העולם השבור 2: שער האובליסקים

המממ. לא. אני לא מספר את זה כמו שצריך.

אחרי הכול, כל ברייה היא עצמה, והיא גם אחרים. מערכות היחסים מגלפות את צורתו הסופית של האדם. אני הוא אני, וכך גם את. דאמאיה הייתה עצמה וגם המשפחה שדחתה אותה וגם אנשי המאזן שחידדו אותה עד לחוד משונן ביותר. סיאניט הייתה אלבסטר וגם אינון וגם האנשים של אליה ומאוב המסכנות והאבודות. עכשיו את טירימו וגם המהלכים בדרך המכוסים באפר וגם הילדים המתים שלך... וגם זאת שנותרה בחיים. עוד תחזרי אליה.

זה לא ספוילר. אחרי הכול, את אסוּן. כבר ידעת את זה. נכון?

אם כך, נעבור כעת לנָאסוּן. נאסון, היא רק בת תשע כאשר העולם מגיע לקיצו.

אין לדעת מה עבר בראשה של נאסון כאשר חזרה הביתה מעבודתה כשוליה באותו אחר צהריים וראתה את אחיה הצעיר מת על רצפת הסלון, ואת אביה עומד מעל הגופה. אנחנו יכולים רק לדמיין מה היא חשבה, הרגישה, עשתה. אנחנו יכולים רק לשער. אבל אנחנו לא יודעים. אולי זה לטובה.

אבל זה מה שאני יודע בוודאות: אותה עבודת שוליה שהזכרתי? נאסון הכשירה את עצמה להיות בעלת תורה.

לדממה יש מערכת יחסים מוזרה עם האנשים שהחליטו למנות את עצמם לשומרי תורת האבן. יש רשומות המספרות כי בעלי תורה היו קיימים עוד בימיה של עונת קליפת הביצה. זאת העונה שבה הייתה איזו התפרצות של גזים מהקרקע, ובגללה ילדים בארקטיים נולדו עם עצמות עדינות שנשברו מכל נגיעה או בתהליך הגדילה — אם הם גדלו בכלל (הארכימאים של יומנס התווכחו ביניהם מאות שנים אם הדבר נגרם בגלל סטרונציום או ארסן, ואם צריך להחשיב את התקופה כעונה, היות שהיא השפיעה רק על כמה מאות אלפי ברברים חיוורים וחלשים בטונדרה הצפונית. אבל בגלל זה לאנשים בארקטיים יצא שם של חלשים). מדובר על מאורע שקרה לפני עשרים וחמישה אלף שנה בערך, לדברי בעלי התורה, אבל רוב האנשים רואים בזה שקר גס. למען האמת, בעלי התורה היו קיימים אפילו קודם לכן, בָּדממה. אותה תקופה, לפני עשרים וחמישה אלף שנה, היא רק המועד שבו תפקידם התעוות ונעשה חסר משמעות כמעט לחלוטין.

הם עדיין נמצאים כאן, אבל הם שכחו כמה הם שכחו. במובן מסוים המסדר שלהם, אם בכלל ניתן לקרוא לו מסדר, מתקיים אף-על-פי שהאוניברסיטאות, מהראשונה ועד לשביעית, טוענות כי העבודה שלהם אינה קנונית ולרוב גם אינה מדויקת, והממשלות בכל הדורות השפילו אותם יותר ויותר בטענות כי הם מפיצים שקרים ותעמולה. והם גם המשיכו להתקיים למרות העונות. פעם בעלי תורה הגיעו רק מגזע אחד שנקרא רגוו — הם היו חופיים מערביים, עורם היה בגוון אדום-צהבהב ושפתיהם שחורות באופן טבעי, והם סגדו לשימור ההיסטוריה כשם שאנשים בזמנים קשים פחות סגדו לאלים. הם השתמשו בתורת האבן כדי לגלף את התורות על צלעות ההרים בלוחיות שהתנשאו עד לשמיים עצמם. אך לרוע המזל אנחנו נמצאים בדממה, ולהשמיד הרים זה מעשה פשוט שאפילו אורוגן צעיר בהתקף זעם מסוגל לו. השמדה של אנשים דורשת רק מעט יותר מאמץ מזה.

