טרדסטון – התחייה

פתח דבר בּוּאֵנָה ויסטָה, ונצואלה

ניק פורד ישב במושב האחורי של הטנדר המטונף כשגופו מיוסר מחום וכאב מתפשט לכל עבר מחור הקליע שברגלו. הוא היה מותש, וגופו שיווע לשינה. אבל בכל פעם שעצם את עיניו מצא את עצמו שוב בג'ונגל.

לכוד בזירת ההרג. מקלעים מטרטרים מבין הצללים, ערפל צורב של אבק שריפה טרי, וזעקות המוות של חבריו לצוות.

מת אין טעם ללכלך את המסדרון בעוד בשר ים. כולם.

פורד עדיין לא היה מסוגל לעכל את מה שקרה. איך הצליח לאבד צוות שלם בְּמה שהיתה אמורה להיות משימה קלה של איסוף מידע. רק תשובה אחת נשמעה הגיונית.

בגדו בנו.

הטנדר נעצר בקרקוש ופורד הקים את עצמו על רגליו וירד אל הרחוב הבוצי. הוא צלע אל החלון שבצד הנהג, שלף מכיסו צרור שטרות לחים והעביר אותם לאיש שמאחורי ההגה.

"לא, לא, סֶניוֹר," מחה האיש. "אני לא יכול לקחת את זה, לא אחרי -"

פורד מיהר לקטוע אותו. "חוֹסֶה, קח את זה," אמר ודחף את הכסף המזומן לידו המיובלת של האיש. "קח את זה ותרחיק מכאן מיד את המשפחה שלך."

"גְרָסִיאָס, סניור פורד. הלוואי -"

"חוֹסֶה, אתם חייבים להסתלק לפני שיהיה מאוחר מדי."

"וָאיָה קוֹן דִיוֹס," הנהן הנהג, העביר את הטנדר להילוך ונסע משם בתוך ענן של אדי מפלֵט.

פורד עמד ברחוב ושקל את האפשרויות שלו. הוא ידע שאנשי "סֶבִּין" - השירות הבּוֹליבָרי למודיעין לאומי, סוכנות הביון האימתנית של ונצואלה - מחפשים אותו, והוא ידע מה יעשו כשימצאו אותו. חלק קטן בתוכו רצה שיזדרזו כבר וימצאו אותו. שיתקעו לו כדור בראש ויגמרו עם זה.

יהיה זמן לזה מאוחר יותר, אמר לעצמו. כרגע יש לך עבודה שאתה צריך לעשות.

פורד חצה את הרחוב בצליעה. הכאב היה בלתי-נסבל. כל צעד הכאיב לו יותר מקודמו, אבל הוא הכריח את עצמו להמשיך ללכת. אתה צועד או מת, הוא אמר לעצמו. פשוט שים רגל אחת לפני האחרת.

עד שהגיע אל הסמטה שהצחינה משתן ומאשפה נרקבת, החולצה שלו כבר היתה ספוגה בזיעה. הוא צנח כנגד קיר האבן, שלף את בקבוקון הפֶּרקוֹסֶט מכיס הג'ינס שהשיג בשבילו חוסה ופתח את המכסה באגודלו.

ביום שני הבקבוקון היה מלא; עכשיו נותרו בו רק שתי גלולות. מספיק כדי לאפשר לו לעבור את הלילה. אחר כך, ידע פורד, כבר לא תהיה לכך חשיבות.

כבר מן ההתחלה זה היה מסע לכיוון אחד.

הוא ניער את הגלולות לתוך פיו ובלע אותן ללא נוזלים. הגלולות השאירו טעם לוואי מר במעמקי גרונו, ואז הוא התחיל שוב ללכת. לאורך הסמטה, לכיוון צפון, לעבר השלט הלבן הדהוי שעל ראש מלון בּוליבָר.

הבּוליבר היה בניין בטון מבוצר ומכוער, עם קירות טיח חיוורים וגדר תיל מידלדלת. הוא לא היה מסוג המלונות שמוצאים בטריפּאָדווייזר, אבל פורד נתן אמון בבעל המקום, מה שהפך את המלון למקום הבטוח ביותר בעיר.

עד שנכנס בצעד כושל למבואה הקודרת, הגלולות כבר החלו לפעול וטשטשו את הכאב שברגלו לשאגה עמומה.

