יונקי המוחות

 א הלידה

דבורה אוהבת להתעורר בבוקר עם אור ראשון, להתמתח במיטה, לאחוז את ברכיה בשתי ידיה ולהתנועע מצד לצד. לאחר מכן, היא עוברת לתנוחת נר, כדי לחוש את זרימת הדם לראשה במשך דקות אחדות. בזינוק קל היא מתרוממת מהמיטה היישר לחדר האמבטיה, למקלחת חמה שבסיומה היא שוטפת גופה במים קרים לשם ההתרעננות. היא מכינה קפה שחור מהביל, את גרגיריו היא טוחנת במקום, מתיישבת על הכורסה הרכה המשקיפה אל הנוף ונושאת תפילה בנוסח אישי, על היופי, ההוד וההדר המתבטאים בנפלאות הבריאה.

דבורה נולדה ביום א', באפריל 1920 בבית חולים קטן באדינבורו, בירת סקוטלנד. אימה, שהייתה בחודש השביעי להריונה, קיבלה צירים מוקדמים, והרופא נאלץ ליילד אותה בניתוח קיסרי מאחר שנשאה היריון של שלישייה ונמצאה בסיכון. לאחר שעות ספורות ניגש רופא הילדים ד"ר הרולד אל אימה ואמר לה, "גברת תומר, אומנם נולדה לך שלישייה, שני בנים ובת. הבנים טופלו מייד בטיפול נמרץ וקיבלו תרופות לפיתוח הריאות. לצערי הרב הם לא החזיקו מעמד ונפטרו. הבת בסדר, את תשוחררי מחר הביתה, אך התינוקת תישאר בבית החולים להמשך טיפול ומעקב". האם אורית, שהייתה עדיין מעורפלת מההרדמה, שאלה כמה שאלות וקיבלה את דברי הרופא בהשלמה. כשהתאוששה התקשרה לבעלה ירון ששימש כדיפלומט בכיר בקונסוליה הישראלית בסקוטלנד, ושבאותה עת השתתף בכינוס חשוב באו"ם, כדי לספר לו את דברי הרופא.

ירון ניחם את אורית על אובדן הבנים והוסיף שיש לשמוח, מכיוון שהבת בסדר. הוא הבטיח לעלות על הטיסה הקרובה בחזרה לסקוטלנד.

למחרת עזבה אורית את בית החולים בגפה. קודם לכן הבטיח לה ד"ר הרולד להקצות לתינוקת חדר פרטי.

ד"ר הרולד פתח את מכסה האינקובטור בחדר הפרטי שהוקצה לתינוקת, ליטף את פניה, הניח את אצבעו בכף ידה כדי לבדוק את רפלקס האחיזה שלה ואז הרים אותה מן העריסה, שקל אותה והחל במבחן האפגר, כדי להעריך את מצבה של התינוקת מייד לאחר הלידה. הוא בדק את צבע עורה, את דופק ליבה, את תגובתה לגירוי במגע, את טונוס שריריה ואת נשימתה. בסיום המבחן נראה הרופא מרוצה והחזיר אותה לאינקובטור. על הגיליון שנשא את שמה, "דבורה תומר", כתב: "משקל 1.800 קילוגרמים". על שאר הערכים כתב "תקין" וסיכם: "אפגר 10, הציון המקסימלי".

לפני שעזב את החדר, התקשר לידידו סר צ'ארלס. "סר צ'ארלס, הכול מוכן!"

"אני בדרכי אליך", ענה סר צ'ארלס והניח את שפופרת הטלפון. אחוז התרגשות צלצל בפעמון ומרי הופיעה. "כן, סר צ'ארלס?" שאלה.

"אנו יוצאים לבית החולים. אנא בדקי שכל האביזרים נמצאים בערכה, זמננו קצר. לבשי את המעיל השחור ורכסי את כל הכפתורים, אמתין לך ליד הרכב".

"כן", אמרה ויצאה מהחדר.

