יומני הערפד 2: המאבק

 1

"דיימון!"

רוח מקפיאה הצליפה על שערה של אליינה סביב פניה, הסתערה על הסוודר הדק שלגופה. עלים של עצי אלון הסתחררו בין שורות מצבות הגרניט, וענפים חבטו זה בזה בתזזית. ידיה היו קרות, שפתיה ולחייה איבדו תחושה, אבל היא עמדה וצעקה ישירות אל תוך הרוח המייללת.

"דיימון!"

מזג האוויר הסוער היה מִפגן כוחות־העל של דיימון, שנועד להבריח אותה. זה לא יעבוד. המחשבה שהוא השתמש באותו הכוח נגד סטפן, עוררה בה זעם לוהט שבער בתוכה אל מול הרוח. אם דיימון עשה משהו לסטפן, אם דיימון פגע בו...

"לכל הרוחות, תענה לי!" צעקה לעבר עצי האלון שהקיפו את בית הקברות.

עלה מת של עץ אלון רפרף כמו יד חומה מצומקת על רגלה, אבל שום תשובה לא נשמעה. השמיים מעליה היו אפורים וזגוגיים, אפורים כמו המצבות שהקיפו אותה. אליינה הרגישה כאב של כעס ותסכול בגרונה, ושקעה בייאוש. היא טעתה. ככלות הכול, דיימון לא היה בבית הקברות. היא הייתה שם לבדה עם הרוח המייללת.

ואז הסתובבה - ונשימתה נעצרה.

הוא עמד ממש מאחוריה, כל כך קרוב, שבגדיה התחכּכו בשלו כשהסתובבה. אילו עמד שם בן אדם, היא הייתה מרגישה בו מקִרבה כזאת, הייתה חשה בחום גופו, או שומעת אותו. אבל דיימון, כמובן, לא היה בן אדם.

אליינה התנודדה ונסוגה כמה צעדים לאחור לפני שהצליחה להיעצר. כל האינסטינקטים שהיו רדומים בתוכה כשצעקה אל תוך הרוח האלימה, התחננו לפניה עכשיו שתברח.

היא אִגרפה את כפות ידיה. "איפה סטפן?"

קמט הופיע בין גבותיו האפלות של דיימון. "סטפן, מי?"

אליינה התקדמה וסטרה לו.

לפני כן לא התכוונה לסטור לו, ואחר כך לא יכלה כמעט להאמין שעשתה מה שעשתה. אבל הייתה זאת סטירה הגונה, חזקה, במלוא הכוח שבגופה, וראשו של דיימון הוטח בתנופה הצִדה. ידה נצרבה. היא עמדה, מנסה להרגיע את נשימתה, והביטה בו.

הוא היה לבוש בדיוק כמו שראתה אותו לראשונה, בשחור. מגפיים מעור שחור רך, מכנסי ג'ינס שחורים, סוודר שחור, וז'קט עור שחור. והוא היה דומה לסטפן. אליינה לא הבינה איך קודם לא הבחינה בדמיון הזה. היה לו אותו השיער השחור, אותו העור החיוור, אותו היופי המטריד. אבל שערו היה חלק, לא גלי, עיניו היו שחורות כמו לילה, ופיו היה אכזרי.

לאט הפנה את ראשו להביט בה, והיא ראתה איך הדם מצטבר בלחי שסטרה.

"שלא תשקר לי," אמרה בקול רועד. "אני יודעת מי אתה. אני יודעת מה אתה. אתה הרגת את מר טאנר אתמול בלילה. ועכשיו סטפן נעלם."

"באמת?"

"אתה יודע שהוא נעלם!"

דיימון חייך ומיד מחק את חיוכו.

"אני מזהירה אותך; אם פגעת בו..."

"אז מה?" אמר. "מה תעשי לי, אליינה? מה את יכולה לעשות לי?"

אליינה השתתקה. רק עכשיו שמה לב שהרוח שככה. היום שקע סביבם בדממת מוות, ושניהם לא זזו, כמו עמדו במרכזו של איזה מעגל כוח גדול. דומה שהכול היה מחובר אל דיימון - שמֵי העופרת, האלונים ועצי האשור הסגולים, אפילו האדמה - והוא כאילו שאב את כוחות־העל שלו מכל אלה. הוא עמד וראשו מוטה קלות לאחור, עיניו עמוקות כתהום ללא תחתית ומלאות אורות משונים.

"אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות, אבל תאמין לי, כבר אמצא משהו."

הוא צחק פתאום, ולבה של אליינה ניתר ממקומו והחל להלום בפראות. אלוהים, הוא יפה. המילה "יפה" הייתה חלשה וחיוורת מדי. כמו קודם, הצחוק נמשך רק רגע, אבל גם אחרי ששפתיו הרצינו, שרידי הצחוק עוד נשארו בעיניו.

"אני באמת מאמין לך," אמר רגוע, והסתכל סביבו על בית הקברות. אחר כך החזיר אליה את פניו והושיט לה יד. "את טובה מדי בשביל האח שלי," אמר בקלילות.

אליינה חשבה לסלק את ידו בחבטה, אבל לא רצתה לגעת בו שוב. "תגיד לי איפה הוא."

"אולי אחר כך - ויהיה לזה מחיר." הוא הוריד את ידו המושטת בדיוק כשהבחינה שהוא עונד טבעת, זהה לגמרי לטבעת הכסף של סטפן המשובצת אבן ספיר כחולה. תשמרי את זה בזיכרון, חשבה בזעם. זה חשוב.

"האח שלי טיפש," המשיך, "הוא חושב שבגלל הדמיון שלך לקתרין, את חלשה ואפשר להשפיע עלייך בקלות. אבל הוא טועה. את הכעס שלך הרגשתי מקצה העיירה. אני יכול להרגיש אותו עכשיו - אור לבן, כמו שמש מדברית. יש לך כוח, אליינה, אפילו כשאַת כמו שאַת. אבל את יכולה להיות הרבה יותר חזקה..."

היא בהתה בו, לא מבינה, לא מרוצה ששינה את הנושא. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר. ואיך זה מתקשר לסטפן?"

"אני מדבר על כוחות־על, אליינה." פתאום התקרב אליה, נעץ בה את עיניו, קולו חרישי וקדחתני. "את ניסית כבר הכול, ושום דבר לא סיפק אותך. אַת הנערה שיש לה הכול, אבל תמיד יש משהו שאת לא מצליחה להשיג, משהו שאת צריכה נואשות ולא יכולה להגיע אליו. זה מה שאני מציע לך. כוחות־על. חיי נצח. ורגשות שמעולם לא התנסית בהם."

ואז הבינה, וטעם מר עלה בגרונה. היא נחנקה מבחילה ומאימה. "לא."

"למה לא?" לחש. "למה שלא תנסי, אליינה? תהיי כנה עם עצמך. אין בך איזשהו חלק שרוצה בזה?" הלהט והעוצמה שמילאו את עיניו השחורות ריתקו אותה, לא אפשרו לה להסיר ממנו את מבטה. "אני יכול לעורר דברים שהיו רדומים בך כל החיים. את מספיק חזקה בשביל לחיות בחושך, לחגוג בו. את תוכלי להיות מלכת הצללים. למה שלא יהיה לך כוח כזה, אליינה? תני לי לעזור לך להשיג אותו לעצמך."

"לא," אמרה, והתיקה ממנו בכוח את מבטה. היא לא תסתכל עליו, לא תיתן לו לעשות לה את זה. היא לא תיתן לו לגרום לה שתשכח... לגרום לה שתשכח...

"זה הסוד המוחלט," אמר. קולו ליטף אותה כמו קצות האצבעות שנגעו בגרונה. "את תהיי מאושרת כפי שלא היית מעולם."

היה משהו ממש חשוב שהיא הייתה מוכרחה לזכור. הוא השתמש בכוחות־העל שלו כדי שהיא תשכח אותו, אבל היא לא תיתן לו לגרום לה לשכוח...

"ואנחנו נהיה יחד, את ואני." האצבעות הקרות ליטפו את גרונה, החליקו אל מתחת לצווארון הסוודר שלה. "רק שנינו, לנצח."

