חרב הפרפר

1

סין, 758 לספירה – שושלת טאנג

האפריון שקע, ואייליי נאלצה להצמיד את ידיה לצדדים כדי לשמור על זקיפות. לצלילי זעקות הבהלה של משרתיה היטלטלה שוב קופסת העץ שבה שהתה והתרסקה לאדמה. היא התנשפה בזמן שכיסוי הראש המפואר נפל מחיקה והיא נזרקה ממקום מושבה. תחושת לחץ החלה להתהוות בבטנה, והיא התאמצה להישאר רגועה.

אי אפשר היה לטעות בפירוש הצליל שהיא שמעה אחר כך. התנגשות מתכת במתכת, ממש מעבר לווילון שכיסה את האפריון שהוביל אותה לחתונה. מהלומת חרב, צליל שאליו התעוררה מדי בוקר ועם פעימות לב הולמות בחזה, היא התאמצה להשתחרר מתסבוכת המשי האדום שנכרכה סביב קרסוליה. החצאית הזאת, כמו כל לבושה, היתה עמוסה בכבדות בתכשיטים ובשם לי שנכתב מאה פעמים ברקמה.

היא גיששה מאחורי הכריות המרופדות של מושבה וחיפשה אחר חרבותיה כאחוזת טירוף. היא הניחה אותן שם בעצמה מפני שהיתה זקוקה לאיזושהי תזכורת לבית, כפי שנערה אחרת היתה עשויה למצוא נחמה בבובה מתקופת ילדותה.

לבסוף ידיה נכרכו סביב הידית. היא הידקה את אחיזתה בניסיון להפסיק לרעוד. מבחוץ נשמעו צלילי הלחימה בעוצמה חזקה יותר. היא התעלמה מהקול הפנימי שאמר לה שזה טירוף, והיא שחררה את החרבות לחופשי. ללהבים הקצרים בקושי היה מקום במרחב הדחוס. לא היה לה פנאי להיסוסים, לא כאשר כל כך הרבה מוטל על כף המאזניים. היא הסיטה הצידה את הווילון בחוד חרבה.

שטף קרני האור היכה אותה בעיוורון זמני. המשרתים התפזרו מסביבה כלהקת עגורנים ונטשו את כל העמדות. היא מצמצה בעיניה והתמקדה בדמות המגושמת שחסמה את הכניסה וזקפה את חרבותיה במגננה.

ואז נשמעה זעקה מוכרת, "גונג ג'וּ!"

ווּ הזקן, הסגן הקשיש, נחפז אליה בזמן שהיא ניצבה בפני הזר. המשמר המזוין שלה נלחם בכנופיית תוקפים. בסערת הבלבול שהשתררה, היא לא הצליחה להבדיל בין הלוחמים.

ווּ הסתיר אותה מאחורי מעטה האפריון. הקמטים סביב עיניו העמיקו. גונג ג'וּ, עלייך ללכת עכשיו."

"איתם?"

היא הביטה בבריונים שעמדו סביבה. ווּ נחל קצת יותר מדי הצלחה במציאת גברים שיתחזו לשודדים.

"יש בגדים וכסף."

ווּ חילק הוראות, וה'שודד' הראשי נאחז בזרועה. מתוך אינסטינקט היא התחפרה בעקביה בניסיון להתנגד לו. הכול השתנה במהירות מסחררת, אולם היא ידעה שאין כל דרך חזרה.

הזר הרפה מאחיזתו, אך לא שחרר אותה. זו הצגה, היא הזכירה לעצמה בעודה נאבקת בבהלה שאחזה בחזה שלה.

"לא נותר עוד זמן," ווּ התחנן.

"לא אשכח את נאמנותך."

היא הניחה לעצמה להיגרר דרך העצים, וכשלה בצעדיה בניסיון לשמור על קצבה של הכנופיה המרופטת. מי היו הגברים האלה שווּ הזקן גייס? היא הביטה לאחור וראתה אותו ניצב ליד האפריון ההפוך, וכתפיו היו שמוטות כאילו שסחב עליהן שק אבנים. הסוד שחשף בפניה לפני יומיים הכביד גם על כתפיה. איי לי קיוותה שתוכל לבטוח בו.

אלוהים אדירים, ניחוח האורז המתבשל מעולם לא היה כה מתוק.

בטנו של ריאם התכווצה בזמן שהוא הביט לאורך כביש העפר. הפונדק תחת כיפת השמיים היה ריק מאדם, מלבד לטבח שבחש בסיר הברזל המונח על האש. המקום כולו לא היה יותר מאשר צריף באמצע קרחת יער: ארבע קורות סיפקו תמיכה לגג המכוסה בסכך. ספסלי עץ פשוטים אפשרו למטיילים העייפים לנוח בין עיר לעיר ולהתכבד במזון ובשתייה.

מטיילים עם מטבעות, כמובן. המתכת היחידה שבה נגע ריאם בחודשים האחרונים היתה פלדת חרבו, והוא היה רעב מספיק כדי כמעט לאכול אותה.

בעל הפונדק ישב בכניסה, כחוש מראה ומחבל תחבולות בחלוקו השחור, בזמן שהביט לאורך הנתיב הריק. בשני הכיוונים לא היו אלא סבכי שיחים. כביש עפר בודד חתך דרך החורשה והוביל אל הדוכן.

ריאם כיסה את ראשו בברדס בתנועה חדה ונסוג אל הצל. הוא היה גדול מדי, ועורו היה חיוור מדי. הוא היה ברברי באימפריה הסינית. באי גואי, כך הם כינו אותו. שד לבן. איש רפאים.

