טווח אפס

פרק 1 "קרטר! מולי מגיעה לשמור עליך. אם אתה צריך משהו תתקשר אליי!" קראתי אל המדרגות לפני ששמעתי את אחי ממהר במורד המדרגות ומחבק את רגלי. "בבקשה את תחזרי," הוא מלמל משפט חסר סדר. התכופפתי לגובהו, מנשקת את מצחו בעדינות. "מבטיחה," מלמלתי בפשטות. צלצול בדלת נשמע ופתחתי למולי, הדודה שלנו. "ביי מולי, תודה," אמרתי כשנכנסה לבית ומיהרתי החוצה, אל הרכב שלי. חיברתי את הטלפון והשמעתי את הפלייליסט שלי ברכב בדרכי אל הבר. כשהגעתי, תליתי את המעיל והדפסתי את תחילת המשמרת, בשעה שהברמנית הנוכחית הדפיסה את סיום המשמרת שלה. הגשתי את המשקה הקבוע לג'ו שנמצא כאן בכל יום אחרי שסיים לעבוד. "תגבירי קצת, בובה," הוא ביקש, והטלוויזיה הממלמלת החלה להישמע ברור יותר ויותר. הנחתי את השלט יותר מדי שמאלה למקום שבו הונח קודם, ובכך גרמתי לכוס שוט קטנה לעוף מהדלפק ולהישבר. "...אם השמועות אכן נכונות זה אומר שהכנופיה הגדולה ביותר באנגליה נמצאת כרגע בתוך ארצות הברית. לא ידוע מה עיסוקה כאן אבל הממשלה מסרבת לקבל כנופיה נוספת לגבולותיה. ולחדשות נוספות..." הפסקתי להקשיב לטלוויזיה כששמעתי את קולו מאחוריי, בזמן שהרמתי את הזכוכיות מהרצפה. "אני אוהב את מה שאני רואה." קולו היה עמוק ומחוספס וצמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי. "תכף אני אגרום לך לראות שחור." התרוממתי ועמדתי על רגליי, זורקת את השברים לפח. הוא לבש חליפה שחורה שעטפה את גופו בצורה מושלמת, כאילו נתפרה עבורו. הגברים סביבו לבשו חולצות מכופתרות, ולכן הוא בלט בלבושו, נוסף על האווירה המאיימת שהשרה סביבו ושגרמה לכולם להזדקף בכיסאותיהם. הוא התיישב במרכז התא כאשר שלושה יושבים משני צדדיו ושניים עומדים לידם. ידו הורמה ואצבעותיו נקשו פעם אחת. גלגלתי את עיניי ויצאתי מהבר לכיוונו. "אני יכולה לעזור לכם?" שאלתי ונשענתי על קצה הספה, גורמת לבחור הגדול לזוז מעט. ניסיתי לתפוס את עיניו, אבל הוא היה שקוע מדי בגופי. "אני יכול לעזור לך," אמר הבחור בחליפה. גלגלתי את עיניי פעם נוספת. "אל תגלגלי את העיניים שלך לכיווני," הוא אמר בקול עמוק ומבטו חדר לעיניי. "אתה רוצה להזמין משהו?" שאלתי שוב. חיוך מתגרה עלה על שפתיו. "אותך," הוא אמר. החזקתי את עצמי מלגלגל את עיניי בפעם השלישית. "כשתחליט על משהו מהתפריט, אני אדאג לשלוח אליך מישהי," אמרתי ופניתי ללכת. "אבל אַת זה כל מה שאני רוצה," הוא אמר מאחוריי. "חבל," זרקתי לאוויר וחזרתי אל מאחורי הדלפק. מבטו שרף את עורי לאורך הערב כולו עד שעזב. כשהדלת נסגרה מאחוריו, מתח קל ירד מעל כתפי כולנו. לא ידעתי מי הוא, אבל שנאתי את ההשפעה שלו עליי. הוא המשיך להגיע בכל יום, לבד, אולם הפסיק לפנות אליי. הוא היה יושב במשך שעות, לא מוריד את עיניו ממני לרגע, והולך. למדתי את תווי פניו, העיניים הירוקות, השיער השחור הסתור על מצחו וכמויות הדיו שכיסו את זרועותיו וחלק מצווארו. שנאתי להודות בזה, אבל הוא היה יפהפה. "קרטר, שב כאן ואל תזוז," אמרתי לאחי בן העשר כשהושבתי אותו על כיסא הבר. המשכתי לעבוד במרץ, מסתובבת בין השולחנות, עד שהבחנתי במושב הריק שבו ישב הבחור בעל העיניים הירוקות עד לפני כמה דקות. פניתי לוודא שקרטר עדיין במקומו וראיתי אותו מדבר עם הבחור המדובר. מיהרתי לשם, מתעלמת מהקריאות של אנשים שרצו להזמין. ״קרטר, לך בבקשה לשטוף ידיים ואני אביא לך את המנה שאתה אוהב.״ עזרתי לקרטר לרדת מהכיסא הגבוה ופניתי לבחור בחליפה. "אח שלך ממש מקסים," הוא אמר, רמז לחיוך על שפתיו, ועיניו הירוקות שורפות את עיניי. "על מה דיברתם?" שאלתי. "דברים של בנים," הוא אמר בילדותיות. גלגלתי את עיניי. אגרופיו התהדקו לפני שאחז במרפקי בעוצמה, מקרב אותי אליו. "תפסיקי לגלגל אליי את העיניים או שאני נשבע שאת תתחרטי על זה," סינן בקולו המחוספס ומבטו הכבד. "פני?" קרטר בהה בנו בתהייה. "היי, בוא נלך לאכול במטבח," אמרתי ואחזתי בידו, עוקפת את הבחור בחליפה ומתנגשת בכתפו עם שלי בגסות, אך הוא לא זז וכתפי כאבה מאוד. "אתה כבר הולך?" שאלה יולי, המלצרית שעובדת איתי, את הבחור בחליפה, שהתקדם אל היציאה אחרי ששתה משקה אחד בלבד, לעומת שאר הלילות שבהם שתה לפחות שלושה. "יום חשוב מחר," הוא אמר ויצא מהדלת. וכמה שהוא צדק. *** הייתי בכיתה, המורה מריה המשיכה לדבר בזמן ששרבטתי במחברת. לא האמנתי שאני עדיין כאן. "את כבר יכולה להריח את הסוף, פשוט תסיימי את מה שהתחלת," זה מה שאבא אמר כשאמרתי לו שאני רוצה לנשור. אני זוכרת כמה התאפקתי לא לענות שלא אני זו שהתחילה את זה, התחילו בשבילי. מריה צעקה, "תסגרי את המחברת ותתרכזי בשיעור!" כמובן התעלמתי. כעבור רגע המחברת נשמטה מתחת לעט שנשאר בידי. ״את תקבלי את זה בסוף השבוע,״ היא קבעה בזמן שנופפה במחברת. הציור של הזאב השחור שלא סיימתי עמד לנגד עיניי כשקמתי במחאה. התיישבתי בעצבים, דופקת את העט על השולחן ושולחת אליה מבטי אימה. ״אספּן, את מציירת ממש יפה,״ הסתובבה אליי נטע והחמיאה. ״תסובבי את הראש,״ תקפתי. כזאת צבועה, תמיד דבוקה לתחת של אמנדה. ״סססליחה,״ לחשה לפני שהסתובבה בחזרה. הדלת נפתחה בעוצמה, נטרקת על הקיר בבום רועש; לא רועש כמו הבום שנשמע מיד אחריו, ולא מחריד כמו הבום שנשמע כאשר גופתה של מריה נפלה לרצפה. צרחות מחרישות אוזניים נשמעו, רעש של כיסאות נחבטים ויבבות. בהיתי בגופתה של מריה מאבדת הרבה דם, ואיתו גם את רוח החיים. הסתכלתי על הסובבים אותי, על סאם שחיבק את אמילי, על לולה שהתקפלה לכדור, על הפרצופים המבוהלים שכיסו את פני כולם – כולם מלבד מריה, שהייתה מחוסרת הבעה וללא נשימה. איך לאדם אחד יש כל כך הרבה דם? ״את!״ הוא צעק לפני שקנה עמוק, כחור שחור, הופנה לעיניי, ״בואי לפה.״ הוא משך בזרועי לפני שהצמיד אותי לגופו. ״כולם לשם, עכשיו!״ הוא קרא, מכוון את האקדח לחלונות, ומיד החזיר אותו לרקתי. ״מה אתה רוצה לעשות?״ בכיתי. ״תשתקי!״ צעק באוזני. ״את רוצה לגמור כמוה?!״ המשיך, מצביע באקדחו על גופתה של מריה. בכיתי בזרועותיו, מרגישה שברירית אף יותר. לא יכולתי לסבול את זה יותר. שיננתי שוב את כל מה שאבא לימד אותי בהגנה עצמית, וחיכיתי לרגע הנכון. "אני שומעת משהו מהחלון," מלמלתי בניסיון לגרום לו להפסיק לכוון את האקדח לכולם. הוא הסתובב יחד איתי, וקפצתי על ההזדמנות. הקפצתי את רגלי לאחור, פוגעת בנקודה הרגישה, נחלצתי מאחיזתו ומשכתי מידיו את האקדח, מכוונת אותו אליו בידיים רועדות. "אל תזוז." הדמעות פסקו והאדרנלין דפק באוזניי. "תתקשרו למישהו כבר!" צרחתי. כולם זזו מהקיר ובהו בי בהלם. *** צפיתי בבחור שרצח את מריה מובל על ידי השוטרים אל תוך הניידת שמיהרה לתחנת המשטרה. בחור בחליפה נכנס לג׳יפ שחור לפני שהספקתי לראות את פניו. התקדמתי לכיוונו במהירות, נחושה לגלות את פניו עד שנטע קפצה עליי בחיבוק, תופסת אותי לא מוכנה. ״אספן! אימאלה, חשבתי שאני עומדת למות.״ היא בכתה לכתפי. דחפתי אותה ממני בעדינות, מוצאת את עיניה הרטובות. ״סליחה, זה פשוט ש... את הצלת אותנו.״ היא משכה באפה לפני שחיבקה אותי שוב בקצרה והלכה. הרכב כבר לא היה שם.