יומני הערפד 1: התעוררות

 1

4 בספטמבר

יומן יקר,

משהו נורא עומד לקרות היום.

אני לא יודעת למה כתבתי את זה. פשוט טירוף. אין לי שום סיבה לדאוג, ויש לי כל הסיבות שבעולם להיות מאושרת. אבל...

אבל הנה אני כאן, בשעה 5:30 בבוקר, ערה ומבוהלת. אני אומרת לעצמי כל הזמן שהבלגן אצלי בראש הוא בגלל הפרשי השעות בין צרפת לכאן. אבל זה לא מסביר למה אני מבוהלת כל כך. אבודה כל כך.

שלשום, כשדודה ג'ודית ומרגרט ואני נסענו חזרה הביתה מנמל התעופה, הייתה לי מין הרגשה מוזרה כזאת. וכשפנינו לרחוב שלנו חשבתי פתאום, "אמא ואבא מחכים לנו בבית. אני מוכנה להתערב שהם עומדים על המרפסת הקדמית או מחכים בסלון ומסתכלים דרך החלון. הם בטח התגעגעו אלי נורא".

אני יודעת. זה נשמע מטורף לגמרי.

אבל גם כשראיתי את הבית, ואת המרפסת הקדמית הריקה, עדיין הרגשתי ככה. עליתי בריצה במדרגות, ניסיתי לפתוח את הדלת הנעולה ודפקתי עליה בטבעת הברזל. וכשדודה ג'ודית עלתה אחרי ופתחה את הדלת, פרצתי פנימה ורק עמדתי במסדרון והקשבתי, ציפיתי לשמוע את אמא יורדת במדרגות או את אבא קורא לי מחדר העבודה.

בדיוק אז דודה ג'ודית הפילה מאחורי ברעש את המזוודה על הרצפה, פלטה אנחה ענקית ואמרה, "אנחנו בבית." ומרגרט צחקה. ואז הציפה אותי ההרגשה הכי נוראה שהייתה לי בחיים. אף פעם לא הרגשתי את עצמי אבודה כל כך. לגמרי. לחלוטין.

בבית. אני בבית. למה זה נשמע לי כמו שקר?

נולדתי בעיירה הזאת - פֶל'ס־צֶ'רץ'. גרתי בבית הזה תמיד. זה החדר שהיה שלי תמיד, עם הסימן החרוך על רצפת העץ מאז שקֶרוֹלַיין ואני ניסינו לעשן בגניבה סיגריות כשהיינו בכיתה ה', וכמעט נחנקנו. אני יכולה להסתכל דרך החלון ולראות את עץ החבוש שלפני שנתיים טיפסו עליו מאט וכל החבר'ה כדי להתפרץ למסיבת הפיג'מות ביום ההולדת שלי. זאת המיטה שלי, הכיסא שלי, השידה שלי.

אבל עכשיו נראה לי הכול ממש זר, כאילו אני לא שייכת לכאן. אני זרה במקום הזה. והכי גרוע - אני מרגישה שיש איפשהו מקום אחר שאני שייכת אליו, אבל אני פשוט לא מצליחה למצוא אותו.

אתמול הייתי יותר מדי עייפה ולא הלכתי ליום ההיערכוּת בבית הספר. מֶרֶדִית לקחה בשבילי את מערכת השעות, אבל לא התחשק לי לטלפן אליה. דודה ג'ודית אמרה לכל מי שהתקשר אלי שאני ישנה בגלל היעפת מהטיסה, אבל בארוחת הערב היא נתנה בי מבט מוזר.

איך שלא יהיה, היום אצטרך לראות את כל החבורה. אנחנו אמורות להיפגש במגרש החניה לפני התחלת הלימודים. אז זאת הסיבה שאני מבוהלת? אני מפחדת מהן?

