חריצים ומשבצות

פרק 1 המקום היחיד בעולם

"אלן..." לחישה מרוחקת, נעימה.

רוח קלילה טלטלה את צמרות העצים. היה אפשר לשמוע את שאון הרכבים שעברו אי-שם ברחוב דיזנגוף. פקחתי את עיני. השמש האירה את קירות החדר דרך תריסים צרים. נעה שכבה לצדי, בגדים לגופה, פניה התחככו בכתפי. היא נשמה באטיות והשרתה עלי רוגע. שערה החום-שׁטני כיסה את לחייה העדינות, נח על סדין אדום חלק אשר הודק למזרן.

"צהריים, יפֶה שלי," לחשה. "ביקשת שאעיר אותך." היא רכנה מעלי, על פניה התפשט חיוך של מלאך. "אתה בטוח שאתה בסדר?"

"כן," התחושה המרירה החלה לחלחל. "אני בטוח."

"זה לא נראה טוב. איך נפלת?"

שתקתי.

"אלן?"

"שתינו אתמול יותר מדי אבסינת. אני לא ממש זוכר, נדמה לי שנפלתי כשרקדנו." ניסיתי לשכוח את מה שבאמת קרה. העברתי יד בשערה של נעה.

היא שיתפה פעולה, טיפסה על מרפקיה ונישקה אותי.

סקרתי את גופה. "איזה כיף שחזרת. הייתי בטוח שתעירי אותי בטלפון."

"דאגתי לך," אמרה. "גם ככה יום שישי זה יום קצר במשרד. אבל אני רואה שאתה בסדר." חיוך שובב הופיע על פניה. עיניים גדולות ונוצצות העניקו לה מראה מלכותי. פניה היו שילוב מנצח של נשיות ועוצמה, תווי פנים מעודנים לצד זוויות חדות. גוף בנוי היטב, כיאה לספורטאית חובבת, ואחיזת יד שהפתיעה רבים. גם אותי, בפגישתנו הראשונה.

"אני צריך להסתפר."

"ממש. השיער שלך מילימטר וחצי אורך." חיוכה הפנט אותי. "אתה רוצה שאני אספר אותך?"

"כן."

"מה יֵצא לי מזה?"

"נחשוב על משהו למקלחת שאחרי..." סרקתי במהירות את החדר. "חכי שנייה, אני אבדוק אם יאיר בדירה, המכונה אצלו." אימצתי את העיניים להתרגל לאור ששטף את הרצפה. השעה היתה כמעט אחת בצהריים ופטיש הלם בראשי. הטעם המר מליל אמש עדיין בפה. הנחתי את רגלי היחפות על הרצפה הקרירה, הסתכלתי סביב והתמתחתי בהפגנתיות. דידיתי אל המסדרון הצר שהוביל לסלון הדירה, סלון שבעבר הרחוק כנראה שימש חדר נוסף, שכן בכניסתו היתה דלת.

יאיר גריפין, שותפי לדירה, שכב על הספה ובהה בטלוויזיה. קערת דגנים חצי מלאה נחה לצדו, הכף הונחה על שולחן הזכוכית, טיפות חלב מסביבה. "אלן, אתה חי!"

"בקושי," נפלתי על הספה השנייה. אקדחו של יאיר היה זרוק מתחת לזכוכית השולחן. "טוב שאתה שומר על האקדח שלך," פלטתי לעברו. שנאתי אקדחים, נוכחותו של אחד תמיד גרמה לי לתחושה של אי-נוחות. האקדח של יאיר הגיע איתו כעסקת חבילה. קצין בקבע, משרת ביחידה מובחרת שמעולם לא הסכים להגיד לי את שמה.

"הגעתי הרגע, אני תכף אקח אותו לכספת." הוא הנמיך את עוצמת הקול מהטלוויזיה. "איפה היית אתמול?"

"הייתי בחתונה. ליעד התחתן."

"אהה, אמרת לי משהו על זה -" לפתע הוא עצר.

"מה?"

יאיר הביט בי בפליאה. "מה קרה לך במצח?"

הנחתי את היד על הפצע. "שתיתי יותר מדי. אני לא ממש זוכר מה קרה."

"לא נעים. לא נעים בכלל." הוא התהפך על הספה. "כמעט שכחתי!" יאיר תפס את ראשו. "אתה לא תאמין מה קרה."

"תנסה אותי."

"רותם."

"מה עם רותם?" שאלתי.

"היא התפטרה," אמר בדרמטיות.

"מה? רותם התפטרה?" המילים בקושי יצאו מפי. "למה?"

"היא צריכה להשקיע יותר זמן בלימודים שלה."

הנהנתי בראשי כלא מאמין. "אין לך קשר לזה, נכון?"

