יום נפלא למות

הקללה

בשעה 09:55 בבוקר קפצתי מהמיטה בבהלה. הצפצוף הטורדני מהמחשב, המתריע על כניסת אימייל חדש, העיר אותי, ומיהרתי לבדוק את ההודעות. לתדהמתי לא היה גבול. בין חמש ההודעות החדשות הייתה גם הודעה אחת מרוני, בעלי היקר. כבר שבוע חלף מאז יצא רוני, בבוקר יום ראשון בדרכו לעבודה, נישק אותי על שפתיי ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה. כל החיפושים אחריו העלו חרס, וכל יום שעבר, הגביר את התסכול והייאוש שלי. מיהרתי לפתוח את ההודעה, והתחלתי לקרוא אותה בהתרגשות. מבעד לדמעותיי ריצדו מולי המילים שכתב:

״היום, יום ראשון 26.12.2004, השעה 08:30. עוד 10 דקות נשארו, ואני אשתחרר סופית מהמועקה שרודפת אותי כבר חודשיים. אילו ידעת, אהובתי, מה עבר עליי בחודשיים האלו, היית מתעלפת. אני כותב לך את הכול באימייל כדי שתביני. נוני אהובה שלי, את הסיבה האמתית לכך שנעלמתי פתאום, לפני שבוע, בלי להסביר לך כלום, וניתקתי קשר. האמיני לי, יקירה, שזאת הייתה הדרך היחידה. אני יודע שאין לך מושג כרגע על מה אני מדבר, אבל אני בטוח שכשתקראי את כל הסיפור, תביני.

את בטח זוכרת שבירח הדבש שלנו, לפני חודשיים בפריז, ירדתי ללובי של המלון לאחר הריב הקטן שהיה לנו, וקפצתי לבר לרגע כדי לשתות משהו ולהירגע. לא שכחת גם שכשחזרתי, אחרי שעתיים, שאלת אותי איפה הייתי ולמה נעלמתי לכל כך הרבה זמן, ואז סיפרתי לך שפגשתי את מוטי ותמיר, החבר׳ה מהמילואים, ונסחפתי בלי לשים לב לזמן שעבר.

האמת היא שפגשתי את אינגה, עוזרת הווטרינר השבדית, זאת שבאה לפני שנים להתמחות במרפאת החיות של ד״ר רם אצלנו במושב. בזמנו, היה לנו קשה, גברברי המושב, הרווקים והנשואים כאחד, להסיר את עינינו מאינגה הבלונדינית המהממת. כלבינו המסכנים בילו בגללה הרבה שעות מיותרות בקליניקה. שעות הסתובבנו סביבה כעדת כלבים מיוחמים. ואני, אז נער נאה בגיל העשרה, זכיתי גם להיות בין הבודדים שהצליחו לבלות כמה לילות שובבים במיטתה. אבל אינגה סיימה את ההתמחות וחזרה לשבדיה, ואני, לאחר תקופת דיכאון סבירה, חזרתי לחיים.

ביום שראיתי אותך, מתוקה שלי, בתחנת הרכבת בחיפה, בג׳ינס שהחמיא לרגלייך ובגופייה ההדוקה שלא השאירה הרבה מקום לדמיון. ידעתי שאת המיועדת לי. באותו היום, שכחתי מכל האחרות. והנה אני על דלפק הבר מזמין משקה, ולפתע אינגה צצה מולי.

‘Hi Roni,' אמרה, מתנפלת עליי בחיבוק ומדביקה לי נשיקה רטובה בפה. נאלמתי דום ולבי החסיר פעימה. אני אומר לך, נוני, היא נראתה טוב מתמיד. ואני, לרגע חזרתי להיות בן הטיפש עשרה המיוחם מהמושב.

אחרי ההלם הקצר, התאוששתי. בלבי ידעתי שאני שלך ושאת שלי, ושרק אותך אני אוהב. הגבתי בקרירות, והשתדלתי להיפטר ממנה מהר ככל האפשר. אבל היא התעקשה שאספר לה מה קורה במושב בכלל, ובקליניקה בפרט. היא גם הייתה חייבת לספר לי את כל קורותיה מאז שחזרה לשבדיה ופתחה שם קליניקה משלה עם שני שותפים. האמת, שעמום אחד גדול. 'listen,' ניסיתי שוב להוריד אותה מגבי בעזרת האנגלית הרצוצה שלי.

‘I’m flying back to Israel tomorrow, I need to go to sleep early.'

‘So you can stay at my room tonight, if you want.' — אמרה לי במפתיע.

‘No, thanks,' אמרתי לה, 'I’m fine.'

אינגה לא ויתרה ונצמדה אליי. האמיני לי, נוני, היה קשה לעמוד בפיתוי, אבל כפי שאמרתי לך, אהבתי אותך ניצחה גם את אינגה. כשהיא ראתה שזה לא ילך, היא אמרה לי 'good night', והחלה להתרחק ממני.