כשאצבעותיו חלפו על פני שני הפצעים הקטנים שבצווארה, הרגישה כאב חד פתאומי וראשה הצטלל.

לגרום לה לשכוח... את סטפן.

זה מה שהוא רצה למחוק מראשה. שהיא לא תזכור את סטפן, את עיניו הירוקות, את החיוך שעצב תמידי הסתתר מתחתיו. אבל שום דבר לא יוציא עכשיו את סטפן בכוח ממחשבותיה, לא אחרי מה שהיה ביניהם. היא התרחקה מדיימון, סילקה במכה את אצבעותיו מצווארה, והישירה מבט לתוך עיניו.

"כבר מצאתי את מה שאני רוצה," אמרה בפראות. "ואת מי שאני רוצה להיות אתו לנצח."

אפלה גאתה בעיניו של דיימון, זעם קר הוטח אל האוויר שביניהם. כשהסתכלה על העיניים האלו, עלה בדמיונה נחש קוברה העומד לתקוף.

"שלא תהיי טיפשה כמו האח שלי," אמר. "או שאצטרך לטפל בך כמו שטיפלתי בו."

עכשיו הייתה מבוהלת. היא לא יכלה להשתלט על הפחד, לא כשהקור חדר לתוכה, הקפיא את עצמותיה. הרוח סערה שוב, הענפים נחבטו זה בזה. "תגיד לי איפה הוא, דיימון."

"כרגע? אני לא יודע. את לא יכולה להפסיק לחשוב עליו לשנייה אחת?"

"לא!" רעדה, שערות מצליפות שוב על פניה.

"וזאת התשובה הסופית שלך היום? כדאי לך להיות ממש בטוחה שאת רוצה לשחק אתי במשחק הזה, אליינה. כי התוצאות לא יהיו משהו שאפשר לצחוק עליו."

"אני בטוחה לגמרי." היא מוכרחה לעצור אותו לפני שיתקרב אליה שוב. "ואתה לא יכול להפחיד אותי, דיימון, או אולי עוד לא הבנת? באותו הרגע שסטפן גילה לי מה אתה, מה שעשית - איבדת את הכוח שיכול היה אולי להשתלט עלי. אני שונאת אותך. אתה מגעיל אותי. ואתה לא יכול לעשות לי שום דבר. כבר לא."

פניו השתנו, החושניות התעוותה וקפאה, הפכה לאכזרית, מרה ונוקשה. הוא צחק, והצחוק נמשך הפעם עוד ועוד. "שום דבר?" אמר. "אני יכול לעשות כל מה שבא לי, לך ולכל מי שאת אוהבת. אין לך מושג, אליינה, מה שאני מסוגל לעשות. אבל אַת עוד תגלי."

הוא נסוג, והרוח חתכה בבשרה של אליינה כמו סכין. ראייתה התערפלה; חלקיקי אור בהירים כמו מילאו את האוויר לנגד עיניה.

"החורף מגיע, אליינה," אמר, וקולו צלול ומקפיא, גובר אפילו על יללת הרוח. "זו עונה אכזרית. עוד לפני שהיא תגיע, תגלי מה אני מסוגל לעשות. עוד לפני שהחורף יגיע, תהיי אתי. תהיי שלי."

הלובן המסתחרר סנוור אותה, והיא לא יכלה עוד לראות את דמותו הכהה. עכשיו אפילו קולו נמוג. אליינה חיבקה את עצמה בזרועותיה, הרכינה את ראשה, וכל גופה רעד. היא לחשה, "סטפן..."

"אה, ועוד משהו," קולו של דיימון נשמע שוב, "שאלת אותי קודם על האח שלי. אל תטריחי את עצמך לחפש אותו, אליינה. אתמול בלילה הרגתי אותו."

היא זקפה את ראשה בבת אחת, אבל לא ראתה דבר, חוץ מלובן מצמרר, שצרב את אפה ולחייה, והעיק על עפעפיה. רק אז, כשהחלקיקים הלבנים כיסו את עורה, הבינה מה הם היו: פתיתי שלג.

שלג באחד בנובמבר. מעל לראשה נעלמה השמש.