טיול שנתי אחד

"דניאל! מה קורה עם הכלים?! ביקשתי ממך כבר לפני שעה שתשטוף אותם!" קראה ספיר מהמטבח והלכה לחדרו של אחיה. היא ראתה אותו יושב על המיטה ומשחק בפלייסטיישן. "דניאל, אני מדברת אליך!" היא אמרה בכעס.

"עוד חמש דקות ספיר, אני באמצע!" הוא ענה מבלי להוריד את עיניו מהמסך. "יש! אני אראה לך מה זה לעקוף אותי!" אמר בחיוך והסתכל על המכונית האדומה שנסעה במהירות מטורפת וזגזגה בין המכוניות האחרות.

"נו, דניאל, אתה אומר עוד חמש דקות כבר שעה, ובינתיים הכלים נשארים בכיור," אמרה ספיר ונעמדה מול המסך.

"נו, זוזי! את מסתירה, אני אפסל בגללך!" קרא דניאל בלחץ והזיז את ראשו לצדדים כדי לנסות לראות. כשהבין שהוא לא יצליח, נעמד. "מזל שאני יותר גבוה ממך!" הוא אמר בשמחה והמשיך את המשחק.

ספיר הושיטה את ידה ולקחה מידו את השלט, "ואני יותר זריזה!"

"היי, מה את חושבת שאת עושה?! תחזירי לי את זה!" צעק דניאל בכעס וניסה לקחת לה את השלט. קולות שסימנו הפסד נשמעו מהמסך, המכונית האדומה נראתה מפורקת. דניאל לא הצליח להחליט אם הוא יותר כועס או יותר עצוב.

"אני אחזיר לך בשמחה את השלט אחרי שהכלים בכיור יהיו נקיים!" היא קראה בהחלטיות.

"אוף, מעצבנת!" הוא אמר בייאוש וניגש אל הכיור. ספיר עלתה במדרגות, נכנסה לחדרה וסגרה אחריה את הדלת. היא ניגשה אל הגיטרה שהייתה מונחת בפינת החדר והתחילה לנגן. "תן לי את האש שחודרת בי ונושמת בוערת עד עומק ליבי, תן לי את הרוח שאף פעם לא עוצרת בחול היא, כותבת את שמי..." היא שרה ואז מלמלה, "איזה שיר, רוני דלומי, אם רק היית יודעת כמה הוא מדבר אליי, או יותר נכון עליי! הלוואי ואפגוש אותך פעם."

"למי את מדברת?" נשמע קול מעבר הדלת. ספיר קפצה ממיטתה והרימה את ראשה.

"אימא, מתי חזרת?" היא שאלה, קמה מהכיסא והניחה את הגיטרה ליד הקיר.

"חזרתי הרגע, שמעתי את הנגינה היפה שלך וצעדתי אל עבר המנגינה," אמרה אימה ונכנסה לחדרה.

"ממש כמו החלילן מהמלין," חייכה ספיר ונשכבה במיטה.

"את מתרגשת?" שאלה אמה.

"להיות החלילן מהמלין?" היא המשיכה לחייך.

"לא, מהטיול," אמרה אימה והתיישבה על הכיסא הריק שניצב ליד שולחן הכתיבה.

"אה זה... כן, כאילו לא, כאילו לא יודעת."

"טוב, זאת הייתה תשובה מדויקת," חייכה אימה.

"סתם, אני פשוט... אני לא יודעת אם מתרגשת זאת המילה הנכונה," אמרה ספיר והביטה על נקודה לא ברורה בתקרה. "אז מה המילה הנכונה?" שאלה אימה בהתעניינות.

"לא יודעת... אני חושבת שאני יותר לחוצה ממתרגשת," היא ענתה בכנות.

"ממה את לחוצה? בטח ייקחו אתכם למקומות יפים בירושלים ותפגשי שם ילדים נחמדים בגילך..."

"כן, מזה אני לחוצה," היא ענתה והתיישבה על המיטה.

"מה? שוב החרדה החברתית?" שאלה אימה וניגשה לשבת ליד בתה. ספיר שתקה כמה רגעים וחשבה על כל המקרים שבהם נאלצה להתמודד בחברת אנשים. הרגעים האלה העבירו בה צמרמורת ותחושת לחץ תקפה את גופה. היא הביטה באימה וראתה במבטה שהיא עדיין ממתינה לתשובתה.

"כן, אני פשוט לא כל כך טובה בזה, את יודעת," היא ענתה בקול רועד. "מה יהיה עם זה, ספירי? מתי תלמדי להתמודד עם החרדה שיש לך?" שאלה אימה וליטפה את ראשה של בתה.

"אני לא שולטת בזה, אימא, מה אני אעשה שבכל פעם שאני רואה אנשים סביבי, זה מכניס אותי ללחץ והגוף שלי ישר מתכווץ, הבטן מתהפכת והפחד חונק אותי," היא אמרה בכעס לאימה שלא הצליחה להבין איך הבת שלה מרגישה בסיטואציות חברתיות, ולא משנה כמה ניסתה להסביר. היא הבינה שאימה דואגת שהיא תישאר לבד כל החיים, וכואבת אולי יותר ממנה את האפשרות הזאת. אבל היא ציפתה ממנה גם להבין שזה לא כזה קל כמו שזה נשמע, "ללמוד להתמודד עם החרדה", כפי שדרשה ממנה.

צלצול טלפון נשמע לפתע. "אני חייבת לענות, נדבר על זה אחר כך," אמרה אימה ויצאה מהחדר.

ספיר בהתה דקות ארוכות בדלת ותהתה בליבה, 'למה אנשים אוהבים שיש סביבם הרבה רעש? איך הם מצליחים להסתדר עם כל הלחץ של החברה? והכי חשוב, למה אני צריכה להתרגל לזה? מה רע בשקט?'