טאון הול

פרק 1 – טאון הול

רק שלוש מדרגות כדי לרדת מהבמה הזאת בניו יורק, ובסופן כבר עומדת עיתונאית גבוהה שניסתה לדבר איתו גם בבוקר. כבר אז היא הלחיצה אותו עם שאלות על רגולציה ותחרות, ובעיקר הלחיץ אותו הגובה שלה. מה היא, שני מטר? עיתונאים לא אמורים להשרות רוגע על המרואיינים שלהם? אם הוא לא יהיה זריז עכשיו, לא יצליח להתחמק ממנה שוב, וזריזות היא הדבר האחרון שהוא מסוגל לו כרגע. הרגליים שלו כבדות, הנשימה מאומצת ומחיאות הכפיים מהקהל ממשיכות להדהד לו באוזניים, למרות שהאולם מתרוקן במהירות.

הוא דילג על מדרגה, כמעט התרסק לרגליה והתייצב בקושי. היא באמת גבוהה ממנו.

“אתה בסדר? זה היה מדהים,״ החמיאה, והוסיפה במהירות, “אני נורא אוהבת את טאון הול, ממש התמכרתי לשקט שם ומצאתי גם המון תוכן רציני סוף סוף.״

קורס מבוא בעיתונות – תמיד תתחנף למרואיין.

מדהים איך אנשים מתמסרים אחרי כמה שקרים מלטפים. הוא כבר אמור היה להיות שלה, אבל הוא סחט את הביטחון העצמי ואת כושר הדיבור שלו עד הטיפה האחרונה על הבמה. זה היה השואו ופתאום הוא מודע לעצמו בהגזמה, כמעט מצטער שמכר באגרסיביות כזאת, אמריקאית בכאילו. חמש דקות אחר כך לא נשאר כלום מכל הסינדרלה הזאת, לא כרכרה ולא דלעת. “חייב למצוא פה שירותים,״ שיקר, “אני ממש מתנצל.״ העיתונאית תחכה. לפני שידבר איתה הוא יצטרך לעצור את הרעד המתגבר בברכיים. בדרך לשירותים ליווה אותו קולו שהדהד מהמסכים הגדולים ששידרו את הנעשה באולם ההרצאות.

“בטאון הול הבעלים היחידים של פרטים אישיים כמו היסטוריית גלישה וחיפושים הוא חבר הקהילה עצמו. לאנשים נמאס לחלוק את כל חייהם הפרטיים עם פלטפורמות מרושעות וממוסחרות עד הקצה שמציפות אותם בפרסומות ובפייק ניוז. אתם תחליטו מה אתם חולקים ועם מי. תחשבו על זה כמו ארנק שבכל פעם שולפים ממנו משהו ומקבלים משהו בעל ערך עבורכם בחזרה. אלוהים, זה באמת ארנק. ובקרוב נוסיף לכם מטבעות משלנו שתוכלו להשתמש בהם כדי למכור את הדאטה שלכם כרצונכם. אתם יודעים איך אומרים – אם זה בחינם, אתם המוצר. למוצר הזה יש מחיר ואתם תקבעו מה הוא.״

מיכאל עוז, יזם ומייסד טאון הול, צחק בקול רם מתוך הזון המשוגע שהיה בו רק לפני רגע. הוא אהב את הבמה, הוא היה באלמנט שלו וכמעט לא נותרו בו עקבות של קצין הצנחנים הישראלי והמחוספס שהיה פעם, כשהוא עומד עכשיו מול המראה בחדר השירותים המפואר של מרכז הכנסים. מיכאל נשם עמוק סוף סוף. עבר בסדר סך הכול, חשב לעצמו. הוא אף פעם לא באמת יודע. היה בתוכו קול שאומר שהכול מושלם, אבל הוא היה מבטל אותו.

אמא שלו שתלה בו את הקול הזה מזמן, והוא היה חייב להתעמת איתו יום-יום, דקה-דקה. להוכיח לעצמו, לבדו. זה תמיד דחף אותו קדימה, אבל גם השאיר אותו לבד במערכה. בבית הגברי והציני שבו גדל, הכרזות הניצחון האלה של אמא שלו נתקלו בגיחוכים ובזלזול, והכי קל היה להצטרף לשורות מקהלת הטסטוסטרון. לחלום הוא יודע, אולי אפילו טוב מהם, מאחיו, אבל זה לא משהו שאפשר להתגאות בו בבית שלו. שניהם ברחו משם לפני הצבא ואף פעם לא באמת חזרו. לקחו איתם את התחרות שלהם והוא נשאר ללא מתחרים, רק עם זוג הורים אבודים באמצע החיים.

