טחנת החיים

א.

על הרי הנגב החשופים, קלויי השמש, רעה ג'ומעה אלאהבל עדר כבשים בן ארבעים גולגולות. מקצתם שלו, ורובם הופקדו בידו לרעייה ושמירה מבעלים שונים, מפלאחים שחברו יחד ונקבו שכרו מגורן לגורן — עבאיה, חלוק ענזרוּתי (בד כחולוּ ידוע) צבוע אסטיס, זוג מדרסים ושני שקי קמח, תערובת של דורה וחיטה מחצה על מחצה.

בחלקות העידית הפוריות של הכפר, שדות המישור שעל יד המעיין, עושרו של הכפר ועיקר פרנסת אוכלוסיו, לא היה לג'ומעה כל חלק. אלה — כבר התפוררו והתפצלו במשך הדורות לקרטים ולקורטי קרטים, ומדי סתיו בסתיו בשעת חלוקתן בין השותפים ושותפי השותפים, רבּו המריבות שהיו מסתיימות כמעט תמיד בבטן שסועה כצבר הנחתך ובגולגולות מבוקעות כאבטיחים; וכתוצאות מהן — גוֹם (נקמת דם), גדיעת עצים, הצתת גדישים, תלונות לרשות הקרובה ול"שער הגבוה" ומשלחות של עונשין. יום אחד פקעה סבלנותו של הפחה רודף הצדק והשכין סוף־סוף שלום ביד חזקה, הפקיע את אדמת המריבה של הכפר, הכריזה נחלה לסולטן במרחקים ולאפוטרופסות והשגחתו של בא כוחו, הוא הפחה עצמו, ומאז הן נחכרות על ידו לאַלמים וליחסנים. משהסכימו לפשרה זו, חילק ביניהם לצמיתות גם את הזיבורית ואת אדמת ההרים.

ואביו של ג'ומעה, שהיה מנמושות הכפר, קוּפּח על ידי זה גם משארית נחלתו ויצא נקי מנכסיו. כדי לפרנס את בני ביתו עסק בכל הבא לידו, חטב עצים, היה שכיר־יום במשרפות פחמים וחצב אבנים לכבשני הסיד. פעם פקע המלבן מחמת הסקה יתרה, וגוש סיד פרח ממנו, טפח על פניו וצרב את עיניו. משנסתמא, פרק מעליו עול פרנסה והשליך אותו על אללה שבשמים ועל כתפיה של ח'דיג'ה אשתו, בת הטובים, ועל רחמי הבריות, וסילק את ידו מכל עבודה. רובו של יום התגולל על המזבלה של הכפר, על אצטבת התפילה שאצל בור המים או במארחת המסגד; ובלילות התחבר אל חבל הדרווישים החדש של שיך כירי, שנוסד מקרוב בנוב הקרובה, כפר הדרווישים מאז. איתם היה מזמזם בעל פה את שורות הקוראן וקורא בקול ניחר וממושך את הדִ'כּר (תפילת הזיכרון) כשהוא מעלה קצף על שפתותיו ורירו נוזל משני עברי פיו, אגב הנעת ראשו פנים ואחור, מטה את גופו העירום ממותניו ומעלה אל ארבע רוחות עולם, מתוך טירוף כל החושים, עד שכרע תחתיו בעווית של נכפה.

ג'ומעה זה — אמו חיבלתו בעצב וחינכתו בדאגה. אל כל מקום שהלכה לעבוד, סחבתו עמה כחתולה המטלטלת את גוריה. ג'ומעה שכב בעריסתו העשויה שטיח דהה וממורט, שחבלים קשורים בשני קצותיו והם מתחברים יחד על ראשה כשהיא טוענת אותו על גבה. משהגיעה למקום העבודה תלתה אותו על ענף עץ זית או על יִחוּר של תאנה. שם פירכס וקירטע בידיו ורגליו בשעת המסיק, ישן בצל הצבר בעונת קטיף הדורה, התייפּח ויילל עד כדי חניקה בתקופת הקציר והלקט, או מצץ את אגודלו והיה מסתכל ומחייך בדממה כלפי העננים הפורחים והצללים המרצדים תחתיהם.

בן שלוש גמלתו אמו ועדיין לא היה יכול לא לקום על רגליו ולא לדבר. זוחל היה על ארבעתיו כשהוא גורר תחתיו בקושי את בטנו הנפוחה. מעוּנה מרעב היה תובע את מזונו בצווחות משונות ובהברות קטועות ועמומות כגוּר חיות. רגליו היו עקומות ודקות כזמורות גפן, כרסו נפוחה, ועיניו הגדולות בולטות כעיני צפרדע. תמיד היה יושב על יד חבית הקמח אחרי הריחיים או בחצר המזוהמת, עדת זבובים מזמזמת ומסתחררת מסביב לראשו כצעיף מתנפנף, ויורדת על פניו ועל מערומיו. מתוך תנועות אישוניו היה אפשר להכיר ברור, שהוא כבד־שמיעה וכבד־הבנה. השכנות בעוברן עליו היו מציצות עליו בחרדה, מסובבות כגלגל את האצבע מסביב לצדען, סימן שאין מוחו כשורה ושהוא "אהבל" מעצם ברייתו.

אללה הוא גדול, יודע הכול וכול־יכול. אחרי הסתירו את פניו ממנו בשחר חייו, סכך עליו בכנפיו, לקחו תחת חסותו וחתך דינו לחיים. ואולם הוא נשאר חדל ישע, רפה־שכל ורגיל בשתיקה. השתמט מחברת אנשים ולא התרועע עם הילדים בני גילו. אלה, משהרגישו בחולשותיו, היו מענים אותו באכזריות־ילדים, ירדו לחייו בכל אשר פנה.

ימי ילדותו עברו מהר. בן שש כבר לקט צבּרים ותאנים, אסף גללים, ועזר עם יתר הרעבתנים שבבית לאכול את הפיתה האחרונה וללקק בכפו הזעירה את סיר הלחמית ואת נזיד החרשף. בן שבע הנער הפלאח הוא כבוגר לכל דבר, משתכר את לחמו, ועובד בכל עבודות הגדולים.

טרם יחגור חגורה על חלוקו הכחול הבּלה והמזוהם, שמחשוף בשרו נגלה מבין קרעיו, וכבר גירשוהו אדוניו השונים ממקומות עבודתו בחרפות וגידופים, בסטירות ובבעיטות. משנוכחה אמו שלא יצלח לשום עבודה, מסרתו על יד אחד הנוקדים לשרת את הרועה וללמוד את מלאכתו. החל ברעיית הטלאים שזה עתה נעתקו משדי אמם. מלאכה זו איננה דורשת לא חריצות מיוחדת ולא שכל רב. בה מצא ג'ומעה את תיקונו, השביח מזלו ונתעלה בעיני הבריות. היה מרוצה ממנה, ונותני לחמו לא פחות ממנו.

כך נקבעו חייו. שנים על שנים הלך בעקבי הצאן יחף ופרוע ראש, התרוצץ עם הכלבים לאסוף את המקנה, או נגרר על יד האַיל הנרתע לאחוריו כשהוא נצמד אל קרניו וסוחבו עמו, כדי למשוך אחריו את העדר. אחרון לנערי הרועים חזר בערב אל הכפר בצאת הכוכבים עם הממליטה או הכושלת, ועל ידיו וכתפיו טלאים בני יומם ששערם הרטוב מדולדל ותלוי מתחת לבטנם. ראשון למשכימים התנער עם שחר מרבצו, ולבש בחיפזון את פרוותו ששימשה לו מצע. באפלולית הגמורה של המכלא, המלא ריח כבשים וחלב ואדים חריפים של גללים וטחב וזיעה, מצא את דרכו בין המחמרת החיה, שכעין רעד עברתה והרי היא זעה ונדה בתנועת גלים, פסע ועבר בין העלוֹת שכבר עמדו על רגליהן, החזירו אליו את פניהן, כשהן לוטשות בו עיני זכוכית, ונדחקו והתחכמו לרגליו. בתנועות זריזות ומרגיעות התיק את הטלאים מבין עטיניהן, כנסם אל הנקבה שבפינה, סגר את מוצאה בסירים וקמשונים, וחזר אל הדיר שנתמלא בינתיים געיות חרדה של אמהות שכולות, וכנגדן, כהד במקהלה, פעיות בהלה של תינוקות עזובים באפלה. עם הפצעת החמה כבר שב הכול למנוחתו. משׂוּכות הצבר הגבוהות והעבות כחומה, הגודרות את מבוא הכפר, כבר היו מאחורי העדר, וג'ומעה, חלילו בפיו ואַלתו בידו, צעד מדודות אל ראשי ההרים, מקום שהנתש ירוק יותר וראשי הדשאים רכים וטעימים ומלאים לשד וריח.

אף כי היה ג'ומעה מטבעו כבד תנועה ככבש מפוטם, קשה־עורף ורפה־תפישה כתיש, וחשדן ומתרחק מן הבריות כצבוע שנמלט מן הפח, נטפל אל הרועה הזקן, מחנכו, נפשו דבקה בו לאהבה, וידו לא זזה מתוך ידו; באשר הלך הלך, ובאשר לן לן; הזקן הטה אליו חסד, הורהו את שירי הרועים ושיחותיהם וילמדהו לחולל בחליל ולפרוט על רֻבַּאבַּה (נבל עממי). משמצא אותו כשר לפניו, מסר לו את שמות העשבים והשורשים, לפי מסורת קדמונים, סגולותיהם ותרופותיהם, וגם את לחשיו וקסמיו הנסתרים. מפיו למד לרפא את בהמותיו, את הגרדת במריחת זפת, את החרחור בתערובת שמן זית, עִטְרָן, וגללים של עַיִר, שנאספו באביב בשעה שהלבנה במלואה, את השלשול והסחרחורת בתמצית עשבים ובמשחק סממנים חריפים ועזים העשויים ממיצי פרחים, גבעולים ולשד חרקים וצרעין, שסוד הכנתם אינו נמסר אלא בלחישה מפה לאוזן, לאור הירח, מדור־דור, מרועה זקן למשנהו ולנער היוצק מים על ידו.

ומקץ שנים אחדות היו נהירין לו לג'ומעה שבילי הכוכבים, הוא ידע את דרך הנץ במרומים, שיחות חיות ועופות, את מאורות התנים והאוֹחים במערות הסתרים ובבתרי הסלעים. כל חייו עברו עליו בהרים ובשדות, והוא הכיר את הערוצים המוריקים והמשעולים הנפתלים. רעיו היחידים היו כבשיו וחלילו, טלאיו וכלבו. להם חלק מפִתוֹ, ושיתף את עצמו בסעודתם. עמם לעס את הצמחים הראויים לאכילה, לקט בין הדשאים, והרווה את צימאוֹנו בשקתות ובפלגים.

