טיסת החלומות

 הדיילת

"נראה לי שזה לא רעיון טוב," אומרת אמילי. היא עומדת במטבח ומחזיקה ברגלה בדלת כדי שלא תיסגר. "ממש לא לעניין להדליק כאן גפרור - אתה עוד תעיף את כולנו לכל הרוחות."

זַאוֶור מַאיֶיר הוא טבח ראשי צעיר יחסית, רק בן עשרים וחמש, אבל מדיו הצחים והמגוהצים - ז'קט בעל דשים כפולים ומכנסיים משובצים –מקנים לו אווירת סמכות. הסינר המעומלן קשור בהידור סביב מותניו, כובע הטבחים חובק את ראשו היטב. הוא שולח אליה את החיוך היהיר, האדיש, שהיא מחבבת על כורחה, ומקרב את הסיגריה אל שפתיו. הוא יונק ממנה ושואף חזק כל כך עד שהיא יכולה לראות את חזהו מתרחב. אחר כך הוא נושף את העשן אל מחוץ לחלון המטבח, אל הערב החמים של חודש מאי. "אוורור, מותק, הכי חשוב שיהיה אוורור כמו שצריך."

הדרך שבה הוא מבטא את המילה והאופן שבו הוא מחזיק את פיו מרמזים בבירור על דברים אחרים, והיא פוטרת אותו בצחוק. זאוור מאייר צעיר בשנים רבות מאמילי, והוא הרבה יותר מדי מרוצה מעצמו. "כרגע, מותק, הכי חשוב לי אספירין. אני צריכה שניים. וכוס מים, אם לא קשה לך."

המטבח קטן, אבל מסודר מאוד. עוזרי הטבחים של זאוור עסוקים בקיצוץ, בהרתחה, ובהרטבת הבשר בשומן לקראת ארוחת הערב. הוא עומד במרכז המהומה כמפקד המנהיג את חייליו, ועינו פקוחה על כל תנועה קטנה שלהם.

"עושה את עצמך שיש לך כאב ראש?" הוא שואל. "מקס המסכן. חשבתי שסוף־סוף הסכמת. תדעי לך שרצוֹת פה התערבויות."

"תפסיק," היא אומרת, פותחת מגירה ומפשפשת בה. היא הבהירה היטב שכל דיון במקס הוא מחוץ לתחום. היא תגיע להחלטה כשיתאים לה. "הייתי אתמול אצל רופא שיניים, כל הלסת השמאלית שלי עומדת ליפול." היא משאירה את המגירה פתוחה ועוברת למגירה אחרת.

"בדרך כלל כשאישה אומרת לי שכואבת לה הלסת, אני מתנצל."

אמילי פותחת מגירה שלישית ואחר כך רביעית, וטורקת אותה. "הוא עשה לי סתימה." עכשיו היא כבר קצרת סבלנות, ומרוגזת. "אספירין? אני יודעת שיש לכם פה אספירין באיזשהו מקום."

הוא הולך בעקבותיה וסוגר את המגירות. "מספיק עם זה. את יותר גרועה מהגסטפו הארור."

"מה?" היא נושאת את מבטה.

זאוור מושיט את ידו אל מאחורי ראשה ומרים את הדלת של ארון גבוה וקטן המחובר לתקרה. הוא שולף משם צנצנת אספירין, אבל לא נותן לה אותה. "אני שמח לשמוע שאת לא יודעת כל מה שקורה בספינה הזאת." הוא מכה בצנצנת על פרק ידו, והגלולות שבפנים נחבטות זו בזו בקרקוש עדין. "עדיין יש סיכוי לשמור פה על סודות."

"ממני אי אפשר להסתיר כלום." היא מושיטה אליו כף יד פרושה. "שני אספירין וכוס מים. איזה גסטפו?"

זאוור סופר את הגלולות כאילו שילם חוב. "הם באו בגלל ההתרעות על פצצה. חמישה־עשר איש במדים אפורים, לעזאזל."

"מתי?" אמילי לוקחת כוס ממתקן הייבוש שמעל הכיור וממלאת אותה במים פושרים. היא בולעת את הגלולות בלגימה אחת ארוכה.

"אתמול. חיפשו בכל הספינה. כמעט שלוש שעות. הייתי צריך לרדת אתם לכבשׁ השִדרית התחתון, למחסנים. הבני־זונות פתחו כל קופסת קוויאר, כל כדור קממבר מיושן. הם כמובן דגמו כל דבר שנגעו בו. אמרו שהם מחפשים חומר נפץ. חצי לילה התרוצצתי בעיר וניסיתי למצוא תחליפים. תהיי בטוחה," הוא נעצר ומצץ מהסיגריה מציצה ארוכה ומרגיעה, "הסַפּק ממחוז בּוֹקֶנהַיים, זה שנראה כמו צפרדע, לא היה מרוצה בכלל שהערתי אותו בחצות הלילה כדי שייתן לי ממרח כבד אווז."

היא שמעה על התרעות הפצצה, כמובן; כולם שמעו. נוהלי האבטחה הוחמרו. בצהרי אותו יום נבדקו המזוודות שלה היטב בטרם הורשתה להיכנס לשדה התעופה. אבל זה נראה מגוחך כל כך, בלתי אפשרי. אך אלה החיים בגרמניה החדשה, כך אומרים. ממשלה ששה אלי קרב. חושדת בכולם, באזרחי כל המדינות. לא, לא האזרחות היא העניין - היא מתקנת את עצמה - החשד הוא בבני כל הגזעים.

