טורף

פרק 1

ויטה

תנועה חדה לצד ראשי מקפיצה אותי. אני מתנשפת מבועתת ומזדקפת במהירות בכיסא הקשה. כנראה שנרדמתי. אני בוהה בחוברת הפתוחה, טיפות רוק מכתימות את הכתוב, הדיו כבר נמרח והתפשט. אני מנגבת את זווית פי ואוזרת אומץ להביט בעיניה של המורה הקשוחה ביותר בבית הספר. האור שבוקע מִנוּרת הפלורסנט שמעליי מרצד והמורה לרגע מפנה את מבטה לתקרה, גבותיה הצבועות מתכווצות והקמט העמוק ביניהן גורם לה להיראות מאיימת אפילו יותר. נשימותיי רדודות, בלתי מורגשות. אני מיישרת את החצאית ואת החולצה שלי שכבר הספיקו להתקמט.

"ויטה וסילייב! תוכלי לחזור בבקשה על המשפט האחרון שאמרתי?" אצבעותיה מופנות בתקיפות לעברי. בית הספר הזה נחשב לשמרני ולנוקשה ביותר בכל פטרוזאבודסק. אסור שתהיה לי הערת משמעת בתיק האישי, ההורים יכעסו עליי ויחשבו שאני מזלזלת בלימודים, אבל זה לא נכון – הלימודים חשובים לי מאוד. אני נושכת בחוזקה את שפתי התחתונה ומביטה בציפורניה של המורה המשוחות בלק בהיר. גרוני יבש ואני מתנועעת בחוסר אונים כשכל תלמידי הכיתה ממתינים בדממה לתשובתי.

"המורה מריה," קולי רועד. אני לא אוהבת להיות במרכז העניינים, אבל נקלעת למצבים מביכים כאלו פעמים רבות מדי. "אני בקושי שומעת אותך, כנראה שהסוללות במכשיר השמיעה שלי כבר חלשות. אני מצטערת, הייתי צריכה להגיד לך לפני תחילת השיעור." ליבי הולם בקצב מסחרר ואני מרגישה מעט הקלה מכך שהמצאתי תירוץ בזריזות. אני משתדלת לא להביט סביבי, כי המבטים של התלמידים גורמים לי להאדים. יש לי בכיתה רק חברה אחת, אנסטסיה. גם לה יש מוגבלות, פיזית אומנם, אך פרט לה אף אחד כאן לא יכול להבין זאת. אולי זה מה שגרם לנו להתחבר זו לזו מהר כל כך.

המורה מריה מעוותת את פניה בזעם ומזדקפת באיום. עיניה הכחולות והקשות ננעצות בעיניי. "אני יודעת שאת מסוגלת לקרוא שפתיים ושאת שומעת חלקית. התירוץ שלך מגוחך, ויטה וסילייב. את לא שונה מאף תלמיד כאן!" היא אומרת בקשיחות. אני מרגישה שרמת הציפיות שלה ממני גבוהה מאוד. אני תלמידה טובה, אבל עליי להשקיע הרבה יותר מכל אחד אחר בכיתה כדי להגיע לתוצאות הרצויות. עיניי מושפלות ואיני מסוגלת לומר דבר להגנתי. היא צודקת. לא ישנתי מספיק כי התכתבתי עם אנסטסיה עד שעה מאוחרת. היא עצובה מאוד בזמן האחרון. הוריה עסוקים רוב היום ואחיה הגדול, דין, כבר לא מתייחס אליה כמו פעם. נסטיה מעריצה אותו. אנחנו מבלות יחד גם אחרי הלימודים ומרגישות בנות בית אחת אצל השנייה, למרות המתח שקיים בין ההורים שלנו, שהחל מאז שהוריי פתחו דוכן גדול של פירות וירקות בשוק – מול הדוכן של משפחת וולקוב. לאבי התחילו בעיות ברכיים לפני שנה ולכן הוא עזב את המפעל שעבד בו והחליט יחד עם אימי שכדאי להתחיל דרך חדשה ועצמאית. אני פולטת נשיפת הקלה כשהצלצול נשמע והתגובה שלי מוכיחה לכולם ששיקרתי.

