מבוא
זהו ספר על אהבה.
לא סיפור אהבה מהזן המוכר. לא רומן רומנטי על העליות והמורדות, החיבורים והפרידות, בין צמד אוהבים בדוי. סיפור האהבה שיסופר כאן הוא סיפור אהבה קוסמי בין האל לישראל. סיפור על נצחיותה של אהבה זו, ועל המחויבות ההדדית שהיא תובעת אך לא תמיד מקבלת. סיפור על ההרס, הפרידה והגלות שאי-נאמנות באהבה הזאת מחוללת - ועל הסליחה הברוכה, הפיוס וההתחדשות הבאים עם שובה של הנאמנות - כפי שקורה בדורנו שלנו, דור הולדתה המחודשת של מולדתנו הנצחית ישראל.1 הוא ילמד אותנו גם על האתגר העומד בפנינו בישראל כיום, להפוך את "ראשית צמיחת גאולתנו" לכדי גאולה היסטורית כלל-עולמית, שתרעיף על תבל כולה את ברכת השלום והאהבה של האל.
זה נשמע מיסטי ואוטופי. אל תיבהלו בבקשה. ברמה הבסיסית שלו, זהו ספר על מצווֹת היהדות ועל הפילוסופיה שמאחורי שמירתן. ספר הפועם בקצבם הקדמון של שבעת ימי בראשית, בקצב מעגל העונות של השנה היהודית, מעגל המועדים והתעניות הצובעים את הלוח העברי בדינים, במנהגים ובטקסים. נראה בו כיצד מכניס מעגל זה שירה והוד אל חיי המשפחה היום-יומיים, כיצד הוא מספיג את הקיום האנושי במשמעות ובפשר, ואיך הוא ממחיש את אהבתו של האל כלפינו ומבסס אהבה משפחתית לאנושות כולה.
אך תחילה עלינו לנסות להבין את מהותו של העולם שנולדנו אליו, וגם, במידת האפשר, את מהותו של האל שברא עולם זה. הטקסט העתיק ביותר העוסק בסוגיות אלו הוא התורה, שה' נתן למשה, על פי המסורת שלנו, לפני כמעט ארבעת אלפים שנה - ספר שהוא רב-מכר, ספר העומד ביסוד היהדות, הנצרות, ובמידה ידועה גם האסלאם. נתחיל את עיוננו בסיפורה של התורה על בריאת העולם, והאדם בפרט. סבורני שכדי להבין את היהדות, ולהרגיש את פעימותיה המלוות את השנה, יש להבין תחילה מה קרה ב"יום הבריאה של ההומו-ספיינס הראשון".
מפליא לראות כמה מרכזית האהבה כבר בסיפור בריאת האדם בתורה. שכן אדם הראשון נברא בצלמו של בורא עולם ונוצר מתוך עומק מהותו. השורש אה"ב קרוב לשורש יה"ב, לשון נתינה (כמו בפועל "הב"; וראו בראשית ל, א). כאשר ברא אלוהים את האדם ונטע בו (ובה) את צלמו, "חלק אלוה ממעל",2 הוא עשה את מעשה האהבה האלוהי הראשון, מעשה של נתינה אלוהית.
