יום נולד מים

1 אני ילדים הם מה שתמיד רציתי, יותר מכל דבר אחר. למען הדיוק, ראיתי את דמותך, ילד שלי, מאז ומעולם. את שערך החלק והרך ואת עיניך המאורכות והחודרות, את הלחיים הבשרניות שלך ואת החיבור שלך אליי, כמו של אביך, אופיר. אתה עוד לא קיים וכבר אני שומעת את הצחוק שלך, כבר אני מרגישה את החיבוק איתך. אני מחכה לך. אני לא כל כך מתחברת לילדים של אחרים, אבל אני בטוחה שכשיגיעו ילדיי שלי, אני אתחבר מהמקום הכי עמוק ותצא אימא מדהימה. אני בטוחה בכך. אז אני מחכה לך בסבלנות. אני חווה את משבר הרווקות של גיל שלושים. הצמא לילד מטריף אותי. אני מתחילה לאבד את השפיות מרוב האכזבה, הייאוש, הרעב, הכעס, הזעם והכאב. כמו ענן שחור שאני חיה בתוכו ולא רואה שום אור באפלה. כמה זמן יכול אדם לחיות בתוך ענן שחור, כלוא בלי מוצא? כמה זמן אפשר לחיות בלי למות? אני כלואה בנפש. כמה אני אוכל לשרוד? אני שוכבת בלילה במיטה לבד. אני רוצה תינוק, אבל אין בן זוג. אין את אופיר. אני רוצה בעל, אבל אין, הוא הלך. אני קוראת בשם שלך, “אופיר״. אני צועקת את השם שלך ללא קול בכל ערב, והדמעות חונקות את הגרון אל תוך הלילה. לא אכפת לי מכלום חוץ מהיגון שלי. אפילו בזמן העבודה אני לא מצליחה להיות מרוכזת, השעות מתבזבזות ויש לי כמובן רגשות אשם על זה. עשר שנים חלפו מאז שנפרדת ממני ובכל זאת אני עדיין קוראת לך. עכשיו אני קוראת לך יותר, כי זה כבר ממש בוער בי והרכבת מתחילה בנסיעה. בחודש הבא אני בת שלושים ואתה לא לידי, אין אף אחד אחר לידי ואני עדיין לא אימא. כבר חודשיים אני מרגישה שאני לא מתפקדת ושאני נמצאת בבור עמוק שאני חייבת לצאת ממנו. אני מבינה שרק אני יכולה להציל את עצמי. ערב אחד אני קוראת בשם שלך ללא קול, כל כך חזק עד שאני צרודה, אבל אתה לא שומע. אתה לא שומע אותי? מדוע אתה לא בא? “אופיר, בוא אליי!״ אני צועקת קריאה אילמת. “אופיר, בוא אליי!״ העוצמה גוברת. “אופיר, בוא אליי!״ אומנם ללא קול, אבל זו כבר צעקה אדירה. אני צועקת שוב ושוב. שעה שלמה אני קוראת לך, קוראת לשמיים, שאולי ישמעו את תחינתי. הצעקות שלי מלוחות מבכי, מרות מכאב, שורפות אותי ובכל זאת הן לשווא. אני רואה במוחי את הדמות שלך מביטה בי ולא שומעת. אתה לא מגיב. אתה ניצב ולא זז. אני זועקת ואתה דומם. אני נרדמת עם דמעות בגוף רועד. למוחרת אני לא מצליחה להתרכז בעבודה, אפילו יותר מהרגיל. אני לא מצליחה להתחיל לעשות כלום, אז אני מעבירה את הזמן בדברים שוליים ורק מורחת את הזמן. אני גולשת באינטרנט, בודקת מיילים, משוחחת בלי להקשיב, לא מאופסת, נתקלת בחפצים, הולכת עקום וכמעט נופלת. משותקת — עבודה אני לא מבצעת. אני שוב לבד בסוף היום. אני נכנסת למיטה עייפה, רצוצה ממחשבות ששוב לא מרפות. הדמעות שוב זולגות, האף שוב מנוזל והצעקות שוב מתחילות, אבל הפעם בקול רם. העצב הרב והגעגוע אליך מטריפים אותי. אני קוראת לך, אינך שומע? בוא אליי, אינך