"מחר בבוקר יהיה מבחן על החומר שלמדנו בשיעור," המורה מריה אומרת. אני משפשפת את פניי בכפות ידיי הרועדות, מקווה שלא יחשבו שהיא מענישה את כולם בגללי. היא אוספת את חפציה משולחנה, שולחת בנו מבט זעוף ויוצאת. אני מיישירה מבט לאנסטסיה שמסמנת לי בשפתיה, 'בואי נברח'. אני ניצבת במהירות מאחורי כיסא הגלגלים שלה ואנחנו יוצאות מהכיתה. אני נרגעת רק כשאנחנו מתרחקות.

"סליחה שנרדמת בגללי בכיתה." אשמה נשמעת בקולה העדין.

"זה בסדר, אל תדאגי. אלך לישון מוקדם יותר הלילה." אני ממשיכה לדחוף את כיסא הגלגלים שלה במעלה הרחוב.

"אני יכולה לגלגל את עצמי. את בטח מותשת." היא מתחילה לסובב את גלגלי הכיסא בידיה.

"אני מסתדרת." אני ממשיכה לדחוף. "למה בכלל דין כעס עלייך? תמיד הסתדרתם ולאחרונה הוא מעליב אותך בכל הזדמנות." אני מביטה במגרש הכדורסל המוזנח של השכונה שלנו ומבחינה בקבוצת נערים מתאמנים באומנויות לחימה.

"אני לא יודעת! אנחנו כמעט ולא מתראים, או שהוא באימון או מבלה בחברת בנות. אתמול הוא היה בבית ורציתי לדבר איתו, אבל אז ואלריה הגיעה, הם נכנסו לחדר שלו והסתגרו שם. בכל יום מישהי אחרת מגיעה אליו. אימא אמרה לי שהפרש הגילאים בינינו משמעותי ובגיל שלנו זה מורגש יותר, כי כל אחד מאיתנו מתעניין עכשיו בדברים אחרים. חוץ מזה, אצל בנים זה אחרת."

אני מזהה את דין בין הנערים המתגוששים במגרש ונעצרת. הוא גבוה יותר מכולם, קשה לא להבחין בו. אני בוהה בו נלחם, דין מצליח לגבור בקלות על הנער שנלחם נגדו. הנערים מריעים לו. אני לא מבינה למה, אבל אני מרגישה פרץ של התרגשות וגאווה ומחייכת, מזל שנסטיה לא רואה את החיוך. אני דוחפת את הכיסא שוב, וממשיכה ללכת לכיוון הבית.

"תראה, הנה החירשת והנכה." אני עוצרת בפתאומיות ומסתובבת, מסובבת עימי את כיסא הגלגלים. שני נערים מהכיתה, רומן וטוליק, נצמדים אלינו בפנים כועסות ואני קופאת במקום. זה קורה לי בכל פעם שאני בחרדה. רגליי נטועות בקרקע וכפות ידיי אוחזות בחוזקה בידיות של כיסא הגלגלים.

"בגללך יש לנו מבחן מחר!" טוליק מתקרב אליי ולפני שאני מספיקה להבחין בסכנה, האגרוף שלו פוגע בבטני. אני מתקפלת מכאב. קשה לי לנשום מעוצמת המכה ובחילה אוחזת בי.

"בבקשה, תעזבו אותי. אני מצטערת..." אני נעמדת בקושי רב, הכאב בבטני גורם לי לרצות להישאר כפופה ומכווצת, אך הפחד שינסו לפגוע בנסטיה גורם לי להיאבק בחרדה. אני מייצבת את עצמי תוך אחיזה בידיות הכיסא.

"איך אתם מעיזים להכות בנות?" נסטיה כועסת עליהם.

"טוליק, זאת אחותו של 'הזאב'. לא כדאי לנו להתעסק איתה." רומן מניד בראשו לעברה של אנסטסיה ואז מביט בעיניו של טוליק בפחד אמיתי.

"אבל היא לא." טוליק מצביע עליי. "השיער הכתום שלך מכוער כל כך, ויטה." הוא אומר בלגלוג ומושך את הצמה הארוכה שלי, ואני נגררת לכיוונו באנקות כאב.