את כל הטעויות הם כבר עשו איתם. כשנסגרה הדלת בחדר הילדים, מיכאל זוכר בעיקר מכות ועקיצות בתכיפות הולכת ופוחתת, עד שנעלמו לגמרי המילים ביניהם. מיכאל הפך ליונת הדואר שמעבירה מסרים, לספוג שלתוכו נספגים כל הכעסים בין אחיו הגדולים, דוד ויונתן, הנאהבים והנעימים, להורים, נושא לפעמים באשמה על דברים שהם עשו. הוא ידע שעליו לא יכעסו. אמא שלו אף פעם לא כעסה על התינוק המושלם שלה, והוא היה מוכן לשאת את האמירות הלעגניות של אחיו, “התינוק המושלם של אמא זורק כמו ילדה. אולי זאת בכלל תינוקת,״ רק כדי להרגיש חלק מהם. איכשהו.

“תפסיקי לדמיין, את והפנטזיות שלך,״ היה אבא שלו גוער בה. “אצלנו מותר לחלום,״ הייתה מכריזה.

בפנים, בנשמה, זה השאיר לו קצת רוח במפרשים.

זה היה בית של עבודה, לא של דיבורים. חלוציות, ציונות. אבא שלו נסע כל בוקר לנגב והפריח את השממה. אמנם לא הפריח אותה בגופו, לא הזיע כשחפר בורות השקיה, אלא היה פקיד במקום משעמם כמו משרד החקלאות.

הפער הזה בין החלום למציאות היה הדלק של מיכאל וככל שהפער גדול יותר, כך היה צמצומו מאתגר ומעניין יותר.

מדי פעם, בינו לבינו, היה נתפס לפחד שבעצם אין לו מושג איך ייסגר הפער הפעם, שאין לו מושג מה עושים עכשיו. ברגעים כאלה היה הקול הפנימי מהדהד את אמא שלו: “יהיה בסדר. אתה תמיד מצליח.״ לפעמים היה נתקף בהלה וקופא, מה אם לא אצליח?

מחיאות הכפיים עדיין הלמו באוזניו והכניסו אי שקט בגופו. כן, הוא נתן את השואו שלו, והפעם זה היה חשוב מתמיד, עוד הזדמנות לצמצום הפער הזה.

אנשי קרן “אנדרסון ג׳וזף״ ישבו מולו בקהל בהרכב כמעט מלא. חודשיים של משא ומתן על ההשקעה שלהם בחברה שלו התנקזו לרגע הזה. בערב הוזמן להם שולחן באחד מהיכלי הבשר הפופולריים בעיר. בסוף הארוחה הוא יהיה הרבה יותר חכם. הוא כבר כל כך מושקע בתהליך איתם, שכל עיכוב או דחייה מצידם יסיגו אותו למשבצת ההתחלה. בינתיים נהיה צפוף גם בשירותים והוא נפלט החוצה, מקווה שהגבוהה התייאשה והמשיכה הלאה.

“אתה רוצה לאכול עוד משהו, מייקל? שנזמין קינוח וקפה וניגש לעניין?״ ראבי ג׳וזף, אחד משני השותפים בקרן, וחצי מהמותג שהפכה להיות בסיליקון ואלי, התרווח בכיסא העור. הוא היה בן מהגרים מהודו שגדל בארה״ב וחתם קבע ברשימות הדיקן של כל בית ספר גבוה שביקר בו.

הם אכלו טוב, אבל מיכאל ידע שזה לא הזמן להתרווח. עדיין לא. כשזרים קראו לו מייקל, הוא הרגיש כמו דמות בסרט. הוא לא מיכאל והוא לא בבית עכשיו. בחוץ כבר היה חשוך וטפטוף קל דפק על החלון מאחוריו. למעשה, מיכאל לא היה בטוח כבר איפה זה הבית.

“אני מפוצץ, אין סיכוי אפילו לקינוח, לצערי.״ כל הארוחה הדשנה הזאת הייתה רק הכנה לשיחה. עכשיו הגברת השמנה אמורה להתחיל לשיר באמת. מחירי המנות במסעדה הזאת לא הצדיקו שיחה שבה תיפול ההשקעה. את זה הם יכלו לעשות בטלפון או בווטסאפ אפילו. גם זה כבר קרה לו בתעשייה הקשוחה הזו.