"סניור פורד," קידם מִיגֶל את פניו באנגלית רצוצה. החיוך שעל פניו התפוגג כשראה את מצבו של פורד, והוא יצא מאחורי הדלפק. "אתה נראה כמו החרא. לקרוא לרופא?"

"לא." פורד התכווץ. "רק חדר - ובקבוק." הוא נשען על הדלפק, שלף מכיסו את שאריות המזומנים והטיח את השטרות על המשטח המצולק. המאמץ הותיר אותו קצר נשימה.

"כמובן." מיגל הנהן.

הוא הוריד בקבוק של רוּם סנטה תרזה מהמדף, לקח מפתח מהלוח התלוי על הקיר והניח את שניהם על הדלפק.

"תודה, ידידי," אמר פורד.

הוא עלה במדרגות לקומה השנייה, פתח את הדלת ונכנס פנימה.

החדר הזכיר לו את קרון המגורים הרחב הדפוק שבו גדל: אותו שולחן מצולק מסיגריות, אותם וילונות מצהיבים, אותו ריח מעופש של מקרר בירות. פורד סגר אחריו את הדלת והניח את התרמיל הטקטי שלו על כיסא.

הוא פתח את בקבוק הרום ולגם ממנו לגימה ארוכה. המשקה צרב את מעמקי גרונו וזרם בחמימות לקרביו. כשהיה מחוזק מספיק כדי לבצע את המלאכה הממתינה לו, פתח את רוכסן התרמיל ופרשׂ את תכולתו על השולחן: מחשב נייד, שתי מצלמות טריז, מצלמות מעקב אלחוטיות קטנות, מצלמה מצופה בלכלוך ומוקש רסס כיווני מסוג קליימור M18.

הקרקור בבטנו הזכיר לו שלא אכל כבר תשע שעות, והוא הוציא פחית אננס שקנה בשוק מחוץ לאֶל-נוּלָה. הוא משך את הטבעת וקילף בזהירות את המכסה.

שלוש שנים קודם לכן, כשהגיע לראשונה לוונצואלה, הפרי היה עולה לו ארבעה דולר. אבל כשהכלכלה היתה בצניחה חופשית והמדינה במצב של אינפלציה דוהרת הוא עלה פי שלושה בקָרָאקָס.

כסף. על זה היה כל העניין, הוא חשב, שיפד את הפרי בסכין והכניס אותו לפיו לפני שהרים את מצלמות הטריז ויצא למסדרון.

מצלמות הטריז היו שריד מימיו בכוחות המיוחדים. כל מצלמה היתה בגודל של שפתון נגד יובש, עם עדשה בצד אחד וזנב שטוח בקצה האחר. הטכנולוגיה שלהן היתה מיושנת - הן היו ענקיות יחסית למצלמות המעקב הזעירות שהיו זמינות בשוק כיום. אבל פורד סמך עליהן, וכפי שרמז שמָן, ניתן היה להציב אותן בכל מקום.

הוא נעץ את המצלמה הראשונה בתוך סדק בקצה המסדרון וכיוון את זווית העדשה כך שכיסתה את גרם המדרגות העולה מהמבואה. הוא השתמש ברצועת דבק כדי להדביק את המצלמה השנייה על ראש מכונת הקולה המהבהבת וכיוון את העדשה שלה אל דלת חדרו.

כשחזר לחדר ניסה למשוך את המיטה כנגד הדלת, אבל כשמשך את תיבת הקפיצים, המיטה סירבה לזוז. הוא משך חזק יותר, וכשעדיין לא זזה, פורד ירד על ברכיו.

מתי התחיל מיגל להבריג את המיטות לרצפה?

פורד ידע שזה לא משנה וקם על רגליו. הוא הוציא מעצור דלת משולש מפלסטיק מהתרמיל שלו, ונזכר במילותיו של האיש שאימן אותו: "פורד, זכור תמיד, אחד הוא אף אחד, ושניים הם אחד."

הֵייז, עדיין מציל את התחת העלוב שלי, הוא חשב, הכניס את המעצור בבעיטה אל מתחת למסגרת הדלת וחזר אל התרמיל כדי לקחת גליל של סרט חבלה, הגרסה הצבאית של סרט הדבקה חזק במיוחד, ואת המוקש.