"תפסיק, בבקשה." דמעות כעס ותסכול זולגות מעיניי. טוליק מושך את ראשי כך שמבטי מצטלב במבט שבעיני התכלת שלו. אני יודעת שלא אוכל להתגונן מפניו. חליפת בית הספר שלו מקומטת וחולצתו הלבנה מבצבצת מחוץ למכנסיו ברישול. אני לא שומעת את נסטיה. אני חייבת לוודא שהיא בסדר. אני מנסה להטות את צווארי לאחור, אך הוא מושך בשערי פעם נוספת. משב אוויר קריר מפזר ניחוח קלוש ומוכר. אחיזתו של טוליק נחלשת, זרועותיו מחליקות לצידי גופו והוא מתרחק ממני. אני מנצלת את ההפוגה הזו ומועדת לאחור, נתקלת במישהו שאני משערת שהוא דין. הוא עומד כסלע איתן מאחוריי ומייצב אותי. נשימותיו הכבדות מניעות את חזהו ואני לא צריכה לראות אותו כדי להבין שהוא כועס.

"קחי את נסטיה הביתה, עכשיו!" הוא לוחש לאוזני. הנשימה שלו גורמת לעורי לסמור ואני נרעדת.

אני מסתובבת אליו, לא טורחת להביט בטוליק או ברומן. מבטי עולה אל עיניו השחורות והפראיות. המבוכה ממבטו החודר גורמת לי להשפיל את עיניי ואני מייד עושה את מה שביקש ומתרחקת משם עם נסטיה במהירות רבה. דין שונה ממשפחתו – הוריו ואחותו רגועים, אך הוא פראי. זו השנה האחרונה שלו בתיכון והוריו מודאגים לגביו, אף על פי שהוא מצליח במבחנים. אני שומעת את תחנוני הבנים מאחוריי.

"לא פגענו באחותך..."

"תשתקו!" דין שואג. אפילו מהמרחק הזה אני שומעת את קולו הרם ואת קול תחנוניהם של טוליק ושל רומן. אני מאיטה את הליכתי ומציצה לאחור. "אני אחסל אתכם אם תפגעו שוב בויטה או באנסטסיה. אתם יכולים להעביר את המסר הזה לכולם." הוא מגן עלינו. רגש שלא חוויתי מעולם מתעורר בתוכי, אני שואפת עמוק ומסתחררת. אני מגלה ששוב עצרתי וכמו איבדתי את יכולת התנועה, בהלם שדין מגן עליי. האם הוא עושה את זה רק כי אני חברה של אחותו או שבאמת אכפת לו ממני? צווחה כמעט נפלטת מפי כשהוא מכה את שני הנערים והם נופלים על המדרכה. הוא אפילו לא מביט בהם וצועד אלינו ואני ממהרת לסובב את ראשי. הוא אוחז בזרועי ומסובב אותי אליו. המגע שלו חזק ומחוספס, אך זה נעים לי. אני מרגישה בטוחה איתו. דמעות נקוות בזוויות עיניי וזולגות על לחיי.

"זה לא יקרה שוב, הם קיבלו את מה שמגיע להם." הוא אומר בקשיחות. אני בוהה ברומן ובטוליק הבורחים בסרבול, והמחזה הזה משעשע אותי. "בדיוק ככה, תחייכי." הוא מחייך אליי, פניו מוארות. הניבים שלו מחודדים מעט יותר מהרגיל ובולטים כשהוא מחייך, זו סיבה נוספת לכינוי שלו ואולי אף העיקרית.

"תודה." אני מהנהנת בהערכה. הוא מתקרב לאחותו ומתכופף, מביט בעיניה.

"נסטיה, את בסדר?" דאגה אמיתית נשמעת בקולו וזה גורם לי לחייך, אנסטסיה זקוקה לזה כל כך.

"אני בסדר, פחדתי שהם יפגעו בויטה. מזל שהיית קרוב, אחרת מי יודע איך זה היה נגמר." הוא מזדקף ומביט בי שוב.

"כבר מצאת פנינה באונגה?" לפתע דין שואל, כאילו מחפש סיבה להמשיך את השיחה בינינו. אני פורמת את הצמה שנהרסה בגלל טוליק, מניחה לשערי להשתחרר בחופשיות על גבי.