לא, הפעם ההצגה מתחילה באמת, וזו ההצגה שלו.

“טוב לפגוש אותך פנים אל פנים סוף סוף, מייקל,״ אמר פול אנדרסון, השותף השני, בנימוס אמריקאי. מיכאל לא הצליח לקרוא את הטיפוס הזה, אבל היה ברור לו שמדובר בבנקאי ממולח וקר רוח שהגיע כדי להוציא את העסקה הטובה ביותר, לאחר שראבי התאהב בטאון הול ודחף להשקעה.

פול היה אמריקאי למשעי. כל זכר לתפוצה ממנה הגיעה משפחתו לשם נמחק מזמן. הבית היה מזרח וירג׳יניה, לא מקום שצמחו בו כוכבים גדולים, אבל רוב מוחלט של אוונגליסטים אוהדי ישראל, זה כן. לעיתים היה משרבב לשיחה פתגמים מוזרים בעברית משובשת, אבל למיכאל היה ברור שהדת השלטת אצלו היא כסף.

“אני מודה שבהתחלה היו לי ספקות,״ אמר פול, ומיכאל נדרך.

ראבי והצוות נראו שלווים. “חשבתי שזה חזון הזוי, שאין סיכוי לגעת בדואופול הזה שמנהל את התוכן בעולם היום.״ הוא עצר ללגום עוד קצת מהוויסקי שלו.

“אתה יודע, אני יותר איש של מספרים וסטטיסטיקה.״

“אז אני מניח שהמספרים מתחילים למצוא חן בעיניך?״ חייך מיכאל, “תאמין לי שעוד לא ראית כלום.״

בפניו של האמריקאי המנוסה שמולו לא נרשמה תזוזה.

“כן, זה בכיוון הנכון,״ צינן פול את האווירה. “אבל זה לא מה שיקבע. עוד מוקדם לדעת. קל לגדול מאפס למאה, הקיר מגיע הרבה אחרי, ואיך שאתה בונה את החברה בשלבים המוקדמים זה מה שקובע את התוצאה הסופית.״

מיכאל הנהן. אמירות כלליות כאלה הן תמיד נכונות, ולאמריקאי שמולו יש המון ניסיון עם חברות מהסוג של טאון הול, וגם ניסיון באמירות כלליות שתמיד נכונות, כנראה.

“אז הפעם אלה לא המספרים,״ המשיך. “ראיתי אותך היום על הבמה. אני חושב שזה מה שעשה את ההבדל. בסוף אנחנו משקיעים באנשים, בצוותים. משהו בחזון צריך לשבת על היזם כמו כפפה ליד, ואין ספק שעד היום הראית לא רק חזון, אלא גם תוצאות״ סיכם.

“אני מאוד שמח לשמוע,״ אמר מיכאל וחייך. הוא הרשה לעצמו נשימה עמוקה ראשונה אחרי שעה ארוכה של נשימות מדודות.

“גם אני חקרתי קצת את ההיסטוריה שלכם ואני חושב שטאון הול היא בדיוק בסגנון החברות שלכם בעבר. חברות עם חזון ותוכניות שאתגרו את המציאות הקיימת והתפוצצו אחרי ההשקעה שלכם.״ אף אחד לא מת מקצת חנופה, ומיכאל ידע לאן הוא רוצה להוביל את השיחה.

“אני שמח לבשר לך שרוב התנאים שהעמדת מקובלים עלינו,״ אמר פול.

ראבי הסתכל עליו ואז על מיכאל ואמר: “מאה מיליון דולר שווי חברה. אני חושב שזו סיבה לעוד כוסית ויסקי, מייקל, לא?״

זה נשמע כמו חלום. את זה מיכאל לא הרשה לעצמו להגיד בקול. קולו של ראבי סחרר אותו עד שנחת בחזרה לפרצופו של פול שהבהיר שלא גמר לדבר.