ולכן בעלי התורה הם לא רק מגזע הרגוו, אף שרובם צובעים את שפתיהם בשחור לזכר הרגוו. אבל הם אפילו לא זוכרים למה הם עושים את זה. ועכשיו כך אנשים מכירים את בעלי התורה: לפי השפתיים ולפי לוחיות הפולימרים שהם סוחבים איתם, ולפי הבגדים הבלויים שהם לובשים, ומפני שבדרך כלל אין להם שמקום אמיתי. הם לא חסרי קום, זה לא. בתיאוריה, הם יכולים לחזור לקומים שהגיעו מהם אם תתרחש עונה, אבל בשל משלח היד שלהם הם נוטים לנדוד הרחק מעיר הולדתם, ולכן זה לא מעשי. בפועל, קהילות רבות יקבלו אותם אליהן גם במהלכה של עונה, כי גם המחמירות שבקהילות רוצות בידור בלילות הקרים הארוכים. לכן רוב בעלי התורה לומדים אמנויות — מוזיקה וקומדיה ודברים כאלה. הם גם המורים והמשגיחים של הצעירים בתקופות שבהן לא ניתן להקצות אף אחד אחר למשימה הזאת, וחשוב אף יותר, הם משמשים תזכורת חיה לכך שאנשים הצליחו להחזיק מעמד בתקופות קשות יותר בעבר. כל קום צריך את התזכורת הזאת.

בעלת התורה שהגיעה לטירימו נקראה רנתרי בעלת תורה אבן (כל בעלי התורה מאמצים לעצמם את השמקום אבן, ומשתמשים בשם המקצוע בעל תורה, שהוא אחד המקצועות הנדירים ביותר). היא לא חשובה בפני עצמה, אבל יש סיבה שבגללה את צריכה להכיר אותה. פעם היא הייתה רנתרי הרבעה טנטיק, אבל זה היה לפני שהיא התאהבה בבעלת תורה שביקרה בטנטיק ופיתתה את האישה הצעירה לעזוב את חייה המשמימים כמייצרת זכוכית. חייה יכלו להיות מעניינים קצת יותר אילו הייתה מתחילה עונה לפני שהיא עזבה את הקום, מכיוון שכולם יודעים מה עושים בעלי מקצוע ההרבעה — ואולי זאת הייתה סיבה נוספת לרצונה לברוח מהמקום. ואולי זאת הייתה רק השטות הרגילה של אהבת נעורים? קשה לדעת. המאהבת של רנתרי נטשה אותה לבסוף בעיבורי העיר המשוונית פנפן, עם לב שבור, ראש מלא בתורה וארנק מלא בירקנים וקבושונים שבורים ואֵם פנינה פגומה, מגולפת בצורת מעוין. רנתרי בזבזה את אם הפנינה כדי להזמין מפחח מערכת לוחיות משל עצמה, והשתמשה בשברי הירקנים כדי לקנות לעצמה ציוד למסע ולממן את השהות בפונדק בזמן שהפחח סיים את העבודה. הקבושונים מימנו את השתייה שלה במסבאה סמוכה. ואז, חמושה בציוד חדש ובפצעים שהגלידו, היא יצאה לדרכה. כך המקצוע הזה המשיך להתקיים מאז ומעולם.

כאשר נאסון הגיעה לתחנת הדרכים שרנתרי השתקעה בה, ייתכן שהילדה עוררה בה מחשבות על ימיה כשוליה (לא על פיתוי. רנתרי אוהבת נשים מבוגרות, המזדהות כנשים. זה החלק החולמני שלה). יום קודם לכן, עברה רנתרי בטירימו, ערכה קניות בשווקים וחייכה לכל עבר בשפתיה הצבועות בשחור כדי לפרסם את נוכחותה במקום. היא לא ראתה את נאסון, שבדרכה לביתה מהמעון, נעצרה והביטה בתדהמה ובתקווה פתאומית וחסרת היגיון.

