1
המעבר לשומקום
כשהייתי בן עשרים ותשע חייתי את החיים שעליהם חלמתי בילדותי: משרד בקומה העשרים וחמש בבניין משרדים במרכז מנהטן, לא רחוק מטיימס סקוור; דירה בפינת פארק אבניו ורחוב עשרים; עבודה בחברת האנשים הכי מעניינים וידידותיים שאפשר לבקש; ומשרה מרתקת להפליא שבמסגרתה כתבתי עבור מגזין "טיים" על מגוון נושאים בתחום חדשות החוץ - סיום האפרטהייד בדרום אפריקה, "המהפכה העממית" בפיליפינים, המהומה סביב רצח אינדירה גנדי. מכיוון שלא היו לי מחויבויות כלפי איש, דבר לא מנע ממני לצאת לחופשות ארוכות ברחבי העולם, מבאלי עד אל סלבדור. וכך עשיתי.
אבל למרות הריגושים היומיומיים והעבודה המלהיבה, בתוך-תוכי חשתי שאני מתרוצץ במהירות מסחררת כל כך עד שאין לי הזדמנות להציץ פנימה ולבדוק לאן פני מועדות, או האם אני מאושר באמת. הרדיפה המתמדת אחר סיפוקים נראתה לי כמו הדרך המושלמת להבטיח שלעולם לא אגיע אל המנוחה ואל הנחלה ולעולם לא אמצא סיפוק אמיתי. לעתים קרובות מדי חשתי כמי שמדבר על שלום עולמי במונחים הפלגניים ומעוררי המחלוקת ביותר שבנמצא.
לכן החלטתי לעזוב את החיים החלומיים שלי ולבלות שנה בחדר קטן ומבודד באחד הרחובות הצדדיים של קיוטו, בירתה העתיקה של יפן. לא ידעתי לומר למה בדיוק אני עושה את זה, פרט לכך שהרגשתי שאחרי שהתנסיתי בתפריט נפלא, אנרגטי ומרגש בניו יורק, הגיע הזמן לאזן אותו בדברים פשוטים יותר, וללמוד כיצד להפוך את ההנאות שלי לפחות חיצוניות ובנות חלוף.
ברגע שעזבתי את המשרה הבטוחה שלי וצללתי אל תוך הלא-נודע, התחיל אבא שלי, שהיה מודאג כמובן, להתקשר אלי ולנזוף בי על מה שהוא כינה "יציאה מופרכת לפנסיה". לא יכולתי להאשים אותו. בכל מוסדות הלימוד שדגלו בספקנות חסרת פשרות, שאליהם הוא שלח אותי בנדיבותו הרבה, לימדו אותי שמטרת החיים היא להגיע לאנשהו, לא ללכת לשומקום. אבל לאותו שומקום שבו רציתי לשהות היו יותר פינות וממדים מכפי שיכולתי להסביר לו (או לעצמי), ואיכשהו הוא נראה גדול ובלתי-נתפס בהרבה מחיי העירוניים, המלאים בהסחות דעת. אותו שומקום נפתח אל מרחבים עצומים כמרחבי מרוקו, אינדונזיה וברזיל גם יחד.
נזכרתי בביקור שלי בתערוכת עבודות אמנות מופשטות של מארק רותקו, וכיצד הרגשתי שאני נמשך אל מתחת לפני השטח, אל הדממה האינסופית שכולה צבעים. נזכרתי שחבר סיפר לי על ג'ון קייג' וסימפוניות השקט שלו, שהועלו באולמות מלאים עד אפס מקום. כמו כן, תמיד התרגשתי מהסיפור על תומס מֶרְטוֹן, חובב המסעות והאנשים, שתיין כבד ושְׁבור-לב חסר תקנה, שנכנס למנזר שתקנים בקנטקי, נהפך לאב לואיס, ותרגם את חוסר השקט שלו לדבר-מה סמוי יותר מהעין.
כפי שלמדתי מלאונרד כהן, ההליכה לשומקום אין פירושה הפניית עורף אל העולם אלא רק התרחקות זמנית, שבזכותה ניתן לראות את העולם באופן צלול יותר ולאהוב אותו באופן עמוק יותר.
