יומנה של כתבת שטח

שישי בלילה, 1 ביוני 2001, בבית שלנו, נינוחים ושבעים לאחר ארוחת ערב אצל ההורים. נעימות אופפת אותנו. שחר יושב על הספה, מעלעל בעיתוני השבת. מהחלונות הגדולים אני מביטה על הגינה המוארת. נדמה שריחם המשכר של היסמינים הפורחים פורץ אלי מבעד לחלונות השקופים.

הטלפון מצלצל. גם בערב שבת טלפון שמצלצל לא מבשר בהכרח על דרמה. הטלפונים שלי שובתים רק פעם בשנה, ביום כיפור. על הקו א‘, שוטר לשעבר העובד כמאבטח במועדון פאצ‘ה. א‘ היסטרי. מהשפופרת בוקעים קולות פיצוצים, ועוד לפני שא‘ מדבר אני יודעת שהאימה פרצה לבית שלנו.

א‘ מדווח בסטקטו: “עדי... במועדון לידי. פיצוצים... מחבל... דולפינריום... מלא הרוגים... טוסי לדולפינריום...“

אני מנסה להשליט סדר בכאוס, שיטה בשיגעון: “א‘, תירגע שנייה. תנסה להסביר לי איפה המחבל. מה קרה?“

וא‘ במקוטע: “הוא פוצץ חגור על גופו... בתור לדולפינריום... יש מלא ילדים הרוגים“.

בדרך מהסלון לחדר השינה אני כבר נפטרת מהחלוק, ובחדר השינה, תוך כדי השתחלות לג‘ינס, אני מחייגת לאורי בר־לב, אז מפקד מרחב הירקון, ומבקשת ממנו פרטים נוספים על הפיגוע.

המפקד הנמרץ, שכעבור שנים יתקבע בתודעה הלאומית כשד“ר אורלי אינס תאשים אותו בהטרדה מינית חמורה על הדשא באילת, אומר: “עדי, אין לי מושג על מה את מדברת. לא שמעתי. תני לי לבדוק“.

בתוך שלושים שניות, כשאני כבר לבושה ומוכנה לצאת, הוא חוזר אלי: “את צודקת. יש פיגוע“.

אני מעלה את בר־לב לשידור מיד אחרי הודעה פורמלית ראשונה על הפיגוע.

אני יוצאת מהבית. שחר מצטרף אלי. הוא הנהג שמאפשר לי לשדר כל הדרך לתל אביב. אפשר לומר בשפה רדיופונית מקצועית שאנו “מושכים שידור“. אני משדרת מהטלפונים הניידים של שחר ושלי. מדווחת מהמכונית שהמשטרה חוששת שמחבלים נוספים משוטטים בתל אביב, וייתכן שהמוות אורב לבלייני העיר.

בטיילת מהומה: כבאיות, פקקים וצופרים. אני משאירה את שחר ליד ההגה ומזנקת לזירת הרצח כדי להגיע ראשונה, לפני הקולגות, יודעת שאני עומדת לשדר מזירת אחד הפיגועים הנוראים שהתרחשו אי־פעם בישראל. צעירים וצעירות נרצחו מחוץ למועדון ריקודים.

אני רצה בנעלי עקב אפורות ומבריקות. עקבים הם השריטה שלי. בארון הגדוש שלי יש רק זוג נעלי התעמלות אחד, לריצת הבוקר המוקדמת. בכל מצב ובכל שעה אני חמושה בנעלי עקב, מידה 40, תוספת ל־174 הסנטימטרים שלי. אני מגיעה לדולפינריום עוד לפני שהמשטרה מסמנת בסרטים אדומים־לבנים את השטח הסגור בפני סקרנים ועיתונאים.

אני רצה, מתנשפת ומדלגת מעל שלוליות דם. אני לא שואלת את עצמי של מי הדם הזה לעזאזל, ועם התיק החום על הכתף ומכשיר ההקלטה אני זורמת. מושיטה מיקרופון לילדים בוכים, תופסת עדי ראייה. השוטרים מתחילים לטפטף אינפורמציה ראשונה. כבר מבינה שהדם שאני דורכת עליו הוא דמו של המחבל. מאוחר יותר יצטרך כל מי שבא במגע עם דמו של המחבל לעבור בדיקות דם. הייתה שמועה שמחבל נשא אתו נגיפי מוות.

אני מאפסת את עצמי ומבקשת שניידת השידור שבדרכה לדולפינריום תקפיץ לי נעליים חלופיות. אמשיך לשדר בנעליו של אחד הטכנאים.

שמו של המחבל המתאבד: סעיד אל חוטארי מקלקיליה.

סיפור השכול של הדולפינריום רדף אותי עד פרשת החייל החטוף גלעד שליט. חוסאם בדרן, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס שנתפס שנה אחרי אסון הדולפינריום ונשפט בישראל, שוחרר בעסקת שליט. מחמוד נאדי, הנהג שהסיע את המחבל מקלקיליה, נתפס, נשפט ונכלא בישראל.

אני לא צריכה לעצום עיניים כדי להיזכר בגיהינום הדולפינריום. גופות שוכבות זו על גבי זו. איברים מפוזרים. אלוהים לא ריחם על נערי התיכון. 21 נערים ונערות נהרגו בדולפינריום. 120 נפצעו.

