דרמה
"פאבל ואסילייץ', שם גברת אחת באה, שואלת עליך," דיווח לוּקָה. "מחכה לך כבר שעה שלמה..."
פאבל ואסילייביץ' אכל זה עתה את ארוחת־הבוקר. כששמע על הגברת, העווה את פניו ואמר:
"שתלך לעזאזל! אמור לה שאני עסוק."
"היא כבר באה חמש פעמים, פאבל ואסילייץ'. אומרת שחייבת לראות אותך... כמעט בוכה."
"הממ... טוב, מילא, הזמֵן אותה לחדר העבודה שלי."
פאבל ואסילייביץ' לבש במתינות את מקטורנו, נטל קולמוס בידו האחת, וספר בידו השנייה, לבש ארשת של אדם עסוק מאוד ופנה לעבר חדר העבודה. שם כבר חיכתה לו האורחת: גברת מלאה וגדולת ממדים, בעלת פנים אדומות ובשרניות, משקפיים לאפה, מכובדת למדי למראה ולבושה מהוגן מעל ומעבר (היא לבשה טוּרנוּר שהודק אל גופה בארבעה מקומות וכובע גבוה, מעוטר בציפור אדמונית). למראה בעל־הבית היא גלגלה את עיניה אל מתחת למצחה והצמידה את ידיה כבתפילה.
"אתה אינך זוכר אותי, כמובן," פתחה בטנור גברי גבוה, בהתרגשות ניכרת. "אני... היה לי העונג להתוודע אליך אצל החְרוּצקים... שמי מוּרַשְׁקינָה..."
"אהה... ממ... שבי! במה אוכל להועיל?"
"ראה־נא, אני... אני..." המשיכה הגברת, והתיישבה. התרגשותה גברה. "אינך זוכר אותי... מורשקינה שמי... ראה־נא, אני חסידה גדולה של הכישרון שלך ותמיד קראתי בהנאה את מאמריך... אל תחשוב שאני מנסה להחניף לך – ישמרני האל – אני רק חולקת את הכבוד הראוי... תמיד, תמיד אני קוראת אותך! במובן מסוים הכתיבה אינה זרה גם לי, כלומר, איני מעיזה לקרוא לעצמי סופרת, כמובן... אבל... בכל זאת גם טיפת דבש משלי יש בכוורת... פרסמתי בתקופות שונות שלושה סיפורי ילדים. לא קראת, כמובן... תרגמתי רבות וגם... אחי המנוח עבד ב'דֶלו'."
"ובכן־ן... אֶאֶה... במה אוכל להועיל?"
"ראה־נא..." מורשקינה השפילה את עיניה וסומק כיסה את פניה. "אני יודעת את גודל כשרונך... את השקפותיך, פאבל ואסילייביץ', והייתי רוצה לשמוע את דעתך או ליתר דיוק... לבקש את עצתך. וכאן המקום לספר לך שאני, pardon pour l´expression,5 הבאתי לאוויר העולם דרמה, ולפני שאשלח אותה לצנזור הייתי רוצה לשמוע את דעתך."
בעצבנות, בהבעה של ציפור לכודה, חיטטה מורשקינה בשמלותיה והוציאה מחברת גדולה שמנה.
פאבל ואסילייביץ' אהב רק את מאמריו, ואילו חיבורי זולתו שהיה עליו לקרוא או להאזין להם, פעלו עליו תמיד פעולה כשל קנה תותח המכוון היישר לפרצופו. למראה המחברת נבהל ואמר בחיפזון:
"טוב, השאירי... אני אקרא."
"פאבל ואסילייביץ'!" אמרה מורשקינה ענוגות, מתרוממת ומצמידה את ידיה כבתפילה. "אני יודעת, אתה עסוק... כל רגע יקר לך, ואני יודעת שאתה אומר לי עכשיו בלבך ללכת לעזאזל, אבל... עשה־נא לי טובה, הרשה לי לקרוא לך את הדרמה שלי כעת... אנא בטובך!"
"אשמח מאוד..." נבוך והתבלבל פאבל ואסילייביץ', "אבל גבירתי, אני... אני עסוק... עלי... עלי לנסוע כעת."
"פאבל ואסילייביץ'!" נאנקה הגבירה, ועיניה מלאו דמעות. "אני מבקשת ממך קורבן! אני חצופה, אני טרחנית, אבל גלה־נא נדיבות־לב! מחר אני נוסעת לקַזאן, והייתי רוצה עוד היום לשמוע את דעתך. הענק לי את תשומת־לבך לחצי שעה... רק לחצי שעה! אני מתחננת לפניך!"
