יומניקו

הייתי בת 11 וקצת כשקראתי לראשונה את "יומנה של אנה פרנק". קראתי והתאהבתי. התאהבתי באפשרות לתעד את עצמך, את יומך, את מחשבותייך, פעולות, חלומות ורצונות. רציתי גם. לכתוב יומן. יומן כזה שכל העולם יקרא וידע מי אני ומה אני עושה. אז לקחתי מחברת עם עטיפה חומה (דפתר שכזו), וכתבתי עליה בטוש שחור "יומנה של לימור". נו, מה לעשות שלא אני בחרתי לעצמי את השם? והשם לימור, מה הוא כבר יכול להוליד?

בכתב עגול ומסודר ביקשתי להכניס תוכן לשורות הצפופות, להיות נאמנה למציאות. ריאליטי לימור שנת 1982 יצא לדרך.

הבוקר התעוררתי (כמה מרתק), צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, אכלתי, הלכתי לבית ספר, חזרתי, לא עשיתי שיעורים. אני שונאת את המורה לחשבון, אח שלי מעצבן אותי. כזה... קצת... רגיל שכזה.

מהר מאוד גיליתי, לתדהמתי, שביחס לאנה פרנק, החיים שלי די משעממים. דבר שעל פניו אמור היה לשמח אותי - בכל זאת עדיף חיים משעממים מחיים תחת שלטון נאצי - אבל אותי זה העציב. רציתי אקשן, אמיתי! כזה שאוכל לתעד בזמן אמת. שיקרה משהו מסעיר, מרגש, מפחיד, מטלטל, משהו... אבל כלום לא קרה. חייה של ילדה בת 11, בישראל בואכה שנות השמונים הסתכמו בצפייה דרוכה לפרק הבא של "ריץ רץ".

אז אם אין, יוצרים. התחלתי ליצור לעצמי אווירה. כתבתי מתחת לשמיכה, כתבתי בחושך, כתבתי רעבה, כתבתי עם דלת נעולה ואימא היסטרית שהידפקה עליה באיומים קולניים: "אם עוד דקה את לא פותחת אני מזמינה משטרה", יצרתי מריבות, סכסכתי בין חברות, הפלתי את עצמי מעץ, אפילו לא שברתי את הרגל. סתם נקע, ומה זה מעניין, נקע?! ניסיתי, בחיי שניסיתי, אבל שום דבר מסעיר לא קרה. בגיל 11 הגיעה התובנה הראשונה על חיי. אטרקציה - הם לא. חלום ה"יומנה של לימור" נותר במגירה והחיים... המשיכו להיות חיים עם כל מה שהם יוצרים בין אם נתעד אותם ובין אם לאו.

עברו מאז יותר משלושים שנה, ובוקר אחד הוא נולד. "יומניקו". הוא נולד בשלהי החופש הגדול, במשקל נוצה ועם אפגר של חום יולי אוגוסט. בזמן שהייאוש היה רחוק מלהיות נוח והקץ לא חושב לאחור, הוא נכח באוויר כעובדה שלא מתכוונת ללכת לאף מקום. ישבתי בסלון ביתי כשילד א' זרק על ילד ב' כדור וזה החזיר לו בצעקות "אימאאאאא", וילד ג' צווח, "סתום ת'פה, מה אתה צועק?" והשכנה סימסה, "אפשר להגיד להם להיות בשקט? אני עם מיגרנה", הכלב נבח, המזגן הפסיק לעבוד, הכביסה גלשה מהכורסה, הכלים געשו בכיור, וכולם היו כמובן רעבים. האידיאלי אמר שהוא לא עובד בחברת חשמל, ולמישהו היה משעמם ואני... אני נכנסתי לקומה. כל מה שרציתי היה שיופיעו בדלת אנשים בחלוק לבן וייקחו אותי למקום שבו יש שקט. שקט אמיתי. כפוי או לא... שקט!