הוא השתמש בסרט ההדבקה כדי לחבר את המוקש למשענת הראש של הכורסה, וכשהיה בטוח שיחזיק מעמד, גרר את הכורסה לצדו האחר של החדר ובדק את הזווית. אחרי שווידא שהיא לא חוסמת את הדלת, הבריג פורד את המרעום למוקש, תקע את הקצה החופשי של הפתיל בנפָּץ ולקח אותו לחדר האמבטיה.

פורד הניח את הנפּץ על מכסה האסלה ופתח את הברז.

הוא התיז מים על פניו, ומחשבותיו נדדו אל בית הקפה שמחוץ לבּוגוטה ואל הפעם האחרונה שבה ראה את הייז.

*

"ניק, אני עוזב."

"עוזב?" פורד צחק. "לאן לעזאזל אתה הולך?"

"לא, אני עוזב את טרֶדסטון. סיימתי."

"סיימת?" פורד קימט את מצחו. "מה זאת אומרת, 'סיימת'?"

"אני בחוץ. גמרתי."

"אתה יכול לעשות את זה? זאת אומרת, הם ייתנו לך...?"

השינוי בארשת פניו של האיש היה מיידי. כל הבעה נמחתה מהן, ועיניו התקשחו ונעשו טעונות באיוּם באלימות.

זאת היתה הבעה שפורד ראה פעמים רבות בעבר - הבעה שבדרך כלל הסתכמה במישהו מדמם למוות על הרצפה - וללא כוונה פסע פורד צעד אחד לאחור בניגוד לרצונו.

שני הגברים נפגשו לראשונה בכוחות המיוחדים ויצרו ביניהם קשר הדוק כשהוצבו יחד פעמים רבות. הם היו חברים באותו צוות באפגניסטן כאשר סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית שלפה אותם מבסיס הארטילריה שלהם ושלחה אותם לטרדסטון.

אבל העובדה שהם נותרו קרובים גם אחרי תוכנית השינוי ההתנהגותי בחסות הממשלה, שהיתה אמורה לפרק אותם עד היסוד - לשלול מהם את האפשרות לנהל מערכות יחסים כלשהן מחוץ למשימות שהוטלו עליהם - היא שהפתיעה את הרופאים בטרדסטון. כל מטרת התוכנית היתה ליצור סוכנים עצמאיים בלתי-ניתנים לעצירה.

"אני לא שואל אף אחד מה לעשות," אמר הייז בתצוגה מלאה של מזגו האגדי.

"תירגע, אחי, לא התכוונתי לפגוע," אמר פורד והרים את ידיו.

פניו של הייז התרככו ורמז לחיוך הופיע בזוויות שפתיו.

"זה לא קשור אליך, אחי. זה בשבילי."

משהו קרה להייז במשימה האחרונה שלו, ואמנם פורד לא הכיר את הפרטים, אבל ידע שזה שינה אותו.

"אבל אני חושב שכדאי לך לעשות את אותו דבר."

"אחי, אני לא יודע לעשות שום דבר אחר," אמר פורד.

"אם תצטרך פעם משהו, אתה רק צריך לבקש," אמר הייז ואז הסתלק.

*

פורד סגר את הברז, הושיט יד לקחת מגבת והבחין בהשתקפותו במראה. הוא נדהם ממה שראה.

שלושת החודשים שבילה בדלתא של הנהר אוֹרינוֹקוֹ גבו את מחירם, והגבר שהחזיר לו מבט נראה בן שלושים-ושבע-על-סף-שישים. צנום וקשוח, עם עיניים המשדרות אל-תתעסקו-איתי וצלקת בצורת חצי ירח שהשתרעה על מחצית מצווארו לפני שנעלמה מתחת לחולצה.

הייתי צריך להקשיב לו.

כשחזר לשולחן הוא הדליק את צג הבקרה המחובר למצלמות והפעיל את המחשב. הוא נכנס למערכת וחיבר את הרשת האלחוטית הניידת למחשב הנייד. הוא הפעיל את תוכנת האנונימיזציה של כתובות האַיי-פּי, והתאים את ההגדרות כך שיקפיצו את כתובת פרוטוקול האינטרנט של המחשב לשרת שונה בכל תשעים שניות.