*
הרעיון העומד בבסיסו של שומקום - הבחירה לשבת בשקט מספיק זמן כדי לאפשר התבוננות פנימית - הוא פשוט בעיקרו. כשמנוע המכונית שלכם מתקלקל, אתם לא מכניסים אותה למוסך לחידוש פחחות וצבע. רוב הבעיות שלנו - ולפיכך גם הפתרונות שלנו, שלוות הנפש שלנו - מצויים בתוכנו. הניסיון לחפש את האושר מחוץ לעצמנו הגיוני בערך כמו הניסיון לחפש את המטבע שאבד מתחת לפנס, כי שם יש יותר אור. אפיקטטוס ומרקוס אורליוס אמרו זאת לפני יותר מאלפיים שנה: לא החוויות מעצבות אותנו, אלא האופן שבו אנחנו מגיבים עליהן. כשסופת הוריקן פוגעת בעיר והופכת אותה לעיי חורבות, יש מי שיראה בכך הזדמנות להתחיל מחדש ולהשתחרר, בעוד מישהו אחר, אולי אפילו אחיו, יסבול מטראומה שממנה לא ישתחרר בשארית חייו. "כִּי אֵין רָע וְאֵין טוֹב בָּעוֹלָם," כתב שייקספיר בהמלט, "אֶלָּא בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ וּמִשְׁפָּטֵנוּ בִּלְבָד."
חלק גדול כל כך מחיינו מתרחש בתוך ראשנו - בזיכרון או בדמיון, בהשערות או בפרשנות - עד שלפעמים נדמה לי שהדרך הטובה ביותר לשנות את חיי היא לשנות את האופן שבו אני רואה אותם. כפי שאמר גדול הפסיכולוגים של אמריקה, ויליאם ג'יימס, "הנשק הטוב ביותר נגד לחץ נפשי (stress) הוא היכולת שלנו להעדיף מחשבה אחת על פני אחרת." נקודת המבט שלנו, לא המקומות שבהם אנחנו מבקרים, היא שקובעת את עמדתנו. בכל פעם שאני יוצא למסע, החוויה שלי ממנו מקבלת משמעות ומעמיקה רק לאחר שאני שב הביתה, יושב בשקט ומתחיל להפוך את המראות שראיתי לתובנות שאני רואה בעיני רוחי.
*
אינני מתכוון לומר שהנסיעה כשלעצמה או שהתנועה ממקום למקום מיותרות. חוויתי רגעים מופלאים של שלווה בפינה שטופת שמש באתיופיה או בהוואנה. רציתי רק לציין שלא הנסיעה עצמה מרוממת או מעכירה את רוחנו, אלא מה שאנחנו חווים בתוך-תוכנו במהלכה. כפי שכתב ביומנו הנרי דיוויד ת'ורו, אחד מסיירי הטבע הגדולים של תקופתו, "מה שחשוב הוא לא לאן מועדות פניך או עד כמה הרחקת לכת - לעתים קרובות לא תצא נשכר מגמיאת המרחק הרב ביותר - אלא דווקא חדוות החיים המפעמת בך."
שנתיים אחרי השנה שבה גרתי ביפן, עשיתי עוד כמה צעדים מעשיים לעבר שומקום. בקיוטו טעמתי את טעמו של השקט, אבל היה עלי להמשיך ולהתפרנס באמצעות מסעות, ובחודשים שלאחר מכן זכיתי לחצות את ארגנטינה בדרך אל ארץ האש ומשם המשכתי לסין, טיבט וקוריאה הצפונית. ביקרתי פעמיים, חודש אחרי חודש, בלונדון ובפריז, ונסעתי באופן קבוע לביקורים אצל אמא שלי בקליפורניה. באופק ציפו לי מסעות ארוכים ומלהיבים לווייטנאם ולאיסלנד, והרגשתי בר מזל על שמתאפשר לי לחדש את הרומן שלי עם העולם מדי כמה שבועות. עם זאת, בשלב כלשהו אין די בכל המסעות הללו מאופק אל אופק לשכך את הצורך לצאת למסע אחר, עמוק יותר. אל מקום מאתגר ובלתי-צפוי. התנועה המשמעותית ביותר היא זו המעוגנת בשקט.
יצאתי אם כך מבית אמי בקליפורניה ונהגתי צפונה לאורך החוף, עד שפניתי אל דרך צרה יותר, שהובילה אותי אל בקתת התבודדות של המסדר הבנדיקטיני שעליה שמעתי מחבר. כשיצאתי מהפלימות' הלבנה המאובקת והחבוטה שלי קידמה את פני שתיקה רועמת זכה כבדולח. ברגע שנכנסתי אל החדר הקטן שבו הייתי אמור לבלות שלושה לילות, פרחו מראשי כל ההתלבטויות שהתרוצצו בו בדרכי לכאן, כל שיחות הטלפון שנראו לי כל כך דחופות כשיצאתי מהבית. עכשיו לא הייתי בשום מקום פרט לחדר הזה, עם חלונותיו הארוכים הצופים אל הים.
על גדר העץ הסדוקה שבחוץ טיפס שועל ואני הבטתי בו כמהופנט. ממש מחוץ לחלון שלי עמד אייל וליחך עשב והרגשתי כאילו נס קטן מתחולל בחיי. מלמעלה נשמע דנדון פעמונים והיה נדמה לי שאני שומע מקהלה השרה את מזמור "הללויה" של הנדל.
