טורפי הלילה – סיפורה של סיירת גולני

פרק ראשון חילוץ מבית הילדים

בהסכמת המחבלים הוכנסו לבית הילדים במשגב עם בקבוקים עם דייסה, שבתוכם הוטמנו מכשירי האזנה זעירים. המחבלים דרשו שאת הבקבוקים יביא מישהו שלגופו תחתונים בלבד. אחד החיילים התנדב למשימה

אחד האירועים המשמעותיים בתולדותיה של סיירת גולני היה המבצע לחילוץ בני הערובה במשגב עם. ב-7 באפריל 1980, בחג השני של פסח, חצו חמישה מחבלים מארגון חזית השחרור הערבית את גדר המערכת שבגבול הצפון, חדרו לשטח ישראל ונכנסו לקיבוץ. הם הרגו את מזכירו, שניסה למנוע מהם להיכנס, פרצו לאחד מבתי הילדים והתבצרו בו. כוחות משטרה וצבא רבים הגיעו למקום והחלו במשא ומתן עם המחבלים.

עידן ברק היה אז אחד מלוחמי הוותיקה (הכינוי ללוחמים הוותיקים ביותר בסיירת), ובאותו לילה היה בצוות כוננות הטרור. "התקבלה התרעה באמצע הלילה והוקפצנו למשגב עם," הוא מספר. "עוד לא היה ברור לקראת מה הולכים. אני ויונתן רז (רוזגה) נסענו בדי-500 ואפי חוג'סטה במשאית שבה היו זרוקים כל הציוד ואמצעי הלחימה של צוות הכוננות. הגענו לשער של הקיבוץ והדי-500 חטף צרור מלפנים. נעצרנו במקום."

"אמרתי לרוזגה: 'זה מטווח ברווזים,'" ממשיך אפי חוג'סטה. "רכז הביטחון השוטף שלח אותנו לעבר בית הילדים, כולם התפזרו, כולל הקוקר ספנייל שלי שגידלתי בבסיס ולקחתי אותו למבצע. מכשיר הקשר נפגע מהיריות והרכב התפנצ'ר. לקחתי את רובה הצלפים, והאוגדונר לחץ עלינו לפרוץ כמה שיותר מהר מקדימה ומהצד של החלונות. עוד לא היו לנו אז מכשירים לראיית לילה וגם לא היה איתנו מאגיסט. מכיוון שכל הקיבוץ כבר התעורר והתאסף ברחבה שצופה אל בית הילדים, בחרתי מישהו שהיה פעם מאגיסט בסיירת והיה חבר קיבוץ. הוא היה אמור לירות רק כדי שיהיה רעש שיסיח את דעתם של המחבלים בזמן הפריצה."

"לא ידענו כמה מחבלים יש בפנים ומה מצב הילדים," מספר עידן ברק. "בשלב הזה ידענו שיש שם בערך שבעה ילדים ומבוגר ששימש כשומר לילה. אספנו מחברי הקיבוץ מידע על הכניסות לבית הילדים, על החלונות, הדלתות ומקומות המחבוא, אבל התמונה לא היתה מספיק ברורה ומדויקת. נוהל הקרב היה מזורז מאוד כי ההחלטה היתה להיכנס כמה שיותר מהר כדי למנוע מהמחבלים להתבסס במקום. בדיעבד זו היתה טעות להזדרז, כי המחבלים כבר שהו שעתיים בתוך בית הילדים.

"תוכנית הפריצה היתה טובה ונכונה. הכוח שלי היה אמור להיכנס מאחור וכוח נוסף מקדימה. התגנבנו לעבר בית הילדים דרך שטח נסתר. היינו צריכים להיצמד לקירות ולחכות לפקודת ההסתערות. מישהו נכנס לפאניקה ונתן מוקדם מדי פקודת אש, שבעקבותיה הסתערנו על המבנה. הפקודה ניתנה תוך כדי ההתגנבות ואז התברר שלפני בית הילדים יש גדר. הסתערנו מול החלונות של הבית והמחבלים פתחו לעברנו באש. אלדד צפריר מהכוח של רוזגה נהרג במקום. גופתו נשארה בשטח עד שהסתיימה הפריצה השנייה.