הוא נאבק בכבודו, והיה מוכן להתחנן אם היה עליו לעשות זאת. לפני שיכול היה לגשת, הופיעה דמות באור המסנוור של שמש אחר הצהריים. בעל הפונדק ניעור לחיים וקיבל את האורח לפונדק בברכה.

חואנינג, גואידזו, חואנינג, התנפל עליו הבעלים. ראשו עלה וירד בזמן שהוא השתחווה שוב ושוב.

ברוך הבא, אדוני, ברוך הבא.

ארבע גברים נכנסו פנימה בעקבות המטייל הראשון והשליכו על השולחן את כלי נשקם בהמולה גדולה. נוכחותם אילצה את ריאם לחזור להסתתר מתחת לענפים. ותוך פעימת לב מאוחר יותר הוא הבין מה הפריע לו. במרכז החבורה הקשוחה הזאת לא היה גבר. לא בהתחשב במותניים שהתנודדו ככה. הוא טעה לגבי דברים רבים, אך לא ניתן היה לטעות לגבי הדם שאינסטינקטיבית רתח בגופו נוכח המראה שלה.

האישה לבשה טוניקה אפרפרה מעל מכנס מרושל. כובע צמר כיסה את שערה. בהתחשב בגובה שלה, אפשר היה לחשוב שמדובר באיזה נער גבוה ורזה. היא עטתה ארשת של ביטחון מתנשא בזמן שפנתה אל הבעלים. התנהגות ההולמת זכר ממעמד גבוה.

ריאם הכיר את חוקי המעמד. בתור זר הוא היה היצור הנמוך ביותר בסולם, מעט מעל מצורעים וכלבים משוטטים. זו היתה אחת מהסיבות לכך שהוא הסתובב באזורים הנידחים, בניסיון להימנע מעימותים. התקווה לארוחה חמה פיתתה אותו לצאת אל המרחב הפתוח. מראה האישה הזאת פיתה אותו בדרך אחרת. מתחת לבגדיה המרושלים היא התנועעה בחן קליל שגרם ללבו לפעום במהירות. הוא שכח את התענוג הלא הגיוני הנובע מהסחת הדעת מנערה יפה. מלבד לאינסטינקט הזכרי המעוות המשיכה הנחישות שבה בתחבולתה והעלתה חיוך על פניו.

הוא לא היה היחיד שמיקד בה את כל תשומת לבו. הבעלים העיף מבט בוחן מעבר לכתפו בזמן ששוחח עם הטבח, ואז חזר ללבוש את הארשת הכנועה בזמן ששב לשולחן בעודו מאזן את קערות מרק האורז על המגש. כפי שנראה, האישה הפריזה בהערכתה את יעילות התחפושת שלה.

הבעלים הניח את הקערה האחרונה לפני לקוחותיו ונשא מבטו אליהם. פיו התעקל לכדי הבעה מאיימת ברגע שהבחין בריאם מעבר לכביש.

"תסתלק מכאן!" הוא התקדם לקצה הדוכן. "חתיכת בן כלבה חסר תועלת."

ריאם הניח לידו לגשת אל החרב המוסתרת תחת גלימתו. הוא היה בקיא בשמירה על זכות השתיקה, אולם היום קרני השמש קדחו בו כמו מחטי במבוק, והכאב בבטנו גרם לו להרגשה חלולה עוד יותר. בנסיבות רגילות הוא לא היה חושב להשתמש בנשקו נגד השוטה הזה, אולם הוא החל לשקול את העניין ברצינות ככל שההתעללות המילולית נמשכה. זה היה כמו להיות מנוקר למוות בידי תרנגול זועם.

הוא חרק בשיניו. "האיש הזקן לא שולט בכביש הזה," הוא מלמל.

לפחות זה מה שהוא קיווה שאמר. לאחר כל השנים שבילה בחלק הזה של העולם, הוא הצליח להתבטא רק באמצעות עלבונות גסים ומילות חיזור.

התרנגול התכופף בפנים והופיע בשנית כאשר בידו אלה גדולה יותר מידו. ריאם הזדקף במלואו בנהמת אזהרה. ממקום מושבה שרבבה האישה את צווארה נוכח המטרד. הגברים סביבה הסתובבו בבת אחת. ארבעתם נעצו בו מבטים קרירים. הוא הותיר בהם רושם נפלא.

"תניח לו, דוד." קולה של האישה נשמע בבירור לאורך הכביש, ועוצמתה הופחתה בניסיון לחזק את העמדת פניה. "הוא לא מתכוון לפגוע בך."

הבעלים נסוג לאחור ומלמל משהו על שדים זרים. האישה קמה על רגליה, וגופו של ריאם נעשה נוקשה כנגד העץ. כעת הגיע הזמן לעזוב, אולם עקשנותו המופרזת השאירה אותו במקומו. עקשנות או סקרנות פזיזה.

הוא מיקד את תשומת לבו במגפיה בזמן שהתקרבה אליו. ידיתו של כלי נשק הונחה על קצה העור השזוף. הוא תהה אם היא תדע להשתמש בו במיומנות.

"אתה רעב, אח?"

היא נשאה אליו את קערתה והושיטה את ידה בזהירות רבה, כאילו שהיא ניגשת לחיית פרא. אדי האורז נשאו אל אפו רמזים של ג'ינג'ר ובצל ירוק, ובטנו התפתלה בפיתולים קטנים וחמדניים.

הוא היה מודע היטב לרושם שבוודאי עשה עליה. עוד אחד מאינספור הנוודים והקבצנים המשוטטים באימפריה מאז התמוטטות המשטר הישן. כנגד שיקול דעתו הבריא, הוא זקף את ראשו, ולשבריר שנייה שכח שהוא אבוד וגווע ברעב.