"לי? ממש לא. הפסקנו את הקשר לפני כמה חודשים. היא לא רצתה אותי יותר." הוא דחק את עצמו מהספה והתרומם על רגליו.

"חשבתי שהיה ביניכם סידור נוח," אמרתי. "מה קרה לסקס בלי קשר?"

"בסוף נשארתי בלי סקס ובלי קשר," הוא צחק, "וגם בלי עוזרת בית, מתברר."

"אתה יודע שלא נמצא עוד עוזרת כמו רותם."

"כן... בטח לא מישהי שנראית כמוה."

"איך היא נראית?"

"אתה רציני? היא עובדת אצלנו כבר כמעט עשרה חודשים!"

"רציני, היא תמיד הגיעה אחרי שכבר יצאתי לעבודה."

"הפסדת." המבט המופתע לא מש מפניו. "אבל היא חברה טובה של נעה, איך לא ראית אותה?"

"פשוט לא יצא -"

"היי!" קריאתו של יאיר קטעה אותי. "לא ידעתי שאת פה."

נעה עמדה בפתח סלון הבית. היא הספיקה להחליף את בגדי העבודה באחת מחולצותי הדהויות. "קצת קפאין ואז נספר אותך," אמרה.

תמונה משמחת של אספרסו חלפה לרגע במוחי. "נשמע כמו תוכנית."

ריחה הממכר של נעה עדיין נדף ממני. אהבתי את ההרגשה ולא רציתי שהריח ייעלם. זרקתי את המגבת על המיטה והעברתי את ידי על ראשי המגולח. הטלפון צלצל בזמן שהתלבשתי. "כן."

"איפה אתה?"

"בדירה," עניתי. "אתה מגיע?"

"כן, אני מאחר קצת."

"כמה זה קצת?"

"לא הרבה."

"בסדר." הנחתי את הטלפון על ארון הבגדים.

נעה נעמדה מאחורי וחיבקה אותי. היא כבר הספיקה להתלבש.

הסתובבתי והתמסרתי לאחיזתה.

"אני יודעת שאלו ימים לא קלים בשבילך." היא שחררה את האחיזה והפנתה מבטה לכיוון התמונה שנחה על גבי הארון.

הרגשה מרירה אחזה בגרוני. "עברו ארבע שנים מאז שהוא נהרג."

היא התקרבה מעט.

"אני חושב עליו המון." הבטתי בתמונתו של גיא. חיוך על פניו, חולצה אדומה מכופתרת ושיער שחור קצר. בתמונה הוא הישיר מבט נוקב אל המצלמה. גיא נהרג לפני ארבע שנים בתאונת סנפלינג במדבר יהודה. אני חושב שמעולם לא באמת הצלחתי להפנים את העובדה שהוא אינו איתי, שהוא אינו בין החיים. ככל שעבר הזמן כך הדברים חלחלו עמוק יותר. אחי הגדול, האדם שהיה מרים אותי על המגלשה בגן השעשועים שבסוף הרחוב, כבר לא כאן. הסטתי את המבט, העדפתי לא להסתכל על התמונה. "המוות שלו הוא משהו שאני מתמודד איתו בכל רגע. בעצב ובשמחה, זה משהו שתמיד שם."

היא הניחה עלי שוב את ידיה. "אתה רוצה שאני אבוא איתך לאזכרה?"

"כן."

נעה המשיכה לאחוז בי, כעבור דקה דיברה פעם נוספת. "אתה נפגש עם עמית?"

"הוא מגיע בעוד חמש דקות לבית הקפה." התלבשתי במהירות ואספתי את התיק. "שכחתי משהו?" שאלתי את עצמי בזמן שנעלתי את דלת הדירה מבחוץ. לא. שילבנו ידיים כשיצאנו לרחוב. הלכנו לאט, לבסוף עצרנו ליד מכונית הפולו הכחולה. "אני רואה אותך בערב?"

"מה יש בערב?" שאלה, מבט רציני על פניה.

קירבתי אותה אלי.

נעה חייכה. היא נישקה אותי. "אני אסיים ללמוד ונעשה ערב רומנטי, רק שנינו."

"יש לנו דייט."

"יש לנו דייט," חזרה אחרי. לאחר מכן החליקה לתוך מושב הנהג. "תיהנה עם עמית."

"ברור."

"נדבר בערב."

"ברור." הבטתי בה יוצאת מהחניה ונוסעת משם. בחנתי את הבניינים הישנים שקישטו את הרחובות במרכז תל אביב. השמש קפחה על עורפי והתלוותה לרוח מערבית קרירה שהגיעה מהים. שמים צלולים, ענני נוצה קלים מכסים אותם. עננים מהסוג שבדרך כלל רואים רק בימים קיציים. הבטתי דרך צמרות העצים, ניסיתי למצוא סימן לענני גשם. אותם העננים שבתחזית מזג האוויר דיברו עליהם במהלך כל השבוע. צלול ובהיר. יום אביבי יפהפה בסוף דצמבר.