ואכן הכיר ג'ומעה את בני עדרו והם הכירוהו. לשריקותיו וציוציו היו התיישים או הגדיים הנקובים בשמם רצים אליו בקפיצות פראיות, משעינים את רגליהם על חזהו ועומדים קוממיות, מתנגחים איתו למראית עין ומושיטים את לשונם אל אגודות הדשאים הטעימים שקטף למענם ושהיה מנופף בהם מעל לראשיהם. לפי געיותיהם ופעיותיהם עמד על רצונם, ידע את צרכיהם, והבין להשיב את הנידחת, לחבוש את הנשברת, לרוץ לשריקת הנטרפת בקפיצה מצוק אל צוק, כיעל מדלג על פני תהומות, כדי להצילה מפי טורף.

לימים תש כוחו של הרועה הזקן, עיניו כהו וקומתו שחה עד לטבורו. ירחים רבים עמד עוד על משמרתו ולא רצה להכיר בחולשתו. מדי בוקר אסף את שארית כוחותיו, יצא אחרי הצאן, כמנהגו. כשמונים שנה היה מטלטל את עצמותיו היבשות מחורב וגשם במשעול ההרים המתעלם בין שיחי הנעצוצים, והגיעה שעתו לנוח. בנשימות תכופות הוא מתרומם ומשתפל עם כל פסיעה, מחרחר כמפוח נוקשה וסדוק, עד שהוא מגיע איכשהו עד הסלעים המבוקעים התלויים על בלימה בצלעות ההרים, שעזיו כבר לחכו בהם כל גבעול ירוק וכירסמו אף את קליפות השורשים המעורים בין בתריהם. מכאן ואילך אף לא זיז כלשהו. רגליו הכושלות לא נשמעו לו יותר. דומם ועצום היה עומד כאן שעה ארוכה. כעוף יגע המנמנם על קצה ענף בהחביאו את ראשו תחת כנפו, היה סומך הישיש את ראשו השב על המקל, כשהוא פושק את רגליו ולופתן באגרופיו הצפודים הרועדים. כמי שנפרד לנצח מאת מחמדי נפשו היה מסתכל ארוכות בצאן טיפוחיו המתרחקות עם ג'ומעה נערו אל חמוקי ההרים הנישאים.

אבל פעמים חוזר העלם במרוצת דהרה על עקביו כנזכר משהו חשוב שאין לדחותו וקורס על ברכיו כגמל לפני הסב, מטה אליו שכם וקורא בקול כמו מתוך הארה פתאומית:

"אִרכַּבּ, יא עַמי! (רכב, דודי), חי אללה אני אשאך על גבי...!"

ובלי להמתין להסכמתו של רבו, הוא אוחז בידיו המרתתות וכורכן מסביב לצווארו, מהדקן אל חזהו ולופת את רגליו מסביב למותניו. עיניו הקטנות, החומות והרטובות כעיני בהמה, ניצתות באור של בינה, טוב לב וחנינה. הוא מזדקף, וקל כבֶכֶר ירוץ אל המקנה. מבין ההרים, מבין הסלעים, נשמעת אז צעדה נחפזת ודרדור אבני חצץ הנופלות ומתגלגלות מתחת לרגליו מטה־מטה.

כל זמן שהכול היה כשורה ולא אירעה שום תקלה לבהמה, אף כי בעלי הצאן רגנו בסתר לבם ולא היתה דעתם נוחה מחברותא זו, הניחו למים שיהיו מהלכים במרוצתם, והעמידו פנים כאילו אינם רואים כלום.

בתחילתו של סתיו קמל כל דשא. כל מה שהנץ באביב, פרח בקיץ וקמל באסיף, היה לשלל לרוחות ההרים; האדמה נהיתה כדרכה נוקשה וסדוקה, מחוספסת וסומרת בקוציה ודרדריה. היה הכרח להפליג להרים הרחוקים, לנוד על שדות השלף, לשוטט במקומות הנשכחים וללון עם העדרים במקומות שבהם מצויים שיחי שקמים וחרובים. קרה פעם מקרה לא טהור וצבוע טרף את כבשתו החומה של שיך דבּוּר, זו המיועדת לתשלום נדר ושמחרוזות זגוגיות צבעוניות ענודות לה על צווארה וביוֹתֶרֶת אַלְיָתָהּ. אף כי זקן הרועים הביא בחיקו את הכרעיים ואת בדל האוזן, הראה אותה לכל עובר ושב וקיים את דבריו בשבועה, הרעיש שיך דבּוּר את העולם, וקול צעקותיו וגידופיו בקע בכל חללו של הכפר.

אותה שעה נזדמן בהיסח הדעת במארחה דריבּי (שופט בענייני צאן), מנכבדי שבט תרבּין, והגיש שיך דבּוּר לפניו את עצומותיו ודרש מהרועה הזקן תשלום ה"ארבעה" ורַזְקָה (שכר השופט), כמנהג. כשזיכה הדין את הנתבע, ירד שיך דבור לחייהם של הרועים וסירב למסור להם את צאנו לרעוֹתָן. כמוהו עשו גם אחרים, מאלה הכפופים לו ונכנעים לרצונו.

פשה הריב וגדלה המחלוקת. סכסוכים קדומים שבו והתלקחו בכפר, כמו בכפרים רבים אחרים, ואלמלא ח' סלים מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים. הלה קדם את הרועה בעוד מועד, עשה זבח והזמין את היריבים. כטוב לב הקרואים במשתה תיווך ביניהם, ובהסכמת כל הצדדים נמנו וגמרו להעביר את הרועה הזקן מכהונתו ולמנות את ג'ומעה במקומו. הזקן יהיה האחראי כלפי בעלי הצאן, וההכנסה תחולק בין שניהם שווה בשווה.

ב.

ובכן הגיע ג'ומעה למעלת רועה קבוע ועלה כבודו במקצת בעיני הבריות. לאט־לאט עמדו על מעלותיו והיו מספרים בשבחו. יצאו לו מוניטין כמומחה במקצועו, ודרשו בעצתו בכל מקרה של מחלה ופגע במקנה. פַלאחִיות התחילו מתגנבות בסתר למקום חנייתו ומבקשות ממנו עשבי מזוֹר ושיקויי אהבה.

אף על פי כן, כינוי הגנאי שהתקינו לו בילדותו עדיין מלפף אותו כלשעבר. השם "אהבל" בתוספת שמות זלזול אחרים דבקו בו כקרציות בבשר הכבשים וכדרדרים בסבך צמריהם. בכל מקום שהיו מצויות בו כנופיות של נערים, המעפרים בעפר ומתבוססים בקרקע להנאתם, מתיישבים בשורה כלהקות זרזירים על פני חוטי הטלגרף או קולעים אבנים בגוזלי העורבים המקננים בעצי הזית העתיקים, משצילצלו פעמוני העתידים, התאבכו תימרות אבק בשביל העולה אל הכפר, והזדקר ראשו השטוח והמוצק כסדן של ג'ומעה מבין גלי הקצף הלבנים של הכבשות הנחפזות לעולליהן הכלואים, ואחד הנערים היה נותן אות לחברו, מיד היו מפסיקים כולם את משחקם, מתחבאים מאחורי גזעי העצים ומפזמים לו את פזמונם:

"ברח לך, רוענו —

הצבועים טרפו כבשתנו,

התנים — את טלאינו,

גורננו ריקה,

ובארנו נקובה,

מוכתרנו חיגר,

ואִממנו (חזן המסגד) עיוור,

אֻשְׁכָּפנו יחף

ורוענו טיפש.

אהבּל...! אהבּל...!

יה...! יה...! יה...!"

על פי רוב, היה העניין נגמר בלא כלום, מוחו של ג'ומעה לא היה מסוגל לקלוט עניינים רבים בבת אחת, והריהו עובר על יד החורשה מבלי להביט לכאן ולכאן ומבלי לשמוע את קולות חרפתו. לבו ומחשבותיו נתונים להביא סדרים בעדרו. אלה אך גלשו מן ההרים וקרבו אל שיחי הצבר, ושלוליות הבוץ שמסביב לבאר זרחו ולהטו ביקוד אש ובאודם שני אשר לשמש השוקעת, שעירי שחת נכנסים בבטניהן והן גועות געיות ממושכות של כמיהה ואינן פוסקות, מקפצות ונלחצות זו אל זו, מדלגות אישה על רעותה, מתפלגות לחבורות ונעלמות במבואות. ג'ומעה רץ ועובר לפניהן, עומד ליד הבאר במקום שמתפרשים השבילים, מעורר את מטהו הארוך באוויר, מכוון את הליכתן וקורא: "צבחה...! נג'מה...! הנה...! שחרחורת, לכאן...! מקורזלת, להיכן את פונה?" ותוך כדי קריאה הוא דוחף אותה בקצה מטהו ומחווה לה את הדרך הנכונה. הכבשה התועה — כנתפסת בקלקלתה — מתגנבת ומתחמקת, כדי להסתלק בעוד מועד.

ובינתיים הנערים עושים את שלהם ומגרגרים את חרוזיהם ביתר עוז, ניחר גרונם וג'ומעה לא ישעה אליהם ונבלע עם שארית הצאן במבוך הסמטאות העקלקלות, שצללי ליל עוטפים אותן מבעוד יום. הקולות משתתקים מאליהם ונמוגים בשלוות בין הערביים בפחי נפש, והנערים מתפזרים למשכנותיהם, בראותם שכל עמלם להרגיז את הרועה עלה בתוהו.

אבל יש אשר ג'ומעה נשאר תקוע במקומו, תוהה ונבוך. בריכוז כל החושים יקשיב להבין את הנעשה. ומשנתחוורה לו משמעותם של הדברים, מתלקחת בו חמתו עד להשחית, עד לטירוף הדעת. ורידי התכלת המעורים בפניו מכחילים ומזדעזעים, ארס מחלחל בהם ומאדים את עיניו הדלוחות. מבין כתפיו הרחבות נמתח צווארו הקצר והוא מטהו בעקלתון כלפי הנערים, מנענעו אילך ואילך כאילו שֹמו מחנק לגרונו. במצח מוּרד כשוֹר המתעתד לנגיחה הוא משתער אליהם בנַהם, כשרירו נוזל על זקנו, מסתובב רצוא וסוב במעגל וחובט באלתו בכוח על סדני העצים עד כדי להרעיד את כתריהם.