הוא שלף את המצלמה שהשתמש בה למשימת איסוף המידע לפני המארב, חיבר אותה למחשב, ובזמן שהמתין לתמונות שיעלו למחשב, פתח הודעת דואר אלקטרוני והקליד את שורת הנושא.

עד שתקבל את זה כבר אהיה מת עד שתקבל את זה כבר אהיה מת

פורד ראה את התצלום הראשון מופיע על הצג והחליט שהתצלומים ידברו בשם עצמם. הוא בדיוק התחיל לגרור את התמונות לגוף האימייל כשצג הבקרה הבזיק והתעורר לחיים.

"אוי, שִׁיט."

הוא תפס את המחשב ואת אקדח הגלוק 19 ומיהר לחדר האמבטיה. אחר שטרק אחריו את הדלת הניח פורד את המחשב על הכיור והרים את הנפָּץ. עיניו לא סטו לרגע מהעיגול המסתחרר המציין את ההתקדמות.

נו כבר, נו כבר, הוא התחנן בניסיון לגרום לקבצים לעלות מהר יותר בכוח רצונו.

*

כחמישה-עשר קילומטרים צפונה משם ירדו שתי משאיות סמי-טריילר מהכביש. משאית הפּיטרבּילט המובילה האטה בצליל נשיפה של בלמי האוויר שלה ופנתה בסיבוב רחב אל כביש אספלט סדוק.

פליקס בּלאק ירד מהקבינה, רובה סער הקלר וקוך 416 טעון תלוי על חזהו. הוא צעד אל הנגרר של המשאית השנייה דרך האבק שהתרומם מהחצץ הפזור בשדה התעופה הנטוש ופתח את הדלת האחורית.

בפנים היה הנגרר מלא בצגי בקרה מהבהבים, בשורה של מעבדים ובמערכת תקשורת נתונים לוויינית - כל אחת מהמערכות עלתה כפול ממחיר משאית הפּיטרבּילט והנגרר גם יחד.

"מי התביית עליו?" שאל בּלאק ופסע פנימה.

ילדון מחוצ'קן בעל שיער חום דליל וחולצת כפתורים פרחונית מלוכלכת הרים את ידו.

"א-אני, המפקד."

פליקס העיף מבט בצג הבקרה וליטף את זקן התיש שלו בשעה שהטלפון הלווייני שבכיס מכנסי הדגמ"ח שלו רטט כנגד רגלו.

בּלאק ידע שהאדם היחיד שמכיר את מספר הטלפון הוא הבוס שלו, ג'פרסון גריי, ורצה לוודא שהם יתפסו את הקורבן שלהם לפני שיענה.

"הפעם אתה בטוח?"

"כ-כן, המפקד."

"רק פאקינג חסר לך שאתה טועה," אמר בּלאק ופנה אל הדלת.

מחוץ לנגרר נשען בסבלנות ראש הצוות שלו, מורף, על הקבינה של המשאית.

"מה קורה?"

"תגיד לבחורים להיות בהיכון," אמר בּלאק, שלף מכיסו את הטלפון הלווייני וענה לשיחה.

"כן, אדוני?"

"תגיד לי שמצאתם אותו," דרש גריי.

"עלינו עליו," אמר בּלאק.

קרקוש של רמפה פוגעת בקרקע מאחוריו משך את תשומת לבו של בּלאק לנגרר של המשאית הקדמית, שם גלגל צוות התעופה מתוך המשאית מכונה בצורת ביצה. הוא העיף מבט בפניו המוארים של השעון המתוחכם שעל מפרק כף ידו ועשה בראשו את החשבון.

"אנחנו יכולים להגיע אל היעד תוך עשר דקות."

"תהרגו אותו," פקד גריי.

"רות היישר."

הוא החזיר את הטלפון הלווייני לכיס הדגמ"ח וניגש במהירות אל צמד המסוקים, שם כבר היו חברי צוות החיסול חגורים לספסלים המורכבים מחוץ למסוקים, והזוהר הירוק של משקפות ראיית הלילה שלהם קרן מעל עיניהם.