עיניה התרחבו בזמן שפגשה במבטו. עיניים חומות-אדמדמות כצבע העלים המתחלפים בסתיו. הוא לא הצליח להבין כיצד מישהו יכול לחשוב שהיא גבר.

כעת, משהיא ראתה את דמותו, הוא חשב שהיא תירתע בחשש או בגועל, או גרוע מכך, ברחמים. במקום זאת היא התייחסה אליו בסקרנות גלויה. מלבד אדיבות, היתה זו התגובה האחרונה שלהּ הוא היה מצפה.

"שיה שיה." הוא מלמל את תודותיו בזמן שלקח את המזון מידיה. כל המילים שהכיר היו בלתי הולמות לרגע הזה.

היא הנהנה בשתיקה, נסוגה לאחור והוסיפה לבהות בו. היא הסירה ממנו את עיניה רק כאשר שבה אל בני לווייתה. עד אז האורז כבר הספיק להתקרר. הוא חיסל אותו בשלוש בליעות והניח את הקערה על הרצפה, ואז ניסה להעיף מבט חטוף אחרון.

בתוך הצריף סיימו חברי הקבוצה את ארוחתה במעט פטפוטים והשליכו אל השולחן תפזורת מטבעות נחושת. כאשר היא פנתה ללכת משם, כבשה אותה תחושת חורבן, אך היא אכן הסבה מבטה לאחור. אחרי הכול, שניהם היו במסתור – הוא מאחורי צללים, והאישה מאחורי תחפושתה.

ברגע שהיא נעלמה לאורך השביל, הוא בקושי הספיק להתיישר לפני שהאיש הזקן שב עם האלה והלשון הארסית שלו. ריאם הפנה את גבו לשטף העלבונות.

הוא הלך מערבה בעייפות, כפי שעשה במשך החודש האחרון. השאריות האחרונות של הלגיון שלהם נותרו באדמות הביצה מחוץ לגבול הצפוני-מערבי. ייתכן שהוא כבר לא יתקבל בברכה, אך לא נותר לו לאן ללכת.

לפני חמש שנים הם לחמו והתקדמו לאורך נתיבי המשי המובילים לקצה אימפריית טאנג. הקיסר סבל את נוכחותם, אולם קרוב לוודאי שטעותו החמורה האחרונה החריבה כל תקווה להפסקת אש לאורך זמן.

בחלוף מאה צעדים מהפונדק החלו רגליו להיגרר. הוא היטלטל מצד לצד והופתע מצעדיו הכושלים. תחושה מעקצצת התגנבה לקצות אצבעותיו ובהונות רגלו. תחושה זו היתה מוכרת לו היטב. ראשו היה כבד, הוא איבד שיווי משקל, ולשונו היתה כבדה בתוך פיו.

הוא היה שיכור.

לא שיכור, אלא מסומם. היפהפייה הקטנה סיממה אותו ואז נטשה אותו... אך לא היה בכך כל היגיון. הוא קילל והניד בראשו בניסיון לסלק את הערפל שבגולגולתו. הוא התקשה לחשוב אפילו יותר משהוא התקשה לזוז.

האישה נתנה לו מהאוכל שלה... פירוש הדבר שהסם היה מיועד אליה.

הוא הושיט יד לעבר חרבו, ואז קפא כשאצבעותיו אוחזות בידית. היה זה דחף מהסוג שכמעט הביא למותו. ראשו הסתחרר מהחומר שהם הגניבו לתוך האורז. הוא ניסה לרדת לעומק הסיפור. הוא היה זר. הוא לא ידע דבר אודותיה או אודות שומרי הראש שלה. אך העיניים המבהילות שלה הביטו בו כאילו הוא היה יותר מאשר חיה ותו לא.

לעזאזל עם הכול.

הוא הרים את רגליו הכבדות כעופרת, אילץ את עצמו להסתובב ושלף את חרבו בעודו כושל בצעדיו לעבר הפונדק. הבעלים הזקן צווח נוכח מראהו. ערימת הקערות התנפצה אל הרצפה בזמן שהאיש ניסה למצוא מחסה. ריאם חלף על פניו בריצה והמשיך אל השביל.

הוא שמע צעקות במרחק ושיסע את השיחים במרדפו אחריהן. ענפים היכו בו בחוזקה ושרטו את זרועותיו ופניו. הוא כשל בצעדיו לעבר קרחת יער, ובבת אחת הכול הוטח בראשו: חבטות הצעדים והבזק הפלדה. תריסר שודדים חמושים בסכינים הקיפו את הלוחמים מהפונדק. ריאם מצמץ מבעד לערפל המאפיל על עיניו וחיפש את הבחורה.

היא שמרה על עמדתה במרכז החבורה ואחזה חרב אחת בכל יד. החרבות התעופפו בתנועה מסחררת. ריאם הסתער קדימה והתנגש עם כתפו באחד מיריביה ואז נעץ את ידית חרבו בגולגולתו של האיש. השודד קרס אל האדמה.

אחד הובס. בפרץ של שביעות רצון הוא הסתובב אליה והתאמץ לומר את המילים הנכונות. "אני חבר –"

המגף שלה ננעצה היישר במפשעתו.

כאב עז התפוצץ לאורך גופו. כאב עוצמתי עד כדי בחילה. היה עליו להשאיר אותה בידי הזאבים.

ללא רחמים היא הסתערה לעברו בחרבות שלופות בזמן שהוא התכווץ מרוב כאב. הוא הרים את חרבו והדף את מכותיה שוב ושוב. אלוהים אדירים, כמה שהיא מהירה. הוא דחף אותה הצידה בגסות. גופו התחנן ליפול לאדמה.