מהומה ומבוכה. כבשי העדר מתפזרים לכל צד והכלב מדביקם בנביחות זעף, מתרוצץ כה וכה, נאחז בכרעיהם ומתאמץ להחזירם. הנערים, כיוון שהם רואים את ג'ומעה מתקרב, הם נושאים את רגליהם ונמלטים מבוהלים בשבעה דרכים אל בתי החמר הצהובים, או מסתתרים מאחורי ערמות הנתש המגובבים על יד הכתלים. משם מציצים הם בחיוך דרך הסדקים, כשהם קופצים מרגל לרגל בהנאה. שחוק של נחת מרחיב את פרצופיהם הרשעיים ומרעיד את רגליהם. בקוצר רוח מצפים הם להמשך העניינים העתיד לבוא כרגיל אחרי כן. חפצם הצליח הפעם.

ג'ומעה זעמו הולך וגובר והוא משתולל ומכלה את חמתו בדומם ובצומח; מרים מתוך נאקה אבנים גדולות, מניפן מעל לראשו וזורקן בכוח רב לפניו, זורק ובועט ובוטש את משוכות הצבר, את האילנות והשיחים, ואת הגדרות והכלונסאות התקועים בצדי דרכים. אנקורים אחוזי תנומה מזדקרים כחצים בציוץ של בהלה ופורחים לצדדין; עורבים מסתחררים במרחבי התכלת ומפליגים בצריחה לעבר ההרים.

משתקפה עליו רוח תזזית זו, הוא מנתק את חגורתו, משתחרר מפרוותו וקורע את חלוקו. עירום כביום היוולדו הוא מנתר אילך ואילך. מתוך גרונו בוקעים קריאות צרודות ופרועות: "לַא אִלַהַ אִלָא אַללה (אין אל מבלעדי אללה)!" והוא הולך וחוזר על פסוקו זה בהתלהבות הולכת וגדלה ובנדנודי ראש הנעשים מטורפים יותר ויותר. פניו וכל יצוריו מפרכסים בעווית, עיניו הלוטות צעיף־שיכרון מתגלגלות ובולטות מחוריהן והקצף ניגר מבין פתחי פיו. משהגיעה התלהבותו למרום קצה, יעמוד במקומו, יפשק את רגליו ויתחיל מטלטל את ראשו מעלה ומטה. המילים מתמלטות מפיו ביבבה מוזרה ובזמזום כבד וחנוק. ובשעת מעשה הוא טופח באגרופיו על ראשו ומתגודד בציפורניו עד שפוך דם.

"חַ'רַאבּ דִיַאר (חורבן בתים)...! וַקְעָה סַוְדַאא (מפולת)...! בַּלְוַא (מצוקה)!" נשמעים קולות רבים בבת אחת מעברים. נערות בוגרות שעסקו שעה ארוכה ברכילות ושיחה בטלה על יד המעיין אצות עתה הביתה, אגב קרקור ושחוק וצעקות פחדים, כשהן מאהילות בכפן על עיניהן בבושה עשויה. זקנות חסרות שיניים, שחוקות כאסימון, פרועות כמכשפות, חוצות עיבורו של הכפר במרוצה, אישה אישה לביתה, כשהן מחזיקות תחת עטיפותיהן לגיני פחים מנוקבים ואכולי חלודה או שברי כדים וחרסי קדרות ועליהם רמץ של גללים בוערים מפיצי עשן וצחנה ששאלו מאת השכנות, כדי להבעיר אש בכירתן. משהן מרגישות בג'ומעה מרחוק, הריהן מפילות את אשר בידן, פונות עורף וצורחות בכל כוח גרונן:

"רחמו אישים...! לעזרה!" ובו ברגע נפתחות דלתות ברעש וחריקה. גברים ונשים, זקנים וצעירים ותינוקות מתפרצים בבהלה החוצה. נשמעות שעטות רגליים של ריצת חיפזון, ועולים קולות של שאלות ותשובות חטופות הנזרקות מפיהם של הנזעקים מכל צד.

הרצים מגיעים זה אחר זה למקום המעשה, כמו באו להציל מישהו מפי הברדלס או להשיב אחור התקפת אויב. משהם רואים את ג'ומעה המתנבא ונאבק עם עצמו, רובם מתאכזבים ומנענעים בכתפיהם. הגרגרנים וקלי הראש עוקרים תכף את רגליהם וחוזרים אל סעודתם שנפסקה באמצע, בהפטירם בשפתותיהם מתוך לגלוג איש באוזני רעהו את ממרות הלעג השגורות שמשתמשים בהן על המשוגעים שלפי האמונה מתגלה שיגעונם בעונה זו:

"האדימו האבטיחים... גמל הלוף השוטה... ויחם הגמל..." האַדַמִים (בעלי הנימוס) והמאמינים שוהים קופאים ודוממים, בלי לזוז ממקומם, ומסתכלים בו ברטט של יראת שמים. בטירופו של ג'ומעה רואים הם מראות פלאים, נדבת אללה וחסדו. ברי להם, שנוֹגֵהַּ עליו אורו הגנוז של הנביא. מאמינים כי המלאך גבריאל נגע בו בשרביט ראשו, הרה עליו מרוחו עד בלתי נשוא, והוא שופכה על רוחות ולילין סמויים מן העין, המכשילים את המאמינים, שזה דרכם להתחבא בין השיחים ולהסתתר בין נקיקי הסלעים.

הנרעשות והנרגשות יותר לחיזיון זה, שהיה הולך וחוזר לעתים מסוימות מדי קיץ בקיץ בעונת התמוז וחמתו, היו הנשים. כמהלומת ברק היתה עוברת אותן מתפוחי עקבן ועד שורשי שערותיהן. בעיניים נרחבות היו אורבות לתנועותיו וקולטות את שוועותיו של הרועה. כל נהימה של ג'ומעה מכה גלים בנשמתן וממלאת את לבן חרדה מתוקה ותימהון אלוהים. צינורי רחמים וחמלה נפתחים בהן עד כדי דמעות, ועתים גם עד כדי התגודדות, עד כדי מריטת שערות והתבוססות בקרקע.

בה בשעה שכנופיית הגברים אשר שתו עליו בחצי גורן, עומדים בחיבוק ידיים ואינם נחפזים לשים קץ לעניין, מסתפקים כמקובל רק בקריאות ביניים של עידוד מעין אלו: "ריבוננו ייתן לך בריאות, ג'ומעה...!", "נבי שֻׁעַיבּ (הנביא יתרו) יהיה בעזרך... אין כוח ואין איל אלא באללה..." — היו הנשים מתרוצצות כה וכה כאובדות עצה, מבריחות את הילדים, פונות אל הגברים בדברי שידולים ובכל לשון של בקשה לרחם על היתום ולהרגיעו, להלבישו את בגדיו ולהסיעו אל סוכתו.

פעם בפעם נמצאים סוף־סוף בין הגברים שניים־שלושה בני אַצְל (ייחוס) פועלי טוב ושוחרי מצווה, הנעתרים לבקשתן. אגב התעסקות והכנות מרובות הם מתפשטים מעבאיותיהם, מפשילים את שרווליהם הרחבים וכורכים את קצותיהם בחבל הצלוב על גבם, וכמתעתדים למעשה גבורה הם פונים בתחילה לקהל המסתכלים ומרתיעים אותם לצדדים, כדי שלא יהיו להם למפגע.

משנגמרו ההכנות, הם פוסעים קדימה קמעה־קמעה, בידיים שלוחות וברגליים דרוכות, כשחצי גופם העליון נטוי לפנים, וכך הם מתחכמים לג'ומעה, מסתערים עליו יחד, נכרכים כנחשים על צווארו ומסביב למותניו, מהדקים אותו אל חזיהם ולופתים את ידיו ורגליו עד בלתי יכולת להניע איבר.

נבצרה מג'ומעה להיחלץ מהידיים הרבות התוקפות אותו כחישוקי ברזל, והוא תוקע את רגליו באדמה, נצמד אליה בכל כוחותיו, צורח בכל פה כשור המובל לטבח ואינו מניח להתיקו ממקומו. אותה שעה מצטרפים לחבורה כוחות נוספים עד שהם מזיזים אותו לבסוף ומוליכים אותו למקומו, בלוויית עם רב הנוהר אחריהם. בהשתדלם לבלי הכאיב לו ביותר, מתוך דברי פיוס והרגעה הולכים וחוזרים:

"דייך, הגבר...! השקט... סר הרע... ביישת את עין השטן... התרת את הקשר... כבר ביטלת את כוחו..."

תם המחזה. קצהו של גלגל החמה שקע בשולי המערב הבוערים עדיין במדורה עמומה. שוב השתלטה על הכפר דממת הערב. מצהיבים הצברים הבשלים, סומרים ומזהיבים גלגלי עוקציהם בעוד טרפיהם התחתונים המאובקים, המשורגים, שצמק בשרם ונפסלה צורתם, כבר מאפילים על גבי עצמם. הסלעים השחומים המפוזרים במעלה ההר הזקוף בעברו השני של הכפר, והנראים מרחוק כתלויים ועומדים בנס, עודים רגע אור ארגמן, מהבהבים כאבני אודם כבירות ומקדירים וכבים. עז שנתנה קולה בגעייה חדה וצורמת, עומדת פתאום על טעותה ומפסיקה באמצע. תרנגולים ואפרוחים מקרקרים קצרות מתוך תנומה ומשתתקים. נודפים ריחות חריפים של זבל מוסק ופיתות דורה הנאפות על הסאג' (לגין ברזל רקוע, מעוגל, המשמש לאפיית פיתות). מפינת גגו של המסגד, שמגדלו ההרוס למחצה תלוי ברפיון על המדרון, קורא המואזין את קריאות הערבית בקול נוגה, חולם וקורע לבבות. אותה שעה פורשׁים אחרוני המאמינים, ששהו עדיין כאן כמחכים להמשך המאורע, ונוהרים לעבר הקול באנחת הקלה.

ביום שלאחריו ג'ומעה חוזר לסבלו ולעבודתו. לפני עלות השחר, כשהגברים שקועים עדיין בתרדמה והנשים טוחנות בריחיים את לחם יומן, ומפציעים דרך אשנבי הבתים פסי אורה רפים של עששיות שמן תקועות בזיזים, כבר מחליק ג'ומעה לפני הצאן בשבילים הצרים שבין הבתים המעורים זה בתוך זה. שלא כמנהגו תדיר, אינו חובט באלתו על הגדרות להזעיק את הצאן. אם אישה בעלת נפש המכירה את ג'ומעה עומדת בקרן אחת הסמטאות ומחכה לו עם כבשיה כדי למוסרם לידו, ג'ומעה אינו נותן דעתו עליה ואינו מעביר תחת שבטו את המופקד לידו. לֵאֶה, דווה, משמים, הוא משרך את דרכו ברחבה שעל יד הבאר, מקום היאָסף המקנה בכל בוקר. ברעש והמולה יתפלגו העדרים לשלושה ראשים בין שלושת הרועים יוצאי שלוש המשפחות התקיפות שבכפר, הצוררות אישה את רעותה והעומדות תמיד בקשרי מלחמה ביניהן. גם כאן אינו שוהה ואינו שם לבו אל הכלב הקופץ ונובח לקראתו, מפסיק את דרכו ושואלהו בלשונו, לשון קפיצות וסיבובים: "היכן הצאן הנותרות...?" כסהרורי הוא מכוון את דרכו מתוך הרגל, פוסע ישר לעבר ההרים העוטים ערפִלים, כשעיניו הקמות מביטות נכחו במבט קהה וכבה. המאחרת הבוקר — תחזיק את צאנה בבית, תרעהו בעצמה או תרוץ אחריו להדביקו.