יודע? אני קוראת לך בכל קולי, אני קוראת לך בכל כוחי, בוא אליי, אני זקוקה לך, אינך מבין? אינך יודע? אינך מרגיש? הענן השחור שלי מאיים מאי פעם, גדול מאי פעם, כבד עליי ומוחץ אותי ומקשה עליי לנשום. אני נחנקת מרוב דמעות. מרוב הצעקות איבדתי את הקול. אני מגיעה למוחרת לעבודה עייפה, מותשת, חלשה, כפופה, נעלמת, נאלמת ואני לא יכולה לדבר. איבדתי את הקול. אני מתקשרת עם האנשים מסביב בלחישה ומתאמצת בכל זאת קצת לעבוד. קצת משוחחת. ממש מאמץ לא פשוט, אבל מנסה בעיקשות עד שכבר אי אפשר. בצוהרי היום אני מתחילה להרגיש לא טוב, הראש מתחיל להסתחרר ולכאוב. אני לא מרוכזת בעבודה ועוזבת הביתה באמצע היום. אני מגיעה לדירה, מודדת את החום, והוא ממש גבוה. כנראה וירוס, אני חושבת, אבל אני יודעת את הסיבה, אני חלשה כי אתה לא פה, כי אני מאבדת את התקווה שתבוא אליי. איבדתי את המרכז שלי, טבעתי. אני מתכרבלת בשמיכת הפוך וטובעת ביגון שלי. אפילו בטלוויזיה אני לא מצליחה לצפות, העיניים שלי מתעייפות ונעצמות. גם לקרוא ספר אין סיכוי. חסר לי המרכז שלי. אני חלשה. נאבדתי. הכנתי מרק עוף ואני ישנה הרבה. רוב היום אני מחפשת פתרון בדמעות. מידי פעם אני קמה לשירותים או להכין לי תה, וחוזרת למיטה. אני מבינה שאי אפשר סתם להמשיך הלאה אחרי שירד החום, שמשהו פה צריך להשתנות. אני צריכה להתגבר עליך, אני לא יכולה להמשיך בדרך הנוכחית. אני לא יכולה לזעוק עוד את השם שלך בלילות. אני צריכה להיפטר ממך. אני צריכה לעשות מעשה. 2 יחד משהו בתוכנו קורא לנו לחפש בני זוג ולהביא ילדים לעולם. משהו בתוכנו רוצה להיות הורה. המשהו הזה קשור לרגשות שלנו, למחשבות שלנו, וגם אם לא בצורה מפורשת, לכולנו יש את השאיפה הבסיסית הזו להמשכיות של החיים. המניע של מי שרוצה להביא ילדים לעולם הוא מורכב, ובבסיס שלו יש את הרצון לאהבה. לתת אהבה טהורה לִיצוּר טהור שבא לעולם, נטול מניירות, נטול משקעים רגשיים, ולעזור לו לעצב את חייו. מובן שאז התינוק גדל ופוגש את הצער שיש בכל מקום, אבל עדיין יש בתוכנו את השאיפה למשהו הטהור המושלם הזה שנברא לנו מהגוף. הילדים שלנו הם האהובים הכי גדולים שלנו. זה כאילו מישהו שתל בכל אחד מאיתנו הזדקקות לאהבה, כדי לוודא שהגזע שלנו ימשיך להתקיים. כשאנחנו אוהבים את בן הזוג ורוצים להביא ילדים לעולם, אין מחשבה מודעת על קיום הגזע, אלא רגש וצורך גדול באהבה. הרצון לאהבה הזו הוא המניע החשוב להמשכיות הגזע האנושי. השאיפה לאהבה היא עבורנו. לעומת זאת, קיום הגזע האנושי הוא צורך של הכלל, והמשחק בין הצורך העצמי לעומת צורך הקבוצה שאליה האדם משתייך הוא משחק החיים שלנו. באבולוציה מתואר קיום החיים כתהליך רצוף שינויים. מדור לדור ישנם שינויים פיזיולוגיים קטנים שעוברים בעלי החיים והצמחים לשם ההישרדות בעולם של שינויים סביבתיים. השונות מפרט לפרט מאפשרת ביטוי של תכונות חשובות להישרדות בתנאי החיים המשתנים. תנאי חיים