התחלתי ללכת. בית הקפה היה קרוב, פחות משתי דקות הליכה. עברתי את רחוב פרישמן והגעתי להצטלבות עם דיזנגוף. קבצן קטוע רגל היה שרוע על הרצפה, כוס בידו. הוא הושיט אותה קדימה ורשרש במטבעות שבתוכה. הפניתי משם את המבט לעברו השני של הכביש. הבור הגדול ניצב מולי, בדיוק בהצטלבות הרחובות. לא מזמן הוא נמכר בחמישה-עשר מיליון דולר. סכום שלא הצלחתי לדמיינו ולהישאר אדיש.

מחירי האדמה בתל אביב. לא ייאמן.

עברתי במעבר החצייה וליטפתי את המצח. הפצע החל להעלות ארוכה. העברתי את האצבע לכל אורכו והרגשתי את החספוס שנוצר בעור. לא היה צורך בתפרים. הפצע נראה הרבה יותר גרוע ממה שהיה באמת. לבסוף עצרתי, סרקתי את בית הקפה סגפרדו מבחוץ. עמית ישב עם הגב אלי באחד מהשולחנות הפנימיים. נכנסתי, הנחתי יד על כתפו והושבתי את עצמי על כיסא העץ. "הזמנת כבר?"

"שלום גם לך. כן, הזמנתי לשנינו." עמית תופף על השולחן, אצבעותיו הגדולות בלטו על רקע השולחן השחור. הוא הביט בי. "אתה נראה נורא."

"תודה." כיווצתי את פי בהפגנה מוחצנת של עייפות. "מה התחלת לספר לי לפני יומיים? אתה יוצא עם מישהי?"

הוא התמתח בכיסא. "אהה, זה לא חשוב. ידידה, יש לה חבר. זאת בעיה."

"מישהי שאני מכיר?"

"לא."

"אז אתה מדבר איתה והוא מזיין אותה?" שאלתי.

"פחות או יותר."

"אחלה סידור. העיקר שלא תפתח ציפיות."

"אתה יודע איך זה," אמר בחוסר סבלנות. "ניגש לעניין?"

"כן. דיברת עם טלי?" הוצאתי את ערמת הדפים מהתיק ובו-זמנית הערתי את המחשב הנייד משנת החורף.

"התקשרתי אליה. היא לא ענתה, השארתי הודעה."

"הכסף כבר צריך להיות בחשבון," ציינתי באושר.

"היא היתה צריכה לדבר איתי, הבנק כבר סגור." הוא המשיך לתופף בעצבנות על השולחן. האוכל הגיע. כריך סלמון וקפה הפוך. עמית הביט במלצרית ואז בי. "בראשון בינואר הציוד לבניית האבטיפוס מגיע. עוד שלושה ימים."

לא הצלחתי למחוק את החיוך. "כתבת כבר את המכתב?"

"מכתב ההתפטרות? אמרנו שמגישים יחד את המכתבים. היית מאמין?" שאל. "לפני עשרה חודשים, היית מאמין?"

נדתי בראשי לשלילה. "שנקים חברת סטארט-אפ? לא תוך פרק זמן קצר כל כך."

עמית נעץ עיניו במחשב הנייד. "טוב, איפה הפסקנו?"

"אתה באמת לא זוכר?" שאלתי.

"אני סומך עליך שתזכור. לחלקנו עדיין יש זיכרון אנושי."

"לפחות תקרא מדף ההערות שלנו," אמרתי, "תעשה כאילו אתה זוכר."

עמית חייך קלות. "אז בשביל מה יש לי אותך?"

עמית פלד הוא החבר הקרוב אלי ביותר. נפגשנו לראשונה בגיל שמונה-עשרה. הוא היה שם באחת מהתקופות הקשות בחיי ותמך בי לאורך כל הדרך. דבר שלא אשכח לעולם.

במקור הוא והוריו האנגלו-סקסים גרו בירושלים. לפני שהכרנו אביו נפטר מהתקף לב. עמית לא אהב לדבר על זה, הוא רק סיפר שבאמצע ארוחת צהריים אביו הניח יד על החזה ונפל מהכיסא. מעבר לכך, מעולם לא פתחנו את הנושא. בזמן ששירת בצבא עזב עמית את הבית ועבר לגור לבד באזור המרכז. הוא שכר דירה בתל אביב, שם העביר את הזמן עד לשחרור. הרעש וההמולה לא התאימו לו, ומיד בתום השירות יצא מהעיר הגדולה ושכר יחידת דיור בשכונה שקטה בפתח תקווה. במשך שנה ארוכה השלים בגרויות, כמעט בכל הבחינות נבחן מחדש. מיד כשסיים החל לעבוד בסצנת ההיי-טק כאיש אבטחת מידע. במסלול המהיר ביסס לעצמו שם של אחד מהאנשים המרכזיים בתחום, בעיקר במגזר הפיננסי.