"עדיין לא, אבל אני ממשיכה לחפש, בסופו של דבר אמצא." אני אומרת בנחישות ומדמיינת את הפנינה הראשונה שאמצא באגם אונגה. המים מתוקים וצלולים והאזור נראה בתולי ומרהיב. בעבר היה אפשר למצוא בקרקעית המוני קונכיות שבתוכן פנינים מיוחדות וטבעיות, אך היום, לצערי, ההסתברות לגילוי פנינה שואף לאפס.

"אני בטוח שתצליחי, ילדונת." הוא פורע את שערי. המחווה הקטנה גורמת לי למבוכה, בטני מתהפכת. אני מהנהנת בחוסר חשק ושערי מחליק ומכסה את פניי המאדימות. דין מגחך, "ביי, בנות, נסטיה נתראה בבית." הוא זורק מבט לעבר אנסטסיה והולך לכיוון ההפוך.

"את בסדר?" קולה של נסטיה גורם לי להתעשת ואני מסתובבת אליה.

"כן, כן..." אני מתחילה לדחוף שוב את כיסא הגלגלים ונושפת בהקלה.

"חשבתי שרק אני יודעת שאת מחפשת פנינים באונגה." היא מביטה בי בסקרנות.

"אחיך ראה אותי על שפת האגם בשבוע שעבר ושאל מה אני עושה." אני משתדלת לא לגמגם. כשגיליתי את דין צופה בי באותו היום, חששתי שילעג לי אם ידע שאני מחפשת פנינים במי האונגה הקרים, אך הוא הפשיל שרוולים והחל לעזור לי בחיפוש. נסטיה מהנהנת בתגובה.

"ויטה, השיער שלך לא מכוער. איך אפשר לחשוב שרעמת האש שלך היפה הזו מכוערת?" היא אומרת בכעס. צבע שערי מושך תשומת לב רבה, זה מביך אותי, במיוחד באור יום כשהשמש הופכת אותו ללהבת אש המקיפה את פניי החיוורות. נוסף על שערי, גם ליקוי השמיעה שלי הופך אותי לשונה באופן ניכר מהאחרים.

אני עדיין חשה בנוכחות של דין. הוא לא באמת התרחק מאיתנו, אך אני לא מעזה להביט לאחור. הלוואי שהיה לי אח גדול כמוהו, כזה שידאג לי. לצערי, אני בת יחידה. אני נאנחת ונסטיה מסובבת את ראשה אליי.

"על מה את חולמת? החיוך שלך מאיר את כל הרחוב." היא מצחקקת ומטלטלת את פניה. "אל תגידי לי שאת כמו שאר הבנות שדין..."

"הגענו." אני מעבירה נושא מייד, כי אני לא בטוחה בעצמי מה הרגשתי לפני רגע. פרט לכך, אם דין באמת עוקב אחרינו, אני לא רוצה שישמע אותנו מדברות עליו. "אולי תשני אצלי היום? נלך לישון מוקדם ונדבר עד שנירדם." אני מתלהבת. אנחנו עושות את זה הרבה.

"אבקש מאימא שלי, היא בבית. אם היא תסכים אביא איתי בגדים למחר." היא אומרת ומגלגלת את כיסא הגלגלים במורד השביל בגינה. עד לפני שנה היינו מסוגלים לדחוף את נסטיה בקלות במעלה המדרגה שבכניסה לביתם, אך בשנה האחרונה היא גבהה מאוד. כשהצעתי לדין שנבנה יחד רמפה, הוא הסכים והוריו אהבו את הרעיון שיאפשר את עצמאותה של נסטיה. וכך, מאותו היום, היא הייתה יכולה לצאת ולהיכנס הביתה ללא כל עזרה. "נתראה בערב," היא צועקת אליי מפתח ביתה ונעלמת.