ימים מספר הוא נפקד מן הכפר ומתרחק מתחומו, בורח מפני אנשים ופורש גם מחבריו הרועים. מיראתו את בני האדם הריהו מפליג עם עדרו עד החורבה השוממה שנטשוה בעליה אחרי הקציר. במערות הרבות ובגיאיות שבסביבתה הוא מתבודד וחי כתן בין הכפים, מלקט עשבים, פקעות ושורשי צמחים, אוסף כותרות נחשים ומתקן חלילים. ג'ומעה זה, שבהיותו בכפר הוא נראה כבד מחשבה, לשונו כפותה בתוך פיו והוא משמיע רק הברות קטועות, בלתי מובנות כל צורכן, ומגושם ביותר בידיו הנוקשות, משתנה כאן, באין רואים, לגמרי. הוא אינו עוד דל־שכל כפי שנדמה היה, הוא מרים ביד קלה ובמגעים מלטפים את הקיפוד הסומר או את הצב המזדמן לו בדרכו. הוא נושף עליהם בהבל פיו, לוחש עליהם שעה ארוכה לחשי חיבה, והקיפוד מתיישר, והצב מודד את רגליו ופושט את צווארו; עיניים חיות נוצצות ומשוטטות מציצות בו מתוך אמון ותמיהה. אז ידע הרבה הגיים וצלילם של כנפי רננים והשמיעם מתוך חירות.

אם אירע לו איזה פגע ורחל חלתה או מעדו רגליה והתגלגלה מעל הצוקים, הריהו מטפל בריפויה בכל מיני דרכים. שעות רצופות הוא יושב לידה על הקרקע, מלטף את עורפה ומחכך את פניו בראשה. לשונו בתוך פיו יודעת ברגעים אלה הרבה דברי חיבה ופיוס, קולות קריאה וצלילים רכים ומרגיעים.

עלה היום ורעו הכבשים דיים, וניהלם בשובה ונחת אל פלג ההרים הצונן המפכה מבין הסלעים. שברו את צְמָאָם כשהם נדחקים ונלחצים זה אל זה והודפים בצד ובכתף מתוך משובה והוללות, שנו ושילשו, וירד לפניהם הלוך וירוד אל הוואדי הקודר והחבוי בצללים, שכל תנועה, כל דרדור אבן מתגלגלת שם, נשמע כנפץ רעמים. כאן על ידי שיחי ההרדוף, השחוחים על האדמה הספוגה לחלוחית, הוא מרביץ את מקנהו, בהנעימו להם בחלילות ממנגינותיו. אף הוא נח על אחד הסלעים, צונח לארץ ומשעין את ראשו על זרועו. באף מורם ובעיניים פקוחות לרווחה הוא סופג אל קרבו את השלווה, את הרטיבות המחיה ואת זוהר האוויר. נחירי אפו מריחים כנחירי כלב ציד או צבי, ובעוד פניו המופנים למעלה מביעים קורת רוח של אסיר ששוחרר מאזיקיו, גופו רועד ומפרכס לרגעים תחת נטל זיכרונותיו הקשים.

נטו הצללים ורפה היום, ועלה שוב עם צאנו לרעותן. עם רדת הלילה הוא מכנסן אל אחת המערות, על יד פתחה הוא מבעיר את מדורתו, לש את עיסתו על כנף עבאיתו, אופה על רִמצהּ עוגת רצפים וסועד את לבו אחרי פורסו לכלב את חלקו. הוא שואף לתיאבון את ריחה ולועס את פירוריה בנחת, ככבשיו במערה פנימה המעלים גירה ולועסים הדק היטב בשלווה את אשר אגרו ורעו ביום. משגמר אכילתו, הוא פורש את פרוותו על הקרקע, משתטח על יד הבּיאה וחוסם בגופו את כניסתה. כלבו למרגלותיו, נבּוּטוֹ לצדו, ראשו ורובו לחוץ ועיניו תקועות בשמי הקיץ העמוקים והכחולים הזרועים כוכבים רועדים; לאחר שעה קלה גוברת עליו התנומה, הוא עוצם את עיניו ונרדם תרדמת עמלים, שינה מרגיעה ומחלימה ללא חלומות וביעותים.

ג.

מטבעו של רועה הוא, שחושיו מחודדים יותר משאר בני אדם, זיכרונו גדול מזיכרונם, והרגשתו חזקה מהרגשתם. אך מכיוון שהוא אנוס תמיד לחיות חיי בדידות ושתיקה, הרי הוא מתרגל במרוצת השנים להיסגר בקרבו פנימה, להסתיר את רגשותיו בחוּבוֹ, ומעט להתכנס ולהתכווץ כולו לתוך עצמו.

וג'ומעה, אף שלמראית עין היתה דעתו מתיישבת עליו, עיניו חדלו להיות אורבות ומשוטטות בחשד לצדדין, ופניו עטו שוב את מבע הקיפאון של בהמת עמל הנכנעת לגורלה, מסיחה את דעתה מעֱנוּתָהּ וייסוריה ומושכת שוב בעוּלהּ, הנה רגשות הזעם והעלבון הוסיפו לצרוב את בשרו והכבידו על לבו כנטל מעמסה. תוגה אשר לא ידע שחרהּ, מין יגון הבא אחרי הזדעזעות והתפרקות עצבים עלו ממעמקי נשמתו, כאשר עלה הערפל מתוך המים, ואפפהו כולו. לפני עיני רוחו היו קמים לתחייה ימי ילדותו, עלומיו התפלים — שורות־שורות של ימים אפורים, ספוגי עלבונות, ומרים ממררוֹת הכבשים שעסק תמיד בגידולם. ללעג ולקלס היה תמיד לחבריו, נותני לחמו עשקוהו וקיפחו את שכרו. לקנות אישה לא השיגה ידו. אחמד הקיטע כבר נשא וגירש שלוש פעמים, והוא כבר הגיע לשנת השלושים ועדיין הוא הולך ערירי; כל אימת שקִבץ על יד לתכלית זו עשרות אחדות של כבשים אחרי עבודת פרך של כמה שנים, היה כל חסכונו יורד לטמיון במסיבת המקרים: תשלום בַּדַל (כופר לשחרור מחובת הצבא), רציחות וחבלות שחבלו בני משפחתו באחרים ובעקבותיהם עֻטְווֹת (טקסים של תשלום כופר נפש) ששיתפוהו בהן הקרובים לאָנְסו ורוששוהו מדי פעם בפעם. "אללה נותן ולוקח", היו משדלים אותו זקני משפחתו בדברים ומובילים את עדרו.

מאורעות חייו היו עוברים לפניו ולוחכים את לבו כמכוות אש ומשניאים עליו את בני האדם. המעט לו שהתרחק מגבולות הכפר ולא החזיר את הצאן לבעליהן אף בלילות, סייג את עצמו כסייג של שתיקה. קוצרים כי נפגשו לו בדרכו אותה שעה, לא שעה אליהם ולא ענה על ברכתם, ואם מהתלות דיברו באוזניו לא הבין את פתרונן. נבוך ומשמים היה עומד נעוץ במקומו, לוטש עיניים תמהות ופונה להם עורף, בגמגמו דברים שיצאו טרופים מפיו ושהוא עצמו לא ידע את משמעותם.

והיה מי מבעלי העדר שחפץ לראות את שלום הצאן, או לקחת שה למכירה, עמד בקושי על מבוקשם ובפנים רועמים היה קופץ ממקומו כנשוך נחש, שולח את ידו השעירה ככף חיה, אוחז בנדרשת בתנופה אחת, מסתכל בעיניה כשהוא מחייך, כאם המוכרחת לשלח את יונקה, מוסרה בזעף לידיהם, הודק את שיניו זו לזו, משמיע קול נהימה עצורה ונושא את רגליו במרוצה ומתחמק באמצע שיחתם ודבריהם.

"אחסה באלה מן השטח המשחית...!" היו אומרים אלה ושמחים להסתלק מזה בעוד מועד בפחד־תימהון. בכפר היו מפיצים עליו דיבות שונות ומספרים שיחות שווא ותפל. אלה אומרים, שכרת ברית עם כוחות נסתרים, ושיח ושיג לו עם האִבְּלִיס והגִ'ן (השטן והשד), ואלה מבטיחים שראוהו בעיניהם עומד על סלע, שערותיו פרועות ופורחות באוויר, פניו משוחים בדם ובידו הוא מנופף את מטה הכשפים, שבכוחו הוא חולש על הרוחות הרעות.

דברי הבאי אלה גרמו לכך, שהכול היו מדברים בו ומפחדים מפניו, נזהרים לבלי הטרידו ולבלי הזדמן בקרבתו. רק זקוקים לו ביותר במקרה של אסון ופגע בבהמה ושהיו בטוחים שאין אחר מבלעדיו אשר יש לאל ידו להושיעם, היו באים אצלו עם החולה, סחים לו את צרת לבם, ומבקשים תרופה ממנו.

ד.

יום תמוז עמד בכל חומו. השמש שהיתה רעולה מאז הבוקר בצעיף וביצבצה כעיגול פלדה עמומה מתחת לאיזה חומר דלוח, התרוממה סמוך לטבורו של הרקיע והצליפה על הכול בקרני להט בלתי נראות. שרב כבד העיק כנטל הר, החום עלה מן האדמה, פרץ מן הסלעים, וירד מן השמים הגבוהים. עתים חלפה נשימת יקוד מן המזרח וממגע נשיבתה הצורבת נתקמטו אף עלי הדס הבר המדונגים, נתקפלו כנייר שהחל להיחרך. עדרו של ג'ומעה שנקד מאז הבוקר במדרון הגבעה לא הרחק מן החורבה, פסק מהתנועע כה וכה בתוּרו אחרי מרעה, חדל אף מלהעלות גירה. כבדות־האליות שבכבשוֹת קרסו באין אונים על הקרקע בין הקמשונים הצהובים והשלֵכים ונשמו נשימות קצרות וכבדות, קיפלו את רגליהן תחתיהן, שירבבו צוואר והשעינו סנטרן אל האדמה כמבקשות לצנן בה את בשרן המהביל. כל העדר רבץ בלי תנועה ובלי להניד עפעף ואוזן, כדי להבריח את סיעות היתושים המרחפים סביבן והמציקים להן עד מוות.