"תוך כדי ההסתערות לא ידענו שזו פקודה מוטעית. שמענו 'אש' ולא ידענו מי ירה ומהיכן. כדורים נורו לעברנו כל הזמן והשבנו באש, אבל שום דבר לא השתנה. המחבלים המשיכו לירות לעברנו. זה היה תסכול נורא. לדעתי ספגנו אש לא רק מהמחבלים אלא גם מהמאגיסט. רוזגה חטף מאות רסיסים. שחר ואודי מהכוח שלו נפצעו מרימון כשניסו לירות לתוך החלונות. מתוך שבעת הלוחמים שהגיעו למשגב עם, ארבעה נפגעו.

"נצמדנו לקירות הבית ובתוך כל המולת הירי שמעתי את המנוף של הרימון קופץ. אתה מזהה את ה'פאק' הזה מתוך שינה. נתתי לצוות פקודה לשכב, והרימון התפוצץ מטר וחצי מאיתנו. לא קרה כלום, קמנו, התקדמנו לעבר הדלת במטרה להיכנס. נצמדתי לדלת ובן הזוג שלי נכנס להלם. הוא לא הצליח לזוז. מישהו אחר החליף אותו. היה לי קשר באוזניים ופתאום קיבלנו פקודה מהאוגדונר, יוסי קולר, שהיה המפקד בשטח: 'לעצור הכול! עוצרים את המבצע.' נשארנו צמודים לקיר במשך שבע שעות, עד ניסיון החילוץ הבא."

לאחר ניסיון החילוץ הראשון הגיע למשגב עם מפקד סיירת גולני, גיורא ענבר. הרבה מפקדים היו לסיירת גולני וכל אחד מהם היה טיפוס יוצא דופן. הם היו לא רק קצינים מוערכים, לוחמים מנוסים ובעלי יכולות פיקוד, אלא בכל אחד מהם היה משהו נוסף - יצירתיות, דמיון פורה, חשיבה מחוץ לקופסה, אומץ לב מרחיק לכת, נכונות לקחת סיכונים. לענבר היו את כל אלה וגם כישרון להתחבר למקבלי ההחלטות בצבא. הסיירת השיגה הרבה מאוד בתקופתו: תקנים, משאבים, מעמד. היא גדלה והתרחבה, הפכה לקשוחה ופראית יותר וזכתה הודות לקשריו של ענבר להשתתף במבצעים רבים נגד הטרור, בתוך תחומי ישראל ומחוצה לה. למשגב עם הגיע ענבר במסוקו של אלוף פיקוד הצפון, אביגדור (יאנוש) בן-גל.

"בטיסה יאנוש עדכן אותי מה קרה," מספר גיורא ענבר. "נחתנו במשגב עם בארבע בבוקר ומצאנו שם אנדרלמוסיה מוחלטת. אלדד צפריר נהרג בפריצה, רוזגה ושני לוחמים נוספים נפצעו. הצוות שהשתתף בפריצה הראשונה לא היה מצויד בציוד הנכון ולא היה לו מודיעין מספיק."

בשלב מאוחר יותר הגיעה גם סיירת מטכ"ל למשגב עם, וענבר נעמד על רגליו האחוריות והתעקש שגם הוא ולוחמיו ישתתפו בפריצה השנייה לבית הילדים. יאנוש הסכים. "סיירת גולני חייבת ליאנוש עד סוף ימיה," אומר ענבר. "אם הוא לא היה מאשר לנו להשתתף, היה נצרב בזיכרון שסיירת גולני נכשלה."