"אני כאן לעזרתך," הוא זעק.

"ידה נעצרה באמצע המהלומה, בזמן שהיא התמקדה בו. עוד אחד מבני לווייתה התמוטט בזמן שהסמים החלו לפעול, והשודדים הוסיפו להתקרב. היא הסתובבה בחרבות מורמות, מוכנה לפגוש בתוקף הבא.

הקרב נמשך מבחינתו בשברי שברים. הוא שוב איבד הכרה, ואחר כך שב להכרה. בעוד דקות הוא יהיה חסר כל תועלת. הוא אחז בידה של האישה.

"יותר מדי," הוא הצליח לומר.

היא היססה וסרקה את השדה לפני שהלכה איתו. שודדים נוספים ניסו לרדוף אחריהם, אך הוא גירש אותם על ידי הנפת חרבו בפראות. ואז הוא רץ. העשבים הגבוהים היכו בו בזמן שעולמו היטלטל. הוא מצמץ, וכאשר פקח את עיניו היתה הסביבה זרה לו. האישה התקדמה במהירות וצעקה לעברו דבר מה. הוא כשל בצעדיו והדבר הבא שקלט היה משטח הקרקע הנוקשה כנגד סנטרו.

הטעם העכור של דם ועפר חלחל לתוך פיו. הוא ירק והתגלגל על צדו תוך כדי גרירת ידיו ורגליו. הוא כבר לא היה יכול להרגיש אותם. הוא כבר לא היה יכול להרגיש דבר.

הלוחמת הביטה עליו מלמעלה, ושפתיה נעו בדממה. הוא נאבק בחשכה שפיתתה את עפעפיו להיסגר, אך האדמה היתה כל כך נוחה ונעימה. הוא כבר לא הצליח להתנגד והניח לעיניו להיעצם. הוא קיווה שהוא יזכה לפקוח אותן בשנית.

הזר שכב על גבו בתוך עשבי הפרא הגבוהים בזמן שנשימתו המתה עמוק בתוך חזהו. איי לי אחזה באחת מכתפיו ונענעה אותו בכל כוחה.

הגבר הזה היה חזק כמו שור.

באנחה היא העיפה מבט לעבר שורת העצים והטתה את אוזנה. לא נשמעו צעדים. אף אחד אינו רודף אחריהם. השיחים הסבוכים מספקים מחסה, אך אם הם ימצאו אותה, זה יהיה סופה. היא לא ידעה את זהות תוקפיה, אך היא קיוותה שהם לא יותר מאשר פורעי חוק. היא התפללה שהם לא נשלחו לקחת אותה בחזרה אל לי טאו.

למרות שתוקפיה מנסים לאתר אותה מבעד לעצים, היא איננה יכולה לנטוש את הברברי בעודו חסר אונים. היא מחתה את הזיעה ממצחה והסתובבה לכיוונו. במבט ראשון הדהימו אותה עורו החיוור ושערו הבהיר. כאשר הוא דיבר בלשונה, היא נמלטה ממנו כמו איכרה בעלת אמונות טפלות, אך מקרוב הוא לא נראה כרוח רפאים או שד. רק כאדם. אדם בעל חזות פראית, שאולי היה משוגע, ושהציל את חייה.

הוא ישן כאריה הרובץ על הדשא. זיפים צהבהבים חספסו את לסתו וגרמו לו להיראות כאילו שפניו סותתו מאבן ולא טרחו להבריק אותן. שנתו החדירה בה אומץ, והיא הושיטה יד כדי להסיט את שערותיו ולהביט בו ביתר יסודיות. קצות אצבעותיה שפשפו את הקצה של צלקת מעל אוזנו. היא נסוגה לאחור והעיפה בו מבט נוסף כדי לוודא שהוא ישן. ואז, מרותקת, היא עקבה באצבעה אחר נתיב הפצע הישן.

כאשר היא הבחינה בו לראשונה מסתתר בצדי הדרך, יצא לבה אליו. הוא היה אחת מאותן נשמות אומללות שנאלצו לנוע אנה ואנה לאחר המרידות האחרונות. כעת היא ידעה שהוא מהגברים שיכולים להסתער היישר לתוך מוקד הקרב ללא כל חשש.

ידיו נותרו מהודקות סביב ידית חרבו. רשת של חריצים וגומות עיטרה את הלהב. אביה היה מכנה אותה חרב עם עבר, חרב שיש לכבדה כראוי. אחיה וגברים אחרים היו נתונים לפקודת אביו, לכן היא בילתה את כל חייה בחברת לוחמים. לוחם חרב כה מפחיד כמו הגבר הזה בוודאי היה במצב נואש אם היה עליו להתחנן למזון כמו איכר פשוט.

הוא נחלץ לעזרתה חרף צרותיו. לא יהיה זה מכובד מצדה לזנוח אותו כעת, חרף היותו ברברי. היא אחזה בחרבותיה ונעמדה על המשמר. אבות אבותיה לא היו מצפים ממנה לפחות מכך. אפילו הרוח של האח הרביעי תבין.

היא סובבה את החרבות בחוסר מנוחה וניסתה להתכוונן לרשרוש העלים ולשירת הציפורים הרפה. היערות נמשכו עד אינסוף, ונדמה שהיא לעולם לא תגיע הביתה. היא מעולם לא עשתה דבר כה מרדני, אולם אבא הבטיח אותה לגבר שבו הוא ראה בן ברית. הוא לא ידע כי לי טאו היה שקרן. לא בלבד שהוא זמם מזימות נגדם מאז שהקיסר הקודם מת ללא יורש עצר, הוא עשה דברים הרבה יותר חמורים מכך. ברגע שהזר יתעורר, יהיה עליה להזדרז הביתה.