אף כלב הערבה מסעוד, מקוטף האוזניים ושעיר הזנב כזנבו של תן– שהתרוצץ מאז הבוקר בלשון מושטה ועמד בקשרי מלחמה עם הברחש שהדריך את מנוחתו, כשהוא מנתר בקצף, משתולל ונושך את עצמו פעם לכאן ופעם לכאן — הפקיר את עצמו מתוך אפיסת כוח לעקיצותיהם, והריהו שוכב לו עתה מקופל בצלו של זיז סלע ומנמנם, תנומת כלבים ערה, פוקח לפעמים עין אחת קמעה, מציץ על הכבשים דרך סדק צר של עפעפיו: הכול בסדר — וחוזר ושוקע בתנומתו מתוך ייאוש שבשעמום והרהורים.

רק ג'ומעה טרוד ועסוק זה שעה ארוכה; הוא יושב על צוק סלע כפוף כולו לפניו. פניו עטורי זקן פרע המכסה בזיפיו את לחייו עד ארובות עיניו, מרוכזים בעבאיה הפרושה על ידו ובגיזה אשר עליה. מדי פעם בפעם הוא מושיט את ידו, מורט ממנה לשוניות, סורק אותן ארוכות במסרקי ברזל כפופי שיניים עד היותן חלקות וישרות כצמה אחרי חפיפה. מדי רגע ברגע הוא מנענע בראשו, מניף את ידו ומקנח את טיפות הזיעה המבצבצות על מצחו.

פתאום זקף הכלב קצת את ראשו, ריחרח באפו והחזיר את פניו לצדדין. רטט עברו ונרתע ממקומו רץ כברק לעבר הגיא. לאחר שעה התחיל נובח נביחה רתחנית לעבר ג'ומעה כאומר: "בוא ועזרני!"

ברגע זה נשמע מתחתית הוואדי קול מפוצץ:

"ג'ומ...עה ה...! יא ג'ומעה... ה...! ה־ה־ה...!"

הקול הסתחרר בין ההרים וגיבֵּר חיילים, נזרק ככדור מרמה אל רמה והדים ובני הדים ענו בקול. הכבשים התחלחלו והתחילו קמים ממקומם בלי רצון על רגליהם. אף ג'ומעה התנודד כמקיץ מתוך חלום, ניער את שולי חלוקו מפסולת הצמר שהתגבב עליו וכיסהו בשכבה עבה, אחז בנבוטו, הוא נבוט האלון שמסמרי הנחושת הגדולים ככפתורים התקועים בראשו נשרו ברובם מחמת זקנה מופלגת ושאריתם השחירו והעלו חלודה, טילטל את גופו לפנים בעצלתיים, ובידיים משולשלות למטה צעד מתונות בעקבות הכלב בין עצי שקמה ובוטנים וזיתי בר, שעליהם נתכרסמו ברובם על ידי העדרים, פסע ועבר בין שיחי חרולים חדי־עלים, שדקרו את רגליו כמרצעים. ובטפסו על גל אבנים שנתדרדרו מן הפסגה ונערמו כאן בתחתית הגבעה, האהיל בכפו על מצחו והשקיף ובחן את הגיא הנפער כתהום לרגליו עד מקום שעינו מגעת.

חזר ועלה הקול ביתר עוז: "ג'ומעה...! יא, ג'ומעה...!" והכלב, שרץ בינתיים חזרה אל ריבונו והציץ בפניו כשואל את פיו: "מה לעשות?" — המה וחמר, חזר ונתגלגל במרוצה למורד והתחיל שולח כלפי מטה את רעמי נביחותיו. ג'ומעה שם את פניו לעבר שמשם הגיעה הקריאה. בו ברגע הגיחה פתאום מבין נפתולי הגיא דמות אדם המושך אחריו פרד ברסנו מתוך כל מאמצי כוחו ועולה אליו בכבדות במשעול הרועים הצר, המתעקל במורד ההר.

הכיר ג'ומעה בהולך את שיך דבּור ואת פרדתו, היא הפרדה הידועה בכפר כבהמה סרבנית, בעטנית וחובלנית וחורשת מזימות כבעליה. אותה שעה קדרו פניו, דחוף חרדה פנימית הסיט הצדה קמעה את הטַאקִיָה (הכובע) לגרד את ראשו כנמלך בדעתו. עיניו בחנו את ידו המונפה של שיך דבּור, שנתן בו אף הוא את עיניו והריהו מנענע בה באוויר כמאותת לו מרחוק. ראה את הליכתה האטית והכושלת של הפרדה, את שידוליו וכרכוריו של שיך דבּור שהוא טורח, כדי לזרזה בהליכה, ונתחוור לו עניין ביקורו של זה. מיד נתקררה עליו דעתו והשיב לו בנבוטו לאות כי הוא מחכה לו, שרק לכלבו שהיה מיילל ומייבב, חורק שן כנגד הזר ומסתכל בבעליו כמתכוון לרדת לסוף דעתו.

"דייך...! דייך...!" פקד עליו ג'ומעה נמרצות והעביר את כפו עליו להשתיקו; מיד נשתתק הכלב, וכשחזר ג'ומעה אל צאנו רץ ועבר לפניו מתוך לחיכת עפר וכשכוש זנב, הצטנף ככדור וחזר לתנומתו.

ג'ומעה שוטט זמן־מה אנה ואנה. פעמים אחדות ניצב על יד צמרו כמתכונן לחזור למלאכת הניפוץ, אך ידיו נשארו תלויות ברפיון. כל חזותו הביעה ציפייה והקשבה. לרגעים הרים את ראשו והשקיף על השיך ובהמתו. בגלל מחלת הפרדה לא עלה בעלייה הקצרה, התלולה והמשובשת באבנים ובשיחים, אלא השתרך בדרך העקיפין הארוכה, שהיתה נוחה יותר. לאחר צעדים מספר היה עומד לפוש, מחזיר את ראשו לעבר הפרדה ומקנח בזרועו את הזיעה מעל פניו וצווארו.

משהגיעו אל הרמה השטוחה נאנח שיך דבּור אנחת הקלה, לחץ בחוזקה את ידו אל חזהו המתרומם ויורד, שאף רוח, רמז לג'ומעה, שפסע כמה פסיעות לקראתו להקביל את פניו, שייגש אליו ומסר לידו את רסן הפרדה, כשהוא משתדל להעלות על שפתיו הדקות בת־חיוך נדיבה, ומלמטה למעלה, דרך רשלנות, זרק לו את ברכתו:

"סלאם עליכּוּם...!"

"עליכם השלום ורחמי אללה וברכותיו!" ענהו ג'ומעה והתכופף ונשק את ידו והגביהה עד למצחו, אחז בשלשלת ומשך את הפרדה, שהתחילה מטלטלת בחוזקה את ראשה הגדול ואת רעמתה המדובללת כמגרשת מעליה זבוב טורד. בידיים אמונות כרך את שלשלת הברזל הארוכה של רסנה פעם ופעמיים סביב סעיף אלון שהזדקר בין בקעי סלע, ותקע את הוו של החוליה האחרונה בטבעת. אחר חזר אל אורחו והובילו אל קיר החורב הצפוני השרוי בצל. בדרכו אסף את הצמר והכניסו אל השק, לחצו היטב וקשר את פתחי פיו, שיחרר תוך כדי כך את העבאיה, ניערה ושטחה על הארץ, השעין את השק אל הקיר והתקין מושב כבוד לשיך דבּור.

שלף השיך את נעליו האדומות העשויות עור עזים גס, פשט את עבאיתו הלבנה, גלמה ושמה על השק, שילב את רגליו תחתיו והתיישב בהרווחה. הוא הרים את כובעו, כובע הדרווישים הארוך, הלבן והמחודד, שלפה ירוקה וכבדה כרוכה סביבו, ניגב תכופות במטפחתו את קרחתו, שהאדימה כפוּאָה מחמת חום ויגיעה, ואת פניו הנוקשים, אחר תחב אל חיקו כף יד אדמדמת והוציא מחרוזת דרווישים שחורה; הכול מתון־מתון, אך בשעת מעשה שוטטו עיניו כשהן זורקות הבטות קפדניות אל כל עבר, ובגלגלו בלי הרף בין אצבעותיו הקצרות את חוליותיה של המחרוזת הוסיף לשתוק כמרכז את מחשבותיו. עד שלבסוף חזר ופתח בברכה:

"צִחַבּדנו (שיהיה בריא)...!"

"יא הלה...!" ענהו ג'ומעה ושם את כף ידו מול חזהו בהכנעה.

"מה שלומך? מה שלום הצאן...? יגעתי הרבה עד שמצאתי את מקומך..." ובדברו זז קצת לאחוריו ורמז בידו לג'ומעה העומד לפניו, שישב על העבאיה.

"אלחַמְדֻ לאללה! הנני לשרתך... הכול טוב..." ענהו ג'ומעה והתיישב דרך היסוס על פאת העבאיה בריחוק מקום מן השיך והִטה אליו אוזן כמחכה לדבריו.

"שמעני, ג'ומעה... התפלל על הנביא!" החל השיך אחרי הפסקה קצרה. "שני עניינים הביאוני אליך... נודע לי, כי שלשום בשעת היעדרי מן הכפר, התהוללת... חזרת על הפולחן והריקוד הקדוש בעוד לא היית ל'חבר' ובטרם תיכנס אל ה'בת'... הלא אין לך כל ידיעה לא בטַרִיקָה (מסדר מיסטי צופי) הנכונה, ולא במד'הב (אסכולה הלכתית) האמיתי... כל רוחש ושורץ, כל מנתר ומטפס מַאבִיר כנף ומתיימר לדרוויש... זאת היא פַצִ'יחָה (פדיחה)... חילול האמונה... פשע... כפירה..." מדי דברו התלקחה בו חמתו ורעדו נחיריו בחרון אפו, לכל מילה ומילה ניענע בראשו דרך איום והתראה, וגילגל מחרוזתו בעוז כסופר ומונה לפי חוליותיה את אשמותיו אחת אחת.