פאבל ואסילייביץ' היה סמרטוט בנשמתו ולא ידע לסרב. כשהיה נדמה לו שהגבירה תכף תתחיל להתייפח ותכרע על ברכיה, הוא נבוך ומלמל אובד עצות:
"טוב־ב, הואילי־נא... אני אקשיב... אקצה לך חצי שעה."
מורשקינה פלטה צעקת שמחה, הורידה את כובעה, התיישבה והחלה לקרוא. היא קראה תחילה על משרת וחדרנית שבשעת ניקיון חדר האורחים המהודר שוחחו ארוכות על העלמה אנה סֶרגֶיֵיבנָה, אשר הודות לה נבנו בכפר בית־ספר ובית־חולים. לאחר שהמשרת יצא, השמיעה החדרנית מונולוג על כך שקניית דעת משולה לאור, ונבערות לחושך; אחר־כך החזירה מורשקינה את המשרת לחדר האורחים והכריחה אותו להשמיע מונולוג ארוך על הגנרל אדון האחוזה, שאינו יכול לסבול את השקפותיה של בתו, מתכוון להשיאהּ לקאמר־יוּנקֶר6 עשיר וסבור שרק בערות גמורה תושיע את העם. אחר־כך, כשהמשרתים יצאו, הופיעה העלמה עצמה והודיעה לצופים שלא ישנה כל הלילה מפני שחשבה על וַלֶנטין איבאנוביץ', בנו של מורה עני אשר עוזר לאביו החולה בלא לצפות לכל גמול. ולנטין למד את כל המדעים אך אינו מאמין בידידות ואף לא באהבה, אינו מוצא לו מטרה בחיים ומייחל למוות, ולכן שׂוּמה עליה, על העלמה, להציל אותו.
פאבל ואסילייביץ' האזין ונזכר בגעגוע נוגה בספה שלו. הוא סקר את מורשקינה במבט רע, חש כיצד הטנור הגברי שלה מכה על עור התוף שלו, לא הבין דבר וחשב:
"השד הביא אותך לכאן... כל שאני זקוק לו זה להקשיב להבלים שלך! מה אני אשם בכלל שכתבת דרמה? אלוהים, כמה המחברת הזאת עבה! איזה עונש!"
פאבל ואסילייביץ' הביט בקטע של הקיר שהיה תלוי עליו דיוקנה של אשתו ונזכר שהאשה ציוותה עליו לקנות ולהביא לבית הקיץ חמישה אַרשׁינִים7 של סרט עיטור, פוּנט8 גבינה ומשחה לצחצוח שיניים.
"רק שלא אאבד את הדוגמה של סרט העיטור," חשב. "לאן תחבתי אותה? נדמה לי שהיא במקטורן הכחול... והזבובים הנבזיים בכל זאת הספיקו לנקד את דיוקן האשה בשלל נקודות. אצטרך לצוות על אולגה לשטוף את הזכוכית... היא קוראת את התמונה השתים־עשרה. זאת אומרת שעוד מעט זה סוף המערכה הראשונה. האומנם בחום כזה, ועוד עם מבנה גוף כמו של גוש הבשר הזה, תיתכן השראה? במקום לחבר דרמות, מוטב אילו אכלה אוֹקרוֹשׁקָה9 קרה וישנה במרתף..."
"אינך סבור שהמונולוג הזה ארוך במקצת?" שאלה מורשקינה לפתע, מרימה את ראשה.
פאבל ואסילייביץ' לא הקשיב למונולוג. הוא נבוך ואמר בנעימה שהיתה בה אשמה כה רבה, כאילו הוא זה שכתב את המונולוג ולא הגבירה:
"לא, לא, כלל לא... חביב מאוד..."
פניה של מורשקינה אורו מאושר והיא המשיכה לקרוא:
"אנה: 'הניתוח האנליטי אכל בך כל חלקה טובה. מוקדם מדי חדלת להקשיב ללבך ושמת את מבטחך בשכל.' ולנטין: 'מהו לב? זהו מושג אנטומי. איני מכיר בו כמונח המוסכם למה שקרוי רגשות.' אנה (נבוכה): 'ומה עם האהבה? האם גם היא תוצר של קישור בין רעיונות? אמור בגילוי לב: האם אהבת פעם?' ולנטין (במרירות): 'בל ניגע בפצעים הישנים שעוד לא הגלידו (אתנחתא). במה את מהרהרת?' אנה: 'נדמה לי שאתה אומלל.'"
בשעת ההאזנה לתמונה החמש־עשרה פאבל ואסילייביץ' פיהק, ושיניו הפיקו שלא במתכוון צליל הדומה לקול נקישת שיני הכלבים שעה שהם צדים זבובים. הוא נבהל מהצליל המגונה הזה וכדי להסוותו, שיווה לפניו הבעה של הקשבה נוגעת ללב.