התורה מוסיפה ומספרת, "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ו). חכמי הקבלה (בזוהר הקדוש ובתניא; ראו להלן פרק ב) אומרים ששאיפת האוויר, הנשימה, מגלמת את עומק פנימיותנו, ותרגום אונקלוס - שהוא גם פירוש חשוב של חז"ל על התורה, אשר נהפך לחלק מהמסורה - מתרגם "נפש חיה" בפסוק זה כ"רוח ממללא", דהיינו רוח הממללת מילים. יכולת התקשורת שלנו, הדיבור, היא מן ההבדלים האיכותיים החשובים ביותר המבחינים בין האדם לשאר בעלי החיים. כאשר ה' נתן בנו את צלמו, חלק אלוה ממעל, הוא הפגין את אהבתו כלפינו; וכך גם כאשר מסר לנו במילים את חוכמתו ואת מצוותיו ואת הדרכתו לחיינו (ראו בפרק ב). הפילוסוף והתאולוג מרטין בובר לימדָנו שבמקום שיש בו תקשורת חיובית בין בני אדם, שם נמצא האלוהים; ועוד יותר מכך, בתוך מערכות יחסים של אהבה בין אנשים.3
עוד נובע מכך שכל המצוות שה' נתן לנו בתורה מבטאות מערכת יחסים של אהבה אלוהית בין ה' לברואיו המרוממים, בני ישראל שהם חלוצים ומבשרים לאנושות כולה. אנחנו כאן כדי לשמש שותפיו של הקב"ה וללמד את העולם מהי הדרך הטובה ביותר לחיות חיי משמעות ומחויבות; מתוך כך, אנו משמשים שותפיו של ה' בתיקון עולם במלכות שדי. הלהט שאהבה זו מעוררת מחדיר בנו תחושה עמוקה של משמעות ושל מוטיבציה כאשר אנו שומרים את המצוות, חוגגים את החגים, וצוללים בים התורה.
להט זה נותן לי כוח, ונוסך בי השראה, לאורך ששת העשורים, כמעט, שאני משמש בהם רב. בייחוד אני נפעם כאשר אני רואה אותו מתעורר אצל תלמידים המחליטים להקדיש את חייהם להוראת התורה, אצל יהודים מבוגרים המגלים את מורשתם בגיל מתקדם, ואצל יהודים מבחירה: אנשים שלא נולדו יהודים, ואשר אצל חלקם ההחלטה הראשונית להתגייר נועדה לאפשר להם להינשא לבן-זוג יהודי - אך משהחלו ללמוד את המסורת שלנו ולחוות אותה, אימצו את היהדות בלב מלא אהבה. הספר הזה מוקדש לשלוש הקבוצות הללו - עבר, הווה ועתיד - בהערצה כנה ליכולתן להרגיש את אש האהבה שביסוד עולם המצוות, ולהנחילה לאחרים.
עם זאת, אני מוכרח להודות שמקננת בי גם איזו עצבות: מדאיג אותי שבקרב חוגי היהודים-מלידה שומרי המצוות, הלהט הזה לא פעם חסר. כבר הזהירו חכמינו כי אחת הסכנות הגדולות ביותר היא ששמירת המצוות תיעשה שגרתית. בלשון חז"ל, "אל תעש תפילתך קֶבע". אנחנו נוטים לראות את הנסיבות שגדלנו בהן כנתונות מאליהן, ולנוכח כל מטלות "האחריות היהודית" שמצפים מאיתנו למלא, קשה להימלט מהסכנה של "קבע" בשמירת המצוות; של יהדות שקיומה הוא מצוות-אנשים-מלומדה, יהדות שמפתה מדי לזנוח. אני יכול רק לקוות שהספר יאפשר גם ליהודים בעלי רקע עשיר של שמירת מצוות לראות את המסורת שהם אוחזים בה באור חדש, ולחוות להט רענן לתורה ומצוות. הרי אם לא נרגיש להיטות לתורה, נתקשה להנחיל את מורשתנו לדור הבא; והעברת הלפיד היהודי מדור לדור, הנחלת מסורת החופש והשוויון שלנו, הצדק המוסרי והאהבה האוניברסלית לבנינו ולבנותינו, היא מן החשובות במצוות - ככתוב בפרשת שמע, "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) ובציווי על חגנו הראשון כעם (חג הפסח), "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח). על ידי אהבת התורה, המצַווה על אהבה, חמלה ויושר, אנו מציעים לעולם להתבונן במשמעות הדברים - ומתוך כך, כפי שאראה בהמשך הספר, מקווים להביא לָעולם גאולה.