יצאנו מבית הקפה לאחר שלוש שעות. עמית ליווה אותי לכיוון הדירה בדרך למכוניתו. הלילה ירד, מנורות האירו את הצטלבות הכבישים. ענני גשם החלו לכסות את השמים. עמית הלך מלפנים, ניסיתי להדביק את צעדיו הגדולים. הוא היה גבוה ממני כמעט בראש, וזיפים שעיטרו את פניו שיוו למראה הנערי קלאסה בוגרת. לבוש צנוע אך עם זאת מחושב לפרטיו האחרונים לא השאיר מקום לטעויות בשיפוט: איש היי-טק למופת, אך אחד שעדיין לא השלים עם גורלו הבורגני.

המשכנו ללכת ברחוב פרישמן, ומשם חתכנו לדב הוז, הרחוב שבו אני גר. מטר וחצי מדיזנגוף, מטר וחצי מהים. מצחיק שעד לפני כמה שנים לא העזתי לדמיין את עצמי חי בעיר הזו. "אני נוסע הביתה," אמרתי כשנעמדנו מתחת לבניין, לא רחוק ממכוניתו של עמית.

"אנחנו מתחת לבית שלך."

"לא לדירה. לבית!" חזרתי על עצמי. "אני רק עולה לקחת כביסה."

"עדיין? לא הפסקת עם זה?" משראה שהוא לא הולך לקבל תגובה, אישר את ששמע: "אתה נוסע לרעננה להורים. בסדר. אתם אוכלים ארוחת ערב?"

"כן. יום שישי. רוצה להצטרף?"

"אבא שלך במצב רוח טוב?"

שאלתו הפתיעה אותי. "לא. יש אווירה לא טובה בבית בתקופה האחרונה, ככל שהתאריך מתקרב. אתה זוכר איך זה היה בשנה שעברה, בתקופה של האזכרה."

"אני זוכר." עמית חיכה שנייה נוספת כדי לתת לנושא לשקוע. "טוב, אז ארוחת ערב אצל ההורים..." לרגע חשב על כך. "לא," אמר לבסוף, "אני אוותר. נראה לי שאסע לירושלים לבקר את אמא שלי."

"איך היא מרגישה?"

"יותר טוב." משהו תפס את מבטו. "מתי הספקת להסתפר? אתמול בחתונה של ליעד עוד היה לך שיער, הפכת לקירח תוך לילה."

העברתי יד על הראש. "עם כזה הומור משובח, אני ממש לא מבין איך כל הידידות שלך לא עוזבות את החברים שלהן ועוברות אליך."

הוא ניסה להסתיר חיוך.

"כמה כסף נתת אתמול?"

"אלף."

כיווצתי את שפתי בחוסר שביעות רצון. "אני הבאתי רק חמש מאות."

"זה בסדר. אתה לא חבר כזה טוב שלו."

"צודק, אני לא." ליעד ואני לא היינו חברים טובים. בשבילי הוא היה אחד מאלו שנשארתי איתם בקשר מתקופת התיכון מכוח האינרציה. מאז תאונת הדרכים שעברנו יחד, הקשר ניתק כמעט לחלוטין. עמית, לעומת זאת, היה איתו בקשר הדוק.

"אלן," מבטו ננעץ בי. "אתה רוצה לדבר על זה?"

"על מה?" היתממתי.

עמית הצביע על מצחי החבול. "על זה. על מה שקרה אתמול בחתונה."

"לא."

"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר -"

קטעתי אותו. "רד מזה."

הוא הנהן, בכך השלים עם חוסר הידיעה.

לבית של ההורים נכנסתי קצת אחרי שבע בערב. כמו שחשבתי, ככל שחלפו השעות כך התחזקה התחושה המרירה בגרון. הנחתי את התיק והדלקתי את האור בסלון. צינה עברה בגופי כשראיתי את שלוש התמונות של גיא מביטות בי ממרומי שידת העץ הגדולה. באחת התמונות גיא מחבק אותי, נראה רציני, מחזיק בידו תיק עור שחור של עובדי היי-טק שעוטר בתבליטי מתכת קרירים. אני עומד עם מדים דהויים ופרצוף זחוח יודע-כול, פרצוף של חייל ממש לפני השחרור. כמעט שש שנים עברו מאז צולמה התמונה, ועדיין יכולתי לחוש בביטחון שהשרה מגע ידו של גיא על כתפי, מגע של אח גדול.