בּלאק התכופף מתחת ללהבי המדחף של המסוק הראשי, וחום הטורבינות צרב את עורפו. הוא הרים מהספסל את קסדת הבטיחות המצולקת, דחף אותה על ראשו והרכיב על אוזניו את האוזניות הטקטיות מבטלות-הרעש.

אחרי שחיבר את רתמת הביטחון לטבעת, בּלאק לחץ על כפתור הדיבור של מכשיר הקשר הצבאי הרב-ערוצי התלוי על חזהו ויצר קשר עם הטייס.

"עורב אחת-אחת, אלפא שש, בדיקת קשר."

"אלפא שש, נשמע היטב - חזק וברור."

"רות, אלפא שש, היכון לתזוזה," אמר בּלאק.

הוא סובב את משקפת ראיית הלילה המותקנת על חזית הקסדה והרכיב אותה על עיניו. האור המוגבר של אמצעי ראיית הלילה אפף את העולם בגון ירוק-אזמרגד.

הטיס הוסיף כוח, ובּלאק חש את סיבובי המנוע המוגברים רוטטים במעלה עמוד השדרה שלו.

מעליו פילחו להבי המדחף את האוויר וצברו חשמל סטטי שצבע את קצותיהם בצהוב באמצעי ראיית הלילה. המסוק רבץ לרגע על המגלשיים שלו ואז המריא באוויר.

הטייס סובב את המסוק דרומה, רפרף מעל לעצים והפנה את החרטום לכיוון הנהר.

"טסים מעל המים," אמר הטייס.

אפילו בעזרת אמצעי ראיית הלילה היה קשה להבחין בנקודות ציון כלשהן, ובּלאק נאלץ להשתמש בצג של מכשיר הניווט שעל מפרק כף ידו כדי לנווט. אחרי שעברו שמונה קילומטרים, הוא נתן אזהרה של "דקה אחת" במכשיר הקשר, וידו השמאלית נסגרה סביב הקַרְבִּינָה, הטבעת שאבטחה את החיבור שלו למסוק.

"חזרנו ליבשה," הכריז הטייס והטה את המסוק בשיפוע לעבר העיר.

בּלאק בדק את מכשיר הניווט וראה את בניין היעד מתקרב. הוא רכן לתוך מערבולת האוויר, והרוח העלתה בעיניו דמעות מתחת לאמצעי ראיית הלילה, וכשראה את מלון בּוליבר השתמש בלייזר האינפרה-אדום כדי לסמן לטייס את היעד.

המסוק היה זריז כמו יונק דבש והטייס זינק במיומנות מעל מערכת של קווי חשמל, תמרון שהקפיץ את בטנו של בּלאק אל גרונו.

פאקינג קאובויים.

הטייס עקב אחרי קרן הלייזר כמו טיל מונחה תַּיל, הנמיך את המסוק לגובה שלושה מטרים מעל לכביש, והמגלשיים כמעט פגעו בגגות המכוניות החונות ברחוב.

"שלושים שניות," הכריז בּלאק.

כעבור רגע האט הטייס את המסוק והנחית אותו במרחק שלושה מטרים מהשער הקדמי. עוד לפני שהמגלשיים נחתו על הקרקע, בּלאק ניתק את עצמו מהספסל וקפץ מהמסוק.

"עלי," הוא אמר וחצה את החצר.

המסוק השני נחת על הגג, והתוקפים זינקו מהספסל והתכוננו להתקרב למטרתם מלמעלה כלפי מטה. עד שהגיע בּלאק לדלת המבואה, המסוקים כבר המריאו והשקט חזר לרחוב.

"פורץ במצב הכן," לחש בּלאק.

הוא פתח את הדלת במשיכה והסתער לתוך החדר. הוא התבצר בפינה ושמע את הדי ההסתערות של הפורצים מצוות הגג הגולשים במורד הקירות. הוא חג חזרה למרכז החדר וכבר התכוון לקרוא "השטח פנוי" כשראה גבר מתכופף מאחורי הדלפק.

בּלאק כבר הוצב במספיק חורי-תחת דפוקים כדי לזהות מתי מישהו מנסה לקחת לידו כלי נשק ומתי הוא תופס מחסה. האינסטינקטים שלו הודיעו לו שהאיש יתרומם תוך כדי ירייה.