כאשר הברברי התעורר לבסוף, השמש החלה לרדת ולשטוף את החורשה באור צהבהב. הצל הארוך שלה כיסה אותו בזמן שעפעפיו נפקחו לרווחה. הוא השמיע קול מבוהל, אחז בחרבו ונעמד על רגליו.

היא זקפה את חרבותיה במגננה. בהתחשב בהיותו חסון כמו שור, הוא היה זריז להפליא. יהיה עליה לזכור זאת.

"מי אתה?" היא דרשה. "מדוע אתה מסכן את חייך למען אדם זר?"

הוא העיף בה מבט והתאמץ להתרכז. ואז הוא נפל חזרה על ברכיו והצמיד את כפות ידיו לעיניו. "בבקשה. לאט."

חלק מסנטרו נשרט במהלך נפילתו. הוא סקר במבט מבולבל את המחסום שהקימו העצים, ונראה פגוע להפליא חרף העוצמה שהיתה ניכרת בו.

היא החליקה בזהירות חרב אחת אל מגפה וחיפשה בתרמיל הגב שהיה תלוי על כתפה. היא הושיטה לו נאד מים והתבוננה בפליאה בעודו לוגם לגימה ארוכה. כתבים מלפני מאות שנים הכריזו על האימפריה הגדולה של המערב כעל ארץ של ענקים גבוהים ורבי עוצמה. לראשונה נדמה שהתיאורים לא היו מופרזים.

"נשארת," הוא אמר בהפתעה מסוימת בזמן שהחזיר לה את נאד המים.

"הייתי חייבת לך."

פינת פיו התעקלה מעלה, ועיניו התכולות סקרו אותה. "המחזה שלך הוא תשלום הולם עבורי."

היא בוודאי התבלבלה מתערובת הניבים בדיבורו ומהטיית קולו האכזרית. גבר לא היה משתמש בטון דיבור כה ממותק בזמן שהיא מחופשת כך.

היא יישרה את כתפיה. "היכן למדת לדבר?"

"מדוע?"

"נשמע כאילו שלמדת בבית בושת."

הוא התפוצץ וכתפיו הרחבות רעדו מרוב צחוק. "אני לא אכחיש," הוא אמר בחיוך.

מילות שפת אמו צרמו באוזניה, אך היא זיהתה אותם. "אני יכולה לנסות לדבר בשפתך," היא הציעה.

"את בקיאה בה?" קמט עמוק הופיע מעל מצחו. "מעטים באימפריה דוברים את שפתי."

היא סגרה את פיה ונשכה את שפתה התחתונה. "אבי סוחר בתה. הוא נוסע הרחק מעבר לאימפריה לאורך נתיבי המסחר."

ההסבר נשמע לכל היותר קלוש, אולם הבעת פניו נרגעה. "קוראים לי ריאם."

"ריאם." היא בחנה את צליל שמו. "מה משמעות שמך?"

הוא נשאר לשבת בין העשבים וזרועותיו התנדנדו על ברכיו בהיסח דעת. "אין שום משמעות."

לא צוין שם משפחה כפי שנהוג לעשות. היא לא טרחה לברר שמא הדבר ייחשב כגסות.

"שמי לי ושם משפחתי צ'אנג. אתה יכול לקרוא לי האח לי."

"אח? כולם יכולים לראות שאת אישה."

ידה התהדקה סביב החרב. לפתע היא לא אהבה את החיוך ששלח לעברה.

"אינני מתכוון לפגוע בך," הוא הזדרז לומר והרים את ידיו, כשכפות ידיו כלפי חוץ. "נתקלתי בכנופיית גברים עם סכינים בניסיון להגן עלייך, זוכרת? ובתמורה לטרחתי קיבלתי ממך בעיטה הגונה."

היא הסמיקה בזמן שנזכרה היכן בדיוק בעטה בו. "קוראים לי צ'אנג אייליי," היא התרככה ואמרה.

"אייליי. זה שם יפה."

היא התעלמה מהמחמאה. "מדוע זר כמוך נמצא כה עמוק בתוך האימפריה?"

"מדוע אישה כמוך מטיילת לבדה עם חבורת גברים?"

עיניו פגשו בעיניה ביציבות, כאילו שהיא המוזרה משניהם. עם כל רגע שחלף היא נעשתה יותר סקרנית לגביו, אך זה לא יהיה רעיון טוב להתמהמה ביערות עם ברברי.

"אני רואה שכעת אינך פצוע." היא הואילה להעיף בו מבט אחרון. "אם כך, היה שלום."

"רגע, לאן את הולכת?"

הוא נעמד על רגליו ונשימתה נעתקה בזמן שהוא ניצב מולה במלוא גובהו. מבטה התקדם מחזהו הרחב ופגש בעיניו. הן היו כה חיוורות, כמו שמיים בהירים ונקיים מעננים. "אני – אני צריכה לחזור אל שומרי הראש שלי," היא גמגמה ולפתע גרונה התייבש. "הם יחפשו אותי."

"את בטוחה שזה רצונך?"

הוא המשיך לחסום את נתיבה. גודלו אפשר לו להכניע אותה בקלות, אולם בפניו לא ניכר אלא רגש דאגה. משהו אמר לה שהוא לא מהגברים שמסוגלים להפעיל את כוחם נגד אישה.

"מה כוונתך?" היא שאלה.

"האורז הזה היה מיועד לך. לא משנה מה היה בפנים, היה זה מספיק כדי להבריח אותך מחוץ למחוז לפני שהספקת להתעורר. פנים כשלך יניבו רווחים גבוהים במאורות התענוגות." תחושת בחילה התפתלה בקיבתה. "שומרי הראש שלי לא יבגדו בי."