***
אכן, המחויבות שלנו להנחיל את הערכים היהודיים ולחיות בדרך היהודית חשובה במיוחד ליהודים הגרים בישראל. ובאמת, התרבות ולוח השנה במדינת היהודים הולמים יותר מן החיים בחו"ל את אורח החיים היהודי של האהבה והנתינה, המועדים והתעניות. אבל אסור לנו לשכוח שמטרתה של מדינתנו היא להיות אור לכל הגויים, להפיץ את אור החופש והשוויון לכול, להאיר את העולם בקרני האהבה והשלום של הקב"ה. הנתיבים המובילים לעולם אידילי זה מותווים לנו בדברי התורה. הם נשמעים מפינו בשירנו את שירת התורה, סימפוניה של אהבה, מחול המוביל אותנו אל הגאולה.
אך אל נא תטעו בכוונתי: היהדות אינה גורסת שכולם צריכים להיות יהודים. הנביא מיכה מדייק אותנו בעניין זה. בנבואת אחרית הימים שלו, הוא חוזר תחילה על דברי הנביא ישעיהו, על העמים שיבואו לשמוע את דבר ה' בירושלים, אבל אז מחדד.
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק, וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת: לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה, וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר. כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו - וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד (מיכה ד, ב-ה).
כלומר גם בימות המשיח, כשהכול ישחרו לדבר ה', יתקיים מוסר אוניברסלי (שבע מצוות בני נח) - אך יישמר פלורליזם דתי-פולחני, שבו הולך כל עם בשם אלוהיו.
אני מאמין בכל ליבי שהיהדות היא סיפור אהבה, רומן בינינו לבין ה', בינינו לבין התורה, בינינו לבין אבותינו, בינינו לבין דורות העתיד של עמנו, בינינו לבין כל יהודי אחר, בינינו לבין כל אדם אחר בעולם. בכל אחד מאותם שותפים "רומנטיים" נמצא צלם אלוהים. אהבת ה' ואהבת התורה מוכרחות להוביל לאהבת אדם - כפי שאני מקווה לשכנע אתכם.
כמו כל סיפור אהבה אנושי, גם סיפור אהבה מיוחד זה שבין האדם לאלוהיו, בין האדם למסורת שלו, מתפתח במאמץ הנמשך חיים שלמים. כל צד צריך להיות נכון לכניסה אל חוויה אינטימית עם האחר. לבטוח בו - ולתת לו מעצמנו, או לפחות להתחיל בכך. ועוד, כל מפגש אמיתי ואוהב בין בני אדם כולל בתוכו את נוכחותו-שכינתו של האחר-המוחלט, הלוא הוא האל, ויהיה עשוי ברוח התורה ומסר האהבה האוניברסלי שלה.
כדי להרגיש את הרוח הזאת, כדי לשמוע את סימפוניית האהבה הזאת לקולותיה, נדרשים זמן ולימוד וחשיבה. נדרשת סבלנות בהבנת תהליכים, שלעתים הם קשים מנשוא ואפילו גורמים לרבים לשכוח את אפשרות האהבה. ה' אומר לעם ישראל, בפי הנביא עמוס, "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג, ב); דווקא עִם העם הנבחר, האהוב, מדקדק ה' בחטאיו ומעניש. עם כל כמה שקשה לקבל זאת, דווקא אהבת האל היא אשר אינה מאפשרת לו להבליג על התנהלות אנושית הפוגמת בצלם האלוהים שבאדם. הסימפוניה שלנו צריכה להתחיל בשיחה בין היחיד לבין שותפיו ה"רומנטיים" - האל, התורה, האבות, יהודים אחרים, דורות העתיד, האנושות - ובחוויה ראשונות של טעימה מן השלווה, העונג והשירה של השבת.
יהי רצון שספרי זה יעורר בכם את הרצון לפתח את האהבה ואת החוכמה, שני עמודי התווך הגדולים של היהדות. יהי רצון שכל אחד מאיתנו יהיה שותף במימוש ברכת ה' לאברהם, ודרכו לצאצאיו שומרי דרכו, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג).
הבה נתחיל, אם כן, להקשיב לסימפוניה.
שלמה ריסקין
קוראים כותבים
There are no reviews yet.