כעבור דקות אחדות הצטרפה לסר צ'ארלס שעמד ליד הלימוזינה השחורה שחלונותיה כוסו בווילונות. הנהג עמד ליד הרכב, עוטה כפפות לבנות וקד קידה לפני סר צ'ארלס. אחר כך פתח את דלת הרכב הצמודה למושב הנהג בעבורו ומייד פנה למרי, נשק לגב כף ידה ופתח עבורה את הדלת האחורית. לבסוף נכנס לרכב והחל בנסיעה.

הרכב נסע מהמצודה, שנבנתה ברוב פאר במעלה גבעה געשית המתנשאת מעל העיר, לעבר שכונת המגורים הטובלת בירק. בתים פרטיים היו פזורים במרחב. הירוק שלט בכול, ומתוכו בצבצו פרחי בר בשלל גוונים והפיצו ריחות משכרים. עצים שגזעיהם עבים סימנו את קצוות השכונה, מעין גבול טבעי, ומעבר להם השתרע יער עבות.

אווירת תחילת האביב נתנה אותותיה בכול. ניתן היה לשמוע את זרימת המים בתעלות המובילות לנהר ואת פצפוץ השלגים המפשירים, לנוכח השמש החמימה והנעימה שגרמה לאנשים לצאת מהבתים. מה שהעכיר את הנוף הפסטורלי היה אנטנות תקשורת ענקיות שניצבו על גגות הבתים.

הנהג נהג באיטיות ברחבי העיירה. האנשים שבחוץ הצביעו לעבר הלימוזינה. "סר צ'ארלס!" קראו בהדרת כבוד ובסקרנות, אף שלא יכלו לראות מי נמצא ברכב.

סר צ'ארלס נאנח והביט בעצב באנשים שהלכו על העשב הרך. "אסון, אסון!" אמר בנימה של חמלה וכאב. הנהג האיץ את מהירות הרכב לקראת היציאה מהשכונה, לכיוון בית החולים.

בדרך חלפו על פני מבנה עצום רב־קומות, שנראה אפל מבחוץ. במקום חלונות הופיעו צוהרים צרים. על גג המבנה נבנה מצד אחד מנחת למטוסים, ובצידו האחר מוקמה אנטנה ענקית שזמזמה תדיר. המבנה היה מוקף בחומה גבוהה, כמו גם בשתי שכבות של גדר חשמלית, שעליה נתלו מצלמות משוכללות ורגישות שגודלן כגודלו של יתוש.

"אסון! אסון!" חזר ואמר סר צ'ארלס. את מחשבותיו קטע הנהג כשהכריז: "אדוני! הגענו ליעד".

"כן, תודה", ענה סר צ'ארלס, "מרי, האם את מוכנה?"

"כן", ענתה מרי.

סר צ'ארלס ומרי פסעו בשדרה מרהיבה שהוצלה על ידי עצים בעלי פריחה אדומה. הם טיפסו במדרגות השיש המעוצבות, נכנסו לתוך מבנה עתיק וחצו את המבואה לעבר מסדרון ארוך שבו חדרים רבים. הם נעצרו ליד דלת שעליה כתוב "ד"ר בנג'מין הרולד". סר צ'ארלס נקש קלות על הדלת וד"ר הרולד קיבל את פניהם בחיוך רחב, הכניסם לחדרו ונעל את הדלת אחריהם.

הוא חיבק את סר צ'ארלס חיבוק אמיץ, ושניהם טפחו זה על כתפו של זה בידידות. לאחר מכן פנה ד"ר הרולד למרי ונשק לגב כף ידה. "את נראית מצוין, גברתי", אמר.

"תודה", ענתה מרי.

"גברתי", אמר ד"ר הרולד, "השלישייה שנולדה אתמול, בת ושני בנים, נמצאת בחדר מספר 2. מכשירי הניתוח והמזרקים עם ההרדמה המקומית מוכנים על המגש. כמה זמן יידרש לך?"

"אני זקוקה לשעה", ענתה מרי.

"בסדר גמור", השיב ד"ר הרולד, "אדאג שעבודתך לא תופרע".

"תודה", ענתה מרי ולקחה מידו המושטת את מפתחות חדר הניתוח.