את זמן ארוחת הצהריים שלי אני מעבירה מול הטלוויזיה כשאני נוגסת במשולש פיצה ענקי ועסיסי. הריח של הפיצה מעורר תיאבון ואני מתענגת על כל ביס. אם הייתי צריכה לבחור מדי יום את ארוחותיי, ללא ספק הייתי בוחרת בפיצה כמו זו או בבְּלִינִי1 מתוקים מלאים בהמון שוקולד או ריבה. ההעדפה שלי לאוכל כזה ידועה לכל מי שמכיר אותי באמת. הוריי עובדים קשה ולמרות דוכן הפירות והירקות הטריים שבבעלותנו, לא תמיד יש לנו זמן או כוח לבשל.

"במה את צופה, מתוקה שלי?" אימא ניגשת לשבת לצידי כשבידה תה מהביל. ניחוח הקינמון גורם לי בחילה קלה. אני לא אוהבת קינמון.

"בסרט 'בת הים הקטנה'. היא מאוהבת בנסיך, אבל אבא שלה לא מרשה לה להיפגש איתו."

"את כבר יודעת שלסיפור הזה יש סוף טוב..." היא מחייכת. "בסופו של דבר כולם מבינים שהאמת היא הדבר החשוב ביותר גם אם בהתחלה היא כואבת." אני חושבת על דבריה.

"אימא, את חושבת שהשיער שלי מכוער?" שפתי התחתונה רוטטת והאירועים של סוף יום הלימודים צפים ועולים במחשבותיי, אני לא רוצה להדאיג אותה ולכן לא מספרת לה מה עומד מאחורי מצב הרוח שלי, אבל לפי המבט שלה אני רואה שהיא מבינה הכול. הגוש בגרוני מכביד על נשימותיי ואני בולעת רוק ברעד.

"את חושבת שאני מכוערת, ויטה?" אימא עונה לי בשאלה. גבותיה מתרוממות והיא נראית מופתעת. אצבעותיה הארוכות מסרקות בעדינות את שערי, בוחנות את רכותו ואז היא מעבירה כמה קווצות מאחורי אוזניי.

"את הכי יפה בעולם!" אני עונה בביטחון. אימא שלי יפהפייה ואבא תמיד אומר לה את זה. היא לא גבוהה במיוחד, אבל גופה גבעולי וזקוף, שיער האש שלה ארוך והיא אוספת אותו ברישול כך שהוא ממסגר את פניה בחן. גזרתה נשית ועדינה. חיצונית, אני דומה לה מאוד, אבל מבחינת האופי לא יכולנו להיות שונות יותר. אימי עדינה ושקטה, לעומתה אני נסערת ורגשנית ולא מצליחה לשמור את רגשותיי ומחשבותיי לעצמי.

"אז אם אני יפה וצבע שערך זהה לצבע שערי, איך ייתכן שהוא מכוער?"

"את צודקת. את תמיד מצליחה להרגיע אותי." אני מחייכת כשהיא מחבקת אותי.

"את חכמה, יפה וחזקה, אוצר שלי, אף פעם אל תשכחי את זה."

אנחנו הולכות לדוכן שלנו בשוק. אימא רוצה להחליף את אבא לזמן מה, לתת לו לנוח. הוא נראה מותש ומאוכזב. אני יודעת שהוא עובד קשה בגללי. לולא עקשנותם של הוריי לא הייתי מסוגלת לדבר או לשמוע כלל. עברתי סדרת טיפולים לליקויי שמיעה עצביים, הטיפולים ומכשירי השמיעה שלי יקרים מאוד. הרופאים הסבירו להם שיש לי מום גנטי שכנראה עבר אליי מאחד הסבים או הסבתות מהדורות הקודמים. תמיד תהיתי למה הוריי לא רצו ילד נוסף – לדעתי מה שהכריע זאת היו המצב הכלכלי והחשש שייוולד ילד בעל לקות זהה לשלי או אפילו גרועה יותר. איש מעולם לא עשה לי הנחות ולא עזרו לי יתר על המידה. צוות המורים תמיד נתן לי להרגיש שאני מסוגלת להגיע להישגים בדיוק כמו כל השאר. ואכן, ההישגים שלי התעלו מעל הציפיות שלהם ושל עצמי. אני באמת אוהבת ללמוד, למרות האווירה הנוקשה בכיתה והעובדה שלפעמים התלמידים היו מתעללים בי מילולית או פיזית בגלל שערי האדום או לקות השמיעה שלי.