היחידים שדפקו על הדלת היו החברים של הילדים, ומיותר לציין שנוכחותם לא שיפרה את מצבי. נמלטתי לחדר עבודה, סגרתי את הדלת ונכנסתי למחשב. במקום להכניס לבקבוק פתק "הצילו" ולזרוק לים - בכל זאת היה חם והים רחוק - צעקתי "הצילו" על הקיר הווירטואלי בפייסבוק.

"יומניקו היקר,"

ומשם... ומשם זה התחיל לזרום. כל מה שעיצבן אותי קודם הפך לקומדיה של משפחה אחת. משפחה, שעל פניו ניתן להגדיר אותה "רגילה". אבא, אימא, כלב ושלושה בנים, גרים במרכז הארץ בדירת חמישה חדרים, כזו שיום אחד נצבע אותה ויום אחד נסדר את התריס השבור ונתקן את הברז הדולף; כזו שפזורות בה קוביות של לגו שננעצות בכף הרגל, שיש בה ארונות פתוחים ומתבגרים שדורשים לא לסדר להם את החדרים. לא שקטים במיוחד, לא מסודרים במיוחד, לא תמיד זוכרים, לא תמיד מבינים מה התפקיד של מי ומתי, אבל כן רעבים רוב הזמן - לאוכל ולחיים - ומחכים לסוף היום, ומבוגרים שנרדמים לפניהם, מתעוררים לפניהם ועסוקים רוב היום בריצה סביב המילה "להספיק". לא המצאנו שום דבר. כל מה שקורה לנו, קורה לכולם. או לרובם. או למישהו. בטוח למישהו.

התיעוד תפס תאוצה. הפייסבוק התמלא בחברים חדשים, אלפי עוקבים, שיתופים ודרישה לעוד מ"יומניקו". וככה מצאתי את עצמי מתעדת את הקורות אותנו לציבור הרחב. "יומניקו" הפך לשם השני או הראשון שלי ורבקה... גם אני חושבת לפעמים שהיא אמיתית. ברור שהיא אמיתית. "תקשיבי, זה פרק ליומניקו," אני שומעת יותר ויותר, ומבינה שלא צריך שיקרה משהו דרמטי בשביל לכתוב יומן, וגם לא מחברת עם ריח של בית דפוס ישן. צריך לחיות, כמו שאנחנו יודעים לחיות, ולתת דרור למילים בתיאור רגעים קטנים, שעושים לנו את החיים לקצת יותר... מעצבנים, שמחים, מרגשים, מלמדים, משתפים... כאלה שהם "יומניקו" שלי ושל כולם.

אז כולם שואלים אותי, "תגידי, את גרה אצלי בבית?"

אממממ... בקושי אצלי אני מצליחה לגור, ולא, אני לא צריכה לגור אצלכם בבית בשביל לדעת שאחרי הכל, מה כולנו רוצים בעצם? (חוץ מבעל עשיר, מינוס במשקל, סלפי בשקיעה וילדים בריטים מנומסים, שסיימו חמש יחידות במתמטיקה בציון מאה). כולנו רוצים לדעת שאנחנו לא לבד, ושהתור ב"אברבנאל שלום, מדברת רבקה" ארוך לא בגלל השירות, אלא בגלל הפנטזיה ההורית לשקט. שקט. מה כבר ביקשנו. שקט!

לא המצאתי את הגלגל, אבל את יומניקו כן. ועכשיו הוא גם שלכם.

וזה הזמן להגיד לכם בני משפחה, חברים ואנשי המקלדת והמסך, שדחפתם, שרציתם, שביקשתם, שהקמתם לתחיה את "יומניקו היקר" שעל הקיר, ועכשיו הוא שלכם, על המדף, על השידה או סתם זרוק באיזו פינה. דיר באלק, כן?!

תודה רבה.

שלכם באהבה

יומניקו, ורבקה גם.