מרי נכנסה לחדר מספר 2. בחדר הוצבו שלושה אינקובטורים. היא התבוננה קלות בתינוקות הערים. מעל שמלתה השחורה לבשה חלוק סטרילי ירוק, חבשה מסכה, החליקה את אצבעותיה לכפפות הגומי הלבנות המלאות בטלק, פתחה את הערכה ושלפה משם זוג חיישנים.

היא פנתה לעבר האינקובטור הראשון שנשא את הכתובית "דבורה תומר", הביטה בתינוקת וחייכה. כמה מתיקות ותום, חשבה לעצמה, וניגשה מייד למלאכה. היא חשפה את זרועותיה של התינוקת, הזריקה לתוכן חומר להרדמה מקומית, אחזה באיזמל, יצרה חתך בצד הפנימי של היד והחדירה את החיישן הראשון. לאחר שמיקמה אותו בעומק הרצוי, תפרה את החתך בחוט ניילון מיוחד הנמס מעצמו כעבור שלושה ימים ללא סימנים. היא פנתה ליד השנייה וביצעה את אותה הפעולה, כדי להחדיר את החיישן השני. אחר כך חבשה את שתי הידיים, נשאה את דבורה בידיה, נשקה למצחה ואמרה, "ברוך בואך לעולם. את ראש החץ, תבורכי מפי האל". היא הכניסה אותה לאינקובטור ופנתה לנתח את אחֶיה.

לבנים החדירה מרי חיישן אחד בלבד ביד הימנית. היא חבשה את הפצעים בתחבושת שהכילה חומר חיטוי ואנטיביוטיקה, החזירה אותם לאינקובטורים והחלה לאסוף את חפציה. לשקית ניילון גדולה הכניסה את החלוק, את המסכה ואת הכפפות ויצאה מחדר הניתוח לכיוון חדרו של ד"ר הרולד.

"המשימה בוצעה", אמרה מרי.

"מצוין", ענה ד"ר הרולד, וסר צ'ארלס הניע את ראשו בשביעות רצון. "האם תבוא לקחת את התינוקת עוד הערב", הוסיף ד"ר הרולד, "את הבנים אני מפנה מייד. הנה כל המסמכים הקשורים ללידה כולל סרט הצילום. מבחינתי לא הייתה כאן מעולם לידת שלישייה. האמבולנס מחכה למטה, התינוקות מוכנים להעברה. משימתי הושלמה להפעם, סר צ'ארלס".

"רוב תודות", ענה סר צ'ארלס, לחץ את ידו של ד"ר הרולד בחום ופנה לעזוב את החדר עם מרי.

ד"ר הרולד יצא את חדרו ופנה לחדר מספר 2. בחדר זה הייתה מעלית שהובילה למרתף בית החולים. הוא נשא את שני הבנים בידיו והכניסם עימו למעלית. יחד ירדו למרתף, שם המתין לו אמבולנס מותנע. דלתותיו האחוריות היו פעורות לרווחה ומוכנות לקלוט את התינוקות. פנים האמבולנס היה מרופד בחומר מבודד. ד"ר הרולד מסר את התינוקות ועלה למשרדו להתכונן לקראת בואה של האם, בערב.

אורית הגיעה עם ירון בשעה שבע בערב, כשידיה עמוסות בפרחים ובשוקולדים. לאחר שהחליפה כמה דברי נימוסין עם ד"ר הרולד, פנתה לעבר האינקובטור שבו שכבה דבורה ומייד הבחינה בידיה החבושות. לשאלתה, ענה ד"ר הרולד: "בעקבות העירוי והתרופות נוצרו סימנים כחולים בידי התינוקת, לכן חבשתי את ידיה כדי למנוע זיהום. אין להוריד את התחבושות אלא כעבור שלושה ימים מהיום".

"מה עם סידורי הקבורה לשני הבנים?" הוסיפה לשאול כשדמעות נקוות בעיניה, והרופא ענה: "הם נולדו טרם זמנם ולא חל עליהם דין קבורה. בית החולים מבצע את כל הסידורים הדרושים, אין ממה לדאוג".

ההורים הודו לו על הטיפול המסור, עטפו את דבורה בשמיכה ובפניהם ניכר ששמחתם מהולה בעצב.