הכוחות החלו ללמוד את הכניסות לבית הילדים, את המדרגות, המעברים בין חדר לחדר, מיקום המיטות. לבניין היו שתי קומות, ובאותו שלב לא היה ברור אם הילדים נמצאים בקומה הראשונה או השנייה. בהסכמת המחבלים הוכנסו למקום בקבוקים עם דייסה, ובתוכם הוטמנו מכשירי האזנה זעירים. המחבלים דרשו שאת הבקבוקים יביא מישהו שלגופו תחתונים בלבד. חייל של גולני התנדב למשימה.

"לקחתי את הלוחמים שהשתתפו בפריצה הראשונה ונצמדנו לקיר מת, כדי שנהיה הכוח לפריצה מיידית," מספר ענבר. "בדיעבד, המיקום שלנו שם אִפשר את הפריצה המיידית שלנו."

במקביל החל להתנהל משא ומתן עם המחבלים. אלה דרשו שמסוק ייקח ללבנון אותם ואת הילדים, וכן אסירים שדרשו לשחרר מבתי סוהר בישראל. אם לא, הודיעו, יהרגו ילד בכל חצי שעה. "המחבלים רצו ששגריר מצרים בישראל ינהל מטעמם את המשא ומתן," ממשיך ענבר. "הבטיחו להם שהוא בדרכו, הרימו מסוק לשמים ואמרו להם שזה המסוק שלו. בשעה עשר בבוקר, כשהמסוק חג מעליהם, קראנו להם לבוא לראות אותו מהחלון. כשמפקד החוליה ניגש לחלון כדי לראות את המסוק, פרצנו פנימה.

"נכנסתי פנימה עם כל מי שלא נפצע בפריצה הראשונה. מיד הרגתי את המחבל שעמד עם הרובה ליד התינוקות, ואז הפתיע אותי מחבל נוסף מאחור והצלחתי להרוג גם אותו. עד הפריצה ידענו שיש שם שלושה מחבלים. בדיעבד הם היו חמישה. כל הזמן פחדתי שנפגע בילדים. ידעתי שאנחנו חייבים להיות מאוד מדויקים ושאין מקום לטעות. בגלל שבית הילדים היה קטן וצפוף, היה גם חשש שנירה בטעות באחד החיילים שלנו."

הפריצה השנייה ארכה שניות בודדות. הכוחות פרצו בבת אחת דרך הדלתות. מהגג השתלשלו בחבלים לוחמי סיירת מטכ"ל ונכנסו דרך החלונות. שישה מהם נפצעו מאש המחבלים. בפריצה השתתפו לראשונה גם כלבים של יחידת הכלבנים. כלב אחד נורה ומת ואחר איבד את רגלו. לוחמי סיירת גולני הכירו היטב את הכלבים מהאימונים המשותפים, שבהם היה אחד מהם מדמה מחבל והכלב היה מסתער עליו, תופס ולא עוזב. אבל אף על פי שהיו מאומנים לפרוץ פנימה ולתקוף את המחבלים, הפעם חששו שניים מהכלבים להיכנס.

"תוך כדי הפריצה התחלנו להעביר את הילדים בשרשרת החוצה," מספר עידן ברק. "מסרנו אותם אחד-אחד. שומר הלילה ששהה איתם בבית הילדים צעק לעברנו: 'לא לירות, לא לירות, יש כאן ילדים.' הכול נגמר בתוך חצי דקה. כשאני נכנסתי פנימה המחבלים כבר היו הרוגים."

"יצאנו עם התינוקות על הידיים לדשא שלפני בית הילדים וכל ההורים שהתקהלו בחוץ ושמעו את הפיצוצים והיריות רצו לעברנו," נזכר ענבר. "הרגע הזה, שבו אתה מוסר להורים את התינוק שלהם, הוא רגע שמעביר בי עד היום צמרמורת של התרגשות."

