יהודי הדממה

עיניהם. נתחיל בהן. ולו רק כדי לבקש את רשות הדיבור. יש לתארן לפני שנמשיך, לפני שנעסוק בנושא אחר, מפני שהן מקדימות את שאר הדברים ונמשכות הלאה, מעבר להם. באמצעות עיניים אלה ננסה לגעת בדוּמייתם, בגורלה של דומייה זו. השאר לא יבוא אלא כדי לאשר את הידוע זה כבר, להיות לו למסגרת.

מופנות לעבר מקורות הזמן מבקשות עיניים אלה להעניק לו את סודו. ניתן לומר כי אמת ראשונית בוערת בהן, והן לא אוּכּלו. כיוון שאינך יודע כיצד לפענח אותה, לא נותר לך, הנוכרי, אלא להרכין ראשך ולקבל את הדין. לעולם לא תראה את אשר נשקף מתוכן, את אשר הן רואות.

למן הפגישה הראשונה נאחזות עיניהם במבטך לבלי הרפות. פתע אוזלות המילים בפיך, עולה בך פחד ילדוּת נושן - החובה להתמודד יחידי עם עולם שלעולם לא תבין אותו, בריות שלעולם לא יעלה בידך לרַצוֹתן. אתה חש עצמך אביון, חסר אונים, יתום.

המילים שאיבדו את משקלן ומשמעותן חדלות להיות לך לעזר, לחוליה מקשרת, ונעשות מכשול. אף הן, כמוך, מנוצחות על ידי עיניהם של אנשים שנתייאשו מן המילים.

מאז שובי שואלים אותי ידידַי לעתים קרובות: ובכן, מה הם רשמיך? מה ראית, מה גילית, מה הבאת עמך? לכל אלה אני משיב: עיניים. לא ראיתי אלא עיניים, ותו לא. לא קוֹלחוֹזים, לא בתי חרושת, לא תיאטראות: רק עיניים. הללו נדהמים: מה! זה הכול?

כן. זה הכול. ודי בכך.

בהיותי מודרך על ידי הסוכנות הרשמית לתיירות חייב הייתי להתפעל בכל אתר ואתר ממוקדי המשיכה המוצגים לפני המבקר הבא מן המדינות ה"קפיטליסטיות". שכחתי כל זאת. רק העיניים נחרתו בזיכרוני ועודן הולכות אחרַי. ראיתין לאלפים, ברחובות ובבתי המלון, בחשמלית, במסעדות, בקונצרטים ובבתי הכנסת, בעיקר בבתי הכנסת ובייחוד בשעת התפילה. בכל שהלכתי כמו המתינו לי זה כבר. עתים דימיתי בלבי, כי הארץ כולה מלאה אותן. מי יודע, שמא נתכנסו לשם מכל קצות הגולה, מכל מגילות הייסורים היהודיות, כדי לחכּות למישהו החייב לבוא ואינו בא.

עיני כל גיל וגיל, ועיניים ללא גיל, בנות כל גוון. עיניים גדולות, עמוקות, רוויות רוך ומכוּת. עיניים זעירות, חודרות, עקשניות. עיניים מחפשות ועיניים אשר מצאו. עיני תחנון ועיני מרי. עיניים הדומות לפצע פעור ואחרות המעלות בך חיוך או סוֹמק והמחישות את הלמויות לבך. עיניים עייפות, דהות, ובצדן עיניים רושפות, אחוזות תשוקה ותהייה. עיני יהודים נצחיות המבטאות את שאין לבטאו, היוצרות ומשקפות מציאות מוזרה, בלתי־נתפסת. עיניים אלה צופות למרחוק, אל נבכי העבר ואל חיק העתיד. שום דבר אינו עומד בפניהן, אינו נמלט מפניהן. דומה כי הן באות לקבוע את הרגע המדויק אשר בו יהיו לאחד ההכרה וגבולותיה, אשר בו יהיה הזמן אל־זמני.

אילו רק ניתן להן לדבר... אכן, הן דובבות. אינך יכול שלא לשמוע זאת, שלא לחוש את בשורתן הנמסרת בלשון חדשה, שלהן.