עשיתי את דרכי לכיוון שולחן האוכל. נמנעתי מלחדש קשר עין עם התמונות. ארוחות הערב הפכו שקטות לאחר המוות, מעיקות. נראה שכל אחד מאיתנו פחד להעלות חיוך על פניו.

דלת נפתחה אי-שם במסדרון. "שלום," אחותי הוציאה אותי מההרהורים, "מה קורה?"

"למה את נחמדה?"

"אתה חייב להיות מגעיל?" היא הביטה בי מופתעת. "אתה בסדר?"

"כן," עניתי. "זה שטויות." הנחתי את שתי ידי על המצח.

"לא נראה כמו שטויות," אמרה בדאגה כמעט אמהית.

"אמרתי שאני בסדר!"

היא הסתובבה בחוסר אכפתיות וחזרה לחדרה.

"היי!" צעקתי לכיוונה. "מה את נעלבת?"

הדלת נפתחה. "אתה זוכר שיש לי יום הולדת בעוד שלושה ימים."

"כן." איך אפשר לשכוח, בראשון בינואר.

"מה אתה קונה לי?"

"משהו טוב."

"כמו בשנה שעברה?"

"אפילו יותר טוב."

"סבבה. אז תביא לי את שתי המתנות יחד."

"אין בעיה. לאן את הולכת?"

"זה יפה?" היא הסתובבה במקומה. עקביה הרעישו על הרצפה.

"כן," אמרתי בלי להסתכל. "את טסה היום?"

"לא. מחר בערב, קוויקי ללונדון."

"אז בשביל מי את מתלבשת יפה?"

היא מיהרה לענות, "לא עניינך."

"לא חשבתי אחרת." הרמתי את מבטי מהשולחן. "איך אבא?"

אחותי החמיצה פנים.

"עד כדי כך?"

"השנה אתה בגילו."

הרגשתי כמי שנתפס לא מוכן, פספסתי את זה לגמרי. "צודקת... את צודקת."

"אנחנו צריכים להיות חזקים בשביל אבא, כמו שהוא חזק בשבילנו."

"אני יודע. הוא רוצה שנהיה שמחים."

"כן, שמחים... אתה ממש נראה שמח," אמרה בציניות. היא הסתובבה וחזרה לחדרה. הדלת ננעלה מאחוריה.

נאנחתי קלות. הבטתי בשידה פעם נוספת. "אבא?"

חריקה נשמעה מהקומה מעל. "אלן?" מיד לאחר מכן נשמעו צעדים.

"כן," מלמלתי בשקט. "כן," אמרתי פעם נוספת בקול רם יותר.

"אני מקווה שאתה רעב." הוא ירד במדרגות, חיוך גדול על פניו. חיוך שהזכיר מאוד את החיוך שלי. "אמא הכינה המון אוכל."

"איפה היא באמת?"

"מטיילת עם מוקה," אמר. "צריכה לחזור כל רגע."

הנהנתי. "וכן, אני מאוד רעב. אכלתי סנדוויץ' אחד כל היום ואני עדיין בהנגאובר מאתמול."

"כל הכבוד לך -" לפתע עצר והביט בי בצורה מוזרה. הנחתי את היד על המצח בזמן שניגש אלי. הוא בחן את הפצע במבט של חובש לשעבר. "מה זה? איך זה קרה?"

"זה פחות רציני ממה שזה נראה."

הוא לא ענה.

תפסתי אחד מהכיסאות ומשכתי אותו לאחור. "אני צריך לספר לך משהו," התיישבתי, "משהו שקרה אתמול."

"אני מקשיב." הוא הביט בי מגבוה. ברקע שמעתי את אחותי בודקת שדלת חדרה אכן נעולה. "מה קרה?"

היססתי. לפתע תחושה לא נוחה עברה בגופי, לא ידעתי אם אני מוכן לדבר על אתמול, על החתונה.

"אני מקשיב."

השפלתי מבט. בהיתי בכפות ידי. "בעצם לא עכשיו. אני צריך לחשוב על זה קצת לבד."

"אלן -"

"אני בטוח. לא עכשיו." הסתכלתי עליו. ידעתי שהוא לא ילחץ.

"טוב," הוא הניח את ידו על כתפי. "כשתרצה לדבר."