אֶלֵיינה גילבֶּרט הפסיקה לכתוב. היא בהתה בשורה האחרונה, הנידה את ראשה, והשהתה את העט מעל היומן הקטן בכריכת הקטיפה הכחולה. אחר כך, בתנועה פתאומית, הרימה את הראש והשליכה את העט ואת היומן לעבר החלון המקומר. הם נהדפו מהשמשה ונחתו ללא פגע על האדן המרופד.

הכול היה כל כך כל כך מטופש.

ממתי היא, אליינה גילברט, מפחדת להיפגש עם מישהו? ממתי היא מפחדת ממשהו? היא קמה והשחילה בכעס את זרועותיה לתוך קימונו אדום. אפילו לא הציצה בראי הוויקטוריאני המפואר שמעל השידה העשויה עץ דובדבן. היא ידעה מה תראה שם. אליינה גילברט, מגניבה, בלונדינית וחטובה, מובילה את הטרנדים החדשים באופנה, תלמידת י"ב, הבת שכל הבנים משתגעים אחריה, וכל הבנות רוצות להיות כמוה. שעכשיו במקרה יש לה, שלא כרגיל, פרצוף קודר וטעם מר בפה.

אמבטיה חמה וקצת קפה, וזה יעבור, חשבה. טקס הבוקר הקבוע של הרחצה ובחירת הבגדים ירגיעו אותה. היא השתהתה, סקרה לאיטה את הבגדים שהביאה מפריס. לבסוף בחרה חולצה ורודה בהירה ומכנסי פשתן קצרים תואמים, ונראתה כמו גלידת פטל. טעימה למאכל, חשבה. מהראי ניבטה אליה נערה בעלת חיוך מסתורי. כל הפחדים נמוגו, נעלמו.

"אליינה, איפה את? תאחרי לבית הספר!" נישא מלמטה קול עמום.

אליינה העבירה את המברשת פעם נוספת על פני שׂער המשי שלה, ואספה אותו מאחור בסרט ורוד כהה. אחר כך חטפה את התיק שלה וירדה במדרגות.

במטבח ישבה מרגרט בת הארבע ליד השולחן ואכלה קורנפלקס, ודודה ג'ודית חרכה משהו על הכיריים. דודה ג'ודית הייתה אישה שנראתה תמיד קצת מבולבלת. היו לה פנים רזים, נעימים, ושיער פזור, משוך ברישול לאחור. אליינה הטביעה לה נשיקה קלה על הלחי.

"בוקר טוב לשתיכן. מצטערת, אין לי זמן לארוחת בוקר."

"אבל, אליינה, את לא יכולה לצאת ככה בלי לאכול. את זקוקה לחלבונים - "

"אקנה דונאט לפני הלימודים," אמרה אליינה בחטף, נישקה את ראשה הבהיר של מרגרט הקטנה, ופנתה ללכת.

"אבל, אליינה - "

"ואחרי הלימודים אלך כנראה לבּוֹני, או למֶרֶדית, אז אל תחכו לי עם ארוחת הערב. בַּי!"

"אליינה - "

אליינה כבר עמדה ליד דלת היציאה. היא סגרה אותה אחריה, מחרישה את קול מחאותיה של דודה ג'ודית, ויצאה למרפסת הקדמית.

היא נעצרה.

כל התחושות הרעות של הבוקר הציפו אותה שוב. החרדה, הפחד, והוודאות שמשהו נורא עומד לקרות.

רחוב מֵייפּל היה שומם. הבתים הוויקטוריאניים נראו זרים ודוממים, כאילו ריקים, כמו תפאורה באתר נטוש של צילומי סרט. כאילו ריקים מבני אדם, אך מלאים ביצורים משונים שהתבוננו בה.

זהו. מישהו עוקב אחריה. השמים מעליה לא היו כחולים, אלא חלביים, אטומים, כמו קערה ענקית הפוכה. האוויר היה מחניק, ואליינה הייתה בטוחה שמישהו נועץ בה עיניים.

