נטו למן ראשית התגבשות תרבותם לקלוט מסורות־לימוד ולפתח ענפי יצירה שהיו להם שורשים יהודיים עמוקים, וכנגד זאת מנעו חדירה והתאזרחות של ענפי מדע ועיוּן, כתורת הלשון, שצמחו מעיקרם מהתרבות הערבית והיו ספוגים ביסודות ובדפוסי חשיבה ערביים. רק בהמשך התפתחותה של אשכנז, כשניתוקה התרבותי ממרכזי החוכמה בספרד נתרופף והלך, נפתח בה מכוח הישגיהם של מדקדקי האסכולה הספרדית תחום היצירה בתורת הלשון (אמנם רק בשולי רקמת חיי התרבות ולא במרכזם, כבספרד). ואולם, אף־על־פי שהחקירה הדקדוקית החדשה בגלילות אשכנז יוצרת בנוסח אסכולת ספרד אין היא מתנתקת ממסורות הדקדוק הקדומות, וחלקים נכבדים בחיבורי הדקדוק האשכנזיים עדיין מדברים בשמה של תורת הקריאה, ואכמ"ל. [חזרה] [60] ראה אלדר, תורת הקריאה, 42-40. [חזרה] [61] פרסומי קטעים מתוך הנוסחה הארוכה של 'הדאיה אלקאר': כ"ד גינצבורג, המסורה, ג, לונדון 1885, סעיף רמו, עמ' 49-43 (רובו של הפרק על טעמי אמ"ת, על־פי כ"י המוזיאון הבריטי Or. 2375‏, קטלוג מרגליות מס' 147); לוי, מאמר השווא, עמ' לד-לז (ההקדמה הכללית של החיבור, שרובה נשתמר בכ"י לנינגרד, אוסף פירקוביץ השני, מס' 2390); אלדר [להלן פרק 2]. [חזרה] [62] עד עתה ראו אור: הפרק על טעמי אמ"ת: W. Wickes, A Treatise on theAccentuation of the Three So-Called Poetical Book, Oxford 1881, pp. 102-117 ‏(על־פי ארבעה כתבי־יד מאוסף פירקוביץ השני שבספריית לנינגרד); ההקדמה והפרק על מקומות החיתוך של העיצורים: G. Busi, Henoch V(1983), pp. 371-395 (על־פי קטע גניזה מספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק ENA 4031‏); החלק הדקדוקי (ע"פ קטעי גניזה): אלדר, מכׄתצר הד"ק. [חזרה] [63] מהדורה ביקורתית של התרגום העברי שנעשה בימי־הביניים לקיצור 'הדאיה אלקאר' (אינה כוללת את החלק על טעמי המקרא) יצאה לאור בידי המלומד האיטלקי ג'וליו בוזי (בוזי, הור"ק‏). יסוד למהדורה זו שימש כ"י מילאנו, ספריית אמברוזיאנה A 186 Inf. (הועתק בשנת 1145 באיטליה), המחזיק נוסח מורחב בתוספות שאינן מגוף המקור הערבי (העתקה זו נושאת את הכותרת 'תוכן עזרא'). [חזרה] [64] לסקירת העניינים שספר 'הוריית הקורא' דן בהם (כפי שהם עולים ומצטרפים מכתבי־היד וקטעי הגניזה המכילים חלקים משתי מהדורותיו) ומסדרם על־פי יחידות החלוקה הראשיות והמשניות, שנקט המחבר בנוסחה הראשונה (הארוכה והמפורטת) של החיבור, ראה אלדר, תורת הקריאה, 13-10. [חזרה]