"אבל יש משהו אחר שאני כן רוצה לספר לך." אמרתי בלי לחשוב יותר מדי. רציתי לשמח אותו. על המיזם אבא ידע את כל הפרטים, אך בכל הנוגע לנושא המימון - עד עתה לא סיפרתי דבר. בדרך כלל לא הייתי מדבר על דברים לפני שהם קורים, כנראה בגלל אמונה טפלה שבאיזשהו שלב השתרשה עמוק מדי. גם כך הרגשתי שמשכתי את זה יותר מדי. שאפתי אוויר מלוא ריאותי. "קיבלנו מימון, עמית ואני."

"מה? באמת?" פניו נמלאו שמחה. "מתי?"

"סגרנו את העסקה לפני שישה חודשים. אתה יודע שאני לא מספר על דברים כאלו עד שהם סגורים."

הוא נראה מופתע. "כל כך הרבה זמן שמרת על זה בסוד?"

"כן," חייכתי. "הבוקר הכסף נכנס לבנק. אני עדיין לא רוצה לספר את כל הפרטים, אבל רק שתדע, העניינים מתקדמים בצורה יפה."

"שישה חודשים." אבא כיווץ את מצחו. "אני מאושר בשבילך, אבל בכל זאת, חבל שלא סיפרת קודם."

"מעכשיו אני אשאיר אותך בתמונה."

"חסר לך שלא." ידו עדיין נחה על כתפי. "איך השגתם את המימון?"

"זה סיפור ארוך," עניתי מיד. לרגע התלבטתי, "ממקום שביעי."

הוא נראה מבולבל. "תסביר."

"ממקום שביעי ברשימת עשירי ישראל."

"אתה שולח אותי לעשות שיעורי בית," אמר בטון אבהי. "בסדר."

"חשבת שאני אספר לך את הכול בבת אחת?"

הוא לא ענה. כעבור רגע הלך בצעדים גדולים למטבח. אחותי יצאה מהחדר עם מסטיק בפה והעיפה מבט אחרון במראה שבסלון. "איך אני נראית?" התעקשה.

"עישנת?"

"לא," היא נראתה מופתעת, "אני לא מעשנת בבית."

ידעתי שהיא משקרת, חלון פתוח ומסטיקים לא עשו את העבודה. "לאנשים מעשנים יש שתי סיבות לבדוק פעמיים שהדלת באמת נעולה אחרי שנעלו אותה."

אחותי שתקה.

"לעומת אנשים שלא מעשנים, שלהם יש רק סיבה אחת."

היא הזעיפה פנים, "אתה מרוצה מעצמך?"

"כן," אמרתי. "נו, איפה אמא? אני מת מרעב."

אחרי הארוחה הלכתי לחדר הישן שלי. הצצתי מבעד לחלון, מזג האוויר היפה נעלם כלא היה, סופה התקרבה. כשיצאתי מהבית החל לרדת גשם. נסעתי לכיוון תל אביב דרך כביש חמש. אימצתי את העיניים בשביל לראות את הכביש. הטלפון צלצל. נעה.

קולה בקע מהדיבורית. "סיימתי ללמוד, אני מתקלחת ובאה."

"סבבה."

"אני אהיה אצלך עוד שעה." היא ניתקה.

ידי חיפשו אחר הדיסק שנח על המושב לצדי. הדיסק לא היה שם. הגברתי את הווליום והתמקדתי בכביש. הטלפון צלצל פעם נוספת בדיוק כשעליתי לנתיבי איילון. עמית פלד. "כן."

"מה זה הרעש הזה?"

"גשם," צעקתי לתוך המיקרופון של הדיבורית.

רעש סטטי מתכתי נשמע מצדו השני של הקו. "אני מודאג."

"דיברת עם טלי?" שאלתי.

"לא! היא לא עונה לי. השארתי לה כבר שתי הודעות!"

"אני בטוח שהיא תתקשר."

"יום שישי, קצת אחרי עשר בלילה..." עמית נשמע סקפטי. "הכסף היה אמור להיכנס בתשע בבוקר."

הרהרתי לרגע. "מה אתה רוצה לעשות?"

"לא יודע."

"תמשיך לנסות." ברק חתך את שמי תל אביב וכמעט ליטף את מגדלי עזריאלי. לא שמעתי את הרעם. "תתקשר אליה עוד פעם."

"בסדר, אני אנסה עד שהיא תענה -" השיחה נותקה. ברק נוסף. ירדתי מנתיבי איילון, עברתי ליד הקריה וחציתי את אבן גבירול. בקושי ראיתי משהו והגשם רק הלך והתחזק. במזל מצאתי חניה ברחוב. מצרך נדיר.

דילגתי החוצה ועברתי בריצה את שלושים המטרים שהפרידו ביני לבין הדירה. בדרך הצצתי בבניין הנטוש שסימל את רחוב דב הוז.