לאחר שחולצו בני הערובה נאלצה סיירת גולני להתמודד עם פגיעה לא קלה במעמדה בתוך הצבא. "היה תחקיר צה"לי מאוד קשה," מעיד ברק. "העמידו אותנו במצבים לא נעימים. הטילו ספק שבכלל התפוצץ רימון בפריצה הראשונה. הרגשנו פגועים שלא האמינו לנו. גם לא הבינו למה נשכבנו כשזרקו את הרימון ולא המשכנו הלאה."

"היתה תחושה של החמצה ושזה לא הלך נכון," אומר ציון גינת, סגן מפקד הסיירת באותם ימים. "היה כעס על עצירת הפריצה הראשונה. היו על זה המון ויכוחים והיתה תחושה לא טובה. המזל היה שיאנוש היה נבון וצירף את הסיירת לפריצה השנייה."

גיורא ענבר רואה את הדברים אחרת. "אנחנו קיבלנו את החדר של התינוקות, שלטעמי היה הכי מסובך. הרגנו שני מחבלים. ביצענו את הכול. מי פרץ עם סיירת מטכ"ל שהגיעה עם יסעורים יפים ומדוגמים ועם נשק שלא ראינו בחיים? השאריות, מי שהיה רק חצי פצוע מהפריצה של הלילה, וחבר'ה מהקיבוצים בסביבה, לוחמי סיירת גולני לשעבר, ששמעו שיש אירוע והגיעו. הם לקחו חגורים מהפצועים ונכנסו פנימה. זאת סיירת גולני.

"זכינו להרבה מאוד חשיפה תקשורתית בעקבות משגב עם. כל התהילה הלכה אלינו כי היה אסור אז להזכיר את שמה של סיירת מטכ"ל. סיירת גולני נחשבה אז ליחידת העילית הכי טובה בצבא. כשאמרו לחימה, התכוונו לסיירת גולני. זה היה מנוף אדיר להתנדבות אלינו. התחלנו לקבל חיילים שנשרו מקורס טיס, ממטכ"ל, מהשייטת. היו לי הרבה מרגלים וסוכנים בבקו"ם והם ידעו להמליץ לי על החיילים המובחרים. החיילים האלה השביחו מאוד את הסיירת."

אחרי הפריצה לבית הילדים, ועוד לפני שפרצו מלחמות היוקרה בין הסיירות, קיבל עידן ברק מענבר משימה אחרונה לאותו היום - לנסוע לבית החולים בצפת ולזהות את גופתו של אלדד צפריר, שנהרג בפריצה הראשונה. "אחרי כל מה שעברתי באותו יום, הפריצה הראשונה, הפריצה השנייה, הפצועים, היריות, המתח והלחץ, זה היה הדבר הכי קשה," הוא אומר.

"בעקבות הפיגוע במשגב עם חיפשו בצבא את המפקדים של החוליה כדי לסגור איתם את החשבון," מספר גינת. "אני במו ידי הפלתי עליהם את הבית. זו היתה פשיטה מבריקה עם אלמנט הפתעה מדהים, בלי תקלות ובלי נפגעים, כמו שצריך לבצע פשיטה. זבוב לא ידע שהגענו. נערכנו מסביב לבית, ראינו בפנים אור ושמענו קולות. נתנו פקודת אש, ורענן חורש שיגר לעברו טיל נ"ט שמוריד קירות. חצי בית קרס. נכנסתי עם הצוות שלי לתוך הבית כדי להניח מטען שיפוצץ אותו לחלוטין. שיגרנו מכת אש אדירה משני כיוונים על הבית, ואז המחבלים ניסו לצאת ולירות מהדלת. יריתי פנימה, זרקנו רימונים, הכנסתי את המטען, כוח הרתק ירה אש תופת, והבית נמחק על יושביו. בדרך חזרה טיווחו עלינו מרגמות כל הזמן. הייתי צריך לספור את החיילים שעלו על המסוק והיה חסר לי אחד. זה היה לחץ מטורף ועברו לי בראש מחשבות איומות. כל הזמן הטייסים צעקו לי, 'קדימה, נו כבר,' כי הם ראו שהמרגמות הולכות ומתקרבות. ספרתי שוב ושוב ובכל פעם יצא לי מספר אחר של חיילים. פעם חסר חייל ופעם לא. בשנייה שהמראנו נחת פגז מרגמה על המנחת המאולתר. תוך כדי הטיסה הבנתי שפשוט טעיתי בספירה הראשונה."

