יגיע יום

כשאני אוהב אותך אני רוצה להתחיל. לא יודע מה, עזבי אותי מהגדרות עכשיו. מוקדם לי מדי. אבל אני רוצה להתחיל משהו. מגרד לי בחלק הזה של המוח, שמשנה בין החדש לישן. שמחליף את הטעם שלה בטעם שלך. שפותח אותי לקראתך, לקראתנו. שמלמד אותי לאהוב אותך, כל פעם קצת יותר, ולהכיר מחדש את עצמי, כל פעם עוד טיפה.

על הזין שלי מה שההוא אמר לך, אני זה שצריך לעניין אותך. לא העבר, אלא מה שעכשיו. לא הוא, אני. נמרוד. נמרוד שמספיק טוב בשבילך, ושמשתדל להיות קודם כול מספיק טוב בשבילו. וגם בשביל שאר העולם, וגם קצת בשבילך. זה שיוצא מהמיטה בבוקר למרות שלא תמיד בא לו וזה שהולך לישון לבד למרות שלפעמים הוא לא מסוגל יותר. לא, רגע. אל תחבקי אותי עכשיו. תני לי להתרוקן מהחרא הזה במרזבים של הבפנים ואז מצידי נתחבק עד הבוקר או עד הסערה הבאה, מה שיבוא קודם. כמו שסיכמנו. כי אם את רוצה אותו, תהיי איתו ותעזבי אותי בשקט. לסיפור שלי יהיה סוף טוב איתך ובלעדייך.

כשאני מתגעגע אלייך אני רוצה להתקשר וללחוש לך מילים של געגוע ומשפטים של חרמנות וסיפורים על בדידות ואובדן תחושה רגשית, מין כובד לב כזה, כי ככה זה מרגיש, את יודעת? כובד לב. שאני עדיין מסתובב בעיר הזו עם לב שפועם באיטיות עייפה מקוקטייל של הבטחות ואכזבות, כמו איש הפח, ואני לא מרגיש כלום. כאילו באתי לאיזה מישהו שֶכִּיבה את הרגש אצלי ואני פשוט מתגלגל פה מנקודה לנקודה, ממיטה למיטה, מעבודה לעבודה ומחלום לחלום. ואני לא יכול להגיד לך שאני מפחד שזהו, נתקעתי ככה, בין לבין, ולעולם לא שם. ואני לא יכול להגיד לך כלום כי האגו שלי גדול מדי והלב שלי מרוסק מדי, אז אני כותב לך את זה. כי מה הם הסיכויים שזה יגיע אלייך, ומה הם הסיכויים שתביני ששוב כתבתי עלייך?

כשאני כותב אני רוצה לסיים לפני שהמילים בורחות. כשאני מסיים אני מבסוט שסיימתי, אבל מיואש שיצא חרא ואף פעם לא אהיה מדויק מספיק. וחוץ מזה, אני רק רוצה לכתוב שוב, ועל הזין שלי העולם, ועל הזין שלי מוסר ההשכל. הנה, אתם רואים? סיימתי. זה כבר לא מעניין אותי יותר. זה כבר יצא. הלב שלי על השולחן. תאכלו, תשבעו, בינינו? אני רק רוצה שיאהבו את זה, אבל מה זה משנה אם אני לא אוהב? ומה זה משנה אם זה לא מספיק בעיני זה שמביט בי בחזרה מהמראה?