כאשר שואלים אותי מה למדתי במסעי בברית המועצות, אני משיב: שפה לא נודעת. זה הכול ודי בכך. זו שפה הנקנית בנקל. די בשיעור אחד. ביקור אחד. פגישה אחת עם קהילה יהודית באשר היא: במוסקבה, בקייב, בלנינגרד, בטביליסי. מוטב בשבת או בימי חג ומועד, בשעת תפילה. בכל אתר ואתר דובבות עיניהם באותה לשון סתרים, מספרות את אותו סיפור שיש בו מכוחה של אגדה אכזרית שאלף פעמים שבה ונשמעת, שאלף פעמים קמה לתחייה.

נטלתי על עצמי לצאת למסע הזה מפני שלא האמנתי להאשמות המופצות בעיתונות המערבית על אודות הבעיה היהודית בברית המועצות. קיננו בי ספקות לא לגבי קיומה של זו אלא לגבי ממדיה. אמרתי בלבי כי מגזימים, כתמיד. בימינו יש לצעוק בקול כדי להישמע, להגזים כדי לעורר תשומת לב. חלק הוא מן הגורל היהודי. בטוב וברע. לעתים קרובות נוטים היהודים לעבור על המידה, ולעתים רחוקות יעשו כן בשעה נוחה, נקלעים בין תקווה לייאוש. אמרתי אפוא בלבי כי אף עתה הננו קורבנותיה של הפרזה או שותפים לה.

נוסף לכך סמכתי על תחושתי. כאיש הרגיש לסבל היהודי, קרוב או רחוק, ידעתי כי לוּ אמנם היה המצב כה טרגי כפי שמתארים אותו, הייתי חש בכך ולא הייתי נזקק להוכחות. ודאי, לא הייתי תמים עד כדי לחשוב שיהודי רוסיה הם מאושרים ובני־חורין, אך לא נתתי אֵמוּן בדברי המומחים על סכנה המאיימת עליהם כביכול. אמרתי בלבי כי כדרכם מתנערים היהודים תמיד מחדש כדי להתקיים. רוסיה הסובייטית בסופו של דבר אינה גרמניה הנאצית. יהיה זה בלתי־צודק ובלתי־נסלח אם נשווה אותן זו לזו, ובייחוד בתחום הגורל היהודי. המרחק שבין ברלין ומוסקבה הוא יותר ממרחק גיאוגרפי או אידיאולוגי. המרחק הוא כרחוק חיים ממוות, כרחוק האדם מן המכונה הורגת האדם.

מתוך עיוני במאמרים ובדוחות שונים נראה לי מצב יהודי ברית המועצות מדאיג אך לא מסוכן. קרוב לשלושת אלפים בתי כנסת נסגרו בזמן המהפכה? ובכן, מה בכך? אין למאמינים הללו אלא להתכנס למניין בבתי הכנסת שנותרו לרשותם. אוסרים עליהם לצאת לחוץ־לארץ ולהתאחד עם משפחותיהם? הקו הרשמי עשוי להשתנות והאיסור יוסר. העיתונים מנהלים מסע אנטישמי ומעוותים את קלסתר פניו של היהודי, מפרסמים חוברות הנותנות דופי בהיסטוריה ובתרבות היהודית? יום יבוא ותעמולה זו תצא מן האופנה.

היהודים רגילים לאווירה עוינת. הם מלומדי סבלנות, יודעים להמתין. הם יודעים כי הכול עשוי להשתנות. ובלבד שגופם יוכל להמתין, ששום פוגרום לא יתרחש. אך סכנה זו אינה צפויה בברית המועצות. הכול מסכימים לכך. הוצאות להורג והגליות לסיביר הנן נחלת העבר. סטלין ובריה מתו ופשעיהם הוקעו על ידי יורשיהם, כולל ניקיטה חרושצ'וב, שמעולם לא הסתיר את דעותיו הקדומות האנטישמיות. במילים אחרות: המצב אינו גרוע כל כך.