בין ענפי עץ החבוש העתיק שבחזית הבית, הבחינה במשהו כהה.

עורב. הוא ישב ללא ניע, כמו העלים המצהיבים סביבו. זה היצור שעקב אחריה.

היא ניסתה לומר לעצמה שזה מגוחך, אבל איכשהו ידעה. היה זה העורב הכי גדול שראתה אי פעם, שָמן ומבריק, עם קשתות צבעוניות זוהרות בקצה נוצותיו השחורות. היא יכלה לראות כל פרט בבירור: הטפרים הכהים התאוותניים, המקור החד, ועין שחורה נוצצת.

הוא היה דוֹמם כל כך, אפשר היה לחשוב שיושב שם פסל שעווה של עורב. אבל כשאליינה הסתכלה עליו, היא הרגישה שהיא מסמיקה, חום עלה מגרונה והציף את לחייה בגלים. כי היצור הזה... הסתכל עליה. הסתכל כמו שהבנים מסתכלים עליה כשהיא לבושה בבגד ים או בחולצה שקופה. הוא כאילו הפשיט אותה בעיניו.

בלי לחשוב, שמטה את התיק ארצה, והרימה אבן משולי השביל. "תסתלק מכאן," קראה, ושמעה רטט של כעס בקולה. "תעוף מכאן! תסתלק כבר!" ועם המילה האחרונה זרקה את האבן.

נשמע נפץ של עלים, אבל העורב התעופף בריא ושלם. כנפיו הענקיות הקימו רעש כמו להקה שלמה של עורבים. אליינה התכופפה מבוהלת, כשהדף האוויר של הכנפיים פרע את שערה הבלונדיני.

העורב חג ונחת שוב, צללית שחורה על רקע השמים הלבנים כנייר. אחר כך, בצרחה אחת צורמת, הסתובב ועף לעבר היער.

אליינה הזדקפה לאט, ומיד הסתכלה סביב, מודעת לעצמה. היא לא יכלה להאמין שעשתה מה שעשתה. אבל עכשיו, כשהציפור נעלמה, השמים נראו רגילים, כמו תמיד. רוח קלה הרעידה את העלים, ואליינה נשמה עמוק. במורד הרחוב נפתחה דלת, וילדים פרצו החוצה, צוחקים.

היא חייכה כשראתה אותם, נשמה שוב עמוק, והקלה הציפה אותה כמו אור שמש. איך יכלה להיות טיפשה כל כך? הרי היום יום יפה, מבטיח, ושום דבר רע לא יכול לקרות.

שום דבר רע לא יכול לקרות - חוץ מהעובדה שהיא מאחרת לבית הספר. כל החבורה כבר בטח מחכה לה במגרש החניה.

את יכולה תמיד לספר שהתעכבת כי זרקת אבן על מציצן חולני, חשבה, וכמעט צחקקה. הֵי, זה ייתן להן קצת חומר למחשבה.

מבלי להביט לאחור אל עץ החבוש, החלה פוסעת במהירות במורד הרחוב.

העורב התנגש ברעש בצמרת עץ האלון, וסטפן הרים אינסטינקטיבית את ראשו. כשראה שזאת רק ציפור, נרגע.

הוא השפיל את מבטו אל הגווייה הלבנה הרפויה שהחזיק, והרגיש שפניו מתעוותים בחרטה. הוא לא התכוון להרוג אותה. הוא היה מנסה לצוד משהו גדול יותר מארנבת אילו ידע עד כמה היה רעב. אבל זה בדיוק מה שהפחיד אותו: לא לדעת אף פעם עד כמה חזק יהיה הרעב, או מה יצטרך לעשות כדי להשׂביע אותו. למזלו, הרג רק ארנבת.

הוא עמד מתחת לעצי האלון העתיקים, וקרני שמש הסתננו אל תלתליו. במכנסי ג'ינס וטי־שירט, סטפן סלווטורה נראה בדיוק כמו תלמיד תיכון רגיל.