רק יום קודם לכן הייתי לועג לרגשות כאלה, וכשהלכתי לתפילה בכנסייה בחגים מעולם לא חשתי בקסם. צלילי השקט היו מרשימים הרבה יותר מכל מילה שיכלה להיאמר. אבל הדבר המהותי שהתחוור לי עד מהרה היה, שכאשר אני נמצא במקום אחד ללא הפרעות, העולם נעשה פתאום מואר ואני מתמלא אושר, כפי שקורה כשאני שוכח מעצמי. גן העדן הוא המקום שבו אתה לא חושב על שום מקום אחר.
הרגשתי במידת מה כאילו חזרתי למקום שכבר ביקרתי בו בעבר, אם כי מעולם לא ראיתי את המקום הזה קודם לכן. אם הייתי שואל את הנזירים, הם היו ודאי אומרים לי שתמיד כאשר אנחנו נתקלים בדבר-מה שהוא, לתחושתנו, החיים האמיתיים - דבר שהוא בלתי-משתנה ושאינו מוטל בספק, משהו שקיים מעבר לכל מחשבותינו בנות החלוף - מדובר יותר בהיזכרות מאשר בהתגלות.
התרגשתי עד כדי כך שלפני שעזבתי כבר הזמנתי את המקום לביקור נוסף, ואז הגעתי לעוד ביקור, הפעם למשך שבועיים רצופים. במהרה נהפכה הכניסה אל תוך השקט להנאתי הגדולה ביותר. לא יכולתי להישאר במנזר לתמיד - אני לא אוהב לקשור את עצמי למקום אחד ואני גם לא חבר באף מסדר רוחני - אבל בהחלט הרגשתי שהזמן הזה שאני מעביר בשקט מעניק לכל הדברים האחרים בחיי משמעות חדשה ומטעין אותי בחיוניות. הרגשתי כאילו יצאתי לרגע מזרם החיים וטיפסתי על גבעה קטנה שממנה נשקפו מרחבים גדולים יותר.
חוויתי שם לא פעם עונג צרוף. לא מעט בזכות העובדה ששהיתי כל-כולי בתוך החדר שבו ישבתי, וקראתי את מילותיו של כל ספר וספר כאילו כתבתי אותן בעצמי. האנשים שפגשתי באותו אתר ההתבודדות - בנקאים ומורים ואנשי נדל"ן - הגיעו לשם פחות או יותר מאותה סיבה שאני הגעתי לשם, ולכן הם היו בעיני כמעט קרובי משפחה, בשונה מהתיירים שפגשתי במקומות אחרים. כשחזרתי אל חיי היום-יום שלי, הרגשתי חופשי לא להתייחס אל המחשבות והשאיפות שלי - ואל עצמי - ברצינות רבה כל כך.
אותה טעימה של שקט היתה כל כך חדשנית עבורי, וכל כך שונה מתחושותַי הרגילות, עד שהחלטתי לנסות ולשנות עוד קצת את חיי. שנה לאחר אותו שינוי שחוללה בי "הישיבה השקטה", עברתי לגור ביפן לתמיד - דירה זעירה, בלי מכונית לי או לאשתי, בלי אופניים, בלי חדר שינה או טלוויזיה שמשדרת בשפה המוכרת לי. אני עדיין צריך לפרנס את משפחתי ולהיות מחובר לעולם מתוקף תפקידי כעיתונאי וככתב תיירות, אבל השחרור מהסחות דעת ומסיבוכים פירושו שבכל בוקר, כשאני קם משנתי, היום שלי נפרש מולי כמו אחו ריק המשתרע למרגלות רכס הרים.
מובן שלא כולם יתענגו על כך וייתכן שצריך להתנסות בכמה וכמה אפשרויות אחרות כדי להבין את הטעם שבשקט. אבל לפעמים, כשחברים שואלים אותי לאן אני ממליץ להם לנסוע לחופשה, אני שואל אותם אם מתחשק להם לנסות את שומקום, בעיקר אם הם מעדיפים להימנע מהתעסקות עם ויזות, חיסונים ותורים ארוכים בשדה התעופה. אחד הדברים היפים בשומקום הוא שלעולם אין לדעת לאן מגיעים, ואף שהאופק חסר גבולות, קשה לחזות מראש אילו מראות יצוצו לצד הדרך. הדבר הנפלא באמת - כפי שלימד אותי לאונרד כהן ב"ישיבה השקטה" שלו - הוא שהמסע הזה עשוי להפוך אותך לערני ודרוך, בלב הולם בחוזקה, כמו אדם מאוהב.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.