מובן, הוא עשוי להיות טוב יותר וחובת היהודים בעולם וידידיהם לעשות ככל שיש לאל ידם למען שיפורו, למחות נגד חריפות העונש המוטל על יהודים הנאשמים בעברות כלכליות, נגד פרסומים שיש בהם משום עלבון, מטעם מדענים אוקראינים מסוימים, נגד איסורים הפוגעים במיוחד בדת היהודית - כל זה הוא בבחינת חובה מוסרית ששום אדם בן־חורין אינו רשאי לפטור עצמו ממנה. אך מכאן ועד השמצת ממשלת ברית המועצות כאשמה בפשע של ג'נוסייד רוחני - רב המרחק. מילים מסוּימות, כמעשים שהן באות לציין, אין לייחסן לעולם אלא לגרמניה ההיטלראית, ו"ג'נוסייד" היא אחת מהן. הרוסים, שניצחונם עלה להם בעשרים מיליון הרוגים, יודעים יותר מאחרים כי אין להכחיד רוחו של עם, יהיה אשר יהיה. עצם המחשבה שהללו עשויים לטפח בלבם יומרה כזאת נראתה בעיני מיושנת ומופרכת. עם זאת המשיכו השמועות הנפוצות להעיד על ההפך מזה. יום אחד שאלתי את עצמי: ואם יש אמת בשמועות אלו?

לכן החלטתי לעבור את מסך הברזל לראות את הדברים במו עיני. שוב לא יכולתי להסתפק במחווה סמלית של אחווה. מכל צד שהוא נראתה הבעיה חמורה מכדי שניתן יהיה לפתור אותה בנקל. אחת מן השתיים: אם אמנם היו המחאות צודקות, הרי היו רפות מדי. אם לאו, הרי אין להן הצדקה והן בבחינת עלילת כזבים. אין אפשרות שלישית. יש לפעול ביתר מרץ או לא לפעול כלל.

לא היתה זו החלטה קלה. ידעתי כי מעצם טבעו עלול מסע זה לגרור אותי הרחק למען יהיה ניסיון אמיתי ומבחן של ממש.

מן הפגישה עם בני שבטו חסרי המזל קשה ליהודי המערבי לשוב בלתי־פגיע. התייר הפשוט נעשה מניה וביה לנושא בשורה: חלק מה מנשמתו נותר שם, מעבר מזה.

לא נשאתי עמי שום מכתב המלצה, לא שֵׁם כלשהו, לא כתובת, לא תכנית ידועה מראש. רציתי לשוטט לבדי ולבדי ליצור מגע. השלכתי יהבי על המקרה, על הבלתי־צפוי. נראה איך ייפול דבר.

קבעתי לעצמי כלל: לא לשאוף לשום ריאיון, לא לראות שום אישיות, מדינית, ספרותית או דתית. לא באתי לרוסיה כדי להאזין להכרזות מהוקצעות אלא כדי להבקיע לי דרך אל היהודים האלמונים, אלה אשר אינם נושאים שום משרה רשמית, שאינם מוצגים בחלונות הראווה. רק אלה עשויים להמתין לי בקצה חיפושַׂי. אליהם מועדות פנַי. אבקשם כי ידברו עמי, כי יאמרו לי אם נרדפים הם ומדוע, אם גמרו אומר למרות הכול לשמור על מורשתם, על זהותם ומדוע. וכן אבקשם לומר לי לְמה מצפים הם מאיתנו, מה רוצים הם שנעשה. רק להם לבדם שמורה הזכות להביע דעתם בעד או נגד אמצעי זה או אחר. רק להם שמורה הזכות לייעץ, לעורר, לדרוש. הם לבדם הכירו ומכירים את הרע ויודעים כיצד לנצחו. אך האוּמנם אכיר אותם?

לא יכולתי לשער כי הם יגלו את פניהם לפני. אך אמנם כך היה הדבר. בערב הראשון, שעות ספורות לאחר בואי, נתקלתי באיש ליד בית הכנסת הגדול במוסקבה. לפי בגדי ניחש כי באתי מחוץ־לארץ. הוא שאל אותי אם אני מבין אידיש. תשובתי החיובית דומה מצאה חן בעיניו. "טוב," אמר, "כעת תקשיב לדברי."