נאסון חמקה היום מהמעון כדי למצוא אותה, ולהביא לה מחווה. זה מסורתי — כלומר המחווה היא מסורתית, לא שבתה של המורה חומקת מהמעון. שני מבוגרים מהעיירה כבר שהו בתחנת הדרכים. יושבים על ספסל ומאזינים לדבריה של רנתרי, וכוס התרומות של רנתרי כבר מלאה ברסיסים צבעוניים של מטבעות רבע. רנתרי ממצמצת בפליאה למראה של נאסון: ילדה גמלונית עם יותר רגליים מבטן, יותר עיניים מפנים, וככל הנראה צעירה מכדי לצאת מוקדם כל-כך מהמעון לפני שעונת הקציר התחילה.

נאסון עוצרת בפתחה של תחנת הדרכים ונושמת עמוק, ולכן הכניסה שלה דרמטית ביותר. שני המבקרים האחרים מסתובבים ומביטים בה, בבתו הבכורה והרגועה בדרך כלל של ג'יג'ה, ורק הנוכחות שלהם מונעת מנאסון להגיד את מה שהיא רוצה באותו הרגע ממש. אימה לימדה אותה לפעול בהסתר (אימה תשמע על כך שהיא חמקה מהמעון, אבל לנאסון לא אכפת מזה). היא מלעלעת בגרונה, ניגשת אל רנתרי ומושיטה לה דבר-מה: גוש אבן שבו שקוע יהלום קטן וכמעט מרובע.

לנאסון עדיין אין כסף חוץ מדמי הכיס שלה, הביני, והיא כבר בזבזה אותם על ספרים וממתקים, לפני ששמעה שבעלת התורה הגיעה לעיירה. אבל איש בטירימו לא יודע שיש מכרה יהלומים ממש טוב באזור — כלומר איש פרט לאורוגנים. וגם הם, רק אם יצאו לחפש אותו. נאסון היא היחידה שטרחה לעשות את זה באלף השנים האחרונות. היא יודעת שהיא לא הייתה אמורה למצוא את היהלום הזה. אימה לימדה אותה לא להפגין את האורוגניה שלה, ולא להשתמש בה בחוץ מלבד באימונים שהן ערכו בכל כמה שבועות באחד העמקים הסמוכים. אף אחד לא סוחב יהלומים בכיס, מפני שלא ניתן לשבור אותם לחלקים זהים, אבל הם מועילים מאוד בתעשייה, בעבודת הכרייה וכיוצא בזה. נאסון יודעת שהם בעלי ערך, אבל היא אינה יודעת שהאבן היפה שזה עתה נתנה לרנתרי שווה בית או שניים. היא רק בת שמונה.

ונאסון מתרגשת כל-כך, שכאשר היא רואה את עיניה של רנתרי נפערות למראה האבן הזוהרת המבצבצת מתוך גוש האבן השחורה, היא מפסיקה לדאוג בגלל נוכחותם של שני האחרים ואומרת, "גם אני רוצה להיות בעלת תורה!"

מובן שלנאסון אין מושג מה בעלת תורה באמת עושה. היא רק יודעת שהיא משתוקקת לעזוב את טירימו.

אבל על כך נרחיב בהמשך.

רנתרי תהיה טיפשה אם תסרב למחווה, והיא אכן לא עושה את זה. אבל היא לא משיבה לנאסון מייד, גם מפני שהיא חושבת שנאסון חמודה וגם כי ההכרזה שלה לא שונה מכל הכרזה הנובעת מגחמה רגעית של ילדים (במידת מה, היא צודקת. בחודש שעבר נאסון רצתה להיות גיאודסית). במקום זה היא מציעה לנאסון לשבת, ואז היא מספרת סיפורים לקהל הקטן שלה במשך כל אחר הצהריים, עד שהשמש מטילה צללים גדולים על מדרון העמק ומבעד לעצים. כאשר שני המבקרים האחרים קמים והולכים לביתם, הם מביטים בנאסון ורומזים לה כמה פעמים עד שהיא מצטרפת אליהם בחוסר רצון, מפני שהאנשים בטירימו לא מוכנים שיגידו עליהם שהם לא כיבדו בעלת תורה ונתנו לאיזו ילדה לדבר איתה עד אמצע הלילה.