"כמה זמן את מכירה אותם?"

היא התעסקה בקולר של הטוניקה שהיתה גדולה עליה. ווּ הזקן שכר את הגברים האלה בנסיבות קשות, אך היא ידעה שלא ניתן לקנות נאמנות בכסף. גם לא בכל הזהב שקיים. "השמש עוד מעט תשקע," הוא אמר והביט בשמיים. "כדאי שתישארי כאן, למקרה שהנבלות האלה עדיין בסביבה."

לבלות את הלילה כאן בחברתו, כאשר אין אף אדם בסביבתם הקרובה? לבה השמיע קולות עמומים, כאילו שהוא מנסה לחמוק מהאריג ההדוק הכרוך סביב שדיה. הוא הציל אותה. אין לה סיבה לחשוש מפניו, אך אכן היה בו משהו פראי ומסוכן. גברי. יאנג. הוא עמד קרוב מדי, קרוב מספיק כדי שתקלוט את ניחוחו – תערובת מפתה של עור וריח העצים בסתיו שהזמינה אותה להתגרות בגורל. אסור לה להוריד את המגננות שלה.

היא נשמה נשימה מרגיעה ונסוגה לאחור. "כיצד אוכל לדעת שאהיה בטוחה כאן?"

"לא תרצי להתייצב לבדך בפני המבריחים האלה." הוא התבונן בה בחצי חיוך. "אלא אם כן בכוונתך להבריח אותם באמצעות הסכינים האלה שלך."

"אלה אינם סכינים. אלה חרבות פרפר." היא הרחיקה את הלהב השנייה.

"בבוקר תוכלי להמשיך בדרכך," הוא אמר. "לא אגע בך, אם זה מה שמפחיד אותך. אבעיר מדורה." הוא התרחק והלך לקושש עצים והעניק לה זמן להרהר.

דבריו נשמעו הגיוניים. שומריה הובסו בקלות רבה מדי. מישהו מהם בגד בה. ברגע שלי טאו ישמע על היעלמותה, הוא ישלח את אנשים לפשוט על האזור בהמוניהם. האינסטינקט שלה אמר שעליה להמשיך לנוע, אך לאן? היא היתה תקועה במחוז הדרומי, ובנוסף לכך הלילה עמד לרדת והיא לא ידעה לאן עליה ללכת. היא שילבה את כפות ידיה והרכינה את ראשה בהרהור.

מבטה הוסט לעבר החרב בחגורתו של הזר. הלהב היה גדול יותר מהלהבים של חיילי האימפריה. כלי נשק שנועד לבקע שריונות ולרסק עצמות. הוא השתמש בו במיומנות ניכרת.

וחשוב מכך, הוא לא זיהה אותה.

תכנית חדשה החלה להתגבש במוחה. אבא היה מכנה אותה פזיזה. אימא – אמה היתה זקוקה ליותר ממילה אחת לתיאור טיפשותה. אך על מה היא תוכל להסתמך כאן, מלבד על חרבות הפרפר והאינסטינקטים שלה? למרות שהאינסטינקטים שלה אכזבו אותה בנוגע לשומרי הראש שנשכרו להגנתה, היתה לה תחושה של יואן פן לגבי הלוחם הזה. שהיא תפגוש ברברי, מכל האנשים, במהלך המסע הזה – מה יכול היה להפגיש ביניהם אם לא הגורל?

ולא נותרה בידה כל ברירה אחרת.

אייליי פסעה הלוך ושוב בזמן שהוא קושש ענפים שבורים. היא חגה פעם אחת סביב קרחת היער בזמן שידיה היו מונחות על מותניה. קצוות העשבים הצהובים ליטפו את שוקיה. עם כל אחת מתנועותיה הוא הצליח להבחין ברמזים לגופה מתחת לבגדי החדגוניים: מותניים צרים וירכיים מעוגלים שיתאימו בדיוק לכף ידו של גבר. הוא שלח מבט חטוף בקצה הבגד שהתהדק סביב שדיה ממש מתחת לקו הצווארון של הטוניקה שלה. הדמיון שלו כבר החל להשתולל נוכח המחשבה עליה ערומה מולו.

כשברכו האחת מונחת על הקרקע, הוא הצית את הענפים בעזרת צור ופלדה. בכל הנוגע לאייליי, מחשבותיו יכולות לנדוד כרצונן. מחשבות אינן מזיקות, אפילו מחשבות לוהטות אודות בחורות יפות אבודות ביער. כל זמן שהוא החזיק את ידיו במקומן.

העשבים רשרשו מאחוריו בזמן שהיא התקרבה. הוא כבר היה מודע היטב לכל תנועה שלה, וחושיו חיפשו אחריה.

"החלטת להישאר," הוא אמר מעבר לכתפו.

היא הביטה לעברו בעניין פתאומי. למרבה הצער, לא היה זה עניין מהסוג שהוא בדרך כלל רצה לראות בעיני אישה.

"הצלחת להתמודד היטב מול הגברים האלה," היא פתחה ואמרה.

הוא משך בכתפיו בזלזול. "סתם בריונים."

"היית אחד מול רבים, ובנוסף לכך גם היית מסומם."

היא עשתה צעד נוסף לעברו. שיניה נגסו בשפתה התחתונה בהססנות בזמן שעיניה קרנו מתקווה. לא היה לה מושג כיצד מבט כזה יכול להשפיע על גבר.

הוא שחרר נשיפה בלתי יציבה. "כל אחד היה נוהג כמוני –"

"אני צריכה שתעזור לי לחזור הביתה," היא הזדרזה לקטוע את דבריו.