לא יכולתי להבחין בתווי פניו, לכן לא אוכל לומר אם היהודי הראשון שפגשתי ברוסיה היה צעיר או זקן, אמיץ־לב או נדכא, כן אינני יודע אם אמנם אלַי פנה ולא, באמצעותי, אל איש אחר, חירש ורחוק ואדיש.

מדוע סירב להראות לי את פניו? שמא לא היו לו פנים, שמא אבדו אי־שם בסיביר או במרתפי המשטרה החשאית ושמא השאיל אותן לאיזה רֵע או אויב, כאומר להם: קחו אותן, אין לי צורך בהן. יש עמי פנים אחרות, מרובות, והן מצויות בכל מקום.

הוא קרב כצל עטור עתרת צללים, עמוס ציפייה אילמת. הוא בחר לשכון באפלה למען לא אגלה את סודו: שאין לו שם ואין לו פנים ואף לא גורל, שעשוי הוא להיות יהודי כל־שהוא, בעיר כל־שהיא על פני ארץ ענקית זו.

רק קולו שמעתי, המבויש והחנוק, כמה משפטים שנלחשו באוזני בגנבה. מילים פשוטות, דלות, יומיומיות, דורות של יהודים השתמשו בהן כדי לתנות את מר גורלם.

"נתמזל מזלך לחיות הרחק מאתנו, אך האם ידוע לך מה מתרחש אצלנו? הסתכל וזכור, שמע ואל תשכח דבר. חזור לביתך וספּר. הזמן דוחק. באו מים עד נפש. אל תשאל פרטים, אל תבקש הסבר. עליך להבין. אולי רואים אותנו. ייתכן שאשלם ביוקר בעד השיחה הזאת. לפחות אל תשכח אותה."

נבוך ונרגש האזנתי לדבריו כמו מתוך חלום. פגישה בלתי־צפויה כל כך. אתמול עוד הייתי בניו יורק, אחר כך בפריז, בחברת ידידים, סיפרנו את סיפורי הרכילות האחרונה. המעבר היה פתאומי מדי.

הנוכרי המשיך לדבר. רציתי ללחוץ את ידו, להבטיח לו הכול בכול. אך לא העזתי. הושטת יד עלולה לעלות לו ביוקר. הוא הסתלק בלי ליטול את ידי, בלי לומר להתראות, בלי לסיים את משפטו. הוא נבלע בהמון אשר הצטופף בכניסה לבית הכנסת. עקבתי אחריו וכך, בלי שחשתי בדבר, תקפתני מועקה שלא סרה ממני כל ימי ביקורי ברוסיה. מפעם לפעם, בהזדמנויות שונות, ראיתי את האלמוני ההוא, במוסקבה עצמה ובערים אחרות. ידעתי כי אכן היה זה אותו אדם עצמו, כיוון שתמיד כִּיוון שאחוש בנוכחותו. פעם תחב לכיסי פיסת נייר ועליה כמה שורות כתובות בחיפזון, פעם נגע בזרועי בלי שיאמר מילה ופעם קרץ לי בעינו. ידעתי כי אכן זה האיש, אף ששינה את חזותו מפגישה לפגישה. בקייב נראה כפועל, בלנינגרד כמהנדס, בטביליסי, בקאווקז, נראה כתלמיד אוניברסיטה. אך בכל מקום היה זה אותו האדם, כיוון שבכל מקום היו סיפוריו אותם הסיפורים וקולו אותו הקול. בכל מקום לא היתה בפיו אלא בקשה אחת: אל תשכח. דבר. ספר הכול.

דומה כי הוא הוא שהמתין לי בתחילת מסעי ובסופו, וכעת בעוזבי אותו אני אומר בלבי כי כתייר פשוט, חייב הייתי להשאיר לו משהו משלי, כפיקדון.

עתים אני יודע שאלה הן עינַי.