אחרי שהמבקרים עוזבים, רנתרי מלבה את האש ומכינה ארוחת ערב מנתח בטן חזיר וירקות וקמח תירס שהיא קנתה אתמול בטירימו. בזמן שהיא ממתינה שארוחת הערב תהייה מוכנה היא אוכלת תפוח ומסובבת בתדהמה את האבן של נאסון בין אצבעותיה. היא מוטרדת מאוד.

בבוקר היא הולכת לטירימו. כמה שאלות דיסקרטיות מובילות אותה אל ביתה של נאסון. באותו הזמן אסון כבר יצאה מהבית, בדרכה ללמד את הכיתה האחרונה בקריירה שלה כמורה במעון. נאסון גם היא הלכה אל המעון, אבל היא מחכה עד לארוחת הצהריים כדי להימלט משם ולחפש שוב את בעלת התורה. ג'יג'ה נמצא ב"סדנה" שלו, כפי שהוא קורא לחדר הצדדי המשמש גם כמרתף הבית, שם הוא עובד על הפרויקטים שלו עם כלים רעשניים במהלך היום. אוצ'ה ישן על יצוע באותו החדר. הוא יכול לישון בכל רעש. מוזיקת האדמה תמיד הייתה שיר הערש שלו.

ג'יג'ה מגיע אל הדלת כאשר רנתרי נוקשת עליה, ולרגע היא קצת נבהלת. ג'יג'ה הוא בן כלאיים מהביניים, בדיוק כמו אסון, אף שבמראהו הוא נוטה יותר לכיוון סנזי. הוא גדול וחום ושרירי ומגולח למשעי. הוא מאיים. אבל החיוך הנעים שעל פניו אמיתי לגמרי, וזה גורם לרנתרי להרגיש טוב הרבה יותר בנוגע לדבר שהיא החליטה לעשות. הוא אדם טוב. היא לא יכולה לרמות אותו.

"הנה," היא אומרת ומוסרת לו את האבן עם היהלום. היא לא יכולה לקבל מתנה יקרה כל-כך מילדה, לא בתמורה לכמה סיפורים ולקבלתה כשוליה, בייחוד מפני שהיא יודעת שנאסון ודאי תשנה את דעתה בעוד כמה חודשים. ג'יג'ה מזעיף פנים בבלבול ולוקח את האבן. הוא מודה לה מאוד אחרי שהוא שומע את ההסבר שלה. הוא מבטיח להפיץ את הסיפורים על נדיבותה ועל יושרה של רנתרי לכל מי שיפגוש, בתקווה שהיא תזכה להזדמנויות נוספות להתאמן באמנותה לפני שתעזוב את העיירה.

רנתרי עוזבת וזה סוף התפקיד שלה בסיפור שלנו. אבל זה תפקיד חשוב, ולכן סיפרתי לך עליה.

את צריכה להבין שלא רק דבר אחד גרם לג'יג'ה לפגוע בבנו. במרוצת השנים הוא הבחין בדברים מסוימים על אשתו וילדיו, והדברים האלה עוררו חשדות במעמקי מוחו. הרחשים הפכו לדגדוגים, וברגע שהסיפור שלנו מתחיל הם כבר הפכו לעקצוצים בלתי פוסקים, אבל ההכחשה שלו מנעה ממנו לדאוג בעניין הזה. אחרי הכול, הוא אהב את משפחתו, והאמת הייתה פשוט... דבר שלא ניתן לחשוב עליה. פשוטו כמשמעו.

בסופו של דבר הוא היה מבין את האמת, בדרך כלשהי. אני חוזר שוב על דבריי: בסופו של דבר הוא היה מבין את האמת. אי אפשר להאשים אף אחד מלבדו.

אבל אם את רוצה את ההסבר הפשוט, ואם יש מאורע אחד ברור שהפך לנקודת המפנה, לקש ששבר את גב הגמל, לפקק השבור של לוע הר הגעש... זאת הייתה האבן הזאת. וכל זה מפני שג'יג'ה מכיר אבנים, את מבינה. הוא היה פחח מצוין. הוא הכיר אבנים, והוא הכיר את טירימו והוא ידע שהעורקים של סלעי היסוד מהר הגעש העתיק השתרעו בכל רחבי המקום. רובם לא פרצו את פני השטח, אבל הייתה אפשרות שנאסון מצאה יהלום על הקרקע ולקחה אותו. זה לא היה הגיוני. ובכל זאת אפשרי.