משתנים שעלולים להביא למוות הם למשל כמות מזון מוגבלת, הימצאות טורפים בסביבה, תנאי מזג אוויר שונים ועוד. אם כמות המזון מוגבלת, למי שיודע למצוא מזון מהר יותר יש עדיפות על חבריו, ולפי עקרון “הברירה הטבעית״, התכונה הייחודית לו כנראה תמשיך לדורות הבאים עקב בצד אגודל, עד שתהיה חלק טבעי מהזן. למשל, מכרסם שנולד עם אף ארוך משל חבריו יוכל למצוא מזון בתוך צמחייה בקלות יתרה, ויתכן שבמהלך התקדמות הדורות התכונה הזו תאפיין את המין כולו. עקרון “הברירה הטבעית״ תופס לגבי תכונות פיזיולוגיות, אבל האם הוא מתבטא גם ברגשות או במחשבות? *** הבחירה המודעת לא להביא ילדים לעולם, לא להיות הורים, הולכת וצוברת פופולריות כיום. הבחירה הזו נוגדת את העיקרון, שלפיו יותר בני אדם צריכים להיוולד מאשר למות כדי להבטיח את קיומו של הגזע האנושי לאורך זמן. הבחירה לא להביא ילדים נובעת מצורך אישי, מחשבה על ה״עצמי״ שעבורו ילדים מהווים עול חברתי, כלכלי, איום לזוגיות ועוד. במקביל יש גם נימוקים הנוגעים לילדים עצמם, כמו שלא כדאי להביא ילדים לעולם הנוכחי, המלא בצער, מלחמות ואלימות. המחשבה לא להביא לעולם ילדים לעולם האכזר שלנו דווקא נוגדת את חוקי הברירה הטבעית שבה “החזק שורד״, ומראה את המעבר לחשיבות העצמית במקום חשיבות הקבוצה. אולי דווקא הילד שלי יְפַתֵּחַ טכנולוגיית התגוננות מפני פצצת אטום, יוביל שלום עולמי, ימצא פתרון לבעיית פיצוץ האוכלוסין בכדור הארץ או החוסר במזון, או אולי יהיה לו גן ייחודי שיאפשר מוגנות מפני מחלות כמו סרטן, סוכרת או מחלות נפש? מי יודע. מצד שני, הבחירה לא להביא לעולם ילדים דווקא משרתת היטב את קיום הגזע האנושי בעולם של פיצוץ האוכלוסין ומלאי מזון מוגבל שיכולים להביא לעוני, מחלות, זיהום אוויר ותמותה. סין אף הגדילה לעשות והפעילה את מדיניות הילד האחד, ובכך הבטיחה שהלידה השנייה תהווה עול כלכלי כבד למשפחה. מכיוון שסינים רבים עוסקים בחקלאות, המשפחות הסיניות העדיפו בנים שיעזרו להם לשאת בעול הפרנסה. בעקבות העדפה זו התפתחה תופעה של רצח תינוקות בנות, נטישתן וסחר בתינוקות. ביהדות לעומת זאת אפשר למצוא דוגמה למדיניות עידוד ילודה: מצוות פרו ורבו היא המצווה הראשונה שניתנה בתורה לאדם וחווה, האנשים הראשונים. המצווה המאוחרת אפילו מפרטת כי על כל משפחה לקיים את המצווה עד כי יש לזוג ההורים לפחות בן ובת. גם למדיניות עידוד ילודה וגם למדיניות צמצום ילודה ישנו היגיון אבולוציוני. הן נובעות מהרצון לוודא את הישרדות המין האנושי ותת הקבוצה בה (המדינה או ההשתייכות הדתית), אבל קשה מאוד לקבוע מה נכון ומתי, בייחוד בהיעדר חשיבה קבוצתית עולמית בנושא. כל מדינה או זרם דתי יכולים להתוות מדיניות אחרת לפי בחירתם, וכך אנחנו מתקדמים לעבר פיצוץ אוכלוסין וכיליון המשאבים שלנו. כאשר האדם בעל הבחירה החופשית בוחר להביא או לא להביא ילדים לעולם, הוא עושה זאת מתוך מניע אישי, מתוך שאיפה