הוא הרים את רובה הסער שלו אל עיניו, העביר את המתג הבורר למצב ירייה והפעיל את הלייזר האינפרה-אדום. ברגע שראש המטרה שלו הסתיר את קרן האור הבלתי-נראית, בּלאק ירה.

טאטאטאטאטאט.

קליע ההולופּוינט בעל החוד החלול בקוטר 5.56 פגע באיש מתחת לעיניים ורוקן את מוחו על הקיר המרוחק. הוא היה מת עוד לפני שפגע ברצפה, והשוטגאן שהחזיק בידו נפל ברעש על האריחים.

טיפש.

שאר חברי הצוות מהמסוק שלו כבר זרמו במעלה המדרגות, ובּלאק הסתובב כדי לעלות בעקבותיהם.

"יעד החיסול בחדר מספר ארבע," הדהד קולו של הטכנאי ברשת הפנימית.

"רות היישר," אמר מורף. "עמדו במצב הכן לפריצה."

בּלאק השיג את חברי הצוות שלו בראש המדרגות, ועל-פי העובדה שעמדו שם, הוא ידע שהצוות של מורף כבר מכין את החדר.

אין טעם ללכלך את המסדרון בעוד בשר.

בום.

בּלאק התכופף החוצה כדי להעיף מבט בפרצה וצפה בשני התוקפים הראשונים נכנסים לחדר. תוקף שלישי עמד להיכנס בעקבותיהם כשהחדר התפוצץ.

"יש נפגעים!" צרח מורף.

בּלאק כבר היה בתנועה.

הוא נכנס לחדר, ראה את שני הלוחמים שרועים על הרצפה בפישוט איברים, דמם שחור דרך משקפת ראיית הלילה. הם היו פאקינג גמורים.

"הרימו אותם," פקד, וחיפה על חוליית החילוץ.

המילים עוד לא יצאו מפיו כששמע פּוֹפּ, פּוֹפּ, פּוֹפּ של אקדח וראה רסס של נתזי טיח מהקליעים שפילחו את הקיר.

"חדר אמבטיה!" צעק כששרק קליע מעל ראשו.

תוקף פתח את הדלת בבעיטה וירה פנימה.

טאטאטאטאט, טאטאטאטאט, טאטאטאטאט!

"יעד חוסל!" אמר היורה בקשר.

בּלאק הנמיך את הרובה שלו ובדק אם יש בגופו חורים.

"קודקוד, כאן אלפא שש, יש לנו שני עיטים פגועים, צריכים פינוי רפואי מיידי, בנקודת -"

"עצור, עצור, עצור," התפרץ גריי לשיחה. "אלפא שש, כאן קודקוד, האם היעד חוסל?"

איזה בן זונה, קילל בּלאק חרישית. בידיעה שהמטרה חשובה לו יותר מהלוחמים שלו. "המתן, קודקוד."

בּלאק עבר לחדר האמבטיה וראה את ניק פורד שרוע בתוך האמבטיה ומוחו מרוח על האריחים. "הכול בסדר?" הוא שאל.

התוקף ירק סילון של מיץ טבק על הגופה לפני שהשיב "חיובי, בוס."

בּלאק הרים את משקפת ראיית הלילה שלו ואחר כך לחץ על כפתור הדיבור שעל חזהו.

"קודקוד, כאן אלפא שש. היעד חוסל."

"כאן קודקוד, רות קיבלתי."

"מה עם הפינוי הרפואי?"

שתיקה.

לעזאזל. "מורף, תוריד את הבחורים שלך למטה, אנחנו ננקה את החרא הזה -"

"הם מתים," אמר מורף.

בּלאק הרכין את ראשו ופנה אל הדלת כשלפתע עצר אותו קול בבת אחת.

"בוס, יש לנו בעיה," אמר התוקף, שיצא מחדר האמבטיה.

בּלאק הסתובב וראה בידו את המחשב הנייד. "מה זה, לעזאזל?"

"זה היה עליו. בדקתי את תיקיית הדואר היוצא והאידיוט הצליח לשלוח אימייל לפני שחיסלתי אותו."

בּלאק ניגב את הדם ואת הרסיסים הוורודים של המוח מהצג בעזרת הכפפה שלו וקרא את השם בשורת הכתובת.

אדם הייז.עמ' 18 ריק