יאיר ישב בסלון, ישבו איתו שתי בחורות שדיברו באנגלית. מחשופים נדיבים למרות הקור. הן נעצו בי מבט כשחיבקתי אותו. הוא הציג בפני את הבנות ואני הצגתי את עצמי. יאיר הסתכל עלי מוזר. "אלן," חזר אחרי במבטא מזלזל. "ממתי אתה אומר את השם האמיתי שלך לאנשים שלא תראה יותר?"

"רק באנגלית."

נראה שהתשובה הניחה את דעתו. "תפסת אותנו בדיוק לפני שאנחנו יוצאים. אתה שותה איתנו?"

"לא -"

"כוס אחת." יאיר לא המתין לאישור. הוא תפס את בקבוק הג'יימסון ומילא שתי כוסיות עד תום.

התיישבתי לצדו. "זה מרגיש קצת כמו דז'ה וו."

הפעם היה תורו לחייך, אך הוא בחר שלא להגיב על ההערה.

"מי הבנות?" שאלתי.

"מפרויקט תגלית," הוא התלבט באיזה מבטא לבחור, "מחזקים את הקשר עם יהודים מחו"ל."

בזמן שהבטתי ביאיר והבנות הבנתי שאכן הקשרים התחזקו. "משתלם להיות מדריך."

"אתה לא מבין איך הן מסתכלות על חייל ישראלי. ועוד קצין," אמר ברצינות מהולה בציניות. "הן יהיו פה שבוע. אולי תבוא איתנו? הן מסתכלות עליך," התגרה בי. אם ההצעה היתה מגיעה מכל אדם אחר, הייתי מקטלג אותה כהומור. אך לא כשהיא הגיעה מיאיר, גבולות מוסריים מעולם לא היו הצד החזק שלו. "נעה לא תדע -"

"לאן אתם יוצאים?" קטעתי אותו.

"לאיזה מקום חדש בנמל. אני בונה עליהן גם בסילבסטר." יאיר הרים את מבטו מכוסיות הוויסקי, דחק אחת מהן לכיווני וחייך חיוך רחב. "לחיים."

שתיתי הכול בלגימה אחת.

"תיהנה עם נעה," אמר, ותוך כדי העיף מבט בבחורות. יאיר היה מסוג האנשים שגרמו לך לחשוב שאתה מסוגל לעשות דברים טוב יותר ממה שאתה עושה. מובן שזאת היתה אשליה, הדברים באו לו באופן טבעי, ללא מאמץ. כל ניסיון לחקותו נידון לכישלון. הוא גדל בהרצליה פיתוח. הורים, צווארון ספק כחול-ספק לבן. והוא גם היה הסיבה לכך שהסכמתי לגור בתל אביב. מאז התיכון הוא היה אחד מהחבר'ה, אך התקרבנו רק כששנינו חיפשנו דירה. הוא לא היה מוכן להתפשר על שום מקום אחר, ואני רציתי לעזוב את הבית אז הסכמתי להתגמש. דבר הוביל לדבר. בתל אביב הוא התאקלם במהרה. כבר בשבוע הראשון קנה אופניים, אף על פי שהיה לו רכב מהצבא. בהדרגה הפכו האופניים להיות כלי התחבורה העיקרי לנסיעותיו ברחבי העיר. לאחרונה אפילו למסיבות בערבים היה נוסע על האופניים.

יאיר והבנות יצאו מהסלון וכמה דקות אחרי כן עזבו את הדירה. נכנסתי לחדר וסקרתי את הבלגן שהצטבר בערמות. לא התכוונתי לבזבז את עשר הדקות הקרובות על לייפות את חוסר הסדר. המקום המסודר היחיד היה החלק העליון של הארון, שעליו היתה מונחת תמונתו של גיא. נשכבתי על המיטה ונמתחתי לאחור. פלטתי אנחה כשגבי השמיע קליק משחרר. הטלפון צלצל.

"כן," עניתי כמעט בלי להמתין.

"אני לא מוצאת חניה. כבר עשיתי שלושה סיבובים."

"אה. תחסמי את הסקודה, רק תשאירי מספר טלפון."

"זאת אותה סקודה מאז? היא חונה ממש מתחת למרפסת שלכם?"

"כן, אותה אחת, ההומלס החזיר אותה אחרי שנגררה. את יכולה לחסום." דחקתי את עצמי מהמיטה ונכנסתי למטבח הצר של הדירה. הסתכלתי על נעה מבעד לחלון. ממש כמו האנשים שגרו בתל אביב, גם היא סיגלה לעצמה בחודשים האחרונים את שיטת החניה התל אביבית. בום קדימה בום אחורה, אין דרך אחרת. ככה זה. לתל אביבים אין שום ערך לפגושים, לא לשלהם ולא לשל אחרים.