רצון מידי לסרב עמד על קצה לשונו. "היכן את גרה?" הוא שאל במקום זאת.

"צ'אנגאן."

עיר הבירה הקיסרית. היא נמצאת במרחק של כשבוע מכאן, ובכיוון ההפוך מיעדו המקורי. האזורים הסובבים את העיר יהיו מלאים בחיילי הקיסר שיהיו מאושרים לראותו.

"אני יכולה לשלם לך" היא אמרה לאחר שהמשיך לשתוק.

לפני שהיה יכול להגיב, היא שלפה מחגורתה ארנק משי והשליכה אותו לפניו. המטבעות רשרשו בזמן שהוא תפס את הארנק.

"תפתח אותו."

משקל הארנק רמז לו מה הוא עומד למצוא, לפני שהוא התיר את הקשר וגילה חופן זהב וכסף. הוא סגר אותו והשליך אותו בחזרה בהינף יד. הארנק נחת על העפר לרגליה.

"אינני יכול."

היא זקפה את גבותיה בבלבול. "אתה לא יודע בכמה כסף מדובר."

"אני יודע בכמה כסף מדובר," הוא אמר בשיניים חורקות. "אינני רוצה בכסף שלך."

היא הנמיכה את קולה. "העלבתי אותך."

הוא הזדקף ונמנע ממבט עיניה בזמן שמחטי אשמה דקרו בו, חדים ולא מרפים. היא לא ידעה מה היא ביקשה ממנו.

"אינני יכול ללכת לצ'אנגאן, יהיה אשר יהיה המחיר. ואל תפזרי את הכסף שלך כך – מה את עושה, לכל הרוחות?"

היא הצמידה את ידיה לפניה, כף יד לאגרוף, והרכינה את ראשה בצניעות.

"אני מפצירה בך כעמית לאמנות החרב. אני זקוקה להגנתך."

"אינני עמיתך," הוא רטן. הוא הרים יד לעורפו וצבט בבליטה שנוצרה שם. "אפילו אינך יודעת מי אני."

"אני יודעת שאנו זרים ושמדובר בהצעה יוצאת דופן, אבל אני חייבת להגיע הביתה, ולא אוכל להגיע לבד."

עכשיו היה זה תורו לפסוע הלוך ושוב. הוא חש בנוכחותה המתקרבת המחכה לתשובה כאילו שהוא עוד לא ענה לה. אי יכולתו לעזור לה קרעה אותו מבפנים. הוא לא יכול לשאת באחריות על אייליי. הטעות האחרונה שלו היתה הקטלנית ביותר מזה זמן רב, והיא היתה חלק משרשרת ארוכה של טעויות. מי שהחליט שהוא יכול להנהיג אחרים בוודאי היה שיכור או טיפש. לפחות כל עוד הוא לבדו, אף אדם אחר לא יכול להיפגע.

"בכל אופן, מדוע את נמצאת כה רחוק מביתך?" הוא דרש.

"אני מסייעת לעסק המשפחתי שלנו."

"מכירת תה?"

"כן." היא השתתקה. "תה."

"אף סוחר הגון לא ישלח הנה את בתו ללא הגנה. הצבא הקיסרי כבר לא שומר על הדרכים האלה."

"לא הייתי לבדי," היא התעקשה. "הייתי עם שומרי ראש." קולה דעך והיא הסירה את הכיסוי מראשה בתנועה נסערת. צמה בודדה נפלה על כתפה, שחורה כדיו. שערה הפרוע שיווה לה מראה חלומי.

לא. הוא לא מתכוון להיות נתון להשפעתה.

"אם אלך לצ'אנגאן, יתלו אותי בחבל," הוא אמר באדישות מאולצת. "מדוע שתרצי שאדם כמוני ילווה אותך?"

היא נלחצה אך סירבה לוותר. "מה עשית? האם גנבת משהו?"

"לא."

"האם הרגת מישהו?" היא אמרה בקול רועד.

"לא."

היא לא צריכה להיראות כה רגועה. הוא לא היה גנב או רוצח, אבל הוא לא היה הרבה יותר טוב מכך. בבת אחת הציפו אותה זעם וחרטה. "עשיתי טעות."

טעות מטומטמת והרת אסון. מעולם לא היה עליו לתפוס את עמדת הפיקוד הזאת. הוא לא היה כשיר להנהיג אחרים. הוא בקושי הצליח לשרוד בכוחות עצמו. האש השמיעה קולות פיצוח והתיזה ניצוצות בזמן שהחלה לדעוך.

"אקח אותך אל העיירה הקרובה," הוא אמר והשליך למדורה עצים נוספים. "תוכלי למצוא מישהו אחר שייקח אותך הביתה."

לאחר שתיקה ארוכה היא התמקמה לצדו בין העשבים וחיבקה את רגליה לחזה שלה. היא לא התווכחה איתו, אך הוא יכול היה להבחין בנחישות העיקשת שבעיניה.

"אני רוצה לעזור. פשוט אינני האדם המתאים למשימה."

"אני יודעת שאתה אדם טוב."

הלהבות רקדו בתוך עיניה ושיקפו ניצוץ של זהב בקשתיות עיניה. חרף כוונותיו הטובות ביותר הוסט מבטו בכל זאת לעבר פיה. תשוקה הציפה אותו – עצמאית, לוהטת וחמדנית.

"אינני אדם טוב," הוא מלמל. אייליי לא היתה אמורה להיות שם לבדה, חרף העובדה שבטחה בו. גבר יכול לנצלה בקלות רבה. היא תהיה כחומר בידיו. כמה שעות של שכחה.