לא ירד ג'ומעה לסוף דעתו והבהה בו עיניים קהות ונבובות. אותה שעה התרומם שיך דבּור קצת ממושבו, התקרב אליו והסביר לו:

"ריקוד הדרווישים כתיקונו עשוי להביא במגע עם הנשמות הערטילאיות החוטאות, אלה התועות בחללו של עולם ומתערבלות ברוח כעלים בסער. הוא גואלן ממצוקותיהן. מפיח רוח בכנפיהן ומנשאן אל קני המפלט השלווים — אל פתח הגַ'נָּה (גן העדן); בעוד שפולחן כזב דוחפן אל השאול ואל המדבר הלוהט, במקום שהן זורעות תבואה בזיעה ומשקות אותה בדמעות ולעת הקציר אינן קוצרות אלא עשבי רוש, מולידי נחשים וצפעונים... ראה את ריבונך, ג'ומעה! החטא על צווארך..."

ג'ומעה היה נבוך ונפעם ממצוא מילים להצטדק. כתינוק שסרח הוריד את ראשו ובקול עמום מילמל תחנונים:

"למדני את הטַרִיקָה, עַמִי (דודי)! הכניסני נא אל הכת..." ובדברו צנח לרגליו, נשק את ברכו, נגע במחרוזתו ותלה בו את עיניו בציפייה.

"לא, ג'ומעה! עוד לא הגיעה השעה לכך... במעשך האחרון גרמת קלקול לעצמך," ובהשתדלו לתת לדבריו נעימה מפייסת הוסיף:

"יש שהות בדבר, עלי להימלך תחילה עם מַוּלַנַא (ריבוננו) שיך כירי... אל נא תפסיקני, ג'ומעה! תוכל לסמוך על דברי... רֵע אביך המרוחם אני מאז... אכן זה היה גבר... בגללו ראוי אתה לחנינה... ברם, הכול הוא ביד אללה..."

שיך דבּור זז שוב לאחוריו ונשען בגבו על השק, עשה בידו תנועה של קוצר רוח כמסיים את דבריו לחלוטין בנקודה זו ושקע בשתיקה. מקץ רגעים מספר לבשו פניו דאגה, ובקול אחר מתון, חילוני ומעשי אמר:

"רואה אתה את הפרדה, ג'ומעה? יקרה היא ומחובבת עלי. לפני שבוע פגעה בה עין, תאבונה סר ממנה, דלי מלא אינו משקה אותה לרוויה. צימאונה אינו פוסק... לפני נסיעתי העירה עישנתיה וגם הזיתי עליה מי נַקד מטלקני (משחת עשב נגד עין הרע), סגרתיה באורווה ועל הנשים ציוויתי לבלתי השאיר את הדלת פתוחה ולשמור אותה שמירה מעולה מפני הרוחות... אך הסומך על הנשים, לא עליך, כנשען על גדר דחויה... מאתמול אינה מוצאת חן בעיני... לדעתי, אין לה תקנה אלא כווייה... האש מתירה סכסוכים ועוקרת פגעים משורשם... בדוק אותה בעצמך ורצון אללה עליך... ידך קלה... יש לך ניסיון בדבר... אולי תבוא תרופתה על ידך..."

"למצוותך! על ראשי ועל עיני!" התעורר ג'ומעה ועמד על רגליו: "אינשאללה, זה לא כלום ויהיה טוב... אנחנו נעשה את הדרוש תכף ומיד."

גם שיך דבּור קם ממושבו, תיקן את חגורתו, הכניס את המחרוזת אל חיקו, נעל את נעליו ושניהם צעדו לעבר הפרדה.

ג'ומעה עשה הקפות אחדות סביב הבהמה שעמדה מוּרדת ראש והיא מרתיחה מעוצמת מכאוביה. מתוך שקידה חרדה בדק בכל איבריה, כדי ששום דבר לא ייעלם ממנו. הוא החזיק היטב רסנה, והיא לא התנגדה אף בניד עפעף. בראשונה בדק את עיניה, שברקן כבה וכעין דוק של ערפל ויגון היה מתוח עליהן, הזיז את לסתה התחתונה, פתח את חלל פיה ביד מאומנת ואצבעו נגעה בלשונה הסדוקה והיבשה כגלד מצומק. אחר מסר את הרסן לשיך וגחן תחתיה, מישש את חזה פה ושם, לחץ את צלעותיה אחת־אחת, מנה אותן בקול משני צדיה. לבסוף מעך בשתי ידיו בבת אחת את שני עברי כרסה, שהיתה צבה ומתוחה כתוֹף, פגע בגבשושית סגלגלת גדולה כביצה, והפרדה קירטעה בשתי רגליה האחוריות בבת אחת לכל רוח.

"פקח עיניך, ג'ומעה! היה זהיר!" קרא שיך דבּור ונרתע לאחוריו בפחד. "המקוללת פגיעתה רעה... ערומה היא כנחש תחת התבן... חי אללה! היא תביא כליה עליך..."

ג'ומעה הכורע הספיק גם הוא לקפוץ הצדה בעוד מועד. קל כחתול קפץ והתייצב על רגליו, כמתחרה בסיוף הרואה את יריבו מסתער עליו, כפף אחור את חזהו, עקב אחרי סיבוביה ותנופות רגליה וכיוון על פיהם את קפיצותיו ותנועותיו. מהר אפסו כוחותיה ודממה במקומה מלחיתה ורועדת בכל שריריה. אותה שעה נתקרב שוב, נתן עיניו בה כבוחן ושוקל מה לעשות. פתאום טפח בידו על שוקו, נידנד ראשו בהחלטה, והשמיע במתינות את דבריו:

"צדקת בדבריך, שיך דבּור! זה הוא חלונד פנימי (מורסה). תרופתו היחידה היא מכווה באשר 'קריעה' (מן צמח עצבוני, בעל שורשים עמוקים)... רפואה בדוקה! יפה עשית שנזדרזת ובאת."

וכאומר להניח את דעתו הוסיף:

"בידי אכוונה ובזהירות אעשנה. הצלקות לא תהיינה ניכרות ביותר... אינשאללה, תבריא מהר, ותראה ממנה ח'יר (טובה)..."

"'כונה'! 'כונה', ג'ומעה!" ענהו שיך דבּור והעביר את ידו על זקנו מתוך שובע־רצון והסכמה, "עשה לה את הנחוץ לפי ידיעתך והבנתך... אל תאבד זמן... אני סומך עליך בכול... הפרדה פרדתך... ואללה יהיה בעזרך."

בזריזות שלא לפי גילו הפשיל שיך דבּור את שרווליו, תחב את שולי קפטנו, משי העשוי פסים אדומים וכחולים, באזורו הרחב ונגלו תחתוניו הלבנים והתפוחים המשתלשלים עד קרסוליו; הוריד בזהירות את כובע הדרווישים מעל ראשו, והתקין את עצמו לסייע לג'ומעה במלאכתו.

"אִסְתַרִיח, עַמי (שב לנוח, דוד)!". ביקש ממנו ג'ומעה בקול נמרץ של מומחה ואומן, שנפשו סולדת מכל התערבות זר בעבודתו. "עוד רבה המלאכה אשר לפנינו ויש עמנו פנאי... שב בצל בינתיים, ואל תייגע את עצמך... כשתגיע השעה, אודיעך."

שיך דבּור נשמע לו, זז הצדה והסתכל בקורת רוח להכנותיו: ג'ומעה התרוצץ אילך ואילך בפנים מרוכזים ובקצב נסער. פעמים אחדות נקלע בתוך אפלולית החורבה ויצא משם, נושאה בידיו דבר־מה. הוא סחב חבילות קוצים וזרדים, שורשי עצים וחבלים, חזר והביא ממסתרים גרב עור תפוח וגדוש על גדותיו, שהצהיב והטחיב מרוב ימים, פתחו והוציא מחללו העמוק כל מיני גרוטאות, שברי כלים, מטליות, צלוחיות של זכוכית וחרס בכל מיני צורות המכוסים בקרומי זוהמה ועובש, חפיסות של עור וקופסאות של פח חלודות הקשורות בחוטים שוני צבעים. את כל אלה הריק בזהירות לחיקו וסידרו מסביב. אחר שלח שוב את ידו ונטל מקרקעיתו את כלי אומנותו: מחטי סקאים, מרצעים, מלקחיים ושיפודים, בירר מתוך עיון ובדיקה קפדנית את הדרוש לו, מחזיר בשעת מעשה פניו פעם בפעם כלפי השיך המשתאה. בחדוות תינוקות המראים את אוצרותיהם העביר לפניו את חמודותיו, כשהוא מסדרם על הקרקע סמוך לו, כדי שיהיו מצויים תחת ידיו לשעת הצורך.

סילק את הגרב למקום מבטחים וחזר ורבץ על ברכיו, הזיז אבנים וערכן כמין כירה, גיבּב בגומה העשויה לשם כך קש וקוצים נוחים להצתה, ערך עליהם את העצים, שלח את כפו אל חיקו והוציא טבעת עשת וצור. באגודלו הידק פתילת־מדבר אל הצור, הכה עליו בכוח עד שניתזו ניצוצות על סביבותיו. משאחז בה האור תחבה בין הקוצים, ליבה את האש בנשיבות פיו ובשולי חלוקו, התאבכו תימרות עשן והדמיעו את עיניו. לשונות האש ליחכו סביבן ורקדו מצהיבות בצבע הגופרית, ובריח חריף של קורנית העולה בלהבה ובקול נפץ. מיהר והוסיף על המדורה שורשי "קריעה", גוש אחר גוש. ידו עושה במתינות וניכר שהוא נוהג חיסכון בשורשים היקרים הללו, נזהר שלא להוציאם לבטלה.

התלקחה האש בפעפוע וחריקה, וג'ומעה הכניס לתוך היקוד את שני השיפודים הדקים ביותר, אפפם בגחלים, קפץ על רגליו, שיפשף את ידיו בהנאה, ניענע בראשו כמזמין את השיך לשמוע את דבריו וגימגם בקול נכנע:

"מטובך, דודי! ואל תקטן... הכול כבר מוכן. עלינו לקשור עתה את הפרדה ולהחל במלאכה."

מתח שיך דבּור את איבריו והתרומם בנחת, התקרב לג'ומעה ועמד סמוך לו, התהלך בעקבותיו ומילא אחרי דבריו.

בצעדי חתול ניגשו שניהם אל הפרדה, ובעוד השיך מחזיק היטב ברסנה מתחת לסנטרה, הכניס ג'ומעה את שפתותיה בתוך סד של עץ, השחיל חבל דרך הנקבים המפולשים בו, כרכו וקשרו הדק היטב ונחשקו שיניה ונבלם פיה. אחר פתח את חבילת חוטי הפשתה העבים ומתחן על הארץ, התקין עניבות בקציהם וזחל על גחונו כנחש. באצבעות מהירות, קלות כנוצה, כילק המרחף על פני המים, העביר את העניבות בארבעת קרסוליה ועקדם בקשרים כפולים, זינק מתחת לבטנה והושיט את הקצה השני לשיך, כשהוא מחזיק בשתי ידיו בקצהו השני והשמיע קול צעקה מרוב התפעלות:

"משוך, שיך דבּור...! סחב...! יא ח'ליל אללה (ידיד אלוהים)..."