"התמונה השבע־עשרה... מתי כבר הסוף?" חשב. "אלי הטוב! אם העינוי הזה יימשך עוד עשר דקות, אצעק הצילו... זה בלתי נסבל!"
אך הנה לבסוף החישה הגבירה את קצב קריאתה, הרימה את קולה וקראה: "מסך."
פאבל ואסילייביץ' נאנח אנחת רווחה ועמד לקום ממקומו, אך מורשקינה הפכה מיד את הדף והמשיכה לקרוא:
"מערכה שנייה. על הבמה מוצג רחוב כפרי. מימין בית־ספר, משמאל בית־חולים. על מדרגות בית־החולים יושבים כפריים וכפריות."
"סליחה..." קטע אותה פאבל ואסילייביץ'. "כמה מערכות יש בסך־הכול?"
"חמש," השיבה מורשקינה ומיד מיהרה להמשיך, כחוששת שמא המאזין ילך לו, "ולנטין משקיף מחלון בית־הספר. במעמקי הבמה אפשר לראות את הכפריים נושאים את מיטלטליהם לתוך פונדק."
כמו נידון למוות אשר בטוח שלא יזכה לחנינה, פאבל ואסילייביץ' כבר חדל לחכות לסוף, לא טיפח שום תקוות והשתדל רק שעיניו לא יידבקו והבעה של קשב לא תסור מפניו... העתיד, שבו תסיים הגבירה את קריאת הדרמה ותלך, נראה לו כה רחוק שאפילו לא חשב עליו.
"טרוּ־טוּ־טו־טו..." צלצל קולה של מורשקינה באוזניו. "טרו־טו־טו... ז'ז'ז'ז'..."
"שכחתי לשתות סודה," חשב. "על מה חשבתי בכלל? כן, על הסודה... כפי הנראה, יש לי דלקת בקיבה... מדהים: סמירנוֹבסקי בולע ווֹדקה ימים תמימים, ועד היום אין לו דלקת... ציפור ירדה על החלון... דרור..."
פאבל ואסילייביץ' עשה מאמץ להפריד את עפעפיו המתוחים, הנדבקים, פיהק בלי לפתוח את פיו והציץ במורשקינה. היא התערפלה, התנדנדה למול עיניו, הפכה לתלת־ראשית וראשה נתקל בתקרה...
"ולנטין: 'לא, הרשי לי לנסוע מכאן... אנה (בבהלה): 'לשם מה?' ולנטין (הצדה): 'היא החווירה!' (פונה אליה) אל־נא תכריחי אותי לבאר לך את הסיבות. מוטב לי למות, ובלבד שלא ייוודעו לך הסיבות'. אנה (לאחר אתנחתא): 'אסור לך לנסוע...'"
מורשקינה החלה לתפוח, תפחה עד שהיתה לגוש ענקי והתמזגה עם האוויר האפור של חדר העבודה; נראה רק פיה הנע ללא הרף. אחר־כך נעשתה לפתע קטנה כמו בקבוק, התנדנדה ונסוגה יחד עם השולחן למעמקי החדר...
"ולנטין (מחזיק את אנה בזרועותיו): 'את הקמת אותי לתחייה, הראית לי מטרה בחיים! הפחת בי חיים חדשים, כשם שהגשם מפיח באביב חיים חדשים באדמה המתעוררת! אבל... מאוחר, מאוחר מדי! חולי חסר מרפא מכרסם בחזי...'"
פאבל ואסילייביץ' נרעד וקבע עיניים מזוגגות, עכורות במורשקינה. רגע אחד הביט ללא ניע, כאינו מבין דבר...
"מערכה אחת־עשרה. אותן נפשות, הברון והשוטר יחד עם העדים... ולנטין: 'קחו אותי!' אנה: 'אני שלו! קחו גם אותי! כן, קחו גם אותי! אני אוהבת אותו, אוהבת אותו יותר מאשר את חיי!' ברון: 'אנה סֶרגֶיֵיבנָה, את שוכחת שאת ממיטה בכך כליה על אביך...'"
מורשקינה שוב החלה לטפוח... פאבל ואסילייביץ' הביט סביבו במבט פראי, התרומם קמעה ממקומו וצעקה לא טבעית בקעה ממעמקי חזהו. הוא חטף מן השולחן את משקולת הנייר הכבדה והכה בה במלוא התנופה בראשה של מורשקינה, כמי שאינו יודע את נפשו...
"כִּבלו אותי, הרגתי אותה!" אמר לאחר דקה למשרתים שנכנסו לחדר בריצה.
חבר־המושבעים זיכה אותו מאשמה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.