קמתי מהדלפק כדי לחזור אלייך, ואז ראיתי שהיא נעצרת לפתע, מסתובבת ומביטה בי במבט מוזר וחודר, לוחשת לעברי משהו בשפתיים קפוצות, מפנה לי את גבה ויוצאת. צמרמורת עברה בגופי, והרגשתי כאילו אינגה הטילה עליי כישוף או קללה. חזרתי אלייך לחדר והלכנו לישון חבוקים ומפויסים. אבל אני לא הצלחתי לעצום עין באותו הלילה. המבט המוזר בעיניה הכחולות של אינגה ולחישתה לפני שהסתלקה טרפו את שנתי, ובבוקר, קמתי שטוף זעה קרה.

אני שמאמין בגורל ובעין הרע, החלטתי שאני חייב להסיר את הקללה שהייתי משוכנע שאינגה הטילה עליי, ומיד כשהגענו ארצה, כשאמרתי לך, יקירה שלי, שיש לי פגישה חשובה עם לקוח בצפון, בעצם נסעתי לצפת להיפגש עם המקובל רבי יחזקאל כדי שיסיר את הקללה. שעה ארוכה חיכיתי לתורי, וכשנכנסתי לחדר, ראיתי את כבודו יושב על כרית אדומה ברגליים משוכלות ובעיניים עצומות, ומניע את גופו בתנועות אטיות וקצובות קדימה ואחורה.

'אתה, מה סיפורך?' שאל אותי.

סיפרתי על אינגה ועל מבטה המוזר ולחישתה המאיימת, וביקשתי את עצתו כדי להסיר ממני את הקללה. יקירה שלי, אהובתי.

המקובל פקח את עיניו והביט בי, ואני ראיתי בהן עצב גדול. 'אין לי בשורות טובות להגיד לך,' אמר. 'אתה, גורלך נחרץ,' המשיך ועצם את עיניו.

'אני רואה אותך בעוד חודשיים פחות ארבעה ימים, ביום ראשון בתאריך 26.12.2004 למניינם, בשעה 08:40, נעלם מהעולם הזה ועובר לעולם הבא.'

אני, שתמיד הייתי גבר שבגברים, רעדתי בכל גופי.

'אין שום דרך לשנות את רוע הגזרה?' שאלתי את המקובל.

הוא נאנח וענה: 'זה רצון האלוקים, ישתבח שמו.'

ברגליים כושלות יצאתי משם, והסתובבתי בעיר עד שהחשיך. חזרתי למכוניתי ונסעתי חזרה אלייך, אהובתי, וכל הדרך הייתי שקוע בהרהורים.

'לא יכול להיות,' אמרתי לעצמי, 'שאני אקבל את דברי המקובל בהכנעה. אני גבר צעיר יפה ומצליח שרק עכשיו התחתן והקים בית. אני אלחם בנבואה הזאת, ואנצח אותה!'

החלטתי כי לא אספר לך דבר עד שהכול ייגמר והתאריך יעבור, כדי לא להפחיד ולהטריד אותך, אהובתי.

חזרתי הביתה והתנהגתי כאילו הכול כרגיל, אבל במקביל, חיפשתי את המקום השקט ביותר בעולם כדי לבלות בו את השבוע הקריטי בחיי.

לבסוף, בחרתי בתאילנד. רכשתי כרטיס בסתר, וביום ראשון שעבר, נשקתי לך, אהבת חיי, ויצאתי כביכול בדרכי לעבודה בבניין הבורסה בר״ג. אבל בעצם, נסעתי לשדה התעופה בדרך לסוף העולם, שם כלום לא יפגע בי לרעה.

אני יושב לי כאן, בלובי המלון באי פוקט שבתאילנד, ומסביב שלווה ורוגע. עוד 5 דקות יסתיים הסיוט שלי, ואני מקווה שעד שאחזור מחר בערב אלייך, אהובתי, תקראי את האימייל ותסכימי לקבל אותי בחזרה.״

סיימתי לקרוא, ובעוד כולי רועדת מהתרגשות ומבכי, התחלתי להקליד את תשובתי. תוך כדי כך, שמעתי את חדשות השעה 10:00. באוזניי הדהד קולו הדרמטי של הקריין:

״בסביבות 04:00 לפנות בוקר (שעון ישראל) פקדה רעידת האדמה העזה ביותר בארבעים השנים האחרונות, בעוצמה של 8.9 בסולם ריכטר, את האי סומטרה שבאינדונזיה. גם בתאילנד המרוחקת כ־2,000 ק״מ ממוקד הרעש, הורגשה הרעידה. בעקבות הרעש, סביב השעה שמונה וחצי בבוקר, החלו לפגוע גלי צונאמי אדירים בגובה של עשרה מטרים במדינות האזור. ככל הנראה, ישנם אלפי הרוגים ונעדרים...״.