אימי מתוחה יותר מהרגיל וגם אביה של נסטיה נראה לי מתוח מאוד. אני מבחינה בשומרי הראש המאיימים שהולכים לעברנו וצמרמורת חולפת בגופי כמו בכל פעם שאני רואה אותם. הם נעצרים מול הדוכן שלנו ומתפרשים לצדדים, אני רואה את לאוניד ניקולייב.

"לנה," הוא פונה לאימי. בקולו נשמעת קשיחות רבה והוא מנסה ללכוד את מבטה, אך היא בוהה בחלל ומסרבת להביט בעיני הפלדה הרעות שלו. אני זוכרת שפעם כשהייתי קטנה אימא אמרה לי שהוא אדם רע ושאם אראה אותו ברחוב עליי לרוץ הביתה מייד. אני לא יודעת למה, אבל כולם מפחדים ממנו בעיר שלנו.

"לאוניד," היא מביטה לבסוף בעיניו. אני רואה את המבטים המבולבלים של האנשים סביבנו. אף אחד לא פונה ללאוניד ניקולייב בשמו הפרטי בלבד ואימא שלי מסתכנת בענישה על חוסר הכבוד שלה כלפיו. כולם יודעים למה הוא מסוגל. אני מפוחדת.

הוא סוקר את גופה הזקוף. "תמיד יפהפייה." קולו צרוד.

אני מרגישה כאילו כל האנשים בשוק מביטים בעניין במתרחש מולם. היא שואפת עמוקות, "אם אתה צריך פירות וירקות, אני יכולה להמליץ לך על הדוכן של משפחת וולקוב." היא מנתקת את מבטה ממנו וניגשת לסדר את המלפפונים.

כולם יודעים שלאוניד ניקולייב מגיע לפחות פעם בשבוע לשוק כדי לוודא שהעסקים שלו מתפקדים טוב ושהעובדים לא מרמים אותו, אבל לפעמים נדמה לי שהוא מגיע לכאן גם כדי לפגוש את אימי.

הוא מגחך בזלזול ומשפשף את עורפו. "את עוזרת לאימא שלך?" עיניו ננעצות בי, חיוכו היהיר מתרחב ואני נרעדת. אימא ממהרת לעמוד לפניי ולהסתיר אותי ממנו.

"היא רק ילדה, לאוניד. בבקשה, תפסיק." היא נדרכת.

אני מעיזה להיישיר מבט לעברו, הוא בוהה בי מעט ומהנהן בקשיחות. דבריה של אימי לא מכעיסים אותו והוא נראה די שָׁלֵו. זה מפתיע אותי. אולי יש לו מצב רוח טוב היום ולאימא יש מזל. הוא מסתובב בלי לומר שום דבר נוסף וממשיך לצעוד לעבר הדוכנים האחרונים בשוק כשהפמליה שלו הולכת בעקבותיו. אימא ממשיכה לסדר את הירקות בדוכן ואני מרגישה שהיא מעסיקה את עצמה רק כדי להירגע. הסקרנות שלי גוברת, יש לי שאלות רבות, אבל אני מבינה שלא אקבל עליהן מענה. "אימא," אני לוחשת ומבינה שקולי מסרב להישמע, כאילו שאני מפחדת שלאוניד ישמע ויחזור אלינו. היא מסתובבת אליי.

"אין לך מה לדאוג, מתוקה. הוא לא יפגע בנו יותר." היא אומרת לי בשפתיה בלבד. היא עומדת בגבה אל קהל הסקרנים ויוצרת מחיצה בין שתינו לבין שאר העולם. היא מחבקת אותי ואני מרגישה את פעימות ליבה המהירות, היא לא רגועה כפי שהיא מנסה להציג את עצמה.

הוא לא יפגע בנו יותר. האם הוא פגע בנו בעבר?

בליני - בלינצ'ס או חביתיות, הם סוג של פנקייק מהמטבח הרוסי. הוא מכיל מילויים שונים כגון גבינה, בשר, ריבות, פירה תפוחי אדמה. הבליני מוגשים חמים ועם תוספות שונות ומגוונות.