מאז ומתמיד היתה סיירת גולני אבן שואבת לטיפוסים צבעוניים, יוצאי דופן ולא שגרתיים, שייתכן שלא היו נקלטים בצורה מוצלחת בשום יחידה אחרת בצבא. משהו באווירה הפראית והמשוחררת של היחידה אִפשר להם למצוא בה את מקומם. חלקם אף הצליחו להותיר בה חותם משמעותי, שנשאר שנים רבות לאחר שהשתחררו. אחד מהם הוא אפי חוג'סטה ממחזור 1978 או, כמו שהוא מתעקש להדגיש, מאי 1978.

חוג'סטה נפלט מהתיכון, התגייס לגולני והצליח לעבור את המבדקים לסיירת בזכות העובדה שסייע לאחד החיילים המתקשים. את הטירונות אמנם סיים כמצטיין פלוגתי, אבל במסלול הכול השתנה. "אני דיסלקטי לגמרי, לגמרי נטול חוש כיוון," הוא מספר. "לא הצלחתי בשום ניווט, לא הבנתי אף מפה ובכלל לא קלטתי את העיקרון של הניווט. בגלל שהייתי חייל טוב, לא יכלו לזרוק אותי. מפקד הצוות שלי, עמי שדמון, זיהה אצלי את היכולת הטכנית. זה התחיל בשיפור פק"לים ונמשך בשאר תחומי הלחימה. הייתי מאגיסט ובתור מאגיסט אתה צריך לעתים קרובות לשנות עמדה. פירקתי שלט של גולני ועשיתי ממנו מסילה לשרשרת של המאג כדי שאוכל לזוז ממקום למקום בלי להיתקע. עמי ראה שאני נמשך לעניין הזה של שיפור דברים ונתן לי יד חופשית. ביקשתי ממנו להקים גוף של אמצעי לחימה, כמו שהיה בסיירת מטכ"ל. עוד לא היתה אז בסיירת גולני אמל"חייה וכל ציוד הטרור היה בתוך הריו בארגזים. זה לא מצא חן בעיני. בניתי ותכננתי מחדש את הריו וכל הזמן שפצרתי אותו, כולל מדרגות מתקפלות שבהן היו עולים ויורדים ממנו. בהדרגה מילאתי את הריו, שזכה לכינוי 'ריו טרור', באמצעי לחימה מכל הסוגים: רובי צלפים, עוזי, אקדחים, רימונים, לבנות חבלה. אבל עדיין הרגשתי שאנחנו לא מצוידים כמו שצריך."

אחרי הפיגוע במשגב עם ואחרי שהיה אצל רפול בבית וקיבל ממנו את הציוד הרלוונטי ללוחמה בטרור, הקים חוג'סטה בסיירת גולני מעבדת אמצעי לחימה ראשונה מסוגה. כל הצבא עלה אליו לרגל כדי לראות את מגוון הנשקים וסוגי התחמושת ואת השיפורים והשפצורים שהתקין באמצעי הלחימה לנוחיות הלוחמים. "עד אז כל האמל"ח של סיירת גולני היה אצלי מתחת למיטה. קיבלתי סקוטשים לבנים, כל הג'יפ שלי היה מלא בהם, וצבענו אותם בירוק. אחרי מסע חמישים קילומטר נתתי למסיימים רצועות שעון עם סקוטש. היה מקובל אז לגנוב מתוך הצבא לטובת היחידה, ואני גנבתי תיקי צניחה והפכתי אותם לתיקי אפוד. באחד המבצעים של סיירת מטכ"ל בלבנון גנבתי מהם פי-קיי ואר-פי-די ורובה צלפים דרגונוב, שפעם ראיתי אצל הרמטכ"ל. הפי-קיי היה מקלע רוסי שמזכיר מאג, אבל הרבה יותר קל, ולכן היה נוח להסתער איתו. הוא שקל עשרה קילו בלי תוף תחמושת, בדיוק כמו מאג. היתה לו יכולת טובה לשרוד בתנאי מים ובוץ, ולכן הסיירת הפכה ספקית גדולה שלו לשייטת.