אמילי מביטה מבעד לחלונות הספינה אל מסלול ההמראה הריק. "ידעת שהם לא מכניסים קהל לצפות בניתוק מכבלי העגינה? כל הנוסעים מחכים במלון בעיר. יביאו אותם באוטובוס. הפעם לא יעשו מזה עניין גדול."

"נשמע שתהיה לנו טיסה כיפית."

"העניין הגדול יצטרך לחכות לטיסה חזרה," היא אומרת בחיוך. "אנחנו מלאים לגמרי. כל האמריקאים מעריצי המלוכה נוסעים לטקס ההכתרה של המלך ג'ורג'."

"אני אשמח לאמריקאית מעריצה. עדיף מישהי מקליפורניה. בלונדינית."

הוא שורק ומחווה בידיו גזרת שעון חול, ואמילי מגלגלת את עיניה.

"חזיר," היא אומרת, ובכל זאת גוחנת קדימה ומדביקה נשיקה על לחיו. "תודה על האספירין."

במטבח עומד ריח של שמרים ושום, מעורב בניחוח נקי וחמצמץ של מלונים טריים. אמילי רעבה, אבל יעבור זמן עד שתוכל לאכול. בעוד היא מתחרטת שאכלה ארוחת צהריים מוקדם מדי, נשמע קול חביב מכיוון הדלת.

"אז זה כל מה שצריך כדי לקבל נשיקה מפרויליין אימהוף?"

מקס.

אמילי מזהה את הקול בלי שיהיה עליה להסתובב. היא נבוכה שמצא אותה כך, מפלרטטת - אף על פי שזה פלירטוט תמים - עם ההולל הרשמי של הספינה.

"שילמתי מחיר יקר בשביל הנשיקה הזאת. הלוואי עליך," מתגונן זאוור.

"הייתי שמח לקבל הזדמנות לנסות."

הענייניות שבה הוא אומר את הדברים מעוררת בה חוסר מנוחה. מקס נראה טוב במדיו הכחולים, המגוהצים. שערו כהה ומבריק כמו נעליו. עיניו האפורות אינן מוסטות הצדה. הוא מחכה בסבלנות, כתמיד, לתגובתה. איך הוא מצליח לעשות זאת? היא תוהה. מקס רואה את הבלבול על פניה, וחיוך מושך מעלה את זוויות שפתיו ומרמז על גומת חן. אבל הוא מכניע את החיוך ופונה אל זאוור.

"הקברניט פְּרוּס רוצה לדעת מה יוגש בארוחת הערב. הוא יסעד הערב בחברת כמה מהנוסעים האמריקאים, והוא מקווה שהאוכל ישמש נושא טוב לשיחה."

זאוור מתקדר. "כשהארוחה שלי תגיע, הקברניט פרוס כבר לא יֵדע מי יושב לידו. התפריט יכלול סלמון ברוטב חריף מוקרם, תפוחי אדמה שאטו, שעועית ירוקה א־לה פרינסס, מלון קליפורניה מצונן, לחמניות צרפתיות טריות ומגוון עוגות. יוגשו גם קפה טורקי ושמפניה, פֶייסט בּרוּט 1928." הוא אומר זאת בסנטר מורם, ובקולו רמזים נוקשים לגאווה כאילו הוא מסביר מה מקורו של ציור. ואז הוא מביט במקס בעיניים מצומצמות. "שארשום את זה? אני לא רוצה שיגידו לו שאני מכין לארוחת ערב דגים וירקות."

מקס חוזר על הפרטים מילה במילה, וזאוור מהנהן במורת רוח.

"ועכשיו צאו לי מהמטבח, שניכם. יש לי עבודה. הארוחה מוגשת בעשר בדיוק." הוא הודף אותם אל מסדרון השִׁדרית וסוגר את הדלת. זאוור הוא אולי אופורטוניסט - הוא היה שמח לקבל מאמילי נשיקה של ממש אילו הייתה מוכנה לתת לו נשיקה כזאת - אבל הוא יודע שהיא מטפחת חיבה כלפי מקס, ומוכן בשמחה לפנות לה מקום לפרוח.

מקס נשען על הקיר. חיוכו זהיר, בוחן. "שלום, אמילי. התגעגעתי אלייך."

היא בטוחה שהשֶף מקשיב מעבר לקיר. ריח עשן הסיגריה עולה מבעד לסדק שסביב הדלת. הוא ישמח מאוד לספר פיסת רכילות עסיסית סביב שולחן ארוחת הערב. אמילי הייתה שמחה להגיד למקס שגם היא התגעגעה אליו בחודשים שחלפו מאז טיסת הנוסעים האחרונה שלהם. היא הייתה שמחה לומר לו שציפתה בקוצר רוח לפגישתם היום. אבל היא אינה רוצה שזאוור יהיה עד לשיחתם. הרגע חולף ומתחלף בשתיקה מביכה.

"תשמעי..." מקס מושיט את ידו ללטף את לחיה באצבעו, ולפתע נשמעת צווחה רמה של צופר האוויר מסירת הבקרה שמתחתיהם. המתח מתפוגג והם מתרחקים זה מזה. הוא תוחב את ידיו לכיסיו ובוהה בתקרה. "איזה רעש זוועתי."

אמילי מושכת את חפת שרוולה עד לשורש אגודלה. היא אינה מביטה במקס. "תכף מתחילים להעלות נוסעים."

"אני מוכרח לבדוק אם אני יכול לעשות משהו בעניין הזה. משרוקית אולי?"

"אני צריכה לצאת ולקדם את פניהם."

"אמילי..."

אבל היא כבר נסוגה לאחור, מוגת הלב הזו, ומתרחקת במסדרון אל מדרגות כבש הספינה.