המתים שותקים. הפצועים נאנקים. צועקים. אני נצמדת למטרה. לשדר. אין לי מסך. אין לי ויזואליה. אני צריכה לתעל עובדות מהולות בתחושות, להעביר את המציאות הבלתי נתפסת למאזינַי המרותקים לזוועה.

זה לא האסון הגדול הראשון בקריירה שלי. קדם לו אסון המסוקים בצפון הארץ, שהגעתי אליו אחרי שגופות החיילים כבר נעטפו ונחסך ממני מראה הזוועות. פה, בדולפינריום, אני בלב החומר הקשה. פצוע לוחש לי: “בבקשה. בבקשה. אני לא יכול יותר. תקראי לחובש“. איך במצבו הוא מצליח להיות כה אדיב ולהגיד “בבקשה“? אני מקרבת לשפתיו הלוחשות את המיקרופון, ומזעיקה חובש.

אני מבחינה בנערה כבת 16 מפרפרת. הפרמדיקים מנסים להציל אותה. גם לעין הלא מקצועית שלי ברור שאני עדה לחרחורי גסיסה אחרונים. אני לא יודעת את שמה. אני גם לא רוצה לדעת את שמה. איך אוכל להתייצב מול אמה השכולה ולספר לה על רגעיה האחרונים של בתה? שחר מצלצל. אני לא עונה. אין לה סיכוי, לנערה שאני לא יודעת את שמה. הנערה שמתה לי מול העיניים.

העיניים שלי יבשות. אני אנליטית. לא בוכה. אני אף פעם לא בוכה. בשידור דרמטי אני מנתקת את בלוטות הרגש. אמפתיה תפגע באיכות השידור.

רק פעם אחת בכיתי. חמש שנים לאחר אסון הדולפינריום, כשהסבתא שבתה ונכדה נהרגו בתאונה בידי עורך הדין ד“ר דורי קלגסבלד כינסה מסיבת עיתונאים. בבית כבר חיכה לי ילד משלי, וחשתי בכל עצמותי את האבדן, את כאבה של הסבתא השכולה שעולמה התרסק, ובכיתי בלי שליטה.

למוות יש ריח. ריח של גומי שרוף. ריח העור השרוף של המתים הצעירים וריח האבק מתערבלים לריח של חריכה משונה. חצי שנה אחרי הדולפינריום עדיין עמד בנחירי הריח ולא הייתי מסוגלת לאכול בשר.

אני נזכרת בשחר שחונה ברחוב המקביל ומצלצלת אליו: “סע הביתה. אני נשארת כאן“.

הוא מבקש שאטלפן אליו כשאגמור והוא יבוא לאסוף אותי. הלילה נצבע באור ראשון של בוקר, ואני נוסעת בניידת השידור לאולפן בקריה.

המשך הדיווח, שכולל שיחות עם ההורים השכולים, כבר שייך לשדרנים אחרים. אני מכירה את גודל הכאב. במלחמת לבנון הראשונה, ככתבת בחיפה, נאלצתי לעמוד בפתח בתיהם של הורים שזה עתה נודע להם שבנם החייל נהרג, מחכָה עם שאר הכתבים שמישהו מבני המשפחה יצא וידבר אתנו. תודה לאל שאני כבר לא שם.

כששחר בא לאסוף אותי מהאולפן סיפרתי לו על המוח המרוסק של המחבל סעיד אל חוטארי מקלקיליה. שחר נרתע. אני נרדמת וישנה כל הדרך.

אני נכנסת לבית שלנו כאילו נטשתי אותו לפני שנות דור, מסירה את משקפי השמש ומשליכה את הבגדים לכביסה. את חולצת הטריקו השחורה ואת הג‘ינס אכבס מאוחר יותר שוב ושוב, כדי להיפטר מהריח שדבק בהם ונספג בין סיבי הבד. אני שוקעת בשינה טרופה, ובמוצאי שבת מתייצבת באולפן ומשדרת כל הלילה.

חוזרת לשגרה, אבל עד היום אני מסרבת לבלות באזור הדולפינריום, שכרוך אצלי בדם ובמוות.

ליל הסדר, 27 במרץ 2002. תשעה חודשים אחרי פיגוע הדולפינריום אני יולדת בבית החולים תל השומר את אלעד.

שלוש שעות אחרי הלידה. אלעד, 3,350 גרם, בזרועותי כשהטלפון רוטט. על הקו אחד ממקורותי הבטוחים ביותר, שלא אסגיר אותם גם בעינויים, והוא מספר לי שבמלון פארק התרחש טבח נורא. לאחר מכן יתבהרו ממדי הזוועה. שלושים ישראלים נהרגו ו־160 נפצעו בידי מחבל שפוצץ את עצמו על רקע המצות והחרוסת.

אני מתחילה לשדר ומזעיקה את המערכת. הפעם אני מנוטרלת מהזירה. מרותקת לתינוקי. עיניו עצומות. הוא לא מתרשם מאמו המשדרת.

אחרי אותו שידור יצאתי לחופשת לידה.