אחרי שרנתרי עזבה, ההבנה צפה במוחו של ג'יג'ה לשארית אותו היום. האמת קיימת מתחת לפני השטח, כמו לוויתן הממתין לפרוץ מתוך המים, אבל המים של מחשבותיו רגועים לעת עתה. הכחשה היא כוח רב-עוצמה.

אבל אז אוצ'ה מתעורר. ג'יג'ה ניגש אליו בחדר המגורים ושואל אם הוא רעב. אוצ'ה אומר שלא. אז הוא מחייך אל ג'יג'ה, וברגישות אין קץ של ילד אורוגני חזק, עיניו מתמקדות בכיס של ג'יג'ה והוא אומר, "למה נוצץ שם, אבא?"

המילים האלה, שנאמרות בשפתות תינוקי, נשמעות חמודות. אבל הידע שהוא מפגין, כי האבן אכן בכיסו של ג'יג'ה ואין סיכוי שאוצ'ה ידע שהאבן שם, חורץ את גורלו.

נאסון לא יודעת שהיא התחילה את כל הסיפור הזה עם אבן. כשתראי אותה, אל תספרי לה.

כאשר נאסון חוזרת לביתה באותו אחר צהריים, אוצ'ה כבר מת. ג'יג'ה עומד מעל גופתו המתקררת בסלון, מתנשף בכבדות. לא צריך מאמץ רב כדי להרוג ילד קטן במכות, אבל הוא נכנס להיפרוונטילציה תוך כדי מעשה. כאשר נאסון נכנסת, עדיין אין מספיק פחמן דו-חמצני בעורקים של ג'יג'ה. הוא מסוחרר, רועד, קופא מקור. הוא מתנהג בחוסר היגיון. ולכן כאשר נאסון נעצרת בחדות בכניסה לחדר, מביטה סביב ואז מבינה מה היא רואה, ג'יג'ה מתפרץ עליה, "גם את כזאת?"

הוא אדם גדול. ההתפרצות שלו רמה וחדה, ונאסון קופצת במקום. עיניה נורות אליו במקום להביט בגופתו של אוצ'ה, וזה מה שמציל את חייה. עיניה האפורות הן אותן עיניים כמו של אימה, אבל הצורה של פניה היא צורת פניו של ג'יג'ה. רק מראה פניה גורר אותו צעד אחד לאחור מתהום האימה החייתית שצלל לתוכה.

היא גם אומרת לו את האמת. זה עוזר, מפני שהוא לא היה מאמין לשום דבר אחר. "כן," היא אומרת.

היא לא באמת מפחדת באותו הרגע. המראה של גופת אחיה המת והסירוב של מוחה להאמין למראה עיניה הקפיאו את כל מנגנוני המחשבה בראשה. היא אפילו לא מבינה מה באמת ג'יג'ה שואל אותה, מכיוון שהבנה מלאה של הדברים הייתה דורשת ממנה לקבל את העובדה שהכתמים על אגרופיו של אביה הם דם, וכי אחיה אינו רק ישן על הרצפה. היא לא מסוגלת לכך. לא ברגע זה. אבל היות שהיא לא מסוגלת לחשוב, והיות שזה מה שילדים עושים במצבים קיצוניים, נאסון... נסוגה לאחור בתוך מוחה. מה שהיא רואה מפחיד אותה, גם אם היא עדיין לא מבינה למה. ובין שני הוריה, נאסון תמיד הייתה קרובה יותר לג'יג'ה. היא גם הילדה המועדפת עליו: הבכורה שלו, הילדה שהוא מעולם לא ציפה שתהיה לו, הילדה שזכתה בפנים שלו ובחוש ההומור שלו. היא אוהבת את המאכלים שהוא אוהב. היו לו תקוות שהיא גם תלך בדרכו ותהיה פחחית.