"בניגוד לכל הצבא," ממשיך חוג'סטה, "הלוחמים של סיירת גולני השתמשו בעוזי. הוא ישב טוב על הגוף, היה נוח לשימוש והתאים לתפיסת העולם שלנו, של ראש בקיר. הרגשנו שאנחנו יודעים הכי טוב ויש לנו הכי הרבה ניסיון, והעוזי היה שונה ואחר, ובעיקר מגניב. שִפצרנו את כלי הנשק בבתי המלאכה בקיבוצים ומי שלא היתה לו גישה לקיבוץ, היה נוסע לאחת המתפרות בדרום תל אביב ועושה שם את כל ההתקנות. פעם בשנה הייתי אוסף את כל התופרים והמסגרים שעשו לנו בהתנדבות את כל השפצורים ומביא אותם לבסיס בשרגא, שיראו מה זה לוחמים ומה הם עושים. בכל יום שישי לפני שיצאנו הביתה היה טקס יציאה וכל הלוחמים עמדו במסדר. היתה בינינו תחרות מי יותר משופצר, מי יותר מקצועי, מי יותר מורעל. סמל הסטטוס של סיירת גולני באותה תקופה היה מתפסים לנשק מבקליט ומעץ. היינו מתעסקים עם המתפסים כאילו הם העניין עצמו ולא הנשק.

"הייתי מורעל לגמרי. בשבתות הייתי נשאר בבסיס בשרגא כדי לעבוד במקום לחזור הביתה. הייתי מצטיין קורס צלפים ורציתי להמשיך להיות צלף. בכל היחידה היו אז אולי ארבעה רובי צלפים. גיורא ענבר עם הקשרים שלו השיג עוד רובי צלפים ונתן לי להדריך ארבעה חיילים בתור צלפים. אחד מהם היה ארז גרשטיין. בניתי להם קורס שלם במטווחים של סיירת גולני על החוף בסנג'ין. מכיוון שלא היתה לי תעודה להעניק להם בסוף הקורס, עמדתי עם בלון ביד וממרחק של 300 מטרים הם היו צריכים לפוצץ את הבלון. ארבעתם ירו יחד כדי שאם מישהו יפגע בי, שלא יֵדעו מי. לא חששתי לרגע. ידעתי שהם צלפים טובים. בכלל, סיירת גולני היתה ידועה באיכות הצלפים שלה. בכל יום ראשון כל הצלפים היו מתכנסים בשטח 100 ועושים יום צלפים עם המסכות, אמצעי הקשר וההסוואה. במבצעים תמיד הייתי צמוד לגיורא בתור צלף. היה לי רובה ציד שחתכתי לו את הקנה ותפרתי לו נדן והפכתי אותו לרובה צלפים."

עידן ברק היה אחד החניכים בקורס הצלפים. "בסוף הקורס חוג'סטה ואני עשינו אחד לשני תרגיל וילהלם טל. כל אחד מאיתנו הניח תפוח על ראשו והשני היה צריך לפגוע בתפוח. לאף אחד מעלינו לא היה מושג שאנחנו עושים את זה. היינו צעירים וחסרי אחריות וכל מה שעניין אותנו היה להצליח לפגוע."