משכו שניהם בבת אחת את החבלים בכוח, והפרדה כבר עמדה עקודה וכבולה. משכו ביתר עוז, מתמודדים כפופים לאחוריהם, והפרדה התחילה מתנודדת עד כרעה תחתיה עקודת פרסות. רגע עשתה ניסיון נואש להתנער ולהשתחרר. ננעצו החבלים עמוק עמוק בערקוביה, וצנחה על צדה דוממה ונכנעת ומצפה לגורלה.

התיישב שיך דבּור בכל כובד גופו על שוקהּ, וג'ומעה דלק בקפיצות פראיות אל האש שהיתה רחוקה ממרבץ הפרדה צעדים מספר. הביא במרוצה את השיפוד המלובן והמהבהב, מתוך ישיבה על מותניה התכופף לעבר כרסה ופצח כחוק:

"בִּאְסְם אללה אלרחמן אלרחים (בשם אללה הרחמן והרחום)...!" ונעץ את השיפוד עמוק בבטנה במקום המסומן על ידו לכך מבתחילה, פקעה המורסה והתיזה למרחקים קילוח של מוגלה ודם; ונהרו פני שניהם בבת אחת מתוך נחת וחדווה; הרחיב ג'ומעה את המכווה, העמיק את השיפוד כשהוא סובבו אילך ואילך ובהעבירו בו את שפות הבועה. התנשא בפעפוע עֲתר עשן וריחות עזים של שערות חרוכות ובשר קלוי. התחלחלה הפרדה והזדעזעה כולה וניערה מעליה בתנופה את הרובצים עליה, מתחה את רגליה ככל אשר יכלה, פירפרה ופירכסה בכל יצוריה והשתרעה שוב במוסרותיה בנהם מבעית, מוזר, בתמצית כוחותיה.

עירבב ג'ומעה את הגחלים הלוחשות, הוציא את השיפודים ובדקם נגד האור. ושניהם נחפזו והתאחזו על גבה שוב כקופים. השכיבוה על צדה והכבידו עליה בכל נטל גופם. ג'ומעה חתם בבשרה בזה אחר זה את השיפודים, חקק בה שני עיגולים מעשה אופן בתוך אופן וחיברם בקווים מצולבים. לא עצרה הפרדה כוח להתקומם. היא רק טיאטאה את הקרקע ואת פִּרְשָׁהּ שנערם תחתיה בנפנפה בזנבה כמטוטלת. פלגי זיעה ביצבצו מכל נקבוביות גופה, והטפיחו את עורה בקצף לבן. פעם בפעם הגביהה קצת את ראשה, מביטה אל מעניה בעיניים רטובות, שטופות דם שבלטו ויצאו מחוריהן, וחוזרת ומטיחתו שוב על הארץ מעוצמת כאביה וציריה.

חפן ג'ומעה מלוא קומצו אפר ובזק על מקומות המכווה, התיר את הסד, פתח את החבלים וכיבה את האש.

שיך דבּור ניער בינתיים את האבק מעליו וסידר את בגדיו. בשעת מעשה לא פסק פיו משבח. הוא טפח על שכמו של ג'ומעה בחיבה ואמר:

"'אין דברים...!' חי אללה שעשית את מלאכתך תמימה. שווה את זהב כמשקלך. מי שיאמר אחרת, את עיניו אנקר באצבעותי אלה... נלך אפוא לנוח."

חיוך מרושל התפשט על פרצופו הפרוע של ג'ומעה ועשה בידו תנועה של סירוב, ואולם שיך דבּור אחזהו בזרועו ומשכהו אחריו:

"בוא ונסעדה יחד... עברו הצהריים ואני 'עלא אלריק' (על בטן ריקה)... המקוללת הביאתני לטירוף הדעת."

ישבו שניהם על מושבם הראשון ופניהם אל הפרדה ואל הכבשים. שיך דבּור שלח את ידו אל עבאיתו הגלומה על השק והוציא מתוכה כמו בקסם חבילה גדולה, שמציאותה נעלמה עד כה מעיני ג'ומעה, פתח את תכריכה וביצבצו מתוכה גלולות־גלולות של פיתות דקות מרובכות בשמן ומתובלות בזעתר, צברן על גבי הקרקע, וידרדרו מתוכן לכל עבר חריצי לבּן עגולים כאגוזים וקשים כאבנים, ובעוד אצבעותיו לוקטות אותם בזה אחר זה לא פסק מלהזמין את ג'ומעה ולעודד אותו לאכילה:

"פשוט את ידך אל העַיְשׁ (הלחם, החיים), הגבר...! השמן מצנן, מפיג את העייפות ומיישב את הדעת."

שקעו שניהם באכילה מתוך דומייה. הכלב ישב מן הצד והסתכל בעיניים כלות אל כל פרוסה ופרוסה שהכניס ריבונו לפיו. השיך סילק את ידו מהר מן הלבּן הקשה כצור באין יכולת לגרסו בשיניו, העיף עין ברוגזה כלפי הזעתר מתוך ייאוש ונדנודי ראש ואיומים נסתרים כלפי שתי נשיו, הצעירה והבכירה, הצוררות אישה את רעותה, ומטילות את האשמה זו על זו. ואולם ג'ומעה, לסתותיו הכבירות פצחו וטחנו בלי הפסק מתוך איזו שלווה עילאית. הוא ספג אל קרבו כל נתח ונתח מפיתות החיטה הנקייה, שאף את ריחה ולעס את טעמה מתוך שובע רצון וחיוך של הנאה, ככבש רעב זה הלועס לתיאבון את שורשי הצמחים על הגבעות.

לא בלי קפידה הביט שיך דבּור, שלעס בלי חמדה כל פרוסה ופרוסה, אל חברו לסעודה. בקנאה ובצרות עין של בעל מחושי קיבה, הרואה את השני בתאבונו, הסתכל פעם בפעם מן הצד בג'ומעה בשעת אכילתו, ואולם הוא אנס את עצמו לאכילה, שלא לכפות על אורחו שימשוך גם הוא את ידו מן הסעודה בטרם אכל דיו.

שׂבע ג'ומעה, לקט את הפירורים בכפו והטילם בבת אחת לתוך פיו, הרים את עיניו כלפי מארחו והניח את ידו על לוח לבו.

"דייני! יְעַוֵוד עליךּ... (אלוהים ימלא את חסרונך)..."

"בה הבריאות!" נענה לו שיך דבּור, ובקנחו את פיו ואצבעותיו בכפות ידיו הוציא את מחרוזתו מתוך כיס בגדו, גילגלה וכרכה מסביב לאצבעותיו ושאל את ג'ומעה:

"מה דעתך על הפרדה? התוכל ללכת איתי?"

"לאו לאו...! אסתע'פר אללה (אבקש סליחה מאלוהים)!" ענהו הלה וטילטל את ראשו ואת ידו בשלילה גמורה. "רצונך למוֹתתנה...? זה עתה נפתחה המורסה ונחלצה מרעלה. היא תשושה לגמרי וזקוקה למנוחה שלמה, מוטב שתשאירנה כאן היום. לך אתה לדרכך... אללה יסהל עליך (יישר דרכך). מחר בבוקר תשלח את אחד הנערים ויקחנה. ועד מחר עליה לצום. זאת עצתי. אחרת לא תשוב לאיתנה."

"שפיר! שפיר!" אמר שיך דבּור, מרוצה מהחלטה זו שלא חשב עליה בתחילה. "הדין עמך. הדרך הזאת היא הטובה ביותר — טובה ממנה אַין..."

ובדברו התייצב ממקומו, חבש לראשו את כובעו שעליו גאוותו, והטיל את העבאיה מקופלת על כתפו.

לפני לכתו ניגש אל הפרדה, בחנה והסתכל בה ארוכות, קבע בבירור על פי הסימנים המקובלים בידו שרווח לה במקצת, ודעתו נחה עליו. הוא צעד אחור צעדים אחדים לעבר ג'ומעה שעמד מאחוריו וחיכה לו, פנה ואמר לו:

"על אודותיך איני זקוק להרבות אמרים... 'ח'אטרךּ (ב"רצונך" — ברכת פרדה), יא ג'ומעה!'... שוב אל הכפר ואל תתרחק מן הבריות... הלא כה דברי הוואלי הקדוש שיך נבהן, ירחמהו אלוהים: 'המתרחק מן האנשים, ירחיקהו אללה מעל פניו ביום הדין.'"

"'ח'אטרךּ, עמי'! אללה יקל עליך..." ענהו ג'ומעה ופסק עמו לשלחו. "תנוח דעתך ואל תחשוב מחשבות. הישען על אללה... חיה תחיה והכול יהיה בסדר..."

נסתלק השיך ונעלם בחמוקי הגיא, וג'ומעה נאנח אנחת הקלה כמפרק מעליו נטל כבד. בצעדים מתונים עבר גם הוא לפני הפרדה והשהה עליה את מבטיו. אחר נטה ועבר ממנה והלאה, ופקד את עדרו שהיה מפוזר ציבורים־ציבורים. מהם התרחקו לאטם בתורם אחרי ירק הראוי לאכילה, מהם עמדו קוממיות, השעינו את רגליהם על זיזי הסלעים, שירבבו צוואר והושיטו את לשונם אל סעיפי האלה והאלונים הצומחים בנקיקים. שני עתודים זקנים עקומי קרניים וסתורי בלוריות, שהיו עסוקים אותה שעה בנגיחה, נרתעים לאחוריהם כדי להסתער זה על זה ביתר עוז, מרכינים את הראשים ומטיחים את מצחיהם זה בזה, משלבים את קרניהם אגב חבטות חזקות שההרים ענו להן בהד, ובכל מאמציהם אינם יכולים להזיז זה את זה אף כמלוא נימה. משראו אותו עובר על ידם, הפסיקו את מלחמתם ורצו למולו בקפיצות פראיות. ג'ומעה הבין לרֵעם, ליטף שניהם וגירדם בעורפם, הסביר להם פנים וצהל לקראתם:

"צמאים אתם...? רצונכם בשתייה...? לא כך...? תכף! תכף! נרד אל המעיין!" בדברו נשא את עיניו כלפי מעלה, בחפשו את החמה, כדי לדעת על פיה את השעה; כיוון את מקומה לפי הקרניים החיוורות־הדהות, שהסתננו מבעד לאדי שרב כמו מתחת למטליות טבולות בשמן. ואף שהיום עוד היה גדול ולא הגיעה השעה להשקות את הצאן, אחז בנבוטו, שרק שריקות חדות וממושכות והזעיק את הצאן, שרק לכלב, אחז את האַיל בעל הזוֹג בקרניו ונפנה איתו לעבר המעיין. עמד הלז על כוונתו והתחיל דוהר ומקשקש בזוגו, כשהוא מפזר צלילים מעודנים לכל רוח. לקולות אלה נחפזו הכבשים בהולים באשר הם שם איש לעברו, נשתלבו בערבוביה, בדחיפות ונגיפות, רצו ודילגו מצור אל צור וגלשו במדרון אל המכתש, שבלורית עבותה של קנה וסוף, הרדוף וצפצפות, התנענעה בו חרש כמתוך תנומה.