למימוש אהבה טהורה בדרך שנראית לו נכונה, ומה שנכון לאחד לאו דווקא נכון לאחר, הרי כולנו שונים. האבולוציה מתבססת על השונות שלנו זה מזו. מצד שני, האבולוציה מתבססת על הדומות שלנו זה מזו, כך שיש שייכות לקבוצה. עקרון הברירה הטבעית הוא מערכת האיזונים בין השניים, בין הדומה לבין השונה בקבוצה. לעומת שאר היצורים החיים, מוח האדם גדול ביחס לגופו, ולכן יש לו תודעה מפותחת. התודעה מאפשרת לאדם להרגיש, והשאיפה לאהבה טהורה גורמת לו לרצות להביא ילדים לעולם. ייתכן שהשאיפה הזו לאהבה גם היא חלק מעקרון הברירה הטבעית, מעין תכונה המאפשרת את קיומנו. שאלה: האם רגש האהבה הוא ביטוי אבולוציוני שהתפתח באופן דומה לתכונות אחרות כמו אף ארוך? *** אם אהבה היא המניע שלנו לרבייה, ונניח גם של כל בעל חיים אחר עם מודעות, לא ברור מהו המניע של הצמח או של החיידק להתרבות. הליך הרבייה הוא לא מקרי, לא ספונטני ולא טעות של הטבע. הרבייה היא תהליך תדיר, מורכב, רב שלבי, והיא המאפשרת את הקיום. החיים בנויים על התהליך הזה ובכל זאת המוטיבציה שלו איננה ברורה. אצל בני האדם “צריך שניים לטנגו״, כאשר האהבה בין בני הזוג והרצון המשותף שלהם לאהבת ילד הם הגורמים המניעים והקושרים אותם לשיתוף הפעולה להעמדת צאצאים. האהבה כגורם המקשר איננה חומר, אלא התודעה מקשרת. בפרחים הרבייה מתרחשת בתהליך האבקה כאשר האבקנים עוברים מפרח לפרח. תנועת האבקנים מתבססת על גורם מקשר בין הפרחים — החרק, דבורה למשל. הדבורה אולי לא מודעת לתפקידה בהאבקה, אבל יש לה מודעות לחיפוש הצוף. גם איתני הטבע יכולים להיות גורם מקשר, למשל, כשהרוח מעבירה את האבקנים בין פרח לפרח. גם בדגים ובדו חיים הטבע הוא הגורם המקשר, כאשר הנקבה מטילה את הביצים בתוך המים והזכר מפריש עליהם את הזרעים. תהליך הרבייה שם לא היה מתרחש ללא המים. כמו כן, אצל בני האדם התהליך לא יכול היה להתרחש בסביבה יבשה. ברבייה חד מינית אור, חום ומשאבים למיניהם הם גורם מאפשר של תהליך הרבייה, והם כביכול גורמים נטולי מודעות. גם עבור רבייה חד מינית וגם עבור רביה דו מינית, גורמים בעלי מודעות ו/או גורמים נטולי מודעות מעורבים כדי לאפשר את תהליך ההפריה. חייב להיות גורם מקשר בין החלק הזכרי לחלק הנקבי. בעצם לא צריך “שניים לטנגו״, אלא לפחות שלושה ואף יותר. על אף כל מה שאנחנו כבר יודעים, עדיין לא ברור מה מניע את התהליך המורכב ורב השלבים להתרחש, בייחוד כאשר איתני הטבע ובעלי חיים אחרים הם שותפים לתהליך. היות שהתהליך מתקיים רק כאשר קיימים גורמים מקשרים בעלי תודעה (כמו אהבה או בחירה משותפת, או דבורה שמחפשת צוף) או נטולי תודעה (איתני הטבע, מים, ועוד), או גם וגם, השאלה “למה זה קורה?״ עוד יותר רלוונטית. כשהרבייה מתרחשת רק כשיש לפחות “שלושה לטנגו״, ולפעמים הרבה יותר משלושה, איך מתבצע הסנכרון ואיך יש מוטיבציה משותפת? אלו שאלות שנוגעות לקיום החיים באדם, בחרק, בחיידק ובצומח.