ולכן כאשר היא מתחילה לבכות, היא לא יודעת בדיוק למה היא בוכה. וכאשר מחשבותיה מתערבלות במוחה וליבה צורח באימה, היא מתקדמת אליו. אגרופיו מתהדקים, אבל היא לא רואה בזה איום. הוא אבא שלה. היא רוצה שהוא ינחם אותה. "אבא," היא אומרת.

ג'יג'ה נרתע. ממצמץ. מביט בה כאילו מעולם לא ראה אותה.

הוא מבין משהו. הוא לא יכול להרוג אותה. גם אם היא... לא. היא הילדה הקטנה שלו.

היא מתקרבת אליו שוב, מושיטה אליו את ידיה. הוא לא יכול להושיט אליה את ידיו בחזרה, אבל הוא מצליח לעמוד בלי לזוז. היא תופסת בפרק כף ידו הקרובה אליה. הוא רכון מעל גופתו של אוצ'ה. היא לא יכולה לחבק אותו סביב מותניו כפי שהיא רוצה. אבל היא מצמידה את פניה לזרועו, והוא כה חזק ומנחם. היא ממשיכה לרעוד, והוא מרגיש את הדמעות זולגות על עורו.

הוא עומד שם, נשימתו מתחילה להאט, אגרופיו מתחילים להיפתח בזמן שהיא ממשיכה לבכות. כעבור זמן-מה הוא מסתובב ועומד מולה, והיא מחבקת אותו סביב מותניו. כדי לפנות אליה הוא צריך להתנתק ממה שהוא עשה לאוצ'ה. זאת תנועה שקל לו מאוד לעשות.

הוא ממלמל באוזניה, "תארזי את החפצים שלך. כאילו אנחנו הולכים לכמה לילות אצל סבתא." אימו של ג'יג'ה נישאה שוב לפני כמה שנים ועכשיו היא מתגוררת בסומה, העיירה השוכנת בעמק הסמוך, שבעוד זמן לא רב תושמד לחלוטין.

"אנחנו הולכים לשם?" נאסון שואלת נשענת על בטנו.

הוא נוגע בעורפה. הוא תמיד עשה את זה, מפני שהיא תמיד אהבה את המגע שם. כשהייתה תינוקת, היא הייתה מצחקקת כאשר הוא החזיק אותה שם. זה היה מפני שהסספינה שלה נמצאת באזור הזה של המוח וכאשר הוא נוגע בה שם, בדומה לשאר האורוגנים, היא יכולה לקלוט אותו היטב. שניהם לא מודעים לסיבה שבגללה היא אוהבת שהוא נוגע בה שם.

"אנחנו הולכים למקום שתוכלי להבריא בו," הוא אומר בעדינות. "למקום ששמעתי עליו, למקום שבו יכולים לעזור לך." להפוך אותה שוב לילדה הקטנה שלו, במקום ה... הוא מדחיק את המחשבה הזאת.

היא מלעלעת בגרונה ואז מהנהנת, מתרחקת ומביטה בו. "גם אימא באה?"

משהו עובר על פניו של ג'יג'ה, תנועה עדינה כמו רעידת אדמה. "לא."

ונאסון, שהייתה מוכנה לצאת אל השקיעה עם איזו בעלת תורה, ממש לברוח מהבית כדי להימלט מאימה, סוף כל סוף נרגעת. "בסדר, אבא," היא אומרת והולכת לחדרה כדי לארוז.

ג'יג'ה מביט בה לזמן רב, וברגע הזה הוא עוצר את נשימתו. הוא פונה שוב הרחק מאוצ'ה, אורז את החפצים שלו ויוצא החוצה לרתום את הסוס לעגלה. בתוך שעה הם יוצאים לדרכם דרומה, כשסוף העולם נושף בעורפיהם.

בימי ממלכת ג'יאמריה, שהושמדה במהלך עונת המדבר הטבוע, אנשים סברו כי עליהם להעניק את הצאצא האחרון שלהם לים כדי שיירגע ויימנע מלהציף את החוף.

— מתוך "מעמד המרביע", אגדת בעלי תורה שתועדה ברבע הָאנְל, חופיים מערביים ליד חצי האי המנותק, מקור לא קנוני