הרוו כולם את צימאונם בפלג ההרים המזנק מתוך בקיע סלע חלק כקיר ומכוסה שכבת טחב דבקית ושרך וירוֹקה. ג'ומעה התיישב על שפתו, שילשל את רגליו היחפות והמזוהמות, שכפותיהן היו מכוסות שכבת עור עבה כקרן, והפקירן בקורת רוח לזרם שיטלטלן ויסתנן בעד אצבעותיהן, התיר את חלילו, חליל קנים, שהיה תלוי בחגורתו, הגישו למו פיו, כשהוא אוחזו בשתי ידיו, הרכין את ראשו הצדה והשתפך במנגינה נוגה וכוספת. צליליה השתפכו והתפוצצו לרסיסים בין הצוקים הזקופים ונבלעו בחריצים הפעורים כלועות של מפלצות ענקים.

פתאום הפסיק ג'ומעה, שלא כדרכו, את ניגוניו, קפץ על רגליו, כנזכר באיזה דבר חשוב שאין לדחותו. הוא הניף את מקלו, עורר את עדרו לחזור על עקבותיו. הסבו הכבשים את ראשם לעברו בתימהון, אף הכלב שהה מעט במקומו, נבוך ומשתומם מתח בעצלתיים את רגליו, השפיל את גבו והגיע בבטנו עד לארץ, כשהוא מנענע את שיורי אוזניו בתרעומת וזוקף עיניו בחרדה כלפי אדונו כשואל: "מה קרה? ואם אחת נחרצה לעזוב כל כך מהר קרן חמדה זו...?" ג'ומעה שנה את פקודתו בזעם, תפס בעורפו של האַיל המתעקש שנעץ את טלפיו בקרקע וסירב לזוז, גררהו בכל כוחו, הצליף עליו במקל — מיד זזו כולם במעלה ההר והלכו דחופים באי־רצון גלוי.

הגיעו סוף־סוף לסביבות החורבה. ג'ומעה פקד תכף את הפרדה, והשהה עליה את מבטיו בחדווה גוברת והולכת. זאת כבר עמדה על רגליה והיה אפשר להבחין בה בבירור שינוי לטובה. שינוי זה היה מוכר בעיניה ששביב החיים התלקח בהן קמעה, בריר שפסק לנזול משני עברי פיה ובכישכושי זנבה שטילטלתו אילך ואילך כשהיא מצליפה בו את גבה ושוקיה. עיני ג'ומעה אורו. בקורת רוח ובגאווה חיכך בשתי ידיו את חזהו השעיר, וחייך לעצמו בשלווה. דעתו התבדרה יותר ויותר, צעד עוד צעדים אחדים וזרק כלפי הפרדה דברים מעודדים ומפייסים. אך הפרדה השפילה את אוזניה, ליכסנה את עיניה והציצה בו מן הצד באימה, בזעף ובמשטמה גלויה.

השתחרר ג'ומעה בבת אחת מחרדתו הכמוסה. הוא חש לאות בכל איבריו. העייפות עלתה מרגליו והשתפכה בכל יצוריו. במאמצי כוח התנודד אנה ואנה עד המקום שעבאיתו עדיין היתה שטוחה, צנח עליה, השתטח על בטנו, שילב את ידיו תחתן ונשען על מרפקיו. גופו חזר באותה שעה לשורשו, היה בעצמו כאחד מגידולי קרקע, דומם מדוממי האדמה.

רגעים אחדים הביטו עיניו נכחו בנקודה אחת, לאט־לאט התרוקן מוחו מכל מחשבה ומכל צד של הרהור, עפעפיו נעצמו מאליהן וראשו צנח על זרועו. נחרות קצרות התמלטו מנחיריו ומפיו הפתוח.

ה.

נביחות מסעוד, בהולות, רתחניות וקוראות לעזרה כאילו יורדים לחייו, ודפיקות עמומות של טלפים ופרסות ההולמות על גבי הקרקע, עוררוהו בבת אחת משנתו. כולו מטושטש ומבולבל בעוד מוחו שרוי בערפל ואיננו תופס את המתרחש, נזדקר ג'ומעה ממקומו, סקר הכול על סביבותיו, והנה מהומה ומבוכה. עולם שחזר לתוהו ובוהו. בדמדומי החמה ששקעה כבר בהרי עננים שסועים, שותתי דם ומצהיבים בגון של גפרית, הבחין את הכבשים הנפוצים, הנסים בערבוביה לכל העברים. מהם טיפסו על הסלעים התלולים, נזדקרו אל בין הקוצים ונלחצו אל השיחים חדלי ישע. רבים גלשו והתגלגלו זה על זה כפקעות, זינקו אנה ואנה מטורפים, כנרדפים על צוואר. ביניהם הסתחררה והתרוצצה אילך ואילך במעגל גדול הפרדה, שחלצה את שלשלתה אגב טילטולי ראש תכופים ומתמידים, איומה כלביאה ברעמה פרועה ובזנב מורם דהרה כשהיא מפרזלת בשרשרת הקשורה על ראשה ונגררת לה מבין רגליה, נתקלת בה במרוצתה, נכשלת ומתעודדת ומכניסה מהומה ובהלה בין הצאן.

מיד נתחוור לג'ומעה מה שקרה ואחז באלתו, פנה למסעוד שעמד כבר על ידו מייבב בצווחות מרוסקות, וציווה עליו בהעוויות ותנועות פראיות:

"עליה...! עליה...! תפוס... תפוס..."

אבל הכלב, מיראתו על נפשו ומהיותו נדהם מן המתרחש, נשאר עומד במקומו, התייפח כבראשונה, הטיח את זנבו בין רגליו ולא זז ממקומו.

"אי לך, כופרת...! חכי, מופקרת... אני אלמדך בינה!" סינן ג'ומעה בשפתיו הרועדות מכעס ורץ אחרי הפרדה להדביקה. רצה זו בדהרות נואשות כמטורפת, וחצה לה ג'ומעה את דרכה, קפץ כנגדה והתכופף במקצת לתפוס את רסנה.

הגיע עדיה, וברגע זה עלתה בעיניה הבעה בוחנת חדה של חית טרף המכוונת בדיוק את זינוקה ואת מקום פגיעתה. קלה כסערה הפנתה את אחוריה, דרכה את שריריה, הניפה את שתי רגליה בבת אחת, ובטרם יספיק ג'ומעה לסטות הצדה בעטה בחזהו בכל כובד גופה.

"יא דילי...! יא דילי (אבוי לי)...!" צעק ג'ומעה מקרב נפשו בנופלו, המכה פגעה בו פגיעה חזקה כל כך שכדורי אש התמלטו מעיניו. הוא הוטל אחורנית והתגלגל ככדור, נחבט ונעצר בגוש סלע שהזדקר מן האדמה במרחק אמות אחדות ונשאר שוכב בלי תנועה באשר נפל.

* * *

כאשר שבה אליו הכרתו במקצת והקיץ מעלפונו, שמע כמו מאחרי קיר אטום עבה את בכיית הכלב ויללותיו החנוקות, וחש במצחו את מגעי לשונו ואת נשימתו הלוהטת. במאמצי כוחו האחרונים הרים את ידו והניחה על צוואר הכלב הרותת שאחז בשיניו בשרוול חלוקו ומשכו לכאן ולכאן כמתאמץ להקימו. חש הלה במגע ריבונו, נשתתק מיד ורץ על יד ראשו, ואולם לא שב למנוחתו. מדי רגע היה גופו מתנודד כמתוך שבץ ורעדה עברה כולו כאשר ירעד עלה מוֹז בסער. כך היה נוהם והולך, כשהוא שולח כלפי החלל האפל את יבבותיו הקטועות, הפולחות לב.

ג'ומעה הפריד בחוזקה את אשמורות עיניו הכבדות כעופרת ופקח את עיניו; אפלה סבבתהו. הוא התבונן ארוכות אל סביבותיו ומעל לו, אף כי פתילת חייו היבהבה ברפיון, הבחין מבין בתרי העננים ששטו בחיפזון בשחקים ככבשים תועים הרצים אחרי העדר להדביק את הדובה הגדולה שכבר התהפכה והטתה את זנבה כלפי האופק, והגיעה כמעט עד לרכסי הסלעים שנראו כפולחים את לב השמים. כבר יצא רובו של לילה. רוח הרים בא ביעף ויצא בדהרה על פני הרמה, האלונים חרקו וזיתי הבר נאנקו. ענפי החרוב רישרשו באימה ושורשיו הגדולים נהמו מתחת לשכבות הסלעים. ג'ומעה שלח את ידו, נגע בשערותיו שרטבו מזיעה קרה ודבקו על מצחו, קינח את שפתיו במרפק ידו וברגע זה נפלו עליו קרני הירח שהסתננו מבעד למפלשי העבים וראה לתימהונו שאצבעותיו האדימו מדמו. הוא חש את דפיקות לבו המהירות בבת אחת, בחזהו, בראשי אצבעותיו ובגולגולתו. כעין ניקור של עוף פראי הלם ברקותיו והרגיש דבר־מה גדול ועגול צף ועולה מלבו ושם מחנק לגרונו. פחד הולך וגדל אפפהו והבהיל את נשמתו. רגש מוזר של יתמוּת וחדלות תקפהו. שתי ידיו ננעצו רגע בסלע והוא התנשא מעט בפנים נעווים מכאב ומביעים תחנונים; כוחותיו אפסו מיד והוא צנח שוב באין אונים כשהוא כוחח בגרונו. שקט כעכבר נשען על הסלע בלי תנועה, בפה פעור כדג המבקש טיפת אוויר לנשימה ובעיניים פקוחות לרווחה הסתכל אילם וקופא בדמות הלילה הנצחי והעולם האפל שהוא הולך וחודר לגבולותיו...