חרדים

שוד בנק. חטיפת בני ערובה. יריית אקדח בודדת. חדר מדרגות עמוס שוטרים בדרכם להסתער על דירה. מתברר שהדרך לשם לא היתה קשה במיוחד, אפילו הרבה יותר קלה ממה שנדמה לכם. כל מה שהיה צריך זה רעיון אחד מטופש במיוחד.

הסיפור הזה עוסק בכל מיני דברים, אבל בעיקר באנשים מטומטמים. חשוב לציין כבר בראשית הסיפור שקל מאוד לקטלג אנשים אחרים כמטומטמים, בעיקר בשל נטייתנו לשכוח כמה מטמטמים החיים שלנו כבני אדם. בעיקר כשיש סביבנו בני אדם אחרים שלמענם אנחנו משתדלים להיות טובים.

כי רשימת הדברים שמצפים מבן אדם להשתלט עליהם בחייו היא הרי בלתי־נתפסת באורכה. להחזיק בעבודה, שתהיה לו קורת גג, לשלם מִסים בזמן, ללבוש תחתונים נקיים ולזכור את הסיסמה לוַויי־פַיי הדפוק. חלקנו פשוט לא מצליחים להשתלט על הכָּאוס, וכך חיינו פשוט נמשכים, כדור הארץ דוהר במהירות של שני מיליון קילומטרים לשעה ואנחנו רועדים ונאחזים בפני השטח, מוכי אימה, משל היינו גרביים אבודים. הלבבות שלנו הם כמו סבונים שחומקים לנו בין הידיים, מספיק רגע אחד בודד של רפיון כדי שהם יתעופפו ויתאהבו ויתרסקו, ככה סתם. אין לנו שום שליטה על כלום. אז אנחנו לומדים להעמיד פנים, כל הזמן, בעבודה שלנו ובנישואים שלנו ומול הילדים שלנו ובכלל, בכל תחום בחיים. מעמידים פנים שאנחנו נורמלים, שאנחנו משכילים, שאנחנו מבינים במושגים כמו "תשואות פיננסיות" ו"שיעור המדד" ושאנחנו מבינים בסקס. האמת היא שההבנה שלנו בסקס זהה להבנה שלנו בכבלי USB וכולנו יודעים שעם המנוולים הקטנים האלה צריך לנסות לפחות ארבע פעמים לפני שמוצאים את השקע המתאים. (לא שם, לא שם, לא שם, שם!)

אנחנו מעמידים פנים שאנחנו הורים טובים כשלמעשה ההורות שלנו מסתכמת בלהאכיל ולהלביש את הילדים ומדי פעם לנזוף בהם כשהם לועסים מסטיק שהם מצאו על המדרכה. פעם היו לנו דגי נוי באקווריום שמתו כולם, והאמת היא שאנחנו לא מבינים בילדים יותר מאשר בדגי נוי ולכן האחריות הזאת משתקת אותנו מאימה מדי בוקר. אין לנו תוכנית סדורה, אנחנו בסך הכול מנסים לשרוד את היום, כי מחר יבוא עוד אחד.

לפעמים כואב לנו, כואב לנו כל כך, שנדמה לנו שהעור שעוטף אותנו הוא לא שלנו. ולפעמים אנחנו חוטפים התקף חרדה, כי צריך לשלם את החשבונות ומצפים מאיתנו להיות מבוגרים ואחראים ואנחנו לא יודעים איך, כי הרי קל עד כדי גיחוך להיכשל בתפקיד הזה.

כי כולנו אוהבים מישהו וכולנו חווינו לילות מייסרים שבמהלכם התהפכנו במיטה ושאלנו את עצמנו אם אנחנו בכלל יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להיות בני אדם. ולפעמים זה גורם לנו לעשות דברים שבמבט לאחור נראים לנו לא הגיוניים בעליל, למרות שבאותו רגע הם נראו לנו ממש, אבל ממש, הגיוניים.

רעיון אחד ויחיד, מטופש ביותר. לא היה צריך יותר מזה.

בוקר אחד, דמות עם כובע גרב על הראש יצאה מהבית עם אקדח ביד, מעשה שבדיעבד כמובן היה מטופש להחריד. כי הסיפור אמנם עוסק בחטיפת בני ערובה, אבל לא זאת היתה הכוונה מלכתחילה. כלומר, כן היתה כוונה שיהיה סיפור, אבל לא שיתפתח לכדי חטיפת בני ערובה. הכוונה המקורית היתה לבצע שוד, וכצפוי, הכול יצא משליטה, כדרכם של מעשי שוד רבים. וכך יצא שהדמות בכובע הגרב נמלטה, אבל ללא כל תוכנית מגירה, ועל מי שנמלט ללא תוכנית מגירה חלות העצות שהאֵם של הדמות בכובע הגרב נהגה לחלק לילדיה כשהיו שוכחים את קוביות הקרח והלימון במטבח, "מה שאין בראש כדאי שיהיה ברגליים!" (העובדה שאחוזי הג'ין והטוניק שנמצאו בדמה של האם אחרי מותה היו גבוהים עד כדי כך שבמשרד הקבורה חששו לשרוף את גופתה כנראה מעידה על טיב העצות שחילקה בחייה.) ולכן, אחרי השוד שבעצם לא קרה, המשטרה הוזעקה למקום, והדמות בכובע הגרב לקחה את רגליה ונמלטה במהירות הבזק אל המדרכה ומשם חמקה פנימה דרך הדלת הראשונה שראתה. ואולי עדיין אין בכל אלה כדי לייחס לדמות תכונות של אידיוט גמור, אבל בכל זאת... אתם יודעים. מהלך מבריק זה לא היה. הדלת הובילה לחדר מדרגות, שלא היו בו פתחי מילוט נוספים, ולא היתה ברירה אלא לטפס במדרגות. חשוב לזכור בהקשר זה את כושרו הגופני הממוצע של אדם בן שלושים ותשע, שהוא לרוב ירוד, אלא אם כן אותו בן שלושים ותשע הוא מהטיפוסים שנאבקים בחור השחור בנפשם באמצעות מכנסי רכיבה וכובעי שחייה יקרים להחריד וסדרה של תמונות באינסטגרם. אבל הדמות שלנו היא דווקא צרכנית קמחים וגבינות מושבעת, ולכן עם סיום הטיפוס כל הבלוטות שלה הגירו נוזלים והנשימות שהדהדו בחדר המדרגות הזכירו אווירה של מועדון סגור שבשביל להיכנס אליו צריך ללחוש סיסמה סודית דרך אשנב בדלת. כלומר, סיכוייה להימלט מהמשטרה היו, בלשון המעטה, אפסיים. ולכן הדמות מעדה פנימה דרך הדלת היחידה שהיתה פתוחה, היישר לתוך דירה שבה בדיוק באותו הזמן נערך סיור קבוצתי לקונים פוטנציאליים בניצוחה של מתווכת. הדמות בכובע הגרב, מתנשפת ומיוזעת, נופפה באקדח, וכך קרה שלגמרי בטעות כל הסיפור הזה נהפך לאירוע חטיפה.

ואחר כך, כן, קרה מה שקרה: שוטרים הקיפו את הבניין, עיתונאים צצו מכל עבר, האירוע שודר בטלוויזיה. כל הסיפור נמשך כמה שעות טובות. בסופו של דבר הדמות החשודה בשוד נכנעה, הרי לא באמת היתה ברירה אחרת. וכל שמונת בני הערובה, שבעת הקונים הפוטנציאליים ומתווכת אחת, שוחררו. ואחרי שהם פונו בבטחה מן הבניין, המשטרה הסתערה על הדירה. אבל היא כבר היתה ריקה.

איש לא ידע לאן נעלם השודד.

וזה בעצם כל מה שעליכם לדעת מראש. עכשיו נתחיל את הסיפור.