היה זה גס מצדו אפילו להעלות זאת בדעתו. היא היתה אבודה ונואשת. היא התחננה לעזרתו, והוא סירב לאחר שהיא התייחסה אליו בטוב לב שלא זכה לו מזו תקופה ארוכה, לראשונה מאז שהוא התעורר בצריפון לפני חודש כאשר הפצע בראשו עדיין החלים.

הוא נאבק בניסיון לומר משהו מתורבת. "את שולטת היטב בחרבות האלה."

"אני והאחים שלי היינו מתאמנים יחדיו. יש לי – היו לי חמישה." בפניה ניכר מבט של עצב.

"היכן הם, לכל הרוחות?"

היא השתתקה וגירדה את האדמה בקצה מגפה. "הם התפזרו לפינות שונות באימפריה."

"אני מתקשה להאמין שאין אדם בקרבת מקום שביכולתו לעזור לך. עמית של אביך או פקיד רשמי של העיירה."

"אין אף אחד."

היא זקפה את סנטרה בעקשנות. ידיו ביקשו ללטף את הקו הענוג של צווארה. הוא כמעט יכול היה לטעום את מתיקות פיה התמים וחסר הניסיון. הוא אחז בענף, שבר אותו לשניים והשליכו אל המדורה. נראה שבכל זאת יש לו עקרונות. אמונה בו, חרף היותה מוטעית, הביכה אותו.

הוא שלף את חרבו. היא הזדקפה לשמע הצליל, גופה הגמיש ערוך ומוכן. תגובות אוטומטיות של לוחמת. מהסוג שהתפתחו לאורך שנים ארוכות של תרגול.

"אני מניח את החרב בינינו," הוא הסביר.

עיניה נדלקו. "אפשר?"

נדמה שמחווה הכבוד שלו כלפיה נעלמה מעיניה. היא עטפה ביראה את אצבעותיה הדקיקות סביב הידית. זרועותיה כרעו תחת נטל המשקל.

"היא די כבדה," היא אמרה.

"היא היתה שייכת לאבי."

מה גרם לו לספר לה על כך? חלפו שנים מאז דיבר על אביו. מבטה סקר את המגן והמשיך במורד הפלדה. לפתע הטריד אותו שהוא חולק את הרגע הזה עם זרה, עם הנערה המוזרה הזאת שאוהבת חרבות.

מבלי לומר מילה הוא לקח מידיה את הנשק והניח אותו ביניהם. היא הביטה בו בבלבול בזמן שהרפתה מאחיזתה. היא כרכה את זרועותיה סביב ברכיה וסרקה את החשכה. רשרוש הציקאדות מילא את הלילה. לרגע המבט בפניה היה כה פגיע, שהצורך להגן עליה הכריע כל דחף אחר שהיה לו. שניהם היו אבודים כאן, לא יודעים מה המחר צופן עבורם. הוא הימר שבניגוד אליו, היא לא היתה רגילה לכך. הוא התיר את אבזם גלימתו והסיר אותה מכתפיו.

"יש לי עור עבה," הוא אמר כאשר ניסתה לסרב.

פעולתו זיכתה אותו בחיוך קלוש ממנה. לאחר שהודתה לו, היא עטפה את עצמה בגלימה ונעלמה בתוכה. המחזה שלה בגלימתו הציף אותו בגל נוסף של רכושנות.

הוא ירד אל האדמה ותחב את זרועותיו מאחורי ראשו. "העיירה הסמוכה לא רחוקה מכאן."

"האם זה עתה הגעת משם?"

"כן. הם סילקו אותי באתי חפירה וגרזנים."

היא מצמצה לעברו בבלבול.

"מישהו שם יוכל לעזור לך," הוא אמר.

היא הידקה את גלימתו סביב גופה, כאילו כדי להתגונן מפני הלילה. "אני יודעת שעשית כמיטב יכולתך."

הוא לא הצליח להגיב לדבריה ביותר מאשר נהמה.

אם היא היתה נבונה יותר, היא מעולם לא היתה מבקשת את עזרתו. אפילו קולות נשימתה הרכה נשמעו מפתים באוזניו. הוא נעץ את ציפורניו בכפות ידיו וניצל את הכאב החד להסחת דעתו, בזמן שהוא בהה בקווי המתאר של העצים לעומת השמיים, שחור על גבי שחור. הוא לא היה יכול לעשות עבורה דבר, וזה לא מצא חן בעיניו.

"עלי לומר לך משהו," הוא אמר.

העשבים התכופפו לצדו בזמן שהיא הסבה על צדה. רק פניה נראו מתחת לכיסוי הראש. המדורה הטילה צל כבד תחת עצמות לחייה.

"אינך יודעת כיצד לשקר."

היא הזעיפה את פניה. "אינני משקרת."

"את נושאת חרב ויש לך חמישה אחים מיומנים בלחימה. מדוע שאביך הסוחר יקים צבא קטן?"

כאשר היא הוסיפה לשתוק, הוא ידע שהוא נגע בנקודה הרגישה. היא נראתה כשועל המוכן לברוח מפני ציידיו.

"מה זה משנה? מחר אתה כבר תיעלם," היא אמרה.

האש הדועכת השמיעה קולות פיצוח בדממה שהשתררה אחר כך. הוא הניח לראשו להישען כנגד הקרקע הקשה. ככל הנראה הוא נהג בתבונה כאשר החליט לא להתערב.

"את שייכת לאצולה. למעמד הלוחמים."

היא לא ענתה. היא לא היתה צריכה לענות. אצולה או אחרת, אייליי לא היתה בשבילו. בארץ הזאת הוא היה ברברי, וכך הוא יהיה תמיד. אחיה אמני החרב יסרסו אותו אם יגלו אותם יחדיו. ואז הם יהרגו אותו.