לאחר שחסמה את הסקודה כיסתה את ראשה מפני הגשם ונכנסה בריצה לחדר המדרגות. השארתי את הדלת פתוחה, היא נכנסה ותפסה אותי מאחור. "שלווום..." הסתובבתי במקום, "כל הכבוד על החניה."

נעה חייכה. "אתה מכין קפה?"

"נס?"

"כן." היא שחררה את אחיזתה והלכה לסלון.

חיממתי את המים בקומקום. האדים עשו את דרכם אל ארונות המטבח ומשם אל התקרה. "נעה?" קראתי לחדר השני, "אני שם לך חצי כף."

"למה כף?"

"אין רותם, אין כפיות."

"אז עזוב סוכר, שים סוכרזית." הארון היה פתוח, שלחתי יד והוצאתי את הקופסה. הבטתי בה בהשתאות. סוכרזית אחת. החזרתי את הקופסה לארון וניגשתי עם שתי הכוסות לסלון.

נעה נשענה לאחור והתכרבלה בתוכי. "יכול להיות שאני יכולה למצוא לכם עוזרת חדשה. אני אשתדל לשחזר את ההצלחה שהיתה לי עם רותם," היא ניסתה לגשש אם הקפה חם. "שמת סוכרזית?"

הנהנתי. אין לי מושג מאיפה הסוכרזית הגיעה לארון, זה מסוג הדברים שפשוט היו שם. בלי לשאול שאלות. היא ליטפה את צווארי, ובידה השנייה המשיכה לגשש אחר הטמפרטורה של הקפה. נשקתי לה קלות על המצח. אהבתי אותה מאוד. מעולם לא אהבתי מישהי כפי שאהבתי אותה. אפילו לא קרוב לכך. רק המחשבה על השבריריות של קשרי הקודמים והפחד לאבד אותה היו מסוגלים להוציא אותי מדעתי. נהניתי מהרגע, סתם להיות איתה. לעתים הרגשתי שנעה נמצאת בחייה במקום שונה ממני. היא היתה בשנתה האחרונה ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב ועמדה לסיים את התואר בהצטיינות. אני כלל לא חשבתי על לימודים אקדמיים, הרגשתי שההתחייבות ללימודי תואר תגביל אותי ולא תאפשר לי לעשות את הדברים שהיו חשובים לי באמת. גם כך העבודה במשרה מלאה תסכלה אותי וגזלה ממני חלק ניכר מהאנרגיות.

תסכולים בצד.

נעה רצתה בדיוק את ההפך ממה שאני רציתי. היא רצתה את הביטחון שבתואר. משהו קבוע. משהו יציב. הערצתי אותה, את התנהלותה ובעיקר את כוח הרצון שלה. בערבים עשתה טרום סטאז' במשרד עורכי דין גדול בשרון, ובזמן הפנוי שעוד חשבה שנותר לה עבדה כמתרגלת בקורס דיני משפחה.

הצמדתי אותה אלי. ליל אמש נראה לפתע רחוק ומעורפל כל כך. רגלה של נעה נגעה ברגלי, היא הרימה את ראשה ונעצה את עיניה הירוקות היישר לתוכי. החלקתי את ידי על שערה ונישקתי אותה בחוזקה. החזקתי בגופה, היא נשפה ועצמה את עיניה. הרגשתי אותה, את נשימותיה המהירות, את קימוריה העדינים. השכבתי אותה על הספה, שערה הגלי נמתח לאחור והזמין אותי להתקרב.

זמן מה לאחר מכן שכבנו מחובקים. "היה מדהים," לחשה. "עוד מעט חצות. שנה יחד."

חייכתי קלות. הרגשה רעה חלפה בגופי מאזור הבטן לאזור החזה. רציתי להגיד משהו על אתמול, על מה שקרה בחתונה של ליעד, מה שקרה עם שחר. אבל לא הצלחתי. ידעתי שזה ישנה את הכול.

הטלפון צלצל. הוא לא היה רחוק, ממש בהישג יד. "כן."

"אלן, יש בעיות."

זה היה עמית. "מה? איזה בעיות?"

"יש בעיות עם הכסף."

"מה קרה?"

"טלי התקשרה אלי חזרה," הוא לגם אוויר בפראות. "היא אמרה שאנחנו חייבים להגיע אליה. יש בעיות עם הכסף."

התיישבתי על המיטה. "על מה אתה מדבר? ממתי עורכי דין עובדים ביום שישי באמצע הלילה?"

עמית כחכח בגרונו.

"עמית?"

"אלן," הוא אמר. "הכסף נעלם."

פקחתי את עיני לרווחה. "מה?"

"כל הסכום, עשרה מיליון שקלים. הכול נעלם."