“רציתי לדבר איתך על דבר נוסף. זה לא מאוד דחוף, אבל זה תנאי שייכנס להסכם ההשקעה שלנו. אנחנו לא נשקיע בחברה שהולכת להפוך את העולם, אם לא יהיה בה מנכ״ל אמריקאי שבא מתוך התעשייה.״ הוא עצר לרגע, הרים את הכוס מהשולחן והוסיף: “אתה צריך שותף חזק על ההגה, מייקל.״

שתיקה השתררה עד שראבי שבר אותה בקולו הנמוך, “מה שהשגת עד היום הוא מדהים ואין ספק שאתה מנהיג אמיתי. העניין הוא שאמריקאים אוהבים לעשות עסקים עם אמריקאים. זה מועדון יותר סגור מבכל מקום אחר בעולם. ותאמין לי, אני יודע את זה כמהגר שהצליח להסתנן לכמה מועדונים כאלה בחייו.״

השתיקה שבה והשתלטה. מיכאל כחכח בגרונו ומזג לעצמו עוד כוס מים. הוא לא צפה את המהלך הזה. לא בשלב הזה של החברה שלו. יש לו עוד כל כך הרבה להשיג. לו ולצוות המדהים שבנה.

אל תמהר, חשב לעצמו. אל תשרוף את הגשר, שתה משהו. הוא לגם עוד לגימה לפני שאמר:

“נראה לי שרתמתם את העגלה לפני שקניתם את הסוסים. זאת דרישה מוקדמת עבורכם אבל יותר מזה, היא מוקדמת גם בשביל החברה שלי,״ הוא ניסה להסתיר את הכעס.

“אני לא דיקטטור, אבל אין סיכוי שאני נותן כרגע את ההובלה למישהו אחר,״ סיכם ונרגע לאיטו. זה לא דבר של מה בכך להגיד להם “לא״ בשלב הזה של התהליך. טוב שהוא כבר אחרי ה״לא״ הזה, חשב. לפחות הכנה ל “לא״.

“זה לא לתת את ההובלה, מייקל,״ ראבי דיבר אליו בעדינות. “יש לנו כמה מועמדים מעולים. כאלה שיחלקו איתך את ההובלה, בלי אגו. אתה עדיין בעל המניות הגדול פה, תזכור. את זה אף אחד לא מתכוון לקחת לך.״

כל מילה שהוא אמר לקחה ממיכאל עוד פיסת שליטה על התהליך. על החברה. על העתיד שלו. לא מתכוונים לקחת, הוא אמר. כלומר, כמובן שהם יכולים לקחת. כמובן שעוד ייקחו.

זה היה הפחד הגדול שלו.

לאבד שליטה. להיות מובל, פסיבי, בלי קול.

הוא מעדיף להיכשל לבד. תמיד אהב להיות לבד, בעצם. רק שלא ילבישו לו איזה בוס שישתלט לו על הבית. הוא כבר איבד את רונה, ואת תום, את הבית האמיתי שלו איבד בשביל החברה הזאת. לאבד גם אותה יהיה מוות.

הוא חייב לעוף מפה.

הוא לא ייתן תשובה סופית. הוא קם.

“תודה,״ אמר מיכאל. “ארוחה נהדרת, אבל אני חייב לזוז.״ הם נעצו בו מבטים מופתעים.

הוא יצא מהמסעדה, הדופק הלם במצחו. הוא צריך למצוא פינה לחשוב, להירגע. אולי הכול קורה מהר מדי.

הוא דילג במדרגות הבניין. כמה שיותר רחוק מאנשי הקרן החמדנים, יותר טוב לו. הוא נכנס למבואה של חדרי השירותים המהודרים. הראש שלו היה לגמרי לא שם.

הוא נעמד מול המראה, התבונן בפנים הארוכות, בבלורית השיער החום ונגע באפו בתנועה שהפכה כפייתית בימים כאלה.

הוא ראה את מפרקי האצבעות השחוקים והתמקד בהם, כאילו טמון בהם איזה כישוף או קללה, כאילו יכולותיו וכוחו מרוכזים בהם ונמדדים על פי כפות ידיו הנשיות, העקומות, שאינן מושלמות.

לכל אחד יש איזה פגם גופני שמעסיק אותו, אצל מיכאל זו הייתה האצבע המורה ביד שמאל, שנשברה בצבא, התאחתה באופן מעוות ונותרה קצרה ממקבילתה הימנית. הוא הביט בכף היד, פירק אותה שוב ושוב, עינה אותה עד כאב, באובססיה. הוא תלה בה כישלונות, שיברונות לב וחולשות עצומות, כאילו כל צרותיו באו ממנה והיא לבדה אחראית לגורלו. הוא תהה אם יש ניתוח שיוכל לתקן את היד הזו. אפילו יד תותבת היה שוקל ברצינות.