"כשהתחלתי לפתח את אמצעי הלחימה בטרור, פיתחתי לבנת חבלה שמפוצצת את הדלת," ממשיך חוג'סטה. "הייתי צריך לנסות אותה. נסעתי לבית הבראה לשוטרים בראש הנקרה, שהיה נטוש ומוזנח, ושם עשיתי את הניסויים על הדלתות. המשטרה קלטה את זה ויום אחד באתי והיה שם שומר. קניתי לו כרטיס לקולנוע בנהריה והמשכתי בניסויים. הבאתי לשם את גיורא ענבר כדי שיראה איך זה עובד. הוא התאהב במקום ורצה להעביר לשם את הסיירת, אבל המשטרה לא הסכימה.

"באחד הבקרים הופיעו חוקרים של מצ"ח בבסיס בשרגא ולקחו אותי לחקירה בקריה. הם לא אמרו לי למה. הם ערכו חיפוש בבית שלי וביחידה ולא היה לי מושג מה הם רוצים ממני. הכול עבר לי בראש - הגניבות מהיחידות האחרות, נשק השלל שאימצנו ושפצרנו, שלטי החוצות שפילחנו מכל מיני מקומות כדי לעשות מהם רמפות, המשאית שגנבנו מתוך לבנון וכל הארגז שלה היה מלא בתחמושת. רק על דבר אחד לא חשבתי: רצח. התברר שהעוזי ששימש ברצח הכפול במפעל בר-בקר נגנב מסיירת גולני ואני הייתי חתום עליו. אפילו לא ידעתי שהוא נגנב. החוקרים הציעו לי להיות עד מדינה. החוקר הטיח בי, 'גיורא ענבר אמר שאתה יכול למלכד כל דבר.' אחרי ששחררו אותי, במשך תקופה ארוכה היו קוראים לי בכריזה של היחידה: 'חוג'סטה, גומאדי מחפש אותך בטלפון.' גומאדי היה העבריין שהזמין את הרצח בבר-בקר.

"מצאתי במחסנים של חיל התחזוקה מאה אלונקות שעמדו להיזרק. בדקנו אותן במסעות מיוחדים, כשאני מלווה את החיילים על אופנוע. פיתחתי גם תיק חובש של סיירת גולני. זה היה עוד אחד מהדברים שפיתחתי והתחילו להשתמש בהם בכל הצבא. לקראת אחד המבצעים היינו צריכים להתאמן על מטרה נוסעת. לקחנו שלט פרסומת שהיה מוצב ליד עכו, הרכבנו אותו על עגלה והשתמשנו בו לאימונים. לא היתה שום מודעות לבטיחות. אם הייתי רוצה לנסות רובה, הייתי יוצא החוצה מהחדר ויורה בעץ. באימונים ירו לנו ליד הרגליים כדי לדמות קרב, שנכיר את התחושה, את הפסקול. שלא ניתקל בהם בפעם הראשונה במבצע או במלחמה. גיורא ענבר היה מאוד תובעני. אם לקח ללבנת חבלה שבע-עשרה שניות עד שהתפוצצה, הוא רצה שאקצר את לוח הזמנים. כנ"ל עם רימון, שיתפוצץ אחרי שלוש שניות ולא אחרי חמש.

"סיירת גולני זו יחידה שקשה להשתחרר ממנה. כלום לא היה מסודר בה, הבלגן חגג. אתה לא מבין איך משהו עובד אבל הוא עובד. אתה כל הזמן על הקצה. אתה עובר סדרות קשות, שהיום נחשבות למשהו לא נורמלי ולא חוקי - אבל בסוף, המבצע מצליח. הסיירת חוללה בי שינוי עצום. נכנסתי אליה בן אדם אחד ויצאתי ממנה בן אדם אחר, הרבה יותר טוב," אומר אפי חוג'סטה.