הוא לא היה.

הוא בא לצוד במעמקי היער, במקום שאיש לא יראה אותו. עכשיו ליקק בקפדנות את השפתיים והחניכיים, לוודא שלא נשאר עליהם כל סימן. הוא לא רצה לקחת שום סיכון. גם כך יהיה לו קשה לעמוד בהתחזות הזאת.

לרגע תהה, שוב, אם לא כדאי לו לוותר על כל העניין. אולי הוא צריך לשוב לאיטליה, לחזור למקום המסתור שלו. מדוע חשב שיוכל להתחבר שוב אל עולם האור?

אבל הוא כבר עייף מהחיים בין הצללים. עייף מהחושך ומהיצורים שבו. ויותר מכול, עייף מהבדידות.

הוא לא היה בטוח למה בחר דווקא בעיירה הזאת, פֶל'ס־צֶ'רץ' שבווירג'יניה. העיירה הייתה צעירה לעומתו; הבניינים הכי עתיקים הוקמו בה לפני מאה וחמישים שנה בסך הכול. אבל זיכרונות ורוחות רפאים ממלחמת האזרחים חיו כאן עדיין, ממשיים כמו הסופרמרקטים ומסעדות המזון המהיר.

סטפן רחש יחס של כבוד לעבר. הוא חשב שעם הזמן ילמד לחבב את אנשי פל'ס־צ'רץ'. ואולי - רק אולי - יצליח למצוא לו מקום ביניהם.

הוא אף פעם לא יהיה אחד מהם, זה ברור. שפתיו התעוותו בחיוך מריר כשחשב על כך. הוא היה חכם מכדי לקוות לזה. לעולם לא יצליח להשתייך לגמרי לאיזשהו מקום שיוכל להיות בו הוא עצמו.

אלא אם כן יבחר להשתייך לעולם הצללים...

בבת אחת סילק את המחשבה מראשו. הרי כבר נטש את החושך; השאיר את הצללים מאחוריו. הוא מחק את כל השנים ההן, והיום הוא מתחיל הכול מחדש.

סטפן שם לב שעדיין הוא מחזיק בארנבת. הוא הניח אותה בעדינות על מצע של עלי אלון חומים. רחוק משם, רחוק מדי לאוזניים אנושיות, קלט רחשים של שועל.

בוא הנה, אח צייד, חשב סטפן בעצב. ארוחת הבוקר שלך מחכה.

כשתלה את הז'קט על כתפו, הבחין בעורב שהפריע לו קודם. הוא ישב עדיין על עץ האלון, וכאילו התבונן בו. משהו בישר רעות.

סטפן התחיל לגשש במחשבתו לעבר הציפור, אבל מיד עצר בעצמו. תזכור מה שהבטחת לעצמך, חשב. אתה לא משתמש בכוחות־העל שלך, אלא אם זה הכרחי. רק אם לא תהיה ברֵרה.

סטפן התקדם בשקט כמעט מוחלט בין עלים מתים וענפים יבשים, לעבר קצה היער. מכוניתו חנתה שם. הוא שלח מבט חטוף לאחור, וראה שהעורב עף מן העץ ונחת על גוויית הארנבת.

היה משהו מאיים באופן שבו עט העורב על הפגר הלבן, המדולדל, משהו מאיים ומנַצח. גרונו של סטפן התכווץ, והוא כמעט שב על עקבותיו כדי להבריח את הציפור. אבל הרי גם לעורב יש זכות לאכול, בדיוק כמו לשועל, אמר לעצמו.

בדיוק אותה הזכות שהייתה לו עצמו.

אם ייתקל שוב בעורב הזה, ישלח מחשבת גישוש אל מוחו, החליט. אבל עכשיו הסיט ממנו את עיניו, ובהבעה נחושה מיהר דרך היער. הוא לא רצה לאחר לבית הספר התיכון "רוברט אִי. לִי".