הוא כבר לא זכר מה בכלל עשה שם או את מי היה אמור לעצור, או לחסל, בסוף הלילה ההזוי ההוא, אבל את המתנחל שזרק עליו את האבן ששברה את האצבע הזו, שפירקה לו את כף היד ושלחה אותו באמבולנס ישיר משכם להדסה, הוא זוכר היטב.

מול הראי בשירותים הוא תהה אם גם בעיני אחרים הוא נראה מגוחך כפי שנראה בעיני עצמו כרגע. חלש, קצת מובס, מאוד לחוץ. איך יעמוד בציפיות שהותיר אחריו הבוקר על הבמה, חשב.

לא, הבייבי הזה שלו הפעם. התשובה היא לא!

הוא דיבר אל היד שלו. היא נמתחה למעלה ולמטה, כאילו היא ישות עצמאית לגמרי והוא איבד עליה שליטה. דרך המראה המטושטשת נראה מישהו נכנס עכשיו לאותה מבואה של חדר השירותים. הוא הביט במראה שוב. הכול פה נקי, הטשטוש בראש שלך, לעג לעצמו. אתה לא לבד, תתאפס. צא מזה. הוא יצא אל החושך שבחוץ.

הייתה לו פגישה מתוכננת נוספת לאותו ערב, מייד אחרי הארוחה עם ראבי ופול אנדרסון. סופיה מרטינז הייתה מנהלת בכירה באתר “פוליטיקום״ האמריקאי, שרדף אחריו זמן רב לשיתוף פעולה עסקי. בעולם הזה של מדיה פוליטית, היא נחשבה פיגורה רצינית. מיתוג אישי זה אמנות מודרנית והגברת הזאת לקחה אותה לקצה. חדה, קשוחה ועם זאת, מגנט חברתי. פוליטיקאים ואנשי מדיה אהבו להתייעץ איתה ולהתרברב בהיכרות איתה בכל הזדמנות אפשרית. רק מקורבים קראו לה סופי, אבל השם הזה כבר הפך מותג בתעשייה.

הוא לא היה בטוח שהוא לגמרי כשיר ומתפקד אחרי ארוחת הערב, אבל העמידה על עקרונותיו מול הקרן נסכה בו כוח ופיכחות והוא הלך אל בר המלון שמול המסעדה, שם קבע עם סופיה לדרינק.

הם נפגשו כבר פעם אחת בכנס בצרפת. הקליק אז היה מיידי ובבירור לא רק עסקי. היה קל להתחבר אליה, להימשך אליה, ובשבוע שאחרי הכנס ההוא כבר נחתם הסכם כללי לקידום התכנים של פוליטיקום במיקום אסטרטגי בטאון הול.

הוא היה צריך הרבה יותר משיתוף פעולה כללי עם פוליטיקום ובשביל זה קבע את הדרינק הזה. שותפי התוכן היו קריטיים כדי שיוכל להראות מודל עסקי כלשהו בשלב שברור שלמשתמש הסופי הכול בחינם. הגופים היחידים שנדרשו לשלם על מינוי פרימיום ברשתות חברתיות היו ספקי התוכן. זה הבטיח להם זרם חדש של קוראים שהמשיכו משם לאתרים שלהם, עתירי הפרסומות. בעולם שבו כל אדם שלישי בטוח שהוא משפיען, יוצר תוכן או פרשן פוליטי, היה לסחורה הזו ביקוש רחב.

הוא חיכה לסופיה על הבר. היא נדחקה בין שולחנות, אבל מכיסא הבר שלו זה נראה כאילו היא משייטת ברוגע לכיוונו. לא רק הוא ראה אותה כשנכנסה לבר. הרחש מסביב כאילו נעצר והמבטים פנו אליה בזה אחר זה. היה לה יופי פרוע. עיניים מלוכסנות מעט, תלתלים שחורים שנחו על חולצה מכופתרת, שכיסתה במאמץ את החזה הנדיב שלה. הישבן הלטיני שלה החליק על משענות ושולחנות במסע הארוך אליו.

“בון סווארר,״ הוא משך את המבטא הכי צרפתי שלו.

“בואנס נוצ׳ס, סניור,״ הסניור התגלגל על לשונה ברכות.

“מה תשתי?״ שאל. היא ענתה, אבל הרעש במקום ערבל את תשובתה לג׳יבריש שלרגע נשמע לו כמו עברית.

“את דיברת עברית עכשיו?״

היא צחקה. “חמוד, הדבר היחיד שאני מכירה בעברית זה בר מצווה וברית מילה, ואת שניהם אני מקווה שכבר עברת.״

הקרח נמס יחד עם שאריות הפאסון שניסה להחזיק מולה. מלצר מזג להם יין אדום, גלגל עיניים בבוז צרפתי והלך.

“פפפ... מון דייה,״ נחר מיכאל לעבר גבו של המלצר ושניהם צחקו.

“חשבתי שאנחנו בניו יורק,״ רטנה סופיה.

“גם אני.״ ענה, “הצרפתים רודפים אחרינו עוד מהכנס הקודם, כנראה.״

“מאוד מוזר, אבל האמת היא שאני מעדיפה ברים של צרפתים על פני כל בר ספורט אמריקאי מסריח מבירה. הם יודעים לחיות טוב, להריח טוב, ולא מזדעזעים כשמישהו נוגע בהם,״ גיחכה.

“הבן שלי היה מסכים לכל מילה. הוא עדיין מבכה את ביטולו של לואי סי.קיי, הוא מעריץ גדול.״ אמר מיכאל.

“או, אל תתחיל עם זה. האמריקאים איבדו את זה לגמרי. או שמבטלים אותך כי הראית למישהי שהיא ממש מוצאת חן בעיניך או שבוחרים עבריין מין מורשע לנשיאות. כבר אי אפשר לדעת מה נכון,״ הסכימה. “לפחות אצלכם ברשת, מותר לדבר עדיין. את זה אני אוהבת. למרות שפוליטיקום הוא מאוד פוליטיקלי קורקט, אם אתה מבין מה אני אומרת.״ קרצה לו.

“שנעלה לגג?״ הציע אחרי חצי שעה של שתייה על הבר. “יש פה תצפית נהדרת ולא יזיק לנו קצת אוויר, או לפחות סיגריה, אחרי כל האלכוהול הזה.״ היא קמה והלכה לכיוון המעלית. “בוא,״ זירזה אותו כאילו זה בכלל היה רעיון שלה, הגג והסיגריה.

כשגמרו להתפעל ולעשן, במעלית בדרך למטה, סופיה לחשה לו, ״מתי אני מטפלת בך?״ שניהם היו קצת שתויים מדי וחברותיים באופן לא הולם, אבל לעזאזל הכול, הריח שלה הטריף לו את החושים.

“זו הקומה שלי, בוא,״ לחשה. הוא התענג על החמימות באבריו ועל הרעד הקל של התרגשות שמילא את גופו. האצבע המורה בשמאלו קפצה, כאילו כדי להזכיר לו את הכישלון האורב מעבר לפינה. הוא יצא אל המסדרון. מזל שהוא ריק בשעה הזאת, חשב. היא עקבה אחריו בחולצה שרק שני כפתורים נותרו בה בתפקיד שנועד להם מראש. הוא לא זכר שפרם אותם, אבל הם ללא ספק היו פרומים, וחזיית תחרה שחורה בצבצה דרכם.

שניהם גיששו באפלה, מסוחררים. הוא סרק את אחוריה העגולים בידיו והיא נופפה בכרטיס מול ידית הדלת של חדרה כדי להידחק פנימה. שניהם היו כבר כל כך חמים שהוא חשש שלא יוכל להחזיק מעמד זמן רב מדי מרגע שיגיעו למיטה שלה.

הוא פנטז על נשים מהסוג שלה. הוא לא היה צריך לעשות כלום איתה, היא ניהלה את האירוע, אבל דווקא זה הניע אותו לזוז, לענג אותה. “אל תזוז, מייקל,״ היא לחשה והוא הרשה לעצמו להתמסר, נזהר לא לזוז. הוא שמח לשכב מתחתיה, בין רגליה ושדיה שריחפו לעומתו והתלתלים השחורים הארוכים שהכו בו בכל פעם שהתכופפה לעברו וגנחה.

רק אחרי שהתרצתה ונרגעה, הרשה לעצמו לנוע בעדינות שהספיקה כדי להכריז על שוויון.

אחרי תקופה ארוכה של בדידות, שהתחילה עוד לפני שהסתיימו נישואיו לרונה – שהלכו בדרכן של כל האהבות הגדולות: בהתחלה מתגלות אי התאמות קטנות, ואתה מחליט להתעלם מהן בתקווה שהאהבה תפתור את כל הבעיות. אבל הבעיות, כדרכן, הולכות וגדלות עד שמתפוצצות, ואתה מבין שהיית אתה בודד כבר הרבה קודם – עכשיו, במיטה של סופיה, סוף סוף לא הרגיש לבד.