טוני וסוזן

 1

עם רדת הערב, סוזן מורו מתיישבת לקרוא את כתב היד של אדוארד, וחלחלה עוברת בה כאילו ננעץ בה קליע. רגע של ריכוז עמוק שנעלם מיד, מהר מכדי לזכור, מותיר אחריו משקע בלתי-ברור של פחד. סכנה, איום, אסון, היא לא יודעת מה בדיוק. היא מנסה לשחזר את המחשבה שחלפה במוחה, חוזרת במחשבתה למטבח, לסירים וכלי הבישול, למדיח. ומשם אל הרגע שבו נעתקה נשימתה על ספת הסלון, כשהמחשבה המפחידה חלפה בה. דורותי והנרי משחקים מונופול עם מייק, החבר של הנרי, על הרצפה בחדר העבודה. היא דוחה את ההזמנה להצטרף אליהם.

עץ חג המולד, כרטיסי ברכה על המדף שמעל האח, משחקי קופסה, בגדים וניירות עטיפה על הספה. בלגן. רעש התנועה באוֹהֶר גווע בתוך הבית, ארנולד כבר בניו יורק עכשיו. היא לא מצליחה להיזכר מה הפחיד אותה, ולכן היא משתדלת להתעלם מזה, מניחה את רגליה על שולחן הסלון, פולטת את האוויר בנשיפה קולנית ומנגבת את משקפיה.

הדאגה ממשיכה להטריד אותה, דאגה גדולה, בלתי-מוסברת. היא חוששת מהנסיעה של ארנולד כאילו היא סוף העולם; אולי זה העניין, אבל היא לא מוצאת שום סיבה הגיונית לתחושה הזאת. התרסקות מטוס? אבל מטוסים לא מתרסקים. הכנס נראה תמים לגמרי. אנשים יזהו אותו או יבחינו בתגית השם שלו. כמו תמיד, יחמיא לו לגלות עד כמה הוא מכובד, ולכן מצב רוחו יהיה מרומם במיוחד. הריאיון לצ'יקווֹש לא יגרום שום נזק אם לא יֵצא ממנו כלום. ואם בכל זאת יקרה הבלתי-סביר ויֵצא ממנו משהו, צפויים לה חיים חדשים לגמרי והזדמנות לגור בוושינגטון אם תרצה. הוא נמצא בין עמיתים וחברים ותיקים, אנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם. היא פשוט עייפה כנראה.

ובכל זאת היא דוחה עוד קצת את אדוארד. היא קוראת דברים קצרים, עיתון, מאמרי מערכת, פותרת תשבץ. כתב היד מעורר התנגדות, ואולי ההתנגדות היא בה. היא פוחדת להתחיל כי אולי הספר ישכיח ממנה את הסכנה שנשקפת לה, אם כי לא ברור מהי הסכנה הזאת. כתב היד כבד כל כך, ארוך כל כך. ספרים תמיד מעוררים התנגדות בהתחלה, כי הם תובעים ממנה כל כך הרבה זמן. הם עלולים לקבור את מחשבותיה, לפעמים לעד. בתום הקריאה היא עלולה לגלות שהפכה לאדם שונה. המקרה הנוכחי גרוע מהרגיל, כי חזרתו של אדוארד לחייה מביאה איתה טרדות חדשות, שלא קשורות בשום אופן למחשבותיה הקודמות. יש בכך משהו מסוכן, כי הוא פורק את המוח שלו, את הפצצה שבו. טוב, לא חשוב. בלאו הכי היא לא מצליחה להיזכר מה מדאיג אותה, והספר יכסה את זה בשכבת צבע. ואז היא לא תרצה להפסיק. היא פותחת את הקופסה ומסתכלת בשם הספר - חיות לילה. כשהיא נכנסת דרך מנהרה אל הביתן בגן החיות, היא רואה אקווריומים מוארים באור סגול עמום, ובהם רוחשים יצורים קטנים ומוזרים בעלי אוזניים ענקיות וגלגלי עיניים גדולים, והיום נראה כמו לילה. קדימה, נתחיל.

חיות לילה 1

טוני הייסטינגס, אשתו לורה ובתו הלן נסעו מזרחה, בערב, בכביש הבין-מדינתי בצפון פנסילבניה. הם יצאו לחופשה, אל בית הקיץ שלהם במיין. הם נסעו בערב כי ההכנות ארכו זמן רב, ואחר כך התעכבו כשנאלצו לקנות בדרך צמיג חדש. הלן היא שהעלתה את הרעיון כשחזרו למכונית אחרי ארוחת הערב, אי-שם במזרח אוהיו: "במקום לחפש מלון דרכים," אמרה, "בואו ניסע כל הלילה."

"את מדברת ברצינות?" אמר טוני הייסטינגס.

"בטח, למה לא?"

ההצעה ערערה את תחושת הסדר שלו וזעזעה את הרגליו. כמרצה למתמטיקה הוא התגאה באמינותו ובשכל הישר שלו. חצי שנה קודם לכן הפסיק לעשן, אבל לפעמים עדיין החזיק מקטרת בפה מפני שזה משדר יציבות. התגובה הראשונה שעלתה במוחו למשמע ההצעה היתה - אל תדברי שטויות, אבל הוא הדחיק אותה מתוך רצון להיות אבא טוב. הוא האמין שהוא אבא טוב, מרצה טוב ובן זוג טוב. בן אדם טוב. אבל הוא הזדהה גם עם בוקרים מהמערב הפרוע ועם שחקני בייסבול. מעולם לא רכב על סוס, מאז ילדותו לא שיחק בייסבול, הוא לא היה גדול וחזק במיוחד, אבל גידל שפם שחור והאמין שהוא אדם נינוח. המחשבה על החירות הטמונה בנהיגה בכביש המהיר בלילה, על השעשוע הפתאומי הטמון בכך, עוררה בו תחושת שחרור, כי הסירה ממנו את נטל האחריות לחפש מקום לינה, לעצור לצד השלטים בדרך, לגשת לדלפק הקבלה ולשאול אם יש חדר פנוי, והתרוממות רוח מילאה אותו כשחשב על הדהירה אל תוך הלילה כשהוא מותיר את הֶרגליו מאחור.

"ותהיי מוכנה להתחלף בנהיגה בשלוש בלילה?"

"מתי שתרצה, אבא."

"מה דעתך, לורה?"

"לא תהיו עייפים מדי בבוקר?"

הוא ידע שהלילה החריג יביא אחריו יום נורא, שבמהלכו ירגיש רע כשישתדל לא להירדם אחר הצהריים כדי לחזור ללוח זמנים נורמלי, אבל הוא הרי קאובוי בחופשה, וזו הזדמנות טובה להיות חסר אחריות.

"בסדר," אמר. "בואו ניסע."

וכך המשיכו לנסוע, טסו לאורך הכביש הבין-מדינתי בדמדומי יוני היורדים לאטם, חלפו על פני ערים תעשייתיות, האטו בעיקולים וחפזו בעליות ובירידות הארוכות באזורים החקלאיים, והשמש השוקעת מאחוריהם הבליחה בחלונותיהם של בתי חווה שניצבו בכרי הדשא השופעים שלפניהם. שלושת בני המשפחה היו מלאי התלהבות מן המראות החדשים, וקריאות התפעלות בקעו מפיהם למראה יופיו של הנוף הכפרי ביום הדועך. השמש השוקעת האירה את השדות הצהובים והיערות הירוקים, גוני הבתים השתנו בזוהר המתעתע, והכביש הסלול תעתע גם הוא - כסוף במראָה ושחור מולם.

בשעת דמדומים עצרו למלא דלק, וכשחזרו לכביש המהיר ראו טרמפיסט מרופט עומד בשולי המחלף שלפניהם. טוני הייסטינגס לחץ על דוושת הדלק. בידו של הטרמפיסט היה שלט, בַּנגֶר אותי.

הבת הלן קראה באוזנו, "הוא רוצה להגיע לבֶּנגוֹר, אבא. בוא ניקח אותו."

אבל טוני הייסטינגס המשיך להאיץ. הטרמפיסט לבש אוברול, כתפיו היו חשופות, זקנו היה צהוב וארוך, ובנדנה היתה כרוכה סביב שערו. עיניו הביטו בטוני כשחלף על פניו.

"אוף, אבא."

הוא הביט מעבר לכתפו ובדק אם הנתיב פנוי כדי לחזור לכביש המהיר.

"הוא רצה לנסוע לבֶּנגוֹר," אמרה.

"באמת רצית לנסוע איתו במשך שתים-עשרה שעות?"

"אתה אף פעם לא לוקח טרמפיסטים."

"זָרים," אמר, מתוך רצון להזהיר את הלן מפני הסכנות האורבות בעולם, ובכל זאת נשמע צדקני.

"יש אנשים שאין להם מזל כמו שלנו," אמרה הלן. "אתה לא מרגיש אשֵם כשאתה עובר לידם ככה ולא עוצר?"

"אשם? ממש לא."

"יש לנו מכונית, יש לנו מקום במכונית, ואנחנו בלאו הכי נוסעים לשם."

"באמת, הלן," אמרה לורה. "אל תהיי ילדותית."

"החברים שלי חוזרים בטרמפים מבית הספר. מה הם יעשו אם כולם יחשבו כמוכם?"

שתיקה קצרה. הלן אמרה, "הבחור הזה היה בסדר גמור. ראו עליו שהוא בסדר."

טוני היה משועשע כשנזכר באיש המרופט. "הבחור הזה שהציע לי לבנגר אותו?"

"אבא!"

הוא חש פראי בלילה הגובר, מלא סקרנות לנוכח הבלתי-נודע.

"הוא החזיק שלט," אמרה הלן. "זה מעיד על נימוס, על התחשבות. והיתה לו גיטרה. לא שמת לב לגיטרה שלו?"

"זאת לא היתה גיטרה, זה היה מקלע," אמר טוני. "כל הבריונים סוחבים את המקלעים שלהם בנרתיקים של כלי נגינה, כדי שיחשבו שהם נגנים."

הוא חש את ידה של לורה אשתו על עורפו.

"הוא נראה כמו ישוע הנוצרי, אבא. לא ראית את הפנים האציליים שלו?"

לורה צחקה. "כל גבר עם זקן שופע נראה כמו ישוע הנוצרי," אמרה.

"זה בדיוק מה שהתכוונתי," אמרה הלן. "אם יש לו זקן שופע, הוא בטוח בסדר."

ידה של לורה נחה על עורפו, והלן גחנה קדימה מהמושב האחורי והניחה את ראשה על משענת המושב ביניהם.

"אבא?"

"כן?"

"זאת היתה בדיחה גסה, מה שאמרת קודם?"

"על מה את מדברת?"

כלום. הם נסעו בשקט לתוך החשכה. אחר כך הבת הלן שרה שירי צוֹפים, האם לורה הצטרפה, ואפילו האב טוני, שאף פעם לא שר, תרם את קול הבס שלו. כך נשאו את השירים שלהם לאורך הכביש הבין-מדינתי הגדול והריק אל פנסילבניה, והצבעים סביבם קהו והעמיקו לחשכה.

ואז היה ממש לילה, וטוני הייסטינגס נהג לבדו, בלי שום קולות עכשיו, מלבד שאגת הרוח שהחרישה את שאגת המנוע והצמיגים. אשתו לורה ישבה בשקט בחושך לצדו, ובתו הלן נבלעה אי-שם במושב האחורי. התנועה היתה דלילה מאוד. מדי פעם הבליחו אורות מולם, מבעד לעצים המפרידים בין הנתיבים. האורות עלו או ירדו לפעמים, כשהנתיבים התפצלו. בצד שלו הוא עקף מדי פעם את אורותיו האדומים של הרכב שלפניו, ומדי פעם הופיעו אורות קדמיים במראה ומכונית או משאית עקפו אותו, אבל לאורך קילומטרים רבים לא היה שום רכב בנתיב שלו. שום אור לא נראה גם במרחבים שמסביב, שלא נגלו לעין עכשיו אך הוא שיער שהם מיוערים. הוא שמח שגוף המכונית חוצץ בינו לבין מרחבי הבר, פיזם לו מנגינה, הרהר בכוס הקפה שישתה בעוד שעה, ובינתיים נהנה מהתחושה הנעימה, מהערנות המוחלטת ומיציבותו בתא הטייס של ספינתו החשוכה, שהנוסעות בה ישנות. הוא שמח שהותיר את הטרמפיסט מאחור, שמח באהבה של אשתו ובהומור המצחיק של בתו.

הוא היה נהג זהיר וגאה, בעל נטייה לצדקנות. הוא השתדל לא לחרוג מהמהירות המותרת של מאה קילומטר בשעה. במעלה גבעה הגיע אל שני צמדים של אורות אחוריים, שנסעו זה לצד זה וחסמו את שני הנתיבים שלפניו. נהגה של אחת המכוניות ניסה לעקוף את האחרת אבל לא הצליח, והוא נאלץ להאט. הוא עבר לנתיב השמאלי, מאחורי המכונית שניסתה לעקוף. "נו, קדימה," מלמל, כי היה מסוגל גם להיות נהג קצר רוח. ואז עלה בדעתו שנהג המכונית משמאל לא מנסה לעקוף אלא מנהל שיחה עם יושבי המכונית האחרת, ואכן שתי המכוניות האטו עוד יותר.

לעזאזל, תפסיקו לחסום את הכביש. אחד מעקרונותיו הצדקניים היה לא להשתמש בצופר, אבל עכשיו טפח עליו קלות, צפצוף מהיר אחד. המכונית שלפניו מיהרה קדימה. הוא האיץ, חלף על פני המכונית האחרת וגלש אל הנתיב הימני נבוך במקצת. המכונית האטית נשארה מאחור. המכונית שלפניו, שהמשיכה הלאה, האטה שוב. הוא שיער שהנהג ממתין למכונית האחרת כדי לחדש את המשחק, ועבר שמאלה כדי לעקוף, אך המכונית שלפניו סטתה שמאלה כדי לחסום את דרכו, והוא נאלץ ללחוץ בפתאומיות על הבלמים. הוא הזדעזע כשהבין שהנהג במכונית האחרת מתכוון לשחק איתו משחקים. המכונית האטה עוד יותר. במראה הקדמית הבחין מרחוק בפנסי המכונית השלישית, שנשארה מאחור. הוא התאפק ולא צפר. הם האטו לחמישים קילומטר בשעה. הוא החליט לעקוף בנתיב הימני, אך המכונית האחרת סטתה ימינה וחסמה שוב את דרכו.

"אוי לא," אמר.

לורה נעה.

"אנחנו בצרות," אמר.

המכונית שלפניהם נסעה עכשיו קצת יותר מהר, אבל עדיין לאט מדי. המכונית השלישית נשארה הרחק מאחור. הוא צפר.

"אל תצפור," אמרה לורה. "זה בדיוק מה שהוא רוצה."

הוא חבט על ההגה, חשב רגע ונשם עמוקות. "תחזיקו חזק," אמר, לחץ על דוושת הדלק וחתך שמאלה. הפעם הצליח לעבור. המכונית האחרת צפרה, והוא נסע במהירות.

"ילדים קטנים," אמרה לורה.

הלן דיברה מהמושב האחורי: "חבורת טמבלים." הוא לא ידע שהתעוררה.

"נפטרנו מהם?" שאל טוני. המכונית האחרת נסעה במרחק מה מאחוריהם, והוא חש הקלה.

"לא, הלן!" אמרה לורה.

"מה?" אמר טוני.

"היא עשתה להם אצבע משולשת."

המכונית האחרת היתה ביואיק ישנה, גדולה וכהה, כחולה או שחורה, עם פגוש שמאלי מעוקם. הוא לא הסתכל מי נוהג בה. הם הלכו והדביקו אותו. הוא האיץ, הגיע למאה ושלושים קילומטר בשעה, אבל האורות האחרים נותרו קרובים, צמודים, כמעט נגעו בו.

"טוני," אמרה לורה בשקט.

"אוי אלוהים," אמרה הלן.

הוא ניסה להאיץ עוד יותר.

"טוני," אמרה לורה.

הם נותרו צמודים אליו.

"פשוט תנהג כרגיל," אמרה.

המכונית השלישית היתה הרחק מאחור, אורותיה נעלמו בעיקולים, ושבו והופיעו בקטעים הישרים אחרי הפוגה ארוכה.

"בסופו של דבר זה ישעמם אותם."

הוא האט בחזרה למאה קילומטר בשעה, והמכונית האחרת נותרה קרובה עד כדי כך שלא ראה את פנסיה במראה, רק את הבוהק שלהם. המכונית החלה לצפור ואחר כך סטתה כדי לעקוף.

"תן לו לעבור," אמרה לורה.

המכונית נסעה לצדו, האיצה כשניסה להאיץ והאטה כשהאט. היו בה שלושה בחורים. הוא לא הצליח לראות אותם היטב, רק את הבחור במושב הנוסע מלפנים, שהיה מזוקן וחייך אליו.

הוא החליט להמשיך במהירות קבועה של מאה קילומטר בשעה. להתעלם, אם רק יצליח. הבחורים עקפו אותו והאטו, וכך אילצו גם אותו להאט. כשניסה לעקוף, סטו שמאלה כדי למנוע זאת. הוא סטה בחזרה לנתיב הימני והם הניחו לו להדביק אותם. הם המשיכו הלאה וזגזגו שוב ושוב בין שני הנתיבים. הם סטו לנתיב הימני כאילו הם מזמינים אותו לעקוף, אבל כשניסה לעקוף, סטו בחזרה לנתיב שלו. בפרץ זעם סירב להיכנע, אך לפתע נשמע נפץ מתכתי רם, הם חשו טלטלה, והוא הבין שפגע בהם.

"אוי לא!" אמר.

כמתוך כאב, נסוגה המכונית האחרת והניחה לו לעבור. מגיע להם, אמר, הם ממש התחננו לזה. אבל לעזאזל, המשיך ואמר, ואחר כך האט ותהה מה לעשות, בזמן שהמכונית האחרת האטה מאחוריו.

"מה אתה עושה?" אמרה לורה.

"אנחנו חייבים לעצור."

"אסור לנו לעצור, אבא!" אמרה הלן.

"פגענו בהם, אנחנו חייבים לעצור."

"הם יהרגו אותנו!"

"הם עוצרים?"

הוא שקל לעזוב את מקום התאונה, הוא תהה אם הם התפכחו בעקבות התאונה ואם סביר להניח שהתפכחו.

ואז שמע את לורה. אף שהתגאה ביושרו ובהגינותו, נטה לסמוך עליה בדקויות מוּסר, והיא אמרה, "טוני, בבקשה אל תעצור." קולה היה נמוך וחרישי, ובמשך זמן רב יזכור זאת.

לכן המשיך לנסוע.

"תוכל לרדת במחלף הקרוב ולדווח למשטרה," אמרה.

"רשמתי את המספר שלהם," אמרה הלן.

אבל המכונית השנייה שבה לרדוף אחריו ונדבקה בשאגה לצדו השמאלי. הבחור המזוקן שרבב את זרועו מבעד לחלון, נופף באגרופו או רק הצביע, וגם צעק, והמכונית עקפה את טוני, סטתה לנתיב שלו וניסתה לאלץ אותו לעצור בשוליים.

"אלוהים ישמור," אמרה לורה.

"תתנגש בהם," צרחה הלן. "אל תיתן להם, אל תיתן להם!"

הוא לא היה יכול להימנע מזה, חבטה נוספת, חבטה קלה עם צליל מעיכה בצד השמאלי הקדמי, משהו קרקש וטלטל את ההגה שלו כשהמכונית האחרת אילצה אותו להאט. המכונית רעדה כאילו נפגעה אנושות, והוא נכנע, ירד לשוליים והתכונן לעצור. המכונית האחרת עצרה לפניו. המכונית השלישית, שהשתרכה מאחור, נגלתה לעין וחלפה על פניהם במהירות גבוהה.

טוני הייסטינגס עמד לפתוח את הדלת, אבל לורה נגעה בזרועו.

"לא," אמרה. "תישאר במכונית."