חרטה מתוקה

Sweet_regret1-4 פתח דבר

בריסטול לפני אחת־עשרה שנים

ליבי כמעט יוצא מתוך החזה בזמן שאני בוחנת את הצלליות בחדרי, מנסה להבין מה העיר אותי הרגע משינה.

טוק. טוק. טוק.

אני כובשת צווחת אימה בזמן שעיניי מתבייתות על הצללית האפלולית שעומדת מחוץ לחלון חדר השינה שלי.

ברגע שהמוח שלי מגיע למסקנה שאם היה מדובר ברוצח, הוא לא היה מקיש בדלת אלא פשוט פורץ פנימה, הטלפון שלי רוטט על השידה לידי. המסך המואר מציג בפניי רצף הודעות שקיבלתי מווינס.

אני קמה מהמיטה בכבדות, אחוזת אימה ועיניי טרוטות. לאחר שאני שולחת מבט בדלת חדר השינה שלי כדי לוודא שהיא סגורה, אני מסיטה את הווילון ופותחת את החלון בשקט רב ככל האפשר.

"מה אתה עושה?" אני לוחשת-צועקת לפני שאני פולטת צחוק מתוח ומעיפה מבט נוסף מעבר לכתפי. הוא הסיר את הרשת. אין שום סיכוי שהוא יכול להיכנס לפה. מה אם ההורים שלי ישמעו אותו? מה אם הם ייכנסו לחדר שלי? מה אם— "יצאת מדעתך? אתה יודע לכמה זמן ההורים שלי ירתקו אותי אם הם יראו אותך פה? יש לך מושג איזה עונש הם יתנו לי?"

ומצד שני, אני גם מאושרת עד הגג שהוא פה. הריב שלנו מקודם היה מאורע נדיר, ושנאתי את תחושת הבחילה שאחזה בבטני בזמן שפרשתי למיטה מבלי לשמוע ממנו.

"עונש?" הוא מגחך, אך הוא לא נשמע כמו הווינסנט שאני מכירה. הוא נשמע מוזר. מיואש. אולי אפילו שיכור. "כאילו שעונשים מזיזים לי." הוא חופן את עורפי ומקרב את שפתיו אל שפתיי.

להרף עין הריב שלנו מלפני כן מתפוגג ונעלם, ואני מאבדת את עצמי בכל מה שווינסנט ג'נינגס נהיה עבורי. הניצוץ האפל בחיי המשמימים. החבר הכי טוב שאני יכולה לשתף בהכול. המורד שדוחק בי לחרוג מהגבולות בזמן שהייתי מעדיפה לצבוע בין הקווים — או ממש על הקווים — במידה מדויקת להפליא. האדם שמביט בי ומעורר בי את התחושה שאני יפה.

האהבה הראשונה שלי.

אבל יש משהו נוסף בנשיקה הזאת ובטעם הבירה הקלוש בלשונו, ונדרשות לי מספר שניות כדי לקלוט את זה.

יש פה ייאוש — רעב — בהילות שאני לא מצליחה לעכל.

"וינס?" אני שואלת בתום הנשיקה, כשהוא משעין את מצחו אל מצחי, ידו עדיין אוחזת בבסיס עורפי ומרתקת אותי אל גופו. "מה קרה?"

הוא מניד בראשו בתנועה רפה, אך פרט לכך נותר קפוא במקומו.

הוא התנהג כך בעבר, בפעמים קודמות שבהן מה שקורה בבית שלו... פשוט קורה. הוא בא אליי לא מפני שהוא רוצה לדבר אלא מפני שהוא זקוק לחברתי. הוא בא אליי עם לחי נפוחה או שפה שסועה, אך סירב לספק לי הסברים ופשוט ביטל את דאגותיי באמצעות הערות כמו 'היית צריכה לראות את הבחור השני'.

אבל הוא אף פעם לא דפק על החלון שלי בשתיים לפנות בוקר. הוא מעולם לא נישק אותי בצורה שעוררה בי את התחושה שזו אולי הנשיקה האחרונה שלנו. הנוכחות שלו מעולם לא כיווצה את גרוני מחרדה, כפי שקורה כרגע.

אני לא יודעת מה לעשות, אז אני מנשקת אותו שוב. נשיקה רכה ואיטית, ועל אף שאין לי מושג, אני מנסה לתת לו את כל מה שהוא צריך אך לא מבקש במילים.

"בריסטול," הוא ממלמל כנגד שפתיי לפני שהוא מכריח את עצמו לפסוע לאחור.

"מה? מה קרה?" אני מעיפה מבט נוסף בכיוון הדלת. "תספר לי." בבקשה תספר לי הפעם. "תיכנס."

בִּן־רגע הוא בתוך החדר שלי. כשכפות רגליו נוחתות על הרצפה, זה נשמע בראשי כמו עדר פילים ואני בטוחה שההורים שלי יתפרצו לכאן בכל רגע.

אבל זה לא מה שקורה.

הדלת שלי נותרת איתנה במקומה.

זה רק וינס ואני עומדים האחד מול השנייה בחשיכה של חדרי ומחזיקים ידיים. אבל כשהוא משנה תנוחה ואור הלבנה מאיר את פניו, אני יכולה לראות את החבורה על הלחי שלו. אני מבחינה באדמומיות בעיניו, ובפעם הראשונה בחיי אני מקווה שהיא נובעת מהאלכוהול ולא מבכי.

בעוד שהנשיקה שלו הותירה בפי טעם של בירה, אני יודעת שזה לא מזה.

הבעת פניו חמורת הסבר אומרת לי את מה שאני לא רוצה לדעת, ואת מה שהוא מעולם לא סיפר במהלך שלוש השנים שהיינו יחד.

הבית שלו.

אבא שלו.

הדברים שקרו שם.

אני שוקלת מה לומר בזמן שהוא מתבונן בי בנחישות כנועה שאני לא מבינה... ושאני לא חושבת שאני רוצה להבין.

"זה קשור למה שקרה מקודם?" אני שואלת, מנסה להיאחז במשהו שימחק את ההבעה הזאת מפניו.

חיוכו העדין בדומה להנהון ראשו מסמנים את תשובתו.

"חשבתי על זה, והבנתי שגרמתי לריב בינינו כי הייתי לחוצה. מה אנשים יחשבו עליי אם הם יגלו שהלכנו עד הסוף? ואז פחדתי שהיחסים בינינו יתחילו להשתנות בגלל שעשינו את זה... ואני פשוט לא רוצה להרוס את זה. אותנו. ו..." הצחקוק העצבני שלי שם קץ לחפירתי האינסופית, שאנחנו יודעים שיכולה להימשך לנצח. אני כורכת את ידי סביב עורפו ומקרבת את שפתיו אל שפתיי. "אני מוכנה, וינס. אני רוצה—"

"לא, שוג." הוא מסנן קללה בתגובה לגופי הנדרך. "אלוהים, כן, אני רוצה אותך. איך בכלל היית מסוגלת לחשוב אחרת? אני חושב אך ורק עלייך. לפעמים אני רוצה אותך עד כדי כך שממש כואב לי בגוף. אבל לא ככה. לא עכשיו."

"אבל..." הדחייה שלו מפלחת את ליבי ומבלבלת אפילו יותר מהנוכחות שלו פה כרגע.

"את לא מבינה? מגיע לך מישהו כל־כך הרבה יותר טוב ממני. שיכול לתת לך כל־כך הרבה יותר ממה שאני יכול לתת לך. יותר מ—"

"אל תדבר שטויות." אני תופסת את ראשו בשתי ידיי ומתבוננת לתוך עיניו הירוקות. הן כל־כך בהירות שהן נראות כמעט שקופות. "אני לא צריכה אף אחד חוץ ממך. אתה הכול בשבילי."

"אולי לבינתיים, אבל מצפה לך עתיד מזהיר. בסוף שנת הלימודים בטח יבקשו ממך לשאת את נאום הפרידה. ואחר כך תעזבי לקולג'. ואחר כך תיסעי ללמוד בפקולטה למשפטים. זאת אומרת—"

"כבר דיברנו על זה. תכננו את זה. אתה תיסע יחד איתי, תופיע במועדונים המקומיים בעיר שבה אלמד ותנסה למשוך אליך תשומת לב. אף אחד לא חשב שנחזיק מעמד חודש, אבל הנה אנחנו. זה לא יהיה קל, אבל אנחנו נצליח להסתדר. כמו תמיד."

הוא מהנהן, אך מסרב לפגוש במבטי.

"מה קרה, וינס? מה אתה לא מספר לי?" החרדה שוב צפה אל פני השטח, מטפסת עם טפריה במעלה גרוני.

"אני עוזב, שוג."

"מה זאת אומרת אתה עוזב? כלומר, לסוף השבוע?" מוחי גועש ממחשבות. "חשבתי שאנחנו אמורים לנסוע ל... לא משנה. אני מבינה. יש לך תוכניות. אבל אתה תחזור ביום ראשון, נכון?"

"לא. אני עוזב. עכשיו. הלילה." הוא נושא את עיניו לפגוש במבטי, וכל האוויר נשאב מהחדר בזמן שפניו נקפצות ברצינות. "לתמיד."

"א-אני לא מבינה." פקעת רגשות חונקת את גרוני ועורי מצטמרר. "אתה לא יכול לעזוב. יש לנו תוכניות." אני מנידה בראשי, כאילו שהפעולה תעזור לי להבין את ההיגיון בדבריו. זה לא מה שקורה. "אבל אתה—"

"אני לא מסוגל להמשיך לסבול את זה." ליבי נסדק לשמע קולו השבור.

"לסבול את מה?" אני שואלת, אבל יודעת עוד לפני שהוא משיב. את אבא שלו. הסיבה שבגללה במהלך שלוש השנים שאנחנו יוצאים פגשתי את האיש פעם אחת בלבד, והסיבה שבגללה מותר לי ללכת אליו הביתה רק בזמן שאבא שלו לא בבית.

בפיירפילד מכירים את אבא של וינס, דיגאן ג'נינגס, בתור האדם שבדרך כלל עוסק בעניינים שלו. זה שיושב בפורד ברונקו הישנה שלו מחוץ לאצטדיון הפוטבול כדי לצפות מרחוק במשחקים של נבחרת התיכון, ולהצטער שהבן שלו לא מככב על המגרש במקום לנגן בגיטרה יד שנייה שלו. האדם שהיה רוצה בן שיהיה המלך של נשף השכבה, ולא איזה זרוק שלא מעוניין להשתלב בחברה. האדם שמבקר בחנות המשקאות לעיתים תכופות קצת יותר מדי, אבל תמיד מהנהן בעדינות בראשו או מבזיק חיוך חרישי לעבר כל מי שמברך אותו לשלום.

אבל אני מכירה אותו בתור האדם שווינס שונא. אני מכירה אותו בתור האדם עם הביקורת הנוקבת והעקיצות המשפילות שנשמעות ברקע בזמן שאנחנו משוחחים בטלפון. אני מכירה אותו בתור האדם האחראי על הסימנים בפניו של וינס, על אף שהוא מעולם לא אישר זאת.

"אני פשוט לא מסוגל, בסדר?" הוא בולע רוק בכבדות, קולו רווי רגש מהדמעות שעומדות בעיניו וזולגות על פניו עם כל מצמוץ. "הייתי צריך לעשות את זה ביום שסיימתי ללמוד, להתחפף מפה לכל ה... אבל..."

"אבל נשארת בגללי."

בגללי הוא סבל את מה שזה לא יהיה שהוא לא מוכן לספר לי. הלב שלי נשבר עוד קצת.

הוא מהנהן בראשו, "את הדבר היחידי שיש לי פה, בריסטול."

"אבל זה לא מספיק." קולי נשמע אך בקושי.

"לא. זה לא העניין." הוא זוקף את סנטרי ומתבונן לתוך עיניי, בזמן שהדמעה הראשונה זולגת במורד הלחי שלו. הנער הזה... הגבר הזה שאני אוהבת נראה שבור כל־כך, ואני לא יודעת איך לתקן אותו, איך לעזור לו. "את הרבה יותר ממספיק. את הכול. אבל אם אישאר, אני לא חושב שאי־פעם אקח את הסיכון ואנסה להיות מה שהוא חושב שאני לא יכול להיות, ושאני יודע שאני כן יכול להיות."

"בטח שאתה יכול. אני יודעת שאתה תעשה את זה. אתה—"

"ששש." הוא מצמיד אצבע לשפתיי ומניד בראשו, "ואם אני אישאר, את לא תקבלי את ההזדמנויות שאת צריכה לקבל. את תעצרי את עצמך בגללי. את תבחרי בקולג' שתחשבי שאוכל להשתלב בסצנה המוזיקלית שלו, ולא בקולג' הכי טוב בשבילך."

"אני מבטיחה לך שלא אעשה את זה."

"אני מכיר אותך. אין בך טיפת אנוכיות, ואני לא יכול לעשות לך דבר כזה. אני לא יכול למנוע ממך להפוך לאדם ששנינו יודעים שאת יכולה להיות."

"אתה אומר את זה רק כדי שיהיה לך קל יותר לעזוב. אתה רק—"

"את צודקת. זה נכון." הוא בולע רוק בכבדות. "אני חייב להאמין בזה." הוא מניח את כפות ידיו על לחיי. מצחו שוב נצמד אל מצחי. "רק ככה אוכל לעשות את זה. זה לטובה."

אני חשה במליחות על שפתיי. דמעות מתחילות בשצף לקלוח מעיניי, בזמן שהמוח שלי מנסה לעכל את ההחלטה של וינס.

את זה שהוא באמת עוזב.

את זה שהוא נוטש אותי מבלי להילחם.

היו לנו תוכניות. כל ימי המחר ונצחי הנצחים. עתיד.

אני אוהבת אותו.

אני יכולה להבחין באותן המחשבות המשתקפות בעיניו. באותו הכאב. באותם הייסורים. באותה החרטה.

אני לא יכולה להכריח אותו להתייסר עוד בגלל הנאמנות שלו אליי. אני לא יכולה לכפות עליו לסבול את הגיהינום שהוא עובר בבית רק מפני שאני זקוקה לו.

הוא זקוק לכל־כך הרבה יותר מזה. הוא ראוי למשהו כל־כך יותר טוב מזה.

אני מצמידה לשפתיו נשיקה רכה להפליא. להת', וינס. איפשהו עמוק בתוכי אני מוצאת את הכוח להעניק לו את מה שהוא צריך, על אף שזה אט־אט הורג אותי מבפנים.

"אני מבינה," אני לוחשת וקולי נשבר עם המילים הבאות שבוקעות מפי, "זה לטובה."

עיניו לא משות מעיניי, ואז הוא מהנהן בראשו ונסוג לאחור אל החלון.

נשיקה נוספת.

כיווץ אצבעותינו השזורות יחדיו.

נשימה רועדת של קבלה, על אף שאינני רוצה לקבל דבר.

הוא יוצא מהחלון.

תילחמי בדמעות.

הוא פונה להביט בי.

אל תניחי לקולך להישבר.

"אני אתקשר אלייך," הוא אומר, אבל ברור לי שזה לא יקרה.

אם יש דבר אחד שאני יודעת על החבר שלי, זה שמבחינתו זה הכול או כלום. וההכול שלו נמצא לפניו, בעוד שאני הכלום שחייב להישאר מאחור. אני הכלום שעלול לגרור אותו אחורה, בזמן שהוא לא יכול אפילו להסתכן בהסבת מבטו לאחור.

"אל תתקשר," אני אומרת.

הוא נושא אליי את מבטו בחטף. כאב מבליח בעיניו, ורגע לאחר מכן הכאב מתחלף בקבלה.

זהו זה.

הסיפור שלנו תם ונשלם.

זו ההזדמנות שלו להסתלק, בעודי נאחזת בכל כוחי ברסיסים השבורים של עצמי... כך שהוא לא יצטרך להתבונן שעה שהם מתנפצים אל הרצפה.

הוא נועץ בי את מבטו הנוקב במשך דקה ארוכה. החשיכה מסתירה כל־כך הרבה, ואני לא בטוחה אם אני אסירת תודה על כך, או שמא הייתי מעדיפה לראות אותו.

"להתראות, שוג."

"להתראות, וינס."

"אולי מתישהו נתראה בסביבה."

"אולי."

אני מתקשה לשמור על קור רוח. כפות ידיי נקפצות לאגרופים, שיניי ננעצות בשפתי התחתונה והלסת שלי ננעלת בנוקשות.

אני מתבוננת בצלליתו הנעלמת לתוך הלילה ... "וינס, רגע!" אבל הוא ממשיך להתרחק ממני ומחיי.

"אני כבר מתגעגעת אליך," אני לוחשת.

אני מתפרקת לגורמים עוד לפני שאני מספיקה להגיע למיטה. הדמעות קולחות מתוך עיניי בעוצמה, משולחות כל רסן.

הוא עזב.

כל כוחותיי הפנימיים נוטשים אותי בייאוש. נחישותי מתפוגגת לכדי שיברון לב.

אני אחכה לו. הוא יודע את זה. אני יודעת את זה. אבל אני גם לא יכולה להעביר את שארית חיי בהמתנה.

תקווה היא כוח שיכול להזין אדם או לשבור אותו בו־זמנית.

הייתי נאחזת בה בכל כוחי אם הייתי חושבת שהיא תועיל לי, אך משום מה אני חושבת שהתקווה כבר אבדה.

הוא ראוי להרבה יותר מאשר לשמש כשק החבטות של אביו.

"תגשים את כל חלומותיך, וינס. אני יודעת שביום